<h1>חדושי רבינו קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת ליום ד' ואלמנה ליום ה' [כו'] שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. כלומר לאלתר בעוד כעסו עליו, דחיישינן לאיקרורי דעתא, ושמא יקיימנה באיסור שהרי אם זנתה תחתיו אסורה היא לו. ופרש"י ז"ל, דמתוך שיבא לב"ד יצא קול, ושמא יתברר הדבר בעדים שזנתה תחתיו. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, משום דאין הבעל נאמן לאסרה עליו אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים, דלית בהו אלא חדא ספיקא, וכדאיתא בגמרא [להלן ט' ע"א], אבל בשאר נשי לא דתרי ספיקי נינהו ספק תחתיו זנתה ספק אין תחתיו, ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון. מיהו קשיא עליה דבגמרא מוכח דמשנתינו משום הימנותא דידיה הוא, ובאשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים עסקינן, דאמרינן בגמרא [שם] אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ואוקימנא לה באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ואמרינן עלה אף אנן נמי תנינא דנאמן לאסרה עליו, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, אלמא דמתניתין משום הימנותא דידיה הוא, ואפילו למאי דדחי, לא דקטעין טענת דמים, [אפילו הכי] משום הימנותא דידיה הוא דקאמרי, ולא משום שמא יבואו עדים. [ותירץ רבינו נר"ו דהא ודאי דתרווייהו] איתנהו דמתניתין משום הימנותא דידיה הוא, ומשום שמא יבואו עדים, אלא דעיקר תקנה היתה משום הני שהוא נאמן עליהם דהיינו אשת כהן, ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים. מיהו משום הני בלחוד לא הוה מתקנינן רבנן דמיעוט נינהו, אלא כיון דאיכא הני ואיכא נמי שאר נשי דאיכא חששא (אלא) דשמא יבואו עדים תקינו, ומיהו משום [הך] בלחוד דשמא יבואו עדים לא הוו מתקנין רבנן דלא שכיח... הילכך שפיר פשטיה דמתניתין דנאמן הוא לאוסרה... [ולשמ]א יבואו עדים בלחוד לא הווה מתקני רבנן וכדפרישנא. והלכך... סגיא דליכא נשי דנאמן עליהו. ושפיר פירש"י ז"ל דמשנתינו משום שמא יבואו עדים היא דאי לאו משום דבכולהו איכא חששא דעדים לא הוו מתקני רבנן וכדפרישנא, ואגב אורחיה אשמעינן האי טעמא וזה הטעם הוא שהוצרך רש"י ז"ל להודיענו מפני שלא הוזכר בגמרא, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. והאי דלא קא מפרש מתניתין טעמא באלמנה אמאי בחמישי, משום דטעם דאלמנה לא קביע להלן דאי משום ברכה, אי אמר לא אכפת לי בברכה שמעינן ליה וכדמוכח בגמרא [ה' ע"א], ואי משום שקדו הא אמרינן בגמרא [שם] דאדם בטל דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, ומתני טעמא דבתולה שהוא קבוע לעולם חיישינן לאקרורי דעתי' [אפילו] משום שמד"א לא מבטלינן ליה וכדאיתא בגמרא [ג' ע"ב] קתני, טעמא דלא קביע לא קתני. והיינו דלא קתני במתניתין בהדיא טעמא דשקדו בבתולה משום דלא קביע דאי טריח ליה נשאת נמי באחד בשבת, ואם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד וכדאיתא בגמרא.
גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל, מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי הפ' הנכון בזה דרב יוסף לא בעי אמאי ברביעי ולא בשאר הימים, דהא קתני טעמא בהדיא. שאם הי' לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, אלא הכי קא בעי אי משום שישכים לב"ד הוא מפני מה אמרו רביעי דוקא תנשא נמי באחד בשבת, דאיתי' לטעמא דמתניתין. והכי מוכח מאי דאמרינן בסמוך יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות אלמא דאחד בשבת בלחוד הוא דקשיא ליה, ואיהו קא מהדר דלאו לענין נשואין גופייהו אתמר [דלענין נשואין] ודאי אחד בשבת ראוי כמו ברביעי בשבת אלא לענין מזונות [איתמר] שאם הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות ואם הגיע זמנה בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות, ומשום כך תנא רביעי, דרביעי ראוי לנשואין יותר לענין זה, דראוי ודאי לכנסה יותר ביום שיהא חייב להעלות לה מזונות, אבל אם רצו כונס באחד בשבת. והשתא קא מתמה רב יוסף בעצמו ואמר. האיך תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא, כלומר, האיך תולה משנתינו שטעמא מפורש בתוכה, דיום רביעי ראוי לנשואין יותר מיום אחר, וטעמא מספיק לכל שאר הימים חוץ מאחד בשבת, ונאמר דלאו לענין נשואין אתמר אלא לענין דין אחר, שלא הוזכר כלל, ונתלה משנתנו במשנה דלא מפורש טעמא, כלומר, דאינה מיחדת יום ידוע להגעת זמן ואדרבה קתני סתמא הגיע זמן דמשמע כל שהגיע זמן לא שנא רביעי ולא שנא שאר הימים, בשלמא אי הוה תני במתניתין דהתם הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות, איכא למתלי שפיר דמשום הכי קתני הכא רביעי דוקא אלא דאכתי תקשי לן על מתניתין דהתם מאי שנא רביעי, אבל השתא דההיא מתניתין אינה מיחדת יום ידוע להגעת זמן האיך נאמר דמשנתינו תנא רביעי דוקא משום ההיא מתניתין ובכלל קושיתו נמי הוא אמאי אינו מעלה לה מזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דראוי לנשואין הוא.
ה"ג אלא אי אתמר הכי אתמר. מפני מה אמרו, אי נמי, אלא הכי אמרוה ניהלאי. ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל, דרב יוסף הוא דאמר ליה דרמי אנפשיה ומדכר.
והא דאמר רב יהודה במלתיה שקדו חכמים. לא מסברא דנפשיה קאמר, דהא בברייתא היא בהדיא כדלקמן [הוא], ושמואל לישנא דברייתא הוא דנקט, וממנה הוא שלמד דאם הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות.
והא דאמרינן, ועכשיו ששנינו שקדו. לאו רב יוסף קאמר לה דיליף לה מדברי שמואל, אלא שמואל הוא דקאמר הכי, ומדברי שמואל היא, והראיה, דבלישנא קמא קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין דהגיע זמן משמיה דשמואל. וה"ק, ועכשיו ששנינו שקדו בברייתא וממנה נתגלה לנו טעם משנתנו דהאי דלא תנא א' בשבת משום שקדו היא, אם הגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול לכונסה אינו מעלה לה מזונות, דאי לא תניא לה בברייתא הוה אמינא דרביעי לאו דוקא דה"ה בא' בשבת ולא תנא רביעי אלא לאפוקי שאר ימים, אבל השתא דתניא שקדו בברייתא ידעינן דמתניתין דוקא נקט רביעי, הלכך אם הגיע זמן באחד בשבת כיון אינו ראוי לנשואין, והא אינו [יכול] לכנוס אינו מעלה לה מזונות, והא דנקט על תקנת בנות ישראל משום דעקר תקנה משום לתא דידה היתה כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצרכי הסעודה ויהא פנוי לשמוח עמה. א"נ, לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואעפ"י שעקר תקנה זו לתקנתה נתקנה, אם מחלה ואמרה אי אפשי בתקנת חכמים אינו מעלה לה מזונות, דמ"מ כיון שתקנו רביעי אין לך זמן ראוי לנשואין אלא הוא ועוד איהו נמי ניחא לי' בתקנה כדי שיהא שמח עמה.
או דילמא [מצי] אמרה ליה נסתחפה שדהו. פירש"י ז"ל, כלומר, מזלך קא גרים. ואיכא דקשיא ליה, אדרבה חלה הוא לימא ליה מזלך גרם כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות [ס"ד ע"ב], דאיכא מאן דאמר דמזל דידה גורם, ויש מתרצים, דגבי מיתה דמעגנה ויתבה ארמלו, התם הוא דאמרינן דמזלה גורם, אבל גבי חולי בין חולי דידה בין חולי דידיה כיון דאינו אלא עכוב דפריה ורביה ואיהו מפקיד ואיהי לא מפקדה מזלו הוא שגרם, ולא נהירא, והנכון, דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה, אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה במזונות, אעפ"י שאינו יכול לכנוס, כיון שאין העכוב מרצונה המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו, זהו מה שכתב רש"י ז"ל מזלך גרם, כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון והא דמספקינן הכא אי יכלה למימר נסתחפה שדהו ובמתניתין אמרינן גבי שארסתני נאנסתי דיכלה למימר דנסתחפה שדהו, לא קשיא כלל, דלא דמי דהתם משום דהוי כאלו נולד בה מום אחר שנתקדשה דכיון דתחתיו נולד בה שותה הוא בעציצו, אבל כאן לענין מזונות דבנשואין תליא מילתא אפשר דכיון דלא חזיא ליה דלא יעלה לה מזונות.
<h2>דף ב:</h2>
ולא נשאו לא קתני אלא לא נישאו, פי', מדלא נקט אוכלות משלהם או הגיע זמן ולא נשא אוכלות משלו, אי נמי, דהכי קים להו דלא נשאו קרינן.
והא דאמרינן אלא לאו דאתניס כי האי גוונא. כלומר ופשטינן להו לכלהו בין חלתה בין פירסה נדה שלא בשעת וסתה, מדקתני סתמא ולא מפליג בהו.
אמר רב אשי לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה. ואפילו חלה הוא, וכי קתני הכא אוכלות משלו בדמעכבי אינהו מדעת, הא לאו הכי לא אכלה כלל, וכן הלכתא.
אמר רבא לענין גיטין אינו כן. כלומר, אע"ג דבממון טוענין טענת אונס, בגיטין אין טוענין, ועל כרחין הוא משום תקנת פרוצות וצנועות הוא, [אלא דהכא שקיל וטרי מנא ליה לרבא הא, ולבסוף כי לא אשכח פריש לן טעמא דמשום תקנת פרוצות וצנועות היא], אבל ה"ה דמעיקרא נמי מהאי טעמא הוא, וכדפרישית.
מת הוא דאינו גט. כלומר, משום דאין גט לאחר מיתה, הא חלה הרי זה גט דאין טוענים טענת אונס דאי ס"ד דחלה נמי אינו גט דטוענין טענת אונס, לשמעינן חלה וכ"ש מת ודחי' ודלמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה, ואפילו היכא דליכא אונס ותנאי, ולעולם אימא לך דטוענים טענת אונס, ואי קשיא לך, ואי טוענין אונס היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה, לעולם אימא לך דיש גט לאחר מיתה והכא היינו טעמא דאינו גט משום דטוענין טענת אונס ומיתה אין לך אונס גדול מזה, דאי לא, לא הו"ל למנקטה במגרש על תנאי ונתקיים התנאי מתוך אונס מיתה אלא במגרש לאחר מיתה לבד בלא תנאי, הלכך טפי מסתבר למימר משום טוענים טענת אונס הוא דאינו [גט] ולא משום דאין גט לאחר מיתה. וי"ל, דלא היא, דא"כ לאשמעינן חלה וכ"ש מת, אלא ודאי מדנקט מת ולא נקט חלה, שמעינן, דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה [הוא] ולא משום דטוענים טענת אונס. וכגון שהתנה בפירוש ואמר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש בין שנתעכבתי מחמת אונס בין שלא מחמת אונס.
אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא. הילכך ע"כ (מעלה לה מזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דראוי לנשואין הוא, אפי') מתניתין דאם לא באתי לא אתא אלא למידק מינה מת הוא דאינו גט הא חלה הרי גט, וכל עיקר לא איצטריכא אלא משום האי דיוקא.
ודילמא לאפוקי מדרבותינו. אצטריכא ולאשמועינן דלית לן סברא דרבותינו דסברי דזמנו של שטר מוכיח עליו, אבל לעולם אימא לך דטוענין טענת אונס. וקשיא להו לרבותינו ז"ל, ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעינן דקתני זה גיטך אם מתי, זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואלו לרבותינו ה"ל כמעכשיו אם מתי, מעכשיו ולאחר מיתה ותנן מעכשיו אם מתי הרי זה גט, מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואם תאמר דלמא רבותינו לא אמרי דזמנו של שטר מוכיח עליו אלא בתנאי דמחיים, אבל בתנאי דלאחר מיתה לא אמרינן דכיון דאיהו תלי תנאיה במיתה אינו רוצה לגרשה אלא לאחר מיתה לא אמרינן בהא דזמנו של שטר מוכיח עליו, אבל בתנאי דמחיים הוא דקאמרי דכיון דאיהו לא מקפיד בגרושין ומחיים קא מגרש לה בהא הוא דאיכא למימר דזמנו של שטר מוכיח עליו וה"ל כמעכשיו, האי תירוצא ליתיה משום דרבותינו תנו כר"י, ואלו רבי יוסי ואפילו בתנאי דלאחר מיתה קאמר וכדתנן בבבא בתרא [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, רבי יוסי אומר אינו צריך, ואמרינן דטעמא דרבי יוסי משום דקא סבר דזמנו של שטר מוכיח עליו. וא"ת דדילמא כי קאמר רבי יוסי בממון, דבממון כיון דאיכא גופא ופירות אפילו בתנאי דלאחר מיתה איכא למימר דזמנו של שטר מוכיח עליו וגופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר, אבל בגיטין דליכא למימר הכי כיון דתלי תנאיה במיתה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח ומטעמא דפרישנא, הא ליתא דבהדיא מוכח בגיטין פרק מי שאחזו [ע"ו ע"ב] דרבי יוסי לא מפליג בין גיטין לממון, דאפילו רב הונא דמספקא ליה אי אמר רבי יוסי בעל פה או אי הלכתא כוותי' בע"פ, לא מפליג בהא וכדאמרינן התם [ע"ב ע"א] עלה דמתניתין דזה גיטך אם מתי אמר רב הונא וחולצת, ואמרינן דסבר לה כרבי יוסי דאמר דזמנו של שטר מוכיח עליו. ומקשי' אי כרבי יוסי חליצה לא תיבעי, (ואמרי' דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה א"ר יוסי חליצה לא תיבעי) ואמרי' דמספקא ליה לרב הונא אי אמר ר' יוסי בעל פה או לא אמר ובמסקנא מספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה או לא, ואילו בין גיטין לממון לא מפריש כלל, אלמא דרבי יוסי דבלאחר מיתה קאמר ולכ"ע לא מפריש בין גיטין לממון כלל. ויש לומר, דדילמא דרבי יוסי עדיפא מדרבותינו, דרבי יוסי אית ליה דזמנו של שטר מוכיח עליו אפילו בתנאי דלאחר מיתה, ורבותינו לא סברי לה כוותיה אלא בתנאי דמחיים, דהא לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים, והלכך איצטריך מתניתין לאפוקי מסברא דרבותינו ולאפוקי מהאי סברא לא שמעינן ליה מרישא אלא מסיפא. מיהו קושטא דמלתא דלא מפלגין בהא כלל אלא דמתניתין איצטריכא לאפוקי דלא נימא הכי. וא"ת, אכתי מאי קא דחינן ליה מדרבותינו דהתירוה לינשא ש"מ דאין טוענין טענת אונס בגיטין, דבהא לא אשכחן דפליגי רבנן עלייהו אלא בסברא דזמנו של שטר בלחוד הוא דפליגי עליה, ואפילו ת"ל דפליגי אפשר דרבא מדרבותינו יליף לה דסבירא ליה כוותייהו. וי"ל, דרבותינו עובדא הוה והתם (כדקתני) [בדאתני] בפירוש, דאעפ"י שנאנס יהא גט אבל הא דהדר מייתי מסיפא דמעכשיו אם לא באתי ליכא לדחויי (כדתני) [בדאתני] דהא משום משנה יתרה אתיא עלה, וא"כ מאי קמ"ל היינו רישא מהיום אם מתי הרי זה גט.
ודילמא אונסא דשכיח שאני דאיבעי לי לאתנויי ולא אתני. ולכ"ע שאין טוענין טענת אונס מצוי ואפילו בממון. ואי קשיא לך ורבא אי באונסא דלא שכיח קא מיירי, היכי קאמר דאין טוענין טענת אונס דהא בהדיא מוכח בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] דאונסא דלא שכיח דכ"ע יש אונס ואפילו בגיטין, ורבא גופיה הוא דאמר ליה הכי התם בהדיא, וי"ל, דהכא באונסא דשכיח ולא שכיח עסקינן, דתלתא מיני אונסים הן, אונסא דשכיח ואונסא דלא שכיח כלל, ואונסא דשכיח ולא שכיח, ובאונס דשכיח ובאונסא דלא שכיח כלל ליכא חלוק בין גיטין לממון, דאונסא דשכיח בין בגיטין בין בממון אין טוענין אותו, ואונסא דלא שכיח כלל אפילו בגיטין טוענין אותו, אבל אונסא דשכיח ולא שכיח בממון טוענין אותו, ובגיטין פליגי הכא ללישנא קמא אין אונס, והסכימו הגאונים ז"ל, דהלכתא כלישנא קמא דאע"ג דבעלמא קיימא לן כלשנא בתרא, שאני הכא דסוגין בגיטין [ל"ד ע"א] כלישנא קמא דאמרי דרך פשיטות, אי משום אונס אין אונס בגיטין, אלמא דהכי פשיטא להו דאין אונס בגיטין והכי קיימא לן.
ולמאן דמסקינן הכא כמ"ד אין אונס איכא דקשיא ליה מההיא דאמרינן בנדרים [כ"ז ע"א] ההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלן זכוותאי איתניס ולא אתא, אמר רב פפא ליבטלן זכוותיה, איתיביה רבא הא אונס דאורייתא הוא דכתיב [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר, ומותבי' ליה לרבא מהאי עובדא דפסקיה מברא ודחי' שאני התם דאונסא דשכיח הוא, ובמסקנא אסיקנא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס, והא דקנו מ[יני]ה בב"ד חשוב, אלמא דיש אונס קימא לן ואפילו בגיטין, דהא מקשינן התם מגיטין לממון ומדלא מתרצי דשאני גיטין דאין אונס, ואיפסיק התם דיש אונס, אלמא דאפילו בגיטין קיימא לן דיש אונס, ואיכא למימר דהתם לא איפסיק דיש אונס אלא בממון וכי מקשינן (מעיקרא) [מעובדא] דפסקיה מברא ולא שני ליה כשאני התם משום דאין אונס בגיטין, לרוחא שאני ליה דאפילו מאן דאית ליה דיש אונס, התם סבר דאין אונס משום דאונס דשכיח הוא, אי נמי (אי) אפשר דאי שני ליה הכי הוה קס"ד דבממון בכה"ג יש אונס ואפילו באונס מצוי כי התם, והילכך שני ליה קושטא דמלתא דאיהו סבר דהתם היינו טעמא משום דאונסא דשכיח הוא.
אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות. הא פרישנא לעיל דמעיקרא נמי הכי ס"ל דמשום צנועות ומשום פרוצות הוא, אלא דלא פריש לה עד הכא. והא דאמרינן דרבא מסברא דנפשיה קאמר, לאו למימר שהוא תקן כך מסברא דנפשיה דלאו תקנתא [דידי'] היתה, אלא מסברא דנפשיה מפני שראה שראוי לתקן משום צנועות ומשום פרוצות, קאמר דמתניתין דאם לא באתי למידק מינה אתא, מת דוקא הוא אינו גט אבל חלה לא, כך מצאתי לר' מורי ר"ש נר'.
והא דאיצטריך לתקוני משום צנועות ומשום פרוצות, משום דמדינא טוענים טענת אונס, ומן הדין הוא דליכא למיחש לאונס דרובא דאינשי לאו מינס אניסי, ועוד, אוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, והיינו דאיכא משום צנועות דזימנין דלא אניס ואמרה דאניס דאע"ג דלית לן למיחש לאונס, איהי כיון דאם איתיה לאונס טענינן ליה מיעגנה ויתבא כי היכי דלא ליתי לידי קלקולא ונמצא דמיעגנא שלא כדין, ומשום פרוצות נמי דכיון דמדינא לית לן למיחש לאונס לא חיישינן לה ופעמים דנפיק מינה חורבא, ואע"פ דכדין מינסבן קרי להו פרוצות לאפוקי צנועות, אבל פרוצות לאו דוקא, ומשום כך תקנו דלא נטעון טענת אונס בגיטין. וכתב רבינו נר"ו, דאע"פ דלגבי שאר דברים גיטין וקדושין שוים הם, לגבי הא מילתא אינן שוין ואין טוענים טענת אונס בגיטין אמרו. אבל ודאי בקידושין טוענין טענת אונס דעקר תקנה לא היתה אלא משום צנועות ופרוצות, ובקדושין ליכא למיחש לצנועות ופרוצות כלל, דאי אמר לה הרי את מקודשת לי אם לא אבא מכאן ועד ל' יום ונאנס ולא בא אעפ"י דטוענים טענת אונס, כיון דמדינא ליכא למיחש לאונס כדין מעגנא ויתבה ואנן לא עבדינן תקנה אלא להיכא דמעגנא שלא כדין, והילכך אם נתברר שנאנס אינה מקודשת שטוענים טענת אונס (כיון דמדינא), משום פרוצות נמי ליכא למיחש דהא מדינא מקודשת היא ואסורה לעלמא, ואילו אמר נמי הרי את מקודשת לי אם אבא מכאן ועד שלשים יום ונאנס ולא בא בזה דברי הכל אין אונס ואפילו בממון ומדינא אינה מקודשת, דכי אמרינן דטוענים טענת אונס בממון היינו היכא שנתקיים התנאי מתוך האונס, אבל הכא שנתבטל התנאי אעפ"י שנתבטל מתוך האונס בכה"ג אין טוענים טענת אונס דמ"מ הרי לא נתקיים תנאי וכיון שלא נתקיים התנאי המעשה בטל, וראיה לדבר איצטלית בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב] מעשה בצידון באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי איצטליתי ואבדה איצטליתו ואמרו חכמים דאינה נותנת לו את דמיה, דאיצטלית דוקא קאמר, ואמאי תיפוק ליה דאנוסה היא, ולמאן דאמר דטוענים טענת אונס בגיטין הוה לן למימר התם דהרי הוא כאלו נתקיים התנאי ומגורשת, אלא ש"מ דכל היכא שנתבטל התנאי אע"פ שנתבטל מתוך האונס המעשה בטל דמ"מ הרי לא נתקיים התנאי. וראיה לזה ג"כ מנתינה בע"כ למאן דאמר דלא שמיה נתינה. הילכך בקדושין ודאי טוענין טענת אונס וכדכתיבנא. ובגיטין דאמרינן דאין טוענין טענת אונס לעולם אין טוענין אותו ואפילו היכא דליכא משום צנועות או פרוצות דלא פלוג רבנן, וכגון דאמר לה הרי זה גיטך אם באתי ונאנס ובא, דהכא ליכא למיחש משום צנועות ופרוצות דהא אתא. וראיה לזה, מחלתה היא ופרסה נדה דאמרינן לעיל [בסוגיין] דבממון טוענין טענת אונס ועלה אמרינן דלענין גיטין אינו כן, אלמא דאפילו באונס דכוותיה דאיהי ידעה ליה מתחלה ועד סוף דליכא משום צנועות, אמרי' דאין טוענין אותן. וכן יש להביא ראיה מההיא עובדה דפרק כל הגט [גיטין ל' ע"א] בההוא דאמר אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא ופייסה ולא איפייסה ואיתמור בה תרי לישני משמיה דרב יוסף חד אמר דהוי גיטא וחד אמר דלא הוי גיטא, ואמרינן עלה דהא כמאן דאמר יש אונס בגיטין, והא כמ"ד אין אונס בגיטין, והא התם דליתיה לטעמא דצנועות ופרוצות, ואפ"ה למ"ד אין אונס אמרינן דהוי גיטא. וכתב רבינו נר' דאפילו בממון אמרינן דאין אונס היכא שתולה התנאי בדעת אחרים, דלא אמרי' דיש אונס אלא בתולה בדעת (אחרים) עצמו, או בתולה בדעתה דלגבי הא מלתא כחד נינהו, אבל בדעת (עצמו) אחרים לא, וכל שנתקיים התנאי אע"פ שנתקיים מתוך האונס המעשה קיים שאין כונתם בזה אלא שתעשה המעשה והרי נעשה, אבל בתולה בדעת עצמו סבור הוא לקיים תנאו וכשנאנס ולא קיימו הרי הוא כאלו נאנס על עיקר המעשה למפרע. רבינו נר'.
<h2>דף ג.</h2>
אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. פירוש על דעת חכמים שיהיו הקדושין קיימים ברצונם ובטלים ברצונם, והאי דאמרינן תינח היכא דקדיש בכספא לאו משום דקדושי כסף דרבנן וכמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל [עיין שיטה], דבהדיא מוכח בפ"ק דקדושין [ב' ע"א, ג' ע"ב] דקדושי כסף דאורייתא וכדכתיבנא שם בס"ד, ולא משום הפקר ב"ד הפקר נגעו בה, דא"כ מאי האי דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אפילו לא יקדש על דעתם יכולים ב"ד להפקיר ממונו בעל כרחו. אלא הנכון, תינח קדושי כסף דרבנן מבטלי להו כיון שהוא תלה הקדושין ברצונם, אבל קדושי ביאה האיך מבטלי ליה, (וא"נ) [וא"כ] מה תהא על ביאתו, ופריק, דלא חשו חכמים לכך ושוויוה לבעילתו בעילת זנות, כיון שעל דעתם הוא מקדש. ויש מי שפירש, דה"ק, תינח היכא דקדיש בכספא, כיון דהפקר ב"ד הפקר ויכולים להפקיע ממנו ממונו אפילו בעל כרחו, גמר ומקדש אדעתא דרבנן, אבל (לא) קדיש בביאה [לא] שמא לא ע"ד חכמים קידש, ופריק, שויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות, כלומר שאין לך אדם שלא יקדש מדעתו ברצון חכמים, וכיון שהתנה על דעתם והם לא ניחא להו בהנהו קידושין, הקדושין בטלים למפרע, דה"ל כעל מנת שירצה אבא [קידושין ס"ג ע"א] והא לא רצה. והפירוש הראשון נראה עיקר. ויש שפירש, דשויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דרב מנגיד אדמקדש בביאה [קידושין י"ב ע"ב] ולא כלום קאמר, וטועה גמור הוא, דמשום הכי לא פקעי קדושין, שהרי אמרינן [שם] מנגיד כרב ואצטריך גיטא כשמואל. ומה שהקשה להם לרבואתא ז"ל, דאם כן דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה יכולים ממזרים ליטהר, ויכול הוא לחפות על בת אחותו, ועוד הבא על אשת איש האיך נסקלים עליה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה דהא התראת ספק היא, כבר כתיבנא ליה בגיטין בריש פרק השולח [ל"ג ע"א] בס"ד.
אבל קודם תקנת עזרא שב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. פירוש בכל יום שמחרתו יושבין בית דין לאפוקי ער"ש דלא, דאפילו יבעול בו ביום אחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין יושבין אלא עד חצות [ע"פ שבת י' ע"א] ולבעול בליל שבת אי אפשר משום דאיכא משום איקרורי דעתא, תדע לך דע"כ לא קמיבעיא לן לקמן [ה' ע"א] אלא אי בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי משום דליכא אלא תקנת יום רביעי ולילו, אבל כאן דאיכא לילי שבת וכל שבת ומוצאי שבת חיישינן ודאי לאקרורי דעתא ואע"ג דאמרינן לקמן [ז' ע"א] דמותר לבעול ורב אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת, היינו בשכבר כנסה מזמן מרובה דלא חשו חכמים אלא לזמן הנישואין מפני שדרכן הי' לבעול לאלתר בלילה, אבל מי שכנס מזמן מרובה לא הטרחוהו עליו לבעול ביום סמוך לב"ד. וא"ת א"כ אפילו בחמישי לא ישא שהרי אין ב"ד יושבין קבועין בששי בשבת וכדאמר' בירושלמי בפרקין [ה"א] ר' חזקיה ורב אחא בשם רב אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, וי"ל דלא אסרו אלא למקבע זימנא וכדאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ג ע"א] לא קבעי זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא, אבל אי אתו מנפשייהו צייתינן להו ומקבלים טענותם, והטעם שאסרו לדון בער"ש ולמקבע להו זימנא, מפני שהדין צריך מתון ועיון ודלמא אתי לאמשוכי וממנעי מצרכי שבת וי"ט, אבל לקבל טענותם אי אתו מנפשייהו ודאי מותר, וכיון דכן הוא מכנפי ויתבי לקבל טענות, והילכך אם יש לו טענת בתולים יכול הוא להשכים לב"ד. וא"ת א"כ דאסור לישא בששי אפילו בזמן שב"ד קבועים על מה סמכו בדורות הללו לישא ביום השישי, אפילו תימא דהאידנא כזמן שב"ד קבועים בכל יום דמי. וי"ל, דכיון שראו שאין תקנת רביעי תקנה קבועה דהא אמרינן דאם איכא בתי דינין בכל יום אשה נשאת בכל יום, אלמא דכל היכא דליכא למיחש להכי אשה נשאת בכל יום, אף עכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו לקדש אלא עד זמן נשואין לא אכפת לן, דלדידהו שהיו מקדשים קודם לזמן נשואין איכא למיחש לשמא תחתיו זינתה אבל בדורות הללו, שמקדשים וכונסים לאלתר ליכא למיחש להכי. דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה, וזה טעם נכון למנהג שנהגו. ובשבת ודאי אשה [אינה] נשאת בו, דקנין הוא ואסור לקנות קנין בשבת וכדאמרינן בירושלמי בפרקין ה"א א"ר מונא הדא אמרה אלין דכנסין ארמלן צריכים למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת.
והא בעי שקדו טריח ליה. והא דלא מקשי' והא בעי ברכה כלומר דאשה תנשא ברביעי כדי שיהא נבעלת בחמישי, משום דפשיטא ליה טעמא דברכה לאו טעמא קביעא הוא ואי אמר לא אכפת ליה בברכה שמעינן ליה ול"נ דכי אמרי' לקמן [ה' ע"א] אשה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי משום ברכה, לאו טעמא לנישאת ברביעי קאמר אלא טעמא קאמרי אמאי נבעלת בחמישי ואינה נבעלת ברביעי עצמו, אבל ליכא מאן דפליג דמשום ברכה דדגים קבעין זמן לנשואין, אע"ג דמשום [ברכה] דאדם קבעינן זימנא לנשואים באלמנה, ומש"ה לא מקשו הכא והא בעינן ברכה, כנ"ל. כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מג"ש, דהיכא דאמר חתן לא טרחנא וכניסנא לה בלא סעודה, וקרובי כלה אומרים בסעודה כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה לפי כבודו וכבודה, דקיי"ל [לקמן מ"ח ע"א] דעולה עמו ואינה יורדת עמו. וכתב שכן הי' דן הרב אלפסי ז"ל. ואי קשיא לך כיון דהיכא דטריח ליה כניס בכל יום שירצה, והיכא דלא טריח ליה לא כניס אפילו ברביעי, מאי (איכא) [איריא] לענין שקדו בין רביעי לשאר ימים וכתב רבינו נר' בשם אחיו החכם הר' פנחס הלוי ז"ל דברביעי אי אמר טריח ליה מהימן, ובשאר ימים לא מהימן עד דחזינין דטריח ליה א"נ דרבנן רצו שיטרח בצרכי סעודתו קודם שיכנוס כדי שיהא פנוי לשמוח עמה וקבעו לו שלשה ימים אלו שיוכל לטרוח ולפיכך לא קבעי זמן נשואין עד יום רביעי.
<h2>דף ג:</h2>
משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו [לקטלא] ואתיין לידי סכנה משום דסברי דיש עבירה בהכי ואף הפרוצות נמי כיון דסברי דאיכא עבירה אע"ג דלא מסרין נפשייהו מינס אניסן, אבל אי דרשינן להו דאונס שרי הפרוצות אזלן לרצון ונפיק מיניה חורבא דע"י כך יהיו אסורות לבעליהן, ואיכא נמי כהנות דכיון דידעי דאף באונס אסורות לבעליהן הצנועות דידהו אכתי מסרן נפשייהו, הלכך אי אפשר דליכא סכנה, ומשום הכי נקט מן הסכנה ואילך. ומסרן נפשייהו לאו דוקא, דא"כ לא הוו צנועות שהרי מתחייבות הן בעצמן, אלא מוסרות עצמן שאינן רוצות ללכת אלא עד דאתו לידי סכנה.
והא דאקשינן ולדרוש להו דאונס שרי, קשיא לן דהא שעת השמד ופרהסיא הוה, ובשעת השמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדאיתא התם [סנהדרין ע"ד ע"א] וי"ל, דלמ"ד דאפילו בגלוי עריות להנאת עצמן מותר, הא לא קשיא דהכא להנאת עצמן היה מדגזרו תבעל ולא אמרו תהרג, אלמא דלהנאת עצמן לחוד מתכוונים, וכל להנאת עצמן אפילו בשעת השמד יעבור ואל יהרג, אלא שזה אינו מחוור וכדפרישנא בדוכתא בפרק בן סורר ומורה [שם ע"ב] אבל בעקר קושיין איכא למימר דכל שבידם לעשות אפילו בשעת השמד יעבור ואל יהרג, והיינו טעמא דאלישע בעל כנפים [שבת מ"ט ע"א] שנטל התפילין מראשו ולא נהרג עליהם מפני שבידם היה לבטלו מאותה מצוה, ואשה נמי נבעלת היא בעל כרחה. ומהאי טעמא אמרינן דאסתר קרקע עולם היתה.
א"ה בשלישי נמי אתי ובעיל. נ"ל דה"ק אי אמרת בשלמא דסכנה היתה שכל הבתולה הנשאת ברביעי תהרג שלישי לא קשיא כלל, נהי דקשיא אמאי לא נעקרה אבל שלישי לא קשיא כלל אלא אי אמרת דבתולה הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה, בשלישי נמי אתי ובעיל, ופריק מספיקא לא עקר נפשיה.
מאי אונס אילימא הא דאמרן, התם קרי להו סכנה הכא קרי ליה אונס. לישנא בלחוד הוא דקשיא ליה אבל רישא אסיפא לא קשיא דמעיקרא קאמר דבשני לא יכנוס, ואח"כ אמר דאם מחמת האונס מותר דמשמע דמותר לכנוס בשני, משום דאפשר דה"ק בשני לא יכנוס דחיישינן לשקדו או לאיקרורי דעתא כל מאי דאפשר, ואי מחמת האונס ששמעו דאף בשלישי אתי, מותר לכנוס בשני.
ותו התם נהגו הכא מותר. פירוש התם קתני נהגו דמשמע דרובא נהגו כן, והכא קתני מותר דמשמע דלא נהגו כן אלא שיחיד הבא לישאל אומרים לו דמותר, ואע"ג דכי קתני נהגו בשלישי קתני, ומותר דקתני בשני, מ"מ הו"ל למיתני ואם יש אונס זה בשלישי נוהגין בשני, או אם נהגו בשני אין מוחין בידם, אבל השתא דתני מותר משמע דאין מניחין להם לנהוג כן אלא ליחיד הבא לישאל מתירין.
אמר רבא דאמרי שר צבא בא לעיר. פי', ברביעי ויחטוף כל הסעודה, היכי דמי, אי דאתי וחליף ליעכב, פי', רבינו נ"ר אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד דחליף ובתר הכי כניס לה, דליכא לפרושי ליעכב עד יום רביעי אחר, דא"כ כי אתי וקבע ליעכב עד דאזיל, ומשני, דאתי וקבע, כלומר ברביעי שכל יום רביעי הוא עומד בעיר. ורש"י ז"ל פירש, ליעכב עד יום רביעי אחר, אבל כי אתי וקבע כלומר דלא ידעינן יומא דאזיל ליה לא הטריחוהו לעכב עד שילך דשמא יעמוד כאן שנה או שנתים אבל כי ידעינן שאין דעתו להתעכב בהא אמרינן דליעכב עד יום רביעי אחר, ונכון הוא.
ומקשינן בג' מיהא לכנוס. ואי קשיא לך ודילמא ה"ק ואי מחמת האונס שבא אונס בשלישי מותר לכנוס בשני, דברביעי בטל משום הגמון, ושלישי משום שר צבא בא לעיר בשלישי, ורבא נמי סתמא קאמר דאמר שר צבא בא לעיר ולא פירש ברביעי ודילמא בשלישי קאמר ליה, דאונס זה בד' הוא דמקשה הכי להדיא אדרבה איכא למשמע טפי דבשלישי הוא והיינו דלא מקשינן לעיל מדינא אלא מלישנא בלחוד וכדכתיבנא לעיל, ויש מי שפירש, דברייתא משמע להו דשלא בשעת הסכנה מיירי מדקאמר ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג' והדר קתני ולא מיחו בידם חכמים לומר כיון שנהגו כך לא מיחו בידם, אפילו שלא בשעת השמד, ואהא קאי ואם מחמת האונס מותר הילכך על כרחין אנו צריכים לומר שיהא אונס זה ברביעי, דאי בג' ליעכב עד יום ד', דהא אחר השמד איירי, והיינו דמקשינן דבשלישי מיהא לכנוס ופריק דאספרווא דידיה בשלישי אתי. וזה אינו מחוור בעיני דהאיך אפשר דאחר השמד לא מיחו בידם חכמים בתקנה דאפילו מפני שמד(א) לא מבטלינן לה. אלא ה"ק אע"ג דהאי תקנה לא עקרינן לה אפ"ה לא מיחו בידם חכמים שנהגו בג' ומיהו אחר השמד לעולם אסור. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא דאע"ג דרבא לא פירש דאתי שר צבא ע"כ ביום רביעי קאמר דאי ביום ג' בשני נמי לא יכנוס דאספרווא דידיה אתי בשני. ומעיקרא נמי הכי קמשמע, אלא דדרך קושיא ותירוץ קא מברר למלתיה, ואשמעינן דכיון דבשני התירו ולא בראשון ואונס זה הוא מחמת שר צבא ע"כ בד' קא אתי, דאי בשלישי אפילו בראשון יהא מותר משום דאספרווא דידיה אתי לעולם יום אחד קודם לו, ואורחא דתלמודא בהכי דמשמע ליה מעיקרא קא מברר דרך קושיא ותירוץ, כנ"ל.
והא דמקשינן דבשלישי מיהא לכנוס. פרש"י ז"ל, דמשום תקנת שקדו קאמר ובירושלמי [פירקין ה"א] אמרי' דמשום אקרורי דעתא קאמר דגרסינן התם ובשני אין שומעין לו, מה שני לשלישי אינו דומה משתהא יום א' למשתהא שני ימים.
<h2>דף ד.</h2>
ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל ד"ה ופורש וקובר את המת לאלתר. וקשיא לן, א"כ ה"ל יום מיתה וקבורה שחייב באבלות דבר תורה לדעת הגאונים ז"ל [כ"כ הרי"ף בפ"ב דברכות סי' נ'] וא"כ היכי אתי רגל דידיה שהוא רבנן ודחי אבלות דאורייתא. וי"ל, דלא קשיא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והא שב ואל תעשה הוא. ואי קשיא לך לדברי הגאונים ז"ל שאמרו דהקובר מתו ביום טוב [שני] דנוהג בו אבילות [הובא ברי"ף פ"ג דמו"ק וברא"ש סימן ג'], היכא דהוי יום מיתה וקבורה מפני שהוא דאורייתא, א"כ מ"ש שהתנו לעקור ברגל זה מיום טוב שני, וי"ל דהכא אי נהיג אבילות דיום ראשון דהוי דאורייתא בשאר ימים שהאבלות דרבנן לא נהיג וא"כ לא הוו רצופין, ועוד די"ט זה שהוא זמן שמחה שאני דאין אבילות במקום שמחה. עוד קשיא לן למה אמרו נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות לדעת הגאונים ז"ל דסברי דהקובר את מתו בתוך הרגל אע"פ שאינו נוהג אבילות ביום טוב אחר כן, עולה הוא לו למנין שבעה כיון שהוא דרבנן וימי משתה אלו ג"כ יעלו לו, איכא למימר דשאני הכא שא"כ נמצא שלא קיים מצות אבילות כלל. וא"ת דיום אחרון יעלה לו מ"ש יום אחרון משאר ימים, ז"ל תירץ דשאני י"ט שני שהוא ספק דבריהם וספק אבילות לקולא דקיי"ל [מו"ק י"ח ע"א] דהלכה כדברי המיקל באבל, אבל ימי המשתה שהם ודאי דדבריהם, ועוד שהם זמן שמחה אין עולין לו כלל, וזה הטעם מספיק למה שהקשינו אמאי אינו [נוהג] בהם אבילות כלל.
ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירש"י ז"ל, משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום דבטיל ליה אבילות דידה. ואינו מחוור, דאף בשאר הנשים אין מונעים מהן תכשיטין כל שלשים אלא כל שבעה וכדאמרינן התם באבל רבתי דהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבע מיד ואפילו על אבל אביה וה"ה ודאי שאין מונעין ממנה תכשיטין אלא ה"פ ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום בשום מקרה שיארע לה בכל שלשים [שהיא] כלה ואפילו תוך שבעה קאמר, לא שנא באבל זה לא שנא בשאר אבילות וטעמא משום שלא תתגנה על בעלה שכל שלשים יום שמחת חתן בכלה הוא ולפיכך אמרו שלא תתנוול עצמה בימים אלו. ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא דטרח בהו. ואי קשיא לך והא אמרינן בסמוך דמשום פסידא הוא וא"כ באמה של כלה מאי פסידא איכא, איכא למימר דאיכא נמי תמרוקי נשים וקשוטים שאינם מתקיימים דמפסדי.
והא דאמרינן אבל איפכא לא. פירוש אם מתה אמו של חתן ואביה של כלה דאיכא דטרח בהו, אע"ג דאיכא פסידא לא חששו ואינו נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, אלא תחלה נוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי המשתה לאלתר לאחר שבעה אבל בתוך שבעה לא התירו ואע"פ שאין לו אשה ובנים דהכא באיש שאין לו בנים עסקינן (דלא) [דהא] צריך לאביו משמע דבחור הוא, ואפ"ה לא התירו לו לינשא מיד ואע"ג דאיכא פסידא וכ"ש היכא דליכא פסידא, ומיהו אחר שבעה מותר מיד דפשטא דמלתא משמע [הכי] וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועוד דדינא הוא דכיון דמשום פסידא וטירחא התירו אפילו קודם שבעה דינא הוא דאחר שבעה יהא מותר משום מצוה כיון דאין לו בנים והכי משמע במשקין בסוגיא דגמר' [מו"ק כ"ג ע"א], אבל מי שיש לו בנים גדולים אסור לישא עד שלשים יום וכדתניא התם בפרק אלו מגלחין [מו"ק שם], כל ל' יום לנשואין, וכן באבילות אשתו נראה שהוא אסור לישא אשה כל שלשים אע"פ שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, ואע"ג דאמרינן התם במשקים [שם] ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו לאלתר קאמר ממש אלא לאחר שלשים דהא אמרינן התם [שם] מעשה ומתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך אעפ"כ לא בא עליה אלא אחר זמן מרובה וכמה זמן מרובה שלשים יום. וא"ת, דדלמא התם משום אבילות דידה הוא וכדאמרינן ביבמות [מ"א ע"א] חוץ מן האלמנה מפני האיבול, ואפילו לארס אסרי התם דלא שני לן באשה בין אבילות דבעל לשאר אבילות וכי אמר לה לכי ופרנסי בני אחותך לאו למימרא שקדשה לאלתר דלא קדשה עד אחר שלשים מפני שהיא אף בארוסין אסורה וכדכתיבנא, ולא בא עליה דקאמרינן לאו דוקא ביאה אלא לא בא עליה בארוסין ולא בנשואין קאמר, הא ליתא דבהדיא מוכח במסכת שמחות [פ"ז] דכל ל' יום לאבילות אסור לישא אשה דתניא התם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים בד"א וכו', אבל אין לו בנים או יש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים, אלמא דתוך שלשים יום אסור, ונראה דבאבילות אשתו החמירו לענין שלא ישא אחרת כי היכי דהחמירו עליו כשיש לו בנים להשהות ג' רגלים, אבל באבילות אחר נושא מיד לאחר שבעה וכדכתיב[נא].
וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים [ואשתו] ישנה בין הנשים. דקדק מכאן הר"י בן מגאש ז"ל [מובא ברמב"ן] דנדה אינה ראוי' לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר שהרי אסורה היא להתיחד עם בעלה ואין חופה אלא יחוד וכיון שאסורה היא להתיחד אין חופתה חופה שהיא אסורה לו בלא כתובה (וזה אינו מדאמרינן לקמן). עוד הוסיף הרב בעל העיטור דכל זמן שלא נכתבה כתובה אין חופתה חופה, כיון שהיא אסורה לו בלא כתובה וזה אינו כדאמרינן לקמן [ז' ע"א] ר' אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת ואמרו לו והא לא איכתבא כתובה, והתם ודאי הרי נכנסה לחופה קודם לכן אלמא דאעפ"י שלא נכתבה כתובה מכניסין אותה לחופה. ויש שמביא ראיה לסברת הרב בן מגאש ז"ל מדאמרינן לעיל בסוגיין פירסה נדה אינו מעלה לה מזונות אל(י)מא דאינה חזי לחופה, והא לאו ראיה היא דאע"ג דראוי' לחופה היא אפשר שאינו מעלה לה מזונות כיון שאינה ראויה לביאה, דאיהו אינו נותן לה מזונות אלא ע"י חופה ראוייה לביאה. עוד מביאין ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן בפרק אע"פ [נ"ו ע"א] גבי תוספת דאמרין דאין לה אע"פ שכתבו לה אלא מן הנשואין, נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אין כו'. ועד כאן לא קמבעיא להו אלא נכנסה לחופה ופרסה נדה אח"כ, אבל כנסה לחופה כשהיא נדה לא מבעיא להו משום דלא הויא חופה, וזה אינו דאפשר דכנסה לחופה כשהיא נדה מפשט פשיטא להו דאין לה תוספת וכי קא מבעיא להו כשנכנסה לחופה קודם לכן, דאפשר דכיון דפירסה נדה לאלתר אין לה ורבותא קמ"ל דאף בכה"ג מספקא להו. ועוד מביאין ראיה לדבריו מהא דתניא [קידושין י' ע"א] בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה ופירש"י ז"ל [שם בעמוד ב' ד"ה נישאת לכהן] דוקא בת שלש שנים ויום אחד אבל פחות מכאן לא שאין חופתה חופה כיון דאין ראויה לביאה. והא נמי לאו ראי' היא דשאני התם שאינה ראויה כלל וכמי שאינה אשה דמי, אלא ודאי כיון דקיי"ל דיש חופה לפסולות [יבמות נ"ז ע"ב] כ"ש נדה שאינה אסורה לעולם שיש לה חופה. ועוד דחופה אינה יחוד וכמו שכתב הרב ז"ל, דהא אמרינן לקמן [י"ב ע"א] דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אפילו שעדיה מעידים לה שלא נבעלה ושלא נסתרה, אלמא דאע"פ שלא נסתרה ושלא נתיחדה נשואה היא ונשואה קרי לה, אלא ודאי חופה אינו יחוד אלא כל שמכנסה לרשותו אחר קדושין ע"כ נשואין הויא חופה, ונפקא לן מדכתיב [במדבר ל' י"ב] ואם בית אשה נדרה, ומיהו אע"ג דכתיבנא דנדה... לחופה ומסתברא לכתחילה אין ראוי להכניסה לחופה דחופה ראויה לביאה בעינן וכן כתבו הגאונים ז"ל.
<h2>דף ד:</h2>
רב אשי אמר מי קא מדמית אבילותא דהכא לאבלותא דעלמא. כלומר ודאי אין חילוק בין אבילות דידה לאבילות דידיה דבכולהו מתיחד עמה ואף לא בעל דלא חיישינן שיהא פורץ בו, והכא שאני מפני שהקלו בו. והא דמחמירין בנדה טפי מאבלות, אלא בנדה שהוא אסור גמור עשו בו חכמים גדר גדול שלא יבא לידי הרגל, אבל באבילות דליכא ביה אסורא כולי האי לא החמירו כי משום הכי התירו באבילות הרחצת פניו ידיו ורגליו וגבי נדה אסרו בנגיעת בשר, דהא פשיטא, אלא אע"פ שאין נוגעין זה לזה אלא שיוצקת על ידה אסור, והצעת המטה ג"כ על פניו אסור.
מאי קיליתא, אילימא משום דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חל עליה אבילות. ואע"ג דאקילו ביה שהתירו לו לבעול בעוד שמתו מוטל לפניו, והתם בברכות [י"ח ע"א] אמרינן דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה, משום דההיא קלותא ליכא למילף קולא באבילות. ובגוף האבלות לא מקלינן כלל.
והאי דאמרינן עד שיסתום הגולל. סתימת הגולל הוא כסוי הקבר או כסוי הארון כל היכא שדעתו לקברו בארון, והכי מוכח בסנהדרין [מ"ז ע"ב] ושם נאריך בזה אם יגמור השם עלי.
<h2>דף ה.</h2>
איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי. ביום, ואע"ג דישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום, בבית אפל מותר כדאיתא התם [נדה י"ז ע"א] ותלמיד [חכם] מאפיל בטליתו ודיו. והא דאמרינן ולא חיישינין לאיקרורי דעתה כי האי דאמרי' דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי והיינו טעמא דאינה נשאת בג' ונבעלת בלילה משום דחיישינן לאיקרורי דעתא, כי האי לא חיישינן וכדכתיבנא לעיל [ד"ה א"ה].
ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן, ונפקא מינה דהיכא דאמר לא אכפת ליה בברכה דלא חיישינן לאקרורי דעתה.
א"ה אלמנה נמי תבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. כלומר אמאי תקינו לו שיבעול בששי, ישא בחמישי ויבעול בחמישי אם ירצה, דהא איכא נמי ברכה דדגים, אי אמרת בשלמא דטעמא דברכה לא עיקר טעמא הוא, דעקר טעמא הוא משום אקרורי דעתא וברכה אינה אלא סניפין לה, ניחא דברכה דדגים אינה עיקר, אבל ברכה דאדם עיקר ולפיכך אמרו דתנשא בחמישי ותבעל בששי, אלא אי אמרת דעיקר טעמא משום ברכה א"כ אלמנה נמי תבעל בחמישי, ופריק דאפ"ה ברכה דאדם עדיפא ליה.
ואי נמי משום שקדו, פירש (הרמב"ן) [הרמ"ה] ז"ל דלאו אליבא דבר קפרא קאמר, דבר קפרא ודאי לית ליה תרי טעמי מאי האי דדייקינן מינה טעמא משום ברכה, ומשום אקרורי דעתה וכדאמרינן הכא באלמנה דטעמא דידה משום ברכה ומשום שקדו, אלא ש"מ כדפרישנא דלאו אליבא דבר קפרא קאמרינן לה אלא ה"ק א"נ לדידן דאית ביה טעמא אחרינא לאלמנה אמאי נבעלת בששי ומשום שקדו, אבל רבינו נר' פירש והוא הנכון, דאליבא דבר קפרא קא אמרינן לה ואפ"ה דייקינן מינה לעיל שפיר דלא חייש בר קפרא לאקרורי דעתא, דאם איתא לא ה"ל למנקט טעמא דברכה דלפעמים ליתא היכא דאמר לא אכפת ליה בברכה אלא טעמא דאקרורי דעתא דהוא עקר ואיתיה לעולם, ומדנקט טעמא דברכה שמעינן דלא חייש לאקרורי דעתא כלל, אבל באלמנה אפשר דאית ליה טעמא דשקדו וטעמא דברכה משום דצריכין לתרוייהו, דאי משום ברכה א"כ יכול הוא לכנוס בששי בשבת ולבעול בששי עצמו דאיכא ברכה, ואי אית לן שקדו אינו רשאי, ואי משום שקדו אדם בטל או י"ט שחל להיות בשבת רשאי לכנוס ולבעול ביום חמישי בעצמו, אבל השתא דאית לן טעמא דברכה אינו רשאי. ומיהו בר קפרא חדא מתרי טעמי נקט, אבל בבתולה אכתי דייקינן מינה דלית ליה אלא טעמא דברכה אבל לא טעמא דאיקרורי דעתה וכדפריש רבינו נר'.
שאם אתה אומר תבעל בה' למחר משכים לאומנותו והולך. ולא שיהא מותר במלאכה דודאי אסור הוא במלאכה שלשה ימים, אלא דרבנן יחדו לו שלשה ימי בטלה. והכי איתא בתוספתא [פ"א ה"א] התקינו שיהא בטל שלשה ימים, חמישי וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה, נמצא שמח שלשה ימים, וממנה אתה למד לז' של בתולה שהוא אסור במלאכה. וכן אמרי בהגדה החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא מפלטרין שלו אף חתן אינו יוצא מפלטרין שלו, ובפרקי ר' אליעזר בפרק י"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה אף החתן אינו עושה מלאכה.
מאי איכא בין ברכה לשקדו, איכא בינייהו אדם בטל, א"נ יו"ט שחל להיות בער"ש, והשתא לא אכפת ליה לאשמעינן אלא היכא דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו, אבל היכא דאיכא משום שקדו וליכא משום ברכה לא איצטריך ליה, הא פשיטא דהיכא דאמר לא אכפת ליה בברכה איכא משום שקדו, א"נ איכא היכא שיבא לכנוס ביום ששי בעצמו.
<h2>דף ה:</h2>
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. וקשיא לן והא מתנית' היא בהדיא לעיל [ד' ע"א] ובין כך ובין כך לא יבעול לא בער"ש ולא במוצאי שבת. ופירש"י ז"ל [ד"ה מהו] בחד לישנא דהלכה או אין הלכה קא מיבעיא להו, ואינו מחוור דאנן ללישנא קמא מספקא לן אי מותר לבעול ואף לר' יהודא, וא"כ ברייתא מני, אלא הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל לאידך לישנא דברייתא לא שמיעא להו.
את"ל דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי, או לפתח הוא צריך ואסור. כלומר לכ"ע, ואעפ"י שהוא מקלקל אצל הפתח, דמ"מ כיון שהוא מכוין לפתח ואיכא תקון קצת (שהרי מתקן קצת) שהרי מתקן הוא אצל ביאה, אפילו תימא דמקלקל הוא אצל הפתח חייב כיון דאיכא תקון קצת, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל היכא דאיכא תקון חייב וכדאמרינן בפסח שני בפרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"א] השוחט בשבת לע"ז חייב, כלומר, אעפ"י שהוא מקלקל כיון שתקן קצת שהוציאו מידי אבר מן החי וכדאמרינן התם מאי תקן להוציאו מידי אבר מן החי, אלמא דכל היכא דאיכא תקון קצת אעפ"י שהוא מקלקל מצד אחר חייב, והא נמי להא (דיניה) [דמיא].
ואת"ל הלכה כר' יהודא מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר ומותר. או מתקן הוא אצל הפתח. ואסור. ואי קשיא לך, ואף כי הוי מקלקל אצל הפתח, מ"מ היכי שרי דמקלקלים פטורים אבל אסורים נינהו. [ע"פ שבת ג' ע"א]. וי"ל דהיינו כשהוא מתכווין, אבל היכא דאיכא כולי האי דאינו מתכוון ושהוא מקלקל מותר הוא לכתחילה. לא גרסינן בלישנא קמא במקלקל הלכה כרבי יהודא או הלכה כר"ש, דהא להאי לישנא דם מיפקד פקיד סבירא להו ולא מקלקל בחבורה הוא, והלכך לכ"ע פטור דלא פליגי רבי יהודא ורבי שמעון אלא במקלקל בחבורה דר' שמעון מחייב ור' יהודא פוטר.
<h2>דף ו.</h2>
רב שרי, והא אמר רב שמואל בר חייא משמיה דרב האי מסוכריא דנזייתא וכו'. פירוש, דמדאמרינן רב שרי סתם ולא פירש מאיזה טעם התיר, משמע להו דמשום דס"ל כר' שמעון בדבר שאין מתכוון התיר, ולא משום טעמא דמקלקל הוא אצל הפתח, או משום מקלקל בחבורה עד דאשכח דרב כר' יהודא ס"ל, והלכך ע"כ איצטריך למימר דמשום הנך טעמי התיר וכדאמרינן במסקנא.
ורב שרי, והאמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכא כר' יהודא. ה"ה דהוה מצי למפרך דשמואל אדשמואל אליבא דתלמידי דרב דאמרי דשמואל אסר, והאי דלא פריך הכי משום דאפשר דתלמידי דרב בקיאי (במלתיה) [במילי] דרב.
האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא. פירש"י ז"ל [ד"ה מסוכריא] נקב גיגית, שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותה בבלאי בגדים. אסור להדוקא משום סחיטה, וכן פירשו אחרים והקשה הרב ר' נתן בעל הערוך [ערך סבר ה'] לפי זה א"כ היכי אמרינן דר' שמעון מודה בה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות, דהא לעולם אינו חייב כשאינו מתכוון משום פסיק רישיה אלא היכא שהוא נהנה בדבר, והראיה מדאמרינן התם בסוכה [ל"ג ע"ב] הדס שהיו ענביו מרובין מעליו פסול, ואין ממעטין אותו בי"ט, ר' אלעזר ב"ר שמעון מתיר. ואקשינן והא קא מתקן מנא, ואמרינן דר' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוון מותר, והא פסיק רישא ולא ימות הוא, הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי. אלמא דכל היכא שלא נהנה בדבר לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות לחיובי עליה. עוד הביא ראיה מדאמרינן [שבת כ"ט ע"ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והא התם דפסיק רישא ולא ימות הוא, שהרי כלאים הוא לבוש ואפ"ה כיון שאינו נהנה בהם שאינו צריך להן מותר. עוד הביא ראיה מדאמרינן במסכת שבת [ק"ג ע"א] התולש תלשין אם לאכילה כמלא פי הגדי. ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא. ופרכינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וא"כ לאכילה אמאי אינו חייב בכל שהוא שהרי מיפה הוא את הקרקע. ופריק דעביד בארעא דלא דיליה [הוא], כלומר שהוא אינו נהנה בדבר, אלמא דלא חשיב פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה במלאכה. לפיכך פירש הוא ז"ל מסוכריא דנזייתא, מגופה שעל פי החבית דלא אזלי משקין לאבוד, דהא פסיק רישיה וכדאמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר דתולין [קמ"א ע"א] לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה. ומיהו מה שכתב דלא הוי פסיק רישא אלא כשיש לו הנאה באותה מלאכה, אינו מחוור דזיל בתר טעמא מה טעם אמרו דפסיק רישא חייב משום דלא אפשר שלא תעשה המלאכה, וא"כ מה לי אם יש לו תועלת במלאכה אם לאו, כיון שהמלאכה נעשית, ועוד שהראיות שהביא אינן ראיות כלל, דההיא דסוכה שאני התם משום דהושענא לא כלי גמור הוא, והלכך כל שיש לו הושענא אחריתי לאו כלום הוא, וההיא דמוכרי כסות משום דלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר שיהנה ממנו מחמת מלבוש וזה אינו מתכוון למלבוש אלא לנושאה על כתפו. וההיא דתולש תלשין היינו טעמא משום דיפוי קרקע אינה מלאכה בגופה, אלא מחמת מלאכה אחרת נעשית מלאכה זו דבסילוק התלשין הקרקע מתיפה מאליו, וכל מלאכה שנעשית מתוך מלאכה אחרת לא חשיבא מלאכה אלא במתכוון לה או בנהנה ממנה דלא אמרי דפסיק רישיה (ולא) חייב אלא במלאכה שהיא עצמה היא גוף המלאכה ואינה יוצאת מתוך מלאכה אחרת הא לאו הכי לא והיינו טעמא דחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה, כיון שהמלאכה אינה נעשית אלא מתוך מלאכה האחרת והוא אינו מכוון לה לא חשיבא מלאכה הילכך הכא כיון דעביד בארעא דלא דיליה שהוא אינו נהנה ממנה פטור, והאי טעמא נמי סליק לההוא דסוכה, ומיהו הפירוש שפי' נכון ועקר.
ומה שפירש"י ז"ל נקב שבצד (החבית) [הגיגית] אינו נכון משום דבסחיטה דמשקין ליכא אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש, וכל דאזיל לאבוד לא חשיב מפרק ופטור וכדמוכח התם [שבת קמ"ה ע"א], וכן כתב הר"ש [בחידושיו] דתרי מיני [סחיטה נינהו], סחיטה דמשקין וסחיטה דמים, סחיטה דמים חיובא משום מלבן ולא שנא אזלי לאבוד ולא שנא לא אזלי לאבוד חייב, וסחיטה דמשקין אינה משום מלבן אדרבה לכלוכי מלכלכי אלא חיובא משום מפרק וכל היכא דאזלי לאיבוד אינו חייב, ומיהו במים פעמים הוא חייב אפילו בלא סחיטה וכדאמרינן התם [זבחים צ"ד ע"ב] שרייתו זהו כבוסו, ופעמים אינו חייב עד דסחיט וכדאמרינן התם [ביצה י"ח ע"א] מה טעם אין מטבילין כלים בשבת דילמא אתי לידי סחיטה. וענין זה כך הוא בכלים לבנים לעולם אינו חייב משום השרייה לחוד עד דסחיט להו, משום דבשרייה לא מלבני אבל בסחיטה מלבני, וכי אמרינן דשרייתו זהו כבוסו, היינו בבגדים מלוכלכים דע"י (המים) [השרייה] מתכבסים הם מעט, ואפשר לקיים מה שפירש"י ז"ל נקב שבצד גיגית בחבית של מים.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. דהיינו קודם ימי הנעורים, ב"ש אומרים נותנים לה ד' לילות, לומר דכל דם שתראה בד' לילות מחזיקים לה בדם בתולים, בין ראתה בין לא ראתה וכדאיתא התם בריש פרק תינוקת [נדה ס"ד ע"ב]. ונראה טעמא דמלתא משום דסברי דמסתמא לא חיתה המכה קודם לכן, וב"ה אומרים עד שתחיה המכה, וכל זמן שאינה משמשת בלא דם ודאי לא חיתה המכה. והיינו דוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אבל בהגיע זמנה לראות ולא ראתה והכי מוקים לה התם, לא תלינן בדם בתולים עד ד' לילות. דכיון דהגיע זמנה לראות מסתמא בד' לילות חיתה המכה, והילכך כל דם שתראה מכאן ואילך תלינן בדם נדה לחומרא.
<h2>דף ו:</h2>
מאי לאו דאי לא בעל, מצי בעיל ואפילו בשבת. פי' ממשנה יתירה דקאמר עד מוצאי שבת ד' לילות, והוי מצי למימר ד' לילות ותו לא, שמעינן דתרתי קאמר שנותנין לה ד' לילות לדם בתולים, ואשמעינן נמי דהיכא שלא בעל בשאר לילות דבועל בתחלה בשבת, וא"ל רבא לא, לבר משבת, כלומר משום דלא הבין דמשום משנה יתירה קאמר, והיינו דאקשי לה אביי דהא לא אפשר דהא עד מוצאי"ש ארבעה לילות קתני, וא"א דבכדי נקט עד מוצאי שבת, אלא אמר רבא כשבעל ומשנה יתרה קמשמע לן דמותר לבעול בשבת אע"ג דהוי פרצה דחוקה כדשמואל, ואי קשיא לך היכי דייקינן הכא ממשנה יתירה התר בעילה בשבת, דהא במסכת נדה [ס"ד ע"ב] אמרינן דמשנה יתירה קמ"ל דאם שמשה ימים לא הפסידה לילות דאי תנא לילות לחוד ה"א דאם שמשה ימים (לא) הפסידה לילות דד' עונות קאמר, קמ"ל משנה יתירה שאם שמשה ימים לא הפסידה לילות וי"ל, דסוגיין אליבא דלוי דאמר התם דאם שמשה ימים הפסידה לילות. עוד קשיא לן דהכא אמרינן דהא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת משום פרצה דחוקה, והתם אמרינן דקמ"ל דשרי למבעל בתחלה בשבת כדשמואל כו', התם קרי לבעילה בתחלה פירצה דחוקה, והכא אף כשבעל קרי ליה פירצה דחוקה. וי"ל דהכא קס"ד דדם חבורי מיחבר והילכך אף אחר בעילה איכא משום צרורות, אבל התם אמרינן לה אליבא דהלכתא דס"ל דדם מיפקד פקיד, והלכך אף ביאה בתחלה אינו חשוב פתח גמור אלא פרצה דחוקה דלא ס"ל מאי דבעי למימר לעיל דאף ללישנא דדם מפקד פקיד איכא משום פתח.
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצא"ש אם לא עשה מעשה. פי' מסתמא משום דדרכן הי' ליחודינהו בא' מארבעה לילות אלו, אבל אח"כ אותו הלילה שהוא יודע שמיחדין אותה לו פטור, הא לאו הכי חייב.
א"ל אביי לא דטריד דלא בעל. משום דסבר אביי דטירדא דלא בעל טירדא הוא וכדאמרינן בסמוך דהא טריד הוא דלא מצי למיעבד מצוה, וכטרדא דמצוה דמי', דאביי ודאי לא פליג בטבעה ספינתו בים, ורבא דמקשי ליה מטבעה ספינתו בים, משום דרבא סבר דטרדא דלא בעל לאו טרדא הוא, והרי הוא כטרדא דמי שטבעה ספינתו בים.
והא דאמרינן אבל חייב בכל מצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנאמר בהם פאר, טעמא קאמר משום שנקראו פאר נאסרו, אבל אסורייהו נפקא לן [מו"ק ט"ו ע"א] מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד י"ז] פארך חבוש עליך את הוא דמחייבת, אבל כולי עלמא פטורים.
הכי גירסת רש"י ז"ל, טורד למה, לשאינו בקי. ופי' הוא ז"ל א"כ שהן בקיאין בהטייה כלומר, שיודעין להטות, למה הוא טרוד ולמה פטרינהו מקריאת שמע, ופריק למי שאינו בקי. כלומר, למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד, א"כ יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, כלומר האיך התירו סתם לבעול בתחלה בשבת דמשמע דלכל אדם התירו, לא היה להם להתיר אלא לבקיאין אבל לא לאותם שאינם בקיאין, ופריק רוב בקיאין בהטייה הן. ומפני הרוב שיודעים להטות התירו סתם לבעול בתחלה בשבת, אבל מי שאינו בקי לעולם אסור ויש שמקשים לפירושו א"כ דרוב בקיאין הן הדרא קושיא לדוכתא טורד למה וא"ת למי שאינו בקי אטו מפני המיעוט שאינם בקיאין סתם דבריו ואמר חתן פטור מק"ש סתם, ותו הא דתנן [ברכות ט"ז ע"ב] לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, משום דמחזי כיוהרא, ואי רובא בקיאין הן מאי יוהרא איכא, ומה שאמרו לו תלמידיו לר"ג למדתנו רבינו חתן פטור מק"ש [שם] מאי קושיא דלמא ר"ג בקי היה, לפיכך פי' ר"ת ז"ל טורד למה, לשאינן בקיאין. כלומר שאינן מחזקין בעצמן שיודעים להטות ורובא אינם מוחזקים, ואקשינן יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, דקס"ד דכל שאינו מוחזק בעצמו אינו יודע להטות, ופריק רוב בקיאים ויודעים להטות אע"פ שאינם מוחזקים בעצמם, הילכך לענין ק"ש פטורין דכיון שאינם מוחזקים בעצמם טרודים הן ומותרים הם לבעול דלאו פסיק רישא הוא, דהא אפשר בהטייה, והטייה מזדמנת לכל ואפילו לבבליים, וכי א"ל מעיקרא לא כהללו בבליים, ה"ק ליה לא כמו שאתה סבור שאין הטייה מזדמנת כמו שסבורים הבבליים שאינם בקיאין בהטייה, אלא כהללו הבקיאים בהטייה, כלומר שהם מוחזקים ומפני כך יודעים שהטייה מזדמנת, אבל הבבליים אע"פ שאינם מבקיאים בהטייה הטייה מזדמנת להם והילכך לא פסיק רישא הוא. ואיכא למידק היכי אמרינן הכא דרוב בקיאין ואמרינן נמי שושבינין למה ופירש"י ז"ל מאחר שהן בקיאים לבעול בלא דם, והא אמרינן בנדה [ס"ד ע"ב] גבי שמואל דאמר יכול אני לבעול כמה [בעילות] (בתולות) בלא דם שאני שמואל דרב גובריא, ומיהו לפי מה שפירשנו לא קשיא כלל דהא אמרינן דרובא אין מוחזקין, ושמואל היה מוחזק בעצמו ומי שמוחזק רב גוברייא. עוד תירצו בתוספות דהטייה זו אינה כהטייה דשמואל [דשמואל] בועל בהטייה בעילה גמורה שממנה יכולה להתעבר, ומהטייה זו אינה מתעברת כך תירצו בתוספות.
מתיב רבי אמי המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ממנה ליחה פטור. כלומר פטור ומותר, דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת דפטור ומותר ומפיס מורסא חד מינייהו [שבת ג' ע"א] וקשיא למאן דאסר, וקשיא לן, דמאי קא מקשה מינה למאן דאסר, דמאן דאסר כרבי יהודה וברייתא דמפיס מורסא דלא כרבי יהודה. ורבינו נ"ר אומר דברייתא דמפיס מורסא אפילו כר' יהודא אתיא, דאע"ג דסבר רבי יהודא דדבר שאין מתכוון אסור, שאני פה דמותר דלאו פתח גמור הוא, וכל היכא שהוא אינו מתכוון לפתח לאו כלום קעביד. ועוד דאיכא למימר דהכא לא מקשה אלא לשמואל אליבא דתלמידי דרב ללישנא דדם חבורי מיחבר, דסבירא להו דשמואל אסר משום דם חבורי מחבר, דאי לא לא הוי אסר, דהא כרבי שמעון סבירא ליה והיינו דמקשה והאיך אפשר דדם חבורי מחבר ומ"ש ממורסא שהרי כנוס ועומד הוא במורסא. ופריק התם מפקד פקיד ועקיר, הכא פקיד ולא עקיר כלומר ודאי דם בתולים אינו מחובר גמור דפקיד הוא, אבל מ"מ לאו פקיד גמור דלא עקיר וחבורי מחבר קצת.
<h2>דף ז.</h2>
אמר לו אתפסוה מטלטלין, ואי קשיא לך והא ה"ל כקונה קנין בשבת [עירובין ס"ט ע"ב] ואסור. וי"ל דבמקום מצוה מותר כי ההיא דאמרינן בגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"ב] תיזיל איהי ותיחוד ותפתח, ואעפ"י שאסרו לכנוס בשבת אע"ג דאיכא מצוה משום דהוי כקונה קנין בשבת וכדכתיבנא לעיל [ג' ע"א] שאני משום דהוי מלתא דבפרהסיא, אבל מה שאינו מלתא דפרהסיא משום מצוה התירו, ועוד, דהכא אינו אלא משכון ותנן [שבת קמ"ח ע"א] אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו, ואע"ג דלא דמי דהכא שהוא משכון לדבר קצוב נראה שאסור במקום מצוה התירו. א"נ אפשר דהאי עובדא מבעוד יום הוה, ולא הוה שהות ביום למיכתב כתובה והי' להם שהות לאתפיסה מטלטלין.
אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך. ואי קשיא לך וכי רב פפי לית ליה מתוך, והא פלוגתא דב"ש וב"ה היא בי"ט [י"ב ע"א], וב"ה אית להו מתוך. ואפשר לומר דרב פפי סבר דלא אמרינן מתוך אלא בדבר מצוה כאוכל נפש ובעילת בתולה דבר שאינו מצוי הוא, וה"ל לדידיה כמוגמר ורב פפא אמר דבעילה דבר השוה לכל נפש ודבר השוה לכל נפש אעפ"י שאינו מצוי מותר, אבל מוגמר אינו שוה לכל נפש מקרי וצבי דבר השוה לכל נפש דכל אכילה דבר הצריך לכך נפש מיהו קרי. וכבר הארכנו בזה במסכת י"ט בס"ד. ואסיקנא דמותר לבעול בתחלה בשבת ולא חיישינן לגזירה דבן עוף כלל.
אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כדי שיהיה שמח עמה שלשה ימים. במאי דס"ד דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דימי ברכה לא כימי שמחה, דאיכא דנפישא ברכה משמחה, כגון בחור שנשא אלמנה דברכה שבעה ושלשה לשמחה. ובאלמון שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה. ויש מי שפירש דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי והלכך ליכא אלמנה דבצירה ויתירה לשמחה מג', ואע"ג שנשאת לבחור, והכי משמע מברייתא דקתני סתמא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ולא מפליג בין שנשאת לאלמון לנשאת לבחור אלמא דכללא הוא דלעולם אין לה אלא שלשה לשמחה. וא"ת מ"ש דבחור נפישי ימי ברכה מימי שמחה, ובאלמון שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה, איכא למימר דהכל כפי ענינו, שהברכה בא על שמחת הלב הלכך בבחור שלא נשא עדין דשמחת לבו נפישא מברכין לעולם שבעה ואפילו נשא אלמנה, אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה כיוון דאלמנה היא אינה צריכה פתוי כל כך ובשלשה ימי שמחה סגי ליה, אבל אלמון שנשא אלמנה כיון שכבר נשא אין שמחת לבו גדולה כ"כ והלכך ביום אחד סגי ליה, ואפ"ה ימי שמחה שלשה דימי שמחה לתקנתא נתקנו כדאמרינן [ג' ע"א] שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ואי אפילו כשנשאת לבחור אמרו דאית ליה שלשה ימי שמחה כ"ש אלמון שנשאה דצריך לשמחה שלשה, והיינו טעמא דמברכין לבתולה שנשאת לאלמון שבעה וכדאמרינן בסמוך משום דאי בבחור אמרו ה"ה ג"כ לאלמון שהרי שמחת לבו נפישא כיון שנושא את הבתולה, ובתולה לאלמון לא אשכחן ימי שמחה כמה, וכתב הרב ן' מגאש ז"ל דנראין דשבעה לשמחה אית ליה, דאי בבחור אמרו כ"ש באלמון דקא בעי למיחדא ולפתוייא בדרדוגי מישחא. ומיהו איכא מ"ד דהני תרי לישני פליגי. ונקיטין כלישנא בתרא דבאלמון שנשא אלמנה שלשה לשמחה ויום אחד לברכה, אבל בבחור שנשא אלמנה שבעה לברכה ושבעה לשמחה דלא נפישי ימי ברכה מימי שבעה שמחה, דהאיך אפשר שיהא משכים למלאכתו ומברכין לו ברכת חתנים, ומשום האי טעמא הוא דפליג אלישנא קמא ואע"פ שכך נהגו והוא הנכון בטעם, הלשון הראשון נראה עיקר, וכן פסקו הנגיד רב שמואל והרמב"ם ז"ל [פ"י מהלכ' אישות הי"ב] כלישנא קמא, דאי איתא דפליגי ומשום האי טעמא הוה להו לפרושי בהדיא.
<h2>דף ז:</h2>
מלתא פסיקתא קתני דליכא דבצירה משבעה. ואי קשיא לך ליתני בחור שנשא אלמנה שבעה דהוי מלתא פסיקתא, איכא למימר דהא לא קשיא דאיהו באשה קא מיירי באיש לא מיירי.
אמר רב נחמן מנין לברכת חתנים בעשרה כו'. וכתב רב אחא ז"ל [שאילתות חיי שרה ריש סימן ט"ז] דברכת אירוסין נמי בעשרה, והנגיד רב שמואל חלק עליו ואמר שאינה צריכה עשרה, שלא מצינו עשרה אלא בברכת חתנים ונראין דבריו, ואיכא מ"ד דברכת אשר ברא אינה צריכה עשרה כיון דכל יומא מברכין לה ואע"ג (דאיכא) [דליכא] פנים חדשות. ואיכא מאן דאמר דכיון דברכת חתנים היא צריכה עשרה, וכן נראה עיקר.
ברכת ארוסין מאי מברך [כו'] אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות. וקשיא לן היכן מצינו ברכה כגון זו שנברך על (הארוסות) האיסור, וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, ותו מה ענין להזכיר בברכה זו עריות, ועוד למה אין מברכין במטבע קצר על המילה על השחיטה וכן כולן. וי"ל, דזו לאו ברכת הקדושין היא אלא ברכה על קדושתם של ישראל, והטעם שלא תקנו ברכה על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכה שעדיין מחסרה חופה, ובשעת כניסה לחופה אי אפשר לו לברך על הקדושין וחופה, כיון שנתן הקדושין מזמן מרובה, וכשבא לכנוס ולקדש לא רצו לתקן ברכה בפני עצמה, והילכך אחר שהקדושין דאורייתא והיה ראוי לברך עליהם אלא שא"א ומן הטעם שכתבנו, ראוי לתקן ברכה על קדושתן של ישראל ומברכין את השם שקדשנו (ופירשנו) [והיפרשנו] מן העריות ואסר לנו את הארוסות ואחר שהזכירו איסורן ראוי להזכיר היתרן ומשום הכי [מה] שאמרו ע"י חופה וקידושין ר"ל ע"י חופה וקידושין שנעשו כבר, ולפי מה שכתבנו אין ראוי לחתום בה ברוך מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, דהא הזכירו בברכה זו עריות אלא העיקר הוא לחתום בה מקדש ישראל ותו לא. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכן הוא המנהג בשתי ישיבות שאין חותמין אלא מקדש ישראל, ומי שחותם בה ע"י חופה וקדושין גריעות הוא ואין ראוי לעשות כן, וכן נראה ודאי שאין זו ברכת המצוה שא"כ החתן בעצמו היה ראוי לאומרה שלא מצינו אחד מקיים מצוה (ואח"כ) [ואחר] מברך עליה, ומ"ה נהגו לברך אחר עשייתה. עוד יש טעם אחר בדבר מפני שהדבר תלוי בשניהם ודילמא הדרי בהו.
ומ"ש ואסר לנו את הארוסות. לאו איסור ממש קאמר, דארוסה מותר לבא עליה דאורייתא, אלא שכן מצינו שיש הפרש בין ארוסה ונשואה לכמה דינין, אלמא דאינה אשתו גמורה אלא אחר נשואין, והילכך אין ראוי לבא עליה קודם נישואין, אבל איסורא דאורייתא ודאי ליכא, ואסר לנו לאו דוקא כלומר מנענו ולמדנו המניעה מפני שראינו שחילקה תורה בין ארוסה לנשואה. א"נ דאסר לנו דרבנן קאמרינן, דהא מברכין על נר חנוכה אע"פ שהוא דרבנן [שבת כ"ג ע"א], ואקשינן התם והיכן צונו, מלא תסור.
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים [בעשרה] כל שבעה. אמר רב יהודא והוא שבאו פנים חדשות (שנ"ל) שלא היו שם מעיקרא כל ימי המשתה. ואיכא ספרים דגרסי הכי בהדיא לקמן [ח' ע"א] ואי איכא פנים חדשות דלא הוו תמן מעיקרא בריך כולהו, ובמועד קטן [כ"א ע"א] שאמרו ואם באו פנים חדשות חולץ, ה"פ פנים חדשות דלא הוו תמן מעיקרא. וכתבו בתוספות דאם באו פנים חדשות מברכין ברכת חתנים כל אותו היום דלא בעינן פנים בכל שעה ושעה שמברך ונראין דבריהם, והוא שיהיו שם בשעת ברכה אבל אם הלכו להם אין מברכין, והכי משמע במועד קטן דאמרינן התם ואם באו פנים חדשות חולץ ומניח אפילו עד מאה פעמים, (שברכת חתנים על השמחה היא באה) אלמא דפנים חדשות לא מהני אלא בעוד שהם שם.
וברכת חתנים אין מברכין אותה בשעת סעודה לבד אלא בכל שעה שמתקבצין לשמח החתן והכלה ואפילו מאה פעמים שברכת חתנים על השמחה היא באה וכן הוא במסכת סופרים [פי"ט הל' י"א] ונהגו רבותינו לומר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה ע"כ. ועכשיו נהגו לברך אותה ביום ו' שהוא יום ראשון וכן בשבת (בשניה) [בשעה] שהחתן יוצא מבית הכנסת וטעמא דמלתא מפני שאותה שעה שמשמחין את החתן היא, ואחר שכל העם מתקבצים שם (אף) [א"א] שלא יהו שם פנים חדשות דלא הוו תמן אתמול ויש אומרים דאין צריך לפנים חדשות דהשבת בעצמו הם פנים חדשות, וכדאמרינן בהגדה כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השרת אמרו לפני שירה שפנים חדשות באו כאן ומה שנהגו לברך אותן בשעת סעודה מפני שעקר השמחה היא באותה שעה ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה שאין שמחה אלא בחופה, והכי משמע מדאמרינן התם בסוכה [כ"ה ע"ב] חתן וכל השושבינין פטורים מן הסוכה ואקשינן וליתבי בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה. וכיון שאין שמחה אלא בחופה וברכת חתנים באה על השמחה אין מברכין אותה אלא בחופה. וה"ה לאשר ברא דאין מברכין אותה אלא כל שבעה ובחופה, אבל חוץ לחופה לא דאף היא ברכת חתנים, אבל שהשמחה במעונו מברכין אותה חוץ לחופה דאינה מכלל ברכת חתנים ותדע לך דהא מברכין אותה קודם כניסה לחופה מכי רמו שערי באסינתא [להלן ח' ע"א] וכן כל שנים עשר חדש ועוד דאפילו בבית מהולא הוו סברי לברוכה אי לאו משום צערא דינוקא [שם] אלמא דלאו ברכת חתנים היא. וברכת חתנים מן הדין אין ראוי לברך אותה על הכוס שבירך ברכת המזון משום דאין עושים מצות חבילות [פסחים ק"ב ע"ב] וכן הוא במסכת סופרים [פי"ט הל' י"א] גבי ברכת (חתנים) [החדש], וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר ומברך בורא פרי הגפן ואשר ברא בעגולה כולה, וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ע"כ. ובגמרא דילן בפסחים [ק"ב ע"ב] לא התירו קדושה ואבדלתא [אלא] משום דחדא מלתא היא, אבל ברכת המזון וקדושא דתרי מילי נינהו אין מברכין אותם על כוס אחד אלא שלא נהגו.
והטעם לאשר יצר שהיא פותחת בברוך אע"פ שהיא סמוכה לחברתה כתב רש"י ז"ל משום שממנה מתחיל ברכת הזיווג, [אבל] שהכל ברא לכבודו לאסיפת העם נתנה ומשעת אסיפת העם היה ראוי (להתחיל) [לברך] אותה, אלא שסדרוה על הכוס, ויוצר האדם ברכה שנתקנה על בריאה ראשונה הכל כמו שכתב בפרושיו, והנכון דכל מטבע קצר פותחת בברוך ואינו חותם בברוך, הילכך יוצר האדם אע"פ שזו סמוכה לשהכל מטבע קצר הוא, והילכך פותחת בברוך ואע"פ שהיא סמוכה לחברתה, ואשר יצר היינו טעמא משום דאם אינה פותחת בברוך (משום דברוב ימי המשתה היא באה בפני עצמה) נראית יוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת, ואשר ברא פותח בברוך משום דברוב ימי המשתה היא באה בפני עצמה.
<h2>דף ח.</h2>
לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חדא יצירה הואי, ומר סבר שתי יצירות הואי. פירש"י ז"ל דמ"ד חדא יצירה הואי סבר לה כמ"ד [עירובין י"ח ע"א] דו פרצופין הוו, ומ"ד שתי יצירות הוו סבר לה כמ"ד זנב היה. ואינו מחוור דהא מקשינן התם בערובין [שם] למ"ד זנב הי' מדכתיב [בראשית ב'] וייצר בשני יודין דמשמע שתי יצירות, לפיכך הנכון דמ"ד חדא יצירה הואי סבר לה כמ"ד זנב היה, ומ"ד שתי יצירות סבר לה כמ"ד דו פרצופין הוו.
מכאן ואילך אי אמר להו מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו, מכאן משמע דברכה זו אין מברכין אותה אלא כשעושה סעודה מחמת חתונתו, והכי דייק לישנא "דאמר להו", אבל אם סועד החתן עם בני ביתו לבד לא, וכן אין מברכין אותה אלא היכא דאיכא ארוסין דהיינו קדושין הא לאו הכי לא ואע"ג דטריח להו דתרתי בעינן קידושין וטריח להו.
<h2>דף ח:</h2>
כי תניא ההיא בברכת המזון, פירש"י ז"ל להצטרף לשלשה לזמן עליו. ותימא דא"כ מאי קמ"ל. ויש שפירשו לדעת מקצת ז"ל שמוסיפין בברכת (המזון) [הזימון] (ואינו) [ואומרים] נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, הייתי סבור שלא יצטרף שהוא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמים, וזה אינו מחוור דהתם מוכח דאין מוסיפין בברכה זו כלום, ויש מי שפירש דמשום שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כו' הייתי סבור שאין אחרים רוצים לכלול עצמם עמהם, והיינו טעמא דרב דמשמע דס"ל דאפילו לברכת המזון אין מצטרפין מדלא קא משני הכי אליביה, ופרקינן מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. וברכת אבלים דאמרינן בסמוך, היינו ברכת רחבה ומברכין אותה כל שבעה היכא דאיכא פנים חדשות, וברכת אבלים היינו האל הגדול ברוב גדלו, והשניה אחינו המיגעים, והג' אחינו גומלי חסדים, והד' רבון העולמין, והראשונה פותחת בברוך והאחרות אינן פותחות מפני שהן סמוכות לברכה קמייתא וכן פירש"י ז"ל.
והא דאמרינן החזירו הדבר ליושנו. פירש"י ז"ל לעשרה כוסות. והנכון דליושנו היינו [שהחזירוהו ליושנו ממש. חי' הרשב"א] (לשתות כדי צורכן) דבעשרה אכתי איכא שכרות ומשום הכי בטלים כולם ותו לא מידי.
<h2>דף ט.</h2>
א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו. פירש"י ז"ל בדליכא דם, כגון שהיא ממשפחת דורקטי [כדלקמן י' ע"ב] דלית להו דמים, או שנאבדה המפה. משמע מדבריו דהיכא דאיכא דם לא מהימן, דכיון דאיכא דם אמרינן ודאי דלא קים ליה ופתח סתום מצא ומשום דלא קים ליה הוא דאמר הכי, ואינו מחוור דודאי אפילו בדאיכא דם מהימן דאין הדמים ראיה דשמא דם צפור הכניסה, ואפילו משמש, אפשר דדם הצדדין הוא, או דם המכה וכדאמרינן לעיל [ו' ע"א] נותנים לה ד' לילות, וכיון דאיהו אמר שהפתח פתוח מצא אע"ג דאיכא דם מהימן לאסרה עליו, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאסורא, ודוקא באומר ברי לי שלא הטיתי הא לאו הכי מותר דשמא הטה והוא לא ידע, והכי מוכח לקמן [י' ע"א] במעשה דרבן גמליאל, והכי איתא בירושלמי דאפילו בשמוצא דם מהימן דאמרינן התם [בפירקין ה"א] גבי מי שלא נהג כמנהג הזה (מה) [אלא] אנן קיימין כשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים והוא אומר לא כי אלא דם צפור, הורע כוחו שלא נהג כמנהג הזה, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה כו'. וכולהון מן ההיא דא"ר אילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה וכו'. ואי קשיא והיכי א"ר אלעזר דאיהו מהימן ואיהי לא מהימנא דהא קיי"ל כר"ג ור' אליעזר דאמרי במתניתין [לקמן י"ב ע"ב] גבי משארסתני נאנסתי דאיהי נאמנת, וליכא למימר דההיא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, דמדקאמרי סתמא נאמנת משמע דנאמנת לגמרי קאמרינן ואפילו לקיימה מותר. וי"ל דמתניתין במודה לדבריו כלומר (שמודה לזה) שפתח פתוח אבל אומרת משארסה נאנסה דכיון דכן איהי מהימנא, דאיהי בריאה ואיהו שמא, ועוד דאית להו חזקה דגופי', והא דר"א בשותקת, א"נ במכחישתו שאומרת בתולה שלימה נבעלתי דכיון שהוא אומר בבריא דפתח פתוח מצא נאמן, והכי איתא בירושלמי דגרסי התם [בפירקין ה"ו] בעי ר' ירמיה מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר' אליעזר אלא כרבי יהושע, כלומר כיון דאמרי ר"ג ור' אליעזר דהיא נאמנת, חזר ואמר יש כן טענת בתולים דר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואיבדו, ותהא נאמנת לית יכול דאמר רב אילא בשם ר' אליעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, כלומר במשנתנו וכיון שכן איהי נאמנת והכא שטוענת בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח וכיון שכן איהו נאמן שהרי בריא הוא, הרי למדנו מן הירושלמי דכל שהיא מודה לדבריו שהפתח פתוח היא שנאמנת, והא דר' אלעזר בשותקת או במכחישתו וכדכתיבנא.
ואמאי ספק ספיקא הוא. ואוקימנא לה באשת כהן, או באשת ישראל שקיבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, ואי קשיא לך באשת כהן נמי ספק ספיקא הוא ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק תחתיו ספק אינו תחתיו. וי"ל דהא לא קשיא דאכתי ליכא אלא חדא ספיקא דהיינו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא דאפילו תמצא לומר אין תחתיו, איכא חששא לאסורא דשמא נבעלה לפסול לה, וכל היכא דלא טענה חיישינן לה ואפילו לרבן גמליאל וכדמוכח לקמן [י"ג ע"א]. וא"ת מ"מ באשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים איכא ספק ספיקא ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון, וליכא למימר דמוכת עץ פתחה סתום וכמו מקצת המפרשים ז"ל [ראה שיטמ"ק], דבהדיא אמרו בירושלמי [בפירקין ה"ז] שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם. ואיכא למימר דמוכת עץ מלתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינן לדבר שאינו מצוי בלא טענה, וכן אמרו בירושלמי בריש פרק האשה שנתארמלה גבי הא דתנן אם יצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים דמקשינן וחש לומר שמא מוכת עץ היתה, אלא כר"מ דאמר מוכת עץ כתובתה מאתים, א"ר יוחנן לא חשו לדבר שאינו מצוי. והא דאמרינן לקמן בפרק אלו נערות [ל"ו ע"ב] גבי סומא דאמר סומכוס שאין לה טענת בתולים, ומפרשים טעמיה משום שנחבטת ע"ג קרקע, ואקשי' כולהו נמי חיבוטי מחבטן, דמשמע דהשרת בתולים ע"י חבט או ע"י עץ מצוי הוא, לא קשיא מידי דלדבריו דסומכוס הוא דקאמרי ליה לדידך דחיישת לחבט כולהו נמי חבוטי מחבטן, אלא מאי טעמא לא חיישינן להו משום דחבט גדול שמשיר בתולים אינו מצוי, ופרקינן התם אליבא דסומכוס דכולהו רואות ומראות לאמן, זו אינה רואה ואינה מראה לאמה. ואפשר לפרש דתרתי קאמר כלהו רואות וע"י כך (אין) החבט מצוי בהם, וכשנחבטת מראה גם כן לאמה, אבל זו אינה רואה והילכך החבט מצוי בה ואינה מראה ג"כ לאמה. ולפי זה למדנו דחבט דבר שאינו מצוי הוא אפי' לסומכוס וכ"ש לרבנן דפליגי עליה. ואי קשיא לך אכתי ספק ספיקא הוא, ספק קודם שתגדיל ספק לאחר שתגדיל, ואת"ל אחר שתגדיל, ספק באונס ספק ברצון, אבל קודם שתגדל אפי' ברצון שריא דהא דקי"ל בפתוי קטנה אונס הוא וכדאיתא ביבמות בשלהי פרק ארבעה אחים [ס"א ע"ב]. ויש לומר דהא לא קשיא דכיון דטעמא דקודם שתגדול הוא משום דחשבים רצון דידיה כאונס, כולה חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון.
הא דאקשי' ומי א"ר אלעזר הכי, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה וכו', ה"פ ומי א"ר אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בדבר שאינו ברור, כלומר דפתח פתוח ספק הוא ודבר שאינו ברור, והאמר ר' אלעזר דאין האשה נאסרת על בעלה כלומר בשום ספק אלא על ספק הבא על ידי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה.
ותסברא וכו' ועוד מי אסרוה. כלומר לדוד דאילו היה בדין שתאסר לאוריה אף לדוד היתה אסורה, דכשם שאסורה לבעל היתה אסורה לבועל [סוטה כ"ז ע"ב], הא לא קשיא ה"ק, אין האשה נאסרת על בעלה, כלומר בשום ספק, אלא ספק הבא ע"י קינוי וסתירה ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה, כלומר ממעשה שהיה אנו למדין דהתם כיון דלא הוה קנוי וסתירה לא מיתסר, כלומר על (ידי) דוד, וכדפרישית, ומינה דלא איתסרא עליה. דאילו איתסרה על אוריה אף על דוד מיתסרא וכדפרישית. וליכא לפרושי דלא איתסרי לאוריה, שהרי אוריה לא הספיק [כדי לאוסרה] (שאנו יכולים) לאוסרה עליו.
ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא. ה"ה דהוה יכיל למקשי ליה ולטעמיך דמשמע לך מלתיה דר' אלעזר כפשטה ותקשי מינה, ותיקשי לך אמאי לא אסרוה לדוד, שהרי דוד יודע היה שמן הדין אסורה היתה לאוריה ואילו נודע הדבר לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה היתה עליו, ואוריה אינו אלא מחוסר ידיעה וכיון שכן דוד שידע בדבר היאך קיימה, שכיון שמן הדין היתה אסורה לאוריה אלו ידע, אף עליו נאסרה דהא קיימ' לן [סוטה כ"ז ע"ב] דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, י"ל דאין הכי נמי אלא בעדיפא מינה אקשיי ליה, ומיהו בסמוך מקשי' לה והיינו דאתמר בסמוך, וא"ת מעשה שהיה ומפני מה לא אסרוה. והא דאמרינן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא ה"ק ולטעמיך דמשמע לך מילתא דר' אלעזר כפשטה א"כ דוקא על ספק הבא לידי קנוי וסתירה הוא דאסרת אבל אם עדים מעידים שראוה שזינתה וספק להם אם באונס אם ברצון, והיא שותקת או מכחשת לעדים מי איכא למימר דאינה נאסרת, אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים ואע"פ שספק לעדים אם נבעלה באונס או ברצון כיון ששותקת או מכחשת לדבריה. ופתח פתוח כשני עדים דאמי כלומר, כשני עדים שראוה שנבעלה אבל אינם יודעים אם באונס אם ברצון, כדפרישית הילכך מי שטוען שפתח פתוח מצא הרי הוא כאילו יש לו עדים שנבעלה. אלא שספק לו אם באונס אם ברצון. והא דאמרי' וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה לאוקושי' היא דקשיא לן אמאי דאמרי' באוקימתין דמשום דלא הוה ביה קנוי וסתירה ולא שני עדים. הוא דלא אסרוה. ומה שפירש רש"י ז"ל דעדים הרבה ידעו בדבר, ליתא דמנא ליה דעדים ידעו בביאתה דמקשי מינה אלא השתא לפום האי אוקמתא לאו ממעשה שהיה ילפינן מידי, דר' אלעזר תרתי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא על ידי קנוי וסתירה, ולא כמעשה שהיה אינה נאסרת דמאי דקאמ' וכמעשה שהיה אאינה נאסרת קאי ואשמעי' ר' אלעזר אגב אורחיה דמעשה דדוד היה בעניין שאינה ראויה שתאסר לו, או משום דאונס הוה, או משום דגט הוה לה וכר' יונתן, וה"ק וא"ת מעשה שהיה דא"ר אלעזר דאינה נאסרת משום דלא היתה ראויה להאסר, מאי ניהו דאדרבא ראויה היתה להאסר, שהרי אילו נודע הדבר לאוריה כמו שנודע לדוד היתה אסורה. וא"כ דוד שידע שאסורה לאוריה היאך קיימה דאסורה ג"כ היתה לו, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ופרקי' אונס הוה. אע"ג דדוד מזיד הוה, אפ"ה לא נאסרה לו דאין הדבר תלוי אלא באיסור הבעל, וכל שלא נאסרה לבעל מותרת לבועל כך קיבלתי פרוש' מפי רבי נר' (הרא"ה) שמפרשה כן בשם אחיו החכם הגדול ר' פנחס הלוי ז"ל.
<h2>דף ט:</h2>
והא דאמרי' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי', וכך היה דרכן לכתוב אותן במעכשו על תנאי אם לא ישוב מן המלחמה כשוב שאר העם, דגט גמור בלא תנאי ליכא למימר משום דהנשים תוכלנה להנשא לאחרים. ומעכשיו אם מתי לא היו כותבים, דא"כ אף הן תהיינה צריכות לעדי מיתה, ובלא מעכשיו ג"כ לא היו כותבים. כלומר שתהיה מגורשת אם ישוב בשוב העם. דשמא מת במלחמה ואין גט לאחר מיתה. ואכתי תהיינה זקוקות ליבם, ואם לא [אשוב] מן המלחמה סתם לא היו כותבים, משום דדרך אנשי המלחמה לשוב לספק מים ומזון לאחיהם. וא"כ היו צריכים לכתוב גט בכל שעה ושעה. לכך היו כותבים מעכשיו על תנאי, ואם לא ישוב מן המלחמה כשוב שאר העם. והיינו דאע"פ ששב אוריה לא נתבטל הגט משום דלא שב כשוב שאר העם שהרי כבר נהרג. ואי קשיא אכתי אמאי לא היתה אסורה לדוד דהא אמרינן (לקמן) [גיטין ע"ג ע"א] מה היא באותן הימים, ר' יהודה אמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתה שהרי אילו נודע הדבר לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה היתה עליו. וא"כ מפני מה לא אסרוה לדוד. וי"ל דר' יונתן סבר (להם) כרבנן דאמרי הרי היא מגורשת גמורה ובלבד שימות, ומאן דאמר דהרי היא כאשת איש לכל דבריה, סבר לה כהאי לישנא דאמר דאונס הוה. אי נמי אפשר לומר דעד כאן לא פליגי אלא באם מתי, דכיון שהוא מתנה במיתה הרי גילה בדעתו שאינו רוצה לגרשה כל זמן שהוא חי, וכ"ש התם הוא דאמרי דהרי היא כאשת איש לכל דבר. ונעשה כאומר שעה אחת קודם למיתתו וכדפירש התם בגיטין, אבל בתנאי דמחיים לא אמרי הכי, ואם אמר לה מעכשיו מגורשת מיד הילכך הכא דלא היה מתנה במיתה אלא באם ישוב מן המלחמה לכולי עלמא מגורשת מעכשיו ובלבד שלא ישוב. ומיהו דוד ודאי אספק אשת איש קא אתא דמי יימר דלא אתי נמי וחיי... שהיו מלבינים פניו של דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה. וכדאיתא בבא מציעא [נ"ט ע"א].
אמר ר' יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. הכא ודאי בדליכא דם עסקינן כגון שנאבדה מפה או שהיא ממשפחת דורקטי, אבל היכא דאיכא דם אינו יכול לומר דפתח פתוח מצא, ודם זו דם צפור הוא, דלא אמר' הכי אלא לעניין לאוסרה עליו, ומשום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורה, אבל להפסידה כתובתה לא שהדמים הם ראיה לה. וכן פרשו רש"י ז"ל ורבי חננאל ז"ל וכן עיקר, ושלא כדברי מקצת המפרשים ז"ל שפירשוה אפי' בדאיכא דם. והכי מוכח בירושלמי [בפרקין ה"א] גבי הא דתניא וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה אנן קיימי' אי כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא כלומר ופשפש הוא פשפש והיא לא פשפשה בתמיה. כלומר אמאי אינו יכול לטעון כיון שהוא פשפש לה והיא פשפשה לו. והשתא אלומי קא מאלים לקושיא דה"ה אעפ"י שהיא (לו) [לא] פשפשה לו. דאיהו נאמן. כיון שלא מצא דם, ולא אמרינן ראה ואבד, משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, או [אפשר] דהיכא שהוא פשפש לה ואיהי (לו) [לא] פשפשה לו דאעפ"י שלא מצא דם אינו נאמן משום דאמרינן ראה ואבד, דאיפשר דלא מהימן אלא כשלא משמשו כלל לא היא ולא הוא דהתם ודאי (ליכא) [היכא] שלא מצא (איהו מצא) איהו מהימן ולא אמרינן ראה ואבד. והכי מוכח בירושלמי בסמוך דהיכא שלא משמשו כלל ולא מצא דאיהו מהימן ולא אמרינן ראה ואבד. וכדבעינן למכתב בסמוך, אלא אנן כך קיימינן כשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים וכו' הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה פי' איהו דאפסיד אנפשיה כשלא פשפש ומצא משום דאם משמש לא היתה יכולה היא להכניס לה דם צפור. ולעשות לה שקר. וכשלא משמש איהו דאפסיד אנפשיה ומה היא יכולה לטעון כנגדו, ולאו למימרא דאם משמש היה יכול לטעון טפי כנגדה, דאדרבה כשמשמש ומצא דם שנאמין אותה טפי הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית, ומדאוקמינן לה בשלא פשפש ומצא שמעינן דהיכא שלא פשפשו כלל ולא מצא שאיהו נאמן ולא אמרינן ראה ואבד, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכו'. הנה למדנו משום דלהפסידה כתובתה אינו נאמן אפילו ביהודה שדרכן למשמש אם לא משמש כיון דאיכא דם וכל שכן בגליל שאין ממשמשין כלל, שהדמים ראיה ואינו נאמן להפסידה כתובתה. וכדכתיבנא ואע"ג דבירושלמי משמע דלאוסרה עליו נאמן בכל הנשים ואע"ג דהוה ספיק ספיקה בהא ודאי פליג אגמ' דילן, מ"מ שפיר למדנו משום מה שהוצרך לשמועתינו ושם מפורש טעמייהו משום דסברי דקול יוצא לאנוסה ולא חשיב ספיק ספיקא. ואנן בגמ' דילן לא סברי לן הכי. והא דרב יהודה (בכא) [בכל] הנשים שבעולם הוא ואע"ג דהוי ספיק ספיקא דלא איתמר ספיק ספיקא לקולה אלא לגבי איסורה אבל לגבי ממונא כיון שברי הוא עליה להביא ראיה, ודוקא בשותקת או במכחישתו וכדפרישית לעיל, אבל במודה לדבריו איהי מהימנא, כר' גמליאל ור' אלעזר, וכדמוכח בירושלמי דכתיבינא לעיל. ואי קשיא לך במכחישתו נמי מהימנא, מיגו ודאי בעיא אמרה נאנסתי תחתיך או מוכה [עץ] אני תחתיך דמיהימנה לרבן גמליאל, ויש מתרצין דכיון דחזקה הוא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כל בריא ובריא לא אמרי' מיגו לאפוקי ממונא, ומיהו רבי [תירץ] דהא לא קשיא כלל, דהא פרישנא לקמן דטעמי דמהימן לאו מדינא הוא אלא משום דכתובה דרבנן והם האמינוהו משום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. אבל למאן דאמר דכתובה דאורייתא איהו לא מהימן ואיהי מהימנא וכיון שנאמנותו אינו מן הדין אלא משום דרבנן הימנוהו שלא כדין, מה לי איכא מיגו או ליכא מיגו דהכא והתם שלא כדין הוא, והילכך כיון שהאמינוהו לגמרי האמינוהו, ואפילו היכא דאיכא מיגו. ואי קשי' לך, למה לי טעמ' דכתובה דרבנן אפי' אי אמרינן דכתובה דאוריתא אמאי לא מהימן כיון דאוקימנא לה בשותקת אי נמי במכחישתו שהרי בריא ובריא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואע"פ דאית לה שטר כתובה, ודאי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, וכדאמרי' בעלמא, קיים תנאך ושטרך וחותו לדינא. ומה שכתב הגאון ז"ל דלגבי תוספת שהוא נתחייב לה מעצמו לא האמינוהו, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות אמאי לא, וי"ל דאי לאו טעמא דכתובה דרבנן והם האמינו' מדינא (איהו) [איהי] מהימנא משום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מצי מכחיש לה, אי נמי דכיון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי דינא הוא דמהימנא משום דאיכא למימר דאיהו לא קיים ליה, במילתא שפיר. או שמא הטה. עוד י"ל והוא הנכון דמדינא הוא דלא מהימן כיון דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נישאות וחזקה דגופיה, וכיון שכן אי לאו טעמא הכתובה דרבנן דינא הוא דלא מהימן והא דאמרינן דנאמן להפסיד לה כתובתה ה"מ בטוען לאלתר כשנתיחד עמה אבל לאחר זמן אינו נאמן דדילמא מרתח קא רתח עלה ובעי להפסידה בלא כלום. והיינו טעמא דביהודה אינו יכול לטעון כיון שלא טען כשנתייחד עמה וטעמא דמילתא משום דאיתרע לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דהכא נמי חזקה דאין אדם מוצא פתח פתוח ושותק, והכי מוכח ביבמות דלא מהימן אלא לאלתר כשנתיחד, אבל לאחר זמן לא, דאמרינן התם בפ' ב"ש [יבמות קי"א ע"ב] טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. דהא אמרי' דמהימן בטענת פתח פתוח משום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, הפ' כלומר אין אדם טורח לישא על דעת ביאה ראשונה ושיוציא עליה לעז לאלתר מטעם זה אם טוען שזינתה אינו נאמן להפסידה כתובתה, שלא האמינוהו אלא בטענת פתח פתוח אבל בטענה אחרת לא, אלא הרי הוא כאומר לחברו פרעתיך ויש לו שטר שאינו נאמן.
ובתוס' דקדקו היאך אמרינן דמהימן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה, דדילמא רוצה לקיימה ואינו מפסיד סעודתו ומ"ה מוציא לעז עליה, וי"ל דסעודתו לאו דוקא אלא שמחתו וכיון שמוציא לעז עליה הרי אבד כל שמחתו. עוד י"ל והוא הנכון דאינו מוציא לעז על דעת לקיימה דחזקה אין אדם רוקק בכוס ושותהו. ור' יהודה ור' אליעזר אפשר דלא פליגי דר' אליעזר דאמר דנאמן לאוסרה עליו ה"ה דנאמן להפסידה כתובתה, ולא קאמר נאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה, משום דאיהו אפי' בדאיכא דם קאמר דנאמן לאוסרה עליו ובדאיכא דם ודאי לא מהימן להפסידה כתובה וכדפרישית, ורב יהודה נמי ה"ה דמודה דנאמן לאסרה עליו באשת כהן או באשת ישראל פחותה מבת שלוש שנים דליכא אלא חדא ספקא, אלא משום דאיהו איירי בכל הנשים ואפי' באשת ישראל שנתקדשה גדולה מבת ג' שנים, לא אמרינן דמהימן נמי לאסרה עליו משום דמשמע דבכל הנשים יהא נאמן, אבל ודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
אבל רש"י ז"ל [ט' ע"א ד"ה נאמן] פי' כך ומיהו הא דאמרינן דלא פליגי לאו הכרחא הוא דאפשר הוא שיהא נאמן לאסרה עליו ולא יהא נאמן להפסידה כתבתה משום דלגבי נפשיה איכא למימר דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורה אבל לעניין כתובה איכא למימר דלא מהימן ואפשר ג"כ שיהא נאמן להפסידה כתובתה ולא יהא נאמן לאוסרה עליו. דלהפסידה כתובתה אחר שהיא דרבנן האמינוהו אע"ג דלא קים ליה במילתא שפיר, אבל לעניין לאסרה עליו כיון שאפשר דלא קים ליה לא מהימן, ומיהו קושטא דמילתא דלא פליגי וכדכתיבנא.
<h2>דף י.</h2>
והא דאמרי' הואיל ותקנת חכמים [הוא] לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית. פי' דאילו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העדית כאונס, ומעתה כיון דמשם למדוה ואונס ומפתה דינייהו בעדית, וכדאיתא בפ"ק דבבא קמא [ה' ע"א].
רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קיימא לן כותיה אלא כמאן דאמר דרבנן ואפי' רשב"ג דאמר דאורייתא לאו למימר שיהא הסך דאורייתא דגמרי' לה מאונס ומפתה, דא"כ בעי' מאתים דצורי ואפי' רשב"ג מודה דכתובת מאתים של מדינה הם, אלא עקר כתובתה קאמר שהוא מן התורה, ומלשון מוהר יליף לה דאלמ' יש מוהר לבתלות, ומיהו כל אחד ואחד כותב כרצונו ומה שכותב לה הוא מן התורה ואתי רבנן ותקנו לכל מאתים והיינו דאפי' מאן דאמר דאוריתא מכאן סמכו קאמר, ובשילהי מכלתין נאריך בזה בס"ד.
אמר להו רב נחמן אסבוה כופרי מברכתא חביטא ליה. פי' רבינו נר"ו דמהימן ואסבוה כופרי קאמר. ותדע לך דמהימן ליה דהא קאמר דמברכתא חביטא ליה, והא דאקשינן להי והא רב נחמן הוא דאמר מהימן, כלומר מהימן ולא מסבינן ליה כופרי ואיהו אהדר ליה דמהימן ומסבי' ליה כופרי.
רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי. כלומר לעולם מהימן אלא דבבחור מסבינן ליה כופרי, משום דמברכתא חביטא ליה, ונשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי. ורש"י ז"ל שפירש אסבוה ליה כופרי ולא מהימן, לא מחוור דכיון דאמר דמברכתא חביטא ליה ומ"ה מסיב ליה כופרי אמאי לא מהימן אלא הנכון כמו שכתבנו. ובעל הלכות ז"ל כתב כרש"י ז"ל דבבחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי.
<h2>דף י:</h2>
ותני רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי כלומר בימי משה דהכי קים להו דבימי משה לא היה אבל לא קאמר בבריאת עולם מי הואי דהא לאו קושיא היא הואי בבריאת עולם, כיון שהואי בימי משה שפיר קאמר ליה רחמנא והנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור אלא ש"מ כדפרישנא.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. הא דנקט מטבילין ולא נקט מלין, מילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט. אי נמי משום דטבילה גומרת כדקיימא לן מל ולא טבל כאלו לא מל, נקט מטבילין. והא דאמר דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, לא שיהיו בית דין מצווין לחזר ולמול את הגוים מעצמן, אלא שאם באו ומלוהו והטבילוהו גירותן גירות בין שעשו כן מעצמן, בין שבאו לפניהם להתגייר, או שהביאתן אמן.
והא ודאי קיימא לן דעבד בהפקרא ניחא ליה. ואיכא למידק והא רבנן לא ס"ל הכי אלא ר' מאיר דאמר התם בגיטין [י"ג ע"א] דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות משום דעבד בהפקירא ניחא ליה ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דאמרי דזכות הוא לעבד. וי"ל דכלי עלמא מודו דעבדא בהפקירא ניחא ליה, אלא דרבנן סברי דאע"ג דעבדא בהפקירא ניחא ליה, אכתי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד [רבו], דטפי ניחא ליה שיצא לחירות, אלא היכא שאינו עבד להכניסו לגירות ודאי חוב הוא לו משום דגוי ועבד בהפקרא ניחא להו. ואיכא נסחאות שיש בהן והא קיימא לן דגוי בהפקירא ניחא. וגירסא נכונה הוא.
אמר רב יוסף אם הגדילו יכולין למחות. אבל קודם שהגדילו אין מחאתן מחאה דאינן בני דעת. והא דאמר רב יוסף דאם הגדילו יכולין למחות אפילו בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו קאמר, וכן פרש"י ז"ל. ותדע לך מדאקשי' ליה ממתני' דהגיורת והשבויה, וממתניתין דאלו נערות [לקמן כ"ט ע"א], ולא פרקינן התם בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו (קאמר) עסקינן דאינן יכולות למחות. וכדפרקינן לעיל. ואסיקנא דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות. ואי קשיא לך כיון דקודם שהגדילה אינה יכולה למחות ואחר שתגדיל אינה יכולה למחות. אימת ממחיא דהא אי אפשר לצמצם. וי"ל דלא אמרו דקודם שהגדילה אינה יכולה למחות אלא לענין שאם נתרצה בדבר אחר כך קודם גדלות שאין מחאתה כלום, אבל אם עמדה מחאתה לאחר גדלות מחאתה מחאה ונתבטל גירותה. ובתוספות מתרצין שעד שמודיעין אותה עונשה של מצוות אינה גיורת גמורה, וכל שלא הודיעוה ענשן של מצות אפילו אחר שהגדילה יכולה למחות והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה ענשן של מצוות קאמר. והאי תירוצא לא סגי משום דאפשר שאין צריך להודיעה ענשה של מצוות אלא בגדולה דטעמה טעמא דאיסורא משום דאיכא למימר דאי ידעה ענשה של מצוות לא נתגיירה אבל בקטן שגיירוהו בית דין דלא טעים טעמא דאיסורא איכא למימר דלא צריך כלל מפי רבי' נר'.
יהבינן ליה קנס דאזלא ואכלה בגיותה, לכי גדלה. משום (דפסק) [דאסיק] לעיל בקושיא דאביי הכי, פריך לה הכא אגב שטיפיה, מיהו רבא דמקשי מינה לא מקשה אלא משום דלכי גדלה תמחיא ונפקא... נערות קתני אלא מאן דתריץ ליה הכי אגב שיטפיה לא נחת לאפרושי בין נערות לקטנות.
אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו לה רבנן כדי שלא יהא חוטא נשכר. ואי קשיא לך דרבא לית דטעמא התם שלא יהא חוטא נשכר הוא, והא ע"כ אית לן למימר הכי ודאיתא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [ל"ח ע"ב] דמקשינן אדר' מאיר דאמר דשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור. ושור של כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, למימרא דסבר ר' מאיר כותיים גרי אריות הם ורמינהו וכו' ופרקינן לעולם קסבר ר' מאיר דכותיים גרי (אריות) [אמת] הן וקנס הוא דקניס ר' מאיר בממונן, ומקשינן ומי קניס והתנן אלו נערות שיש להן קנס וחדא מנייהו כותיים, ופריק אביי התם היינו טעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר, ועל כרחין אית ליה הכין דהתם טעמא דר' מאיר הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר, דאי לא קשיא דר' מאיר אדר' מאיר, ובלאו הכי לא משכחת לה פיתרי. וי"ל דגבי כותית כיון דס"ל לרבא דטעמא דמשום שלא יהא חוטא נשכר משום דמדינא לר' מאיר אית ליה קנס דהא ס"ל דכותיים גירי אמת הן, אלא מפני שנתקלקלו קנסוהו בממונם, וכדאיתא התם, והכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קנסוה והעמידוה אדינא, אבל בגיורת קטנה משמע ליה דמדינא הוא דאית לה קנס ומשום שאינה יכולה למחות דאם איתא דיכולה למחות ולחזור לסורה כיון דמדינא לית לה קנס כדי שלא יהא חוטא נשכר לא יהבינן לה קנס לרבא אי לאו משום דאינה יכולה למחות ופרקינן דלא יהבינן לה קנס עד שגדלה. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כרב הונא דאמר דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. בין שגיירוהו ב"ד מעצמן, בין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ובכלן קיימא לן כרב יוסף דאמר דאם הגדילו יכולין למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא, לא משום דלא סבר לה כותיה אלא כדי לברורי מתני' דלא תיקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לא כלום היא ולרבא קושיא דאביי ג"כ לא כלום היא וכיון שכן קיימא לן כרב יוסף ואע"פ שהרב לא הביאה להא דרב יוסף. ואי קשיא לך כיון דיכולין למחות אמאי מחזקינן להו בגרים גמורים לכל דבר ולא חיישינן שמא ימחו, ומאי שנא מהא דאמרינן התם בקדושין בפ' האיש מקדש [מ"ה ע"ב] קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה, אין חוששין שמא יבוא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבוא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. וי"ל דהכא כיון שהוא עצמו אינו בגיורותו חזקה הוא שלא ימחה, אבל התם שהדבר תלוי במחאת האב והוא אינו יודע בדבר ולא ידעינן אי ניחא ליה איכא למיחש שמא יבוא אביה וימחה.
מתני'. הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתיים. פי' גדול שבא על הקטנה פחותה מבת ג' שנים דבתולותיה חוזרים, וקטן שבא על הגדולה פי' קטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע למקום בתולים וכיון שכן לא בטל חינה כלל, ומוכת עץ אעפ"י שמשיר בתולים הואיל ואינה דרוסת איש קסבר ר' מאיר דלא בטל חינה. וחכמים אומרים דמוכת עץ בטל חינה כיון שנשרו בתוליה, [בתולה] אלמנה [גרושה] וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה. הא דנקט הכא חלוצה לאו דווקא, כיון שנתאלמנה אין לה אלא מנה ג"כ, אלא איידי דנקט ברישא חלוצה דאשמעינן רבותא דאעפ"י שנתאלמנה ונחלצה מן האירוסין יש לה מאתיים, נקט הכא חלוצה.
<h2>דף יא:</h2>
גמרא. אמר רב יהודה קטן הבא על גדולה עשאה מוכת עץ. פי' לא שיהא משיר בתולים כעץ אלא דבטל חינה לרבנן כמוכת עץ ואין לה אלא מנה.
אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה כו'. ואיכא למידק למה ליה לרבא למנקט ולפרושי רישא דמתני' דההיא מינח הוה ניחא לן, וי"ל דאידי (דאידי) דפריש לה למתני' [פריש לה] כלה והכי אורחא דתלמודא. ומיהו לא קיימא לן כרב אלא כשמואל דאמר דאין מוכת עץ בבשר.
אמר רמי [בר חמא] מחלוקת כשהכיר בה דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת. ולא לגמרי מדמי לה לבוגרת דבוגרת אפי' בלא הכיר בה יש לה מאתיים, ומוכת עץ בלא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. אלא דכיון דהכיר בה ולא הטעתו כיוון שלא נעשה בה מעשה באיש דינה כבוגרת, אבל כשלא הכיר בה מ"מ הרי הטעתו דמוכת עץ מילתא דלא שכיחא ולא רמיא עליה לאתנויי, אבל בוגרת דשכיחא אם איתא דקפיד עלה, עליה דידיה רמיא לאתנויי, וכיון דלא אתנו ולא נעשה בה מעשה כתובתה מאתים, ורבא דאמר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתיים מדמי לה לבוגרת לגמרי, דלאו טעותא היא בכלל, כיון דאמרינן דלא בטל חינה ואם הכיר בה כתובתה מאתיים ומדאמרינן הכא דמוכת עץ מדמינן לבוגרת שמעינן דבוגרת פתחה פתוח ואי אמר שפתח פתוח מצא אינו נאמן לא לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובתה ומפורש הוא לקמן בגמ' בפ' אלו נערות.
מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ואי קשיא לך ומאי קושיא ודילמא התם הוא משום דהיא אומרת שמוכת עץ היא וכן התנתה עמו והוא [אומר] שדרוסת איש היא שמעולם לא היתנו כן, ואיכא מאן דמוקי לה הכי בירושלמי [בפרקין ה"ז] וי"ל דגמ' דילן לא ס"ל הכי, דא"כ הויא ליה מתני' בריא ובריא ובהא לא אמר רבן גמליאל דמהימנא וכדמוכח לקמן [ט"ז ע"א], ולישנא דמתניתין מוכח דלא מיירי בהכי מדקתני לא כי אלא דרוסת איש ולא קאמר ולא התניתי עמך כלום, אלמא מתניתין בשלא הכיר בה אלא דפליגי אם מוכת עץ או דרוסת איש ואם הוא מודה שכך אמרה לו מעיקרא אלא שאינו מאמינה וחושב דדרוסת איש היא מה טענה היא זו לטעון עליה בשמא ואמאי א"ר יהושע דלא מהימנה, אלא ודאי מתניתין בשכנסה בחזקת בתולה גמורה מיירי.
אלא אמר רבא לר' מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתיים, לרבנן, הכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום, ומתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני ר' מאיר היא, והאי דלא קאמר לר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה ובמוכת עץ טענתיהו במנה ולא כלום, משום דמה נפשך אי לאו מקח טעות הוא אפי' לא הכיר בה נמי כתובתה מאתים ואי מקח טעות הוא מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלל וכדאמר רבא בסמוך. ואי קשיא לך אמאי לא אמר לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה ואתיא מתניתין דמוכת עץ כרבנן. וי"ל משום דמשמע ליה השתא דכיון דהכיר בה מנה כי לא הכיר בה נמי מקח טעות הוא לגמרי ובטל מקחו. מיהו במסקנא אמרי' דהדר ביה רבא מהא וסבר דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דאעפ"י שכנסה בחזקת בתולה ומצאה מוכת עץ לאו מקח טעות הוא שיהא בטל מקח, אלא הרי הוא כאונאה דעלמא שמחזירים האונאה והמקח קיים, והכא נמי הכי הוא שהוא אינו רוצה ללקחה בדמי בתולה אבל מ"מ יערב עליו המקח כיון שאינה דרוסת איש ולפום מסקנא דרבא מתניתין דמוכת עץ אתיא בין לרבנן בין לר' מאיר, ומתניתי' דכיצד הוצאת שם רע אתיא כרבנן אבל כר' מאיר לא אתיא דכיון דהיכא שהכיר בה כתובתה מאתיים, היכא שלא הכיר בה אי לאו מקח טעות הוא כלהו מאתן אית לה ואם מקח טעות הוא לית לה כלל דמקח טעות לגמרי משמע. ולענין פסק הלכה דגדול הבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה כתובתן מאתים דלא קיימא לן כרב דאמר דקטן שבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, וכמוכת עץ קימא לן כרבא אליבא דרבנן דאמר דבין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דלאו מקח [טעות] הוא לגמרי, אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ליה לה כלל דמקח טעות הוא, ומקח טעות לגמרי משמע.
<h2>דף יב.</h2>
כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה [כו'], אין השני יכול לטעון טענת בתולים, אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, יש לה כתובה מנה. הכא רבה גרסינן ולא גרסינ' רבא דהא רבא הוא דאמר לעיל דמקח טעות לגמרי משמע וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל.
רב אשי אמר בעלמא אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון ובטל חינה והרי הוא כאילו לקחה בחזקת בעולה. ואי קשיא לך ורבה היכי מצי למילף מינה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, והא ברייתא טעמא קאמ' שהרי כנסה ראשון. וי"ל דרבא מפרש לה הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים שאם טען טענתו לא מעלה ולא מוריד דמכיון שכנסה ראשון אין לה אלא מנה ואפי' נמצאת בתולה, והשתא נמי מנה אית לה ואם איתה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אמאי אינו יכול לטעון שהרי היא בחזקת בתולה נכנסה דאעדים סמך וא"כ טענתו טענה, ורב אשי אהדר ליה אינו כן דבעלמא ודאי לית לה ואפ"ה אינו יכול לטעון כיון שכנסה ראשון אעפ"י שעדים העידו עליה שכיון שנכנסה לחופה בטל חינה ולאו מקח [טעות] הוא כלל, שהרי הוא מעיקרא לא על דעת חיבת בתולה כנסה שאם היתה בעולה ג"כ היה כונסה דכיון שנשאת לא מקפיד איניש בין בתולה לבעולה. והא דאמרי' בלישנא בתרא אבל אברייתא מצי למימר אנא אעדים סמיכי, ה"ק אעפ"י שדמיה כדמי בעולה כיון שנשאת, אנא אעדים סמיכי, ובשביל חיבת לילה הראשונה כתבתי לה ונמצא מקחי מקח טעות, אבל במתני' דליכא עדים אלא חזקה לבד לא מצי למימר הכי, אלא ודאי בין הכי ובין הכי היה כונסה דאי לא, לא הוה סומך בזה על החזקה עד שיעידו לו עדים.
וליחוש שמא תחתיו זינתה. ואי קשיא לך והא ספק ספיקא הוא, וספק ספיקא מותר. וכדאמרי' לעיל [ט' ע"א] ורש"י ז"ל פי' דלישנא דאינו יכול לטעון קא דייק ה"ק דאינו יכול לטעון טענת בתולים דמשמע דלא מזקקי' ליה לבא לב"ד ולא יתברר הדבר דשמא אסורה היה לו, ועל ידי כך יבואו עדים ויעידו. ואינו מחוור דא"כ תיקשי נמי מתניתין דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ועוד דבכל מקום אינו יכול לטעון אינו נאמן קאמר, ועוד כיון דמותרת היא לו מהדין אמאי מצריכים לו לבוא לב"ד. כיון שאין לו עדים ואיהו לא מהימן כדי להוציא לעז עליה. והראב"ד ז"ל פירשה בענין אחר ואינו מחוור. ואשת כהן גרידא ליכא לאוקמה דלא משמע דבריתא מיירי באשת כהן בלחוד. ועוד דא"כ מאי האי דמקשינן ליחוש שמא תחתיו זינתה אפי' אין תחתיו כיון שודאי נבעלה אסורה היא לו דדילמא לפסול לו נבעלה אלא א"כ טוענת דלכשר נבעלה וכר"ג, ואפ' קדש ובעל לאלתר מאי הוה אכתי אסורה היא לו וכדפרשינא, אלא הנכון דכי אמרינן ליחוש לשמא תחתיו זינתה, לאו לאוסרה עליה קאמר, אלא להפסידה כתובתה והכא בשותקת או במכחשת עסקינן וכדפרשינן לעיל, ובכל הנשים ואע"ג דהוה ספק ספקא לעניין ממונא המוציא מחבירו עליו הראיה, והאי דנקט לישנא דליחוש משום דאיכא אשת כהן דאסורה לו נקט האי לישנא, ומוקי לה כגון שקדש ובעל לאלתר דבאשת ישראל לא מפסדה כלום, אבל באשת כהן אכתי איכא למיחש לשמא זינתה קודם לכן אלא דהכא לאו באשת כהן עסקינן וכדפרישנא כך מצאוה בתוספות. ואי קשיא לך והא לעיל [י"א ע"ב] אמרינן זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, וליחוש שמא תחתיו זינתה. י"ל דהתם זינתה מעיקרא בעדים קאמרינן ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן [י"ג ע"א] טענתייהו במאי, ר' יוחנן אמר במאתיים ומנה, במנה ולא כלום הוה ליה למימר כר' אלעזר דכיון דאיהו טוען דדרוסת איש היתה ליחוש שמא תחתיו זינתה ואמאי אית לה מנה לר' יהושע, בשלמא לרבן גמליאל כיון שהיא בריאה ואיהו שמא ואית לה חזקה דגופא לא חיישינן לה, מה שאין כן הכא דאיהו נמי בריא כיון שהיא מכחשת אותו אומרת שבתולה שלימה נבעלה, אבל לר' יהושע שמאמינין אותו ניחוש שמא תחתיו זינתה כיון שהוא טוען דדרוסת איש היא ולא יהיה לה כלום. וי"ל דהתם בדקאמר דרוסת איש את מעיקרא עסקינן כגון שקדש בביאה או שקדש ובעל לאלתר, והאי דמשמע ליה הכי משום דלישנא דמתניתין קא דייק דלא פליגי אלא במוכת עץ, או דרוסת איש. אבל בתרוייהו מודו דמעיקרא היא, והכי מוכח בפלוגתייהו לקמן.
מאן דמתני לה אבריתא כ"ש אמתניתין, ומאן דמתני לה אמתני' (כ"ש) [אבל] אבריתא [לא משום] דמצי אמר לה אנא אעדים סמיכי. כלומר מאן דמתני לה לברייתא להא דרבא ולדחויא דרב אשי כ"ש אמתניתין, דדחיא ליה כיון דליכא עדים אלא חזקה בעלמא ודאי לא כנסה בחזקת בתולה וליכא למילף מינה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, אבל מאן דמתני לה אמתניתין התם בלחוד הוא דאיכא למדחי וכדפרישנא, אבל הברייתא לא שהרי כיון שיש עדים בדבר בחזקת בתולה כנסה ומדאמרינן דאינו יכול לטעון טענת בתולים שפיר ילפי' מינה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ומיהו לא קיימא לן הכי אלא כאידך לישנא וכדכתיבנא לעיל. ואי קשיא לך ולפום מאי דדחי השתא דמאן דמתני לה אמתני' משום דליכא עדים הוא אבל הברייתא דאיכא לא דחי הכי א"כ מתני' בליכא עדים היא, א"כ היכי מקשי' עלה וליחוש שמא תחתיו זינתה כלומר להפסידה כתובתה, דהא כיון דליכא עדים ליכא למימר דעל דעת בתולה כנסה וכותב לה וכיון דכן מפסידה כתובתה. ות"ל דמעיקרא כי אקשי הכי אמתניתין משמע לן דמתני' בדאיכא עדים היא, והכא כי אמרינן במאן דמתני לה אמתניתין לא מתני לה אבריתא בדרך דחיה אי תימצא לומר, דאיפשר למימרא הכי, אבל קושטא דמילתא דמתני' ובריתא בדאיכא עדים היא והיינו דמקשי' עלה וליחוש שמא תחתיו זינתה וכדפרישית.
מדקא תנו האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, אמר אביי ש"מ ביהודה מקומות יש. הא ודאי כולה מתניתין דאביי היא, והרי הוא כאילו אמר אביי מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, וש"מ מקומות יש, כלומר מקומות יש שיכול לטעון, ומקומות שאינו יכול לטעון, פי' ודייק לה מדקתני האוכל ואם איתא דבכל דוכתא מייחדין ואוכלין לא הוה ליה לתנא דמתני' למיתני אלא ביהודה שאינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמיחדין, אבל מדקתני האוכל משמע דאיכא דוכתא דאכלי, כלומר ומיחדי, ואיכא דוכתא דלא מיחדי ומיהו אף בדוכתא דמיחדי דוקא בשאוכל והיינו דקתני האוכל, כלומר כל שידוע שאכל אפילו שאינו ידוע (עם) [אם] נתיחד אינו יכול לטעון, דכל שאוכל מתייחד שכן היה המנהג, אבל במקומות אשר אינו מיחד אינו אוכל, הילכך אם טוענת היא שאכל אפילו דוכתא דמיחד, עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאין אוכלים ואין מיחדין.
אלא אסיפא כל שלא נהג, כל שלא משמש מבעי ליה. פירוש של הרב בעל המאור ז"ל דהיינו דקשיא ליה משום דשלא נהג משמע מקום שלא נהגו לעשות כן אלא שנהגו בהפך משום (דלימי) [דלמ'] העושה דבר במקרה פעם אחת לא שייך למימר ולא נהג אלא שינה מן המנהג, וכיון שכן על כרחין האי לא נהג מקום שלא נהג קאמר, כלומר שכלם לא נהגו למשמש וזה ג"כ לא משמש, וכיון שכן היכי קאמר דאינו יכול לטעון טענת בתולים הא ודאי יכול לטעון טענת בתולים, דכיון שבמקום זה לא נהגו הרי הן כבני גליל שיש להן טענת בתולים. ואי קשיא לך ולפי הירושלמי [בפרקין ה"א] דמוקים לה להא בשמצא וכדכתיבנא לעיל [ט' ע"א] מאי קושיא דבגליל ג"כ בשמצא דם היינו משום דמשמע להו דלא נהג היינו לא משמש כלומר במקום שנהגו למשמש וכדמפרש לה רב אשי הכא במסקנא, אבל השתא דסבירא לן דלא נהגו מקום שלא נהגו לעשות כן קאמר, ליכא לאוקומה בשמצא דם משום דבמקום זה כיון שלא נהגו למשמש הרי הן כבני גליל וא"כ מאי אתא לאשמועינן דהא לא אצטריכא כלל דלא אצטריך תנא לאשמועינן דבגליל כשמוצא דם אינו יכול לטעון טענת בתולים דהא פשיטא, והיינו דלא אשכחן בשום מקום לא משנה ולא ברייתא דמיירי בהכי הילכך על כרחין הכא בשלא מצא דם עסקינן והשתא הוי אתי לאשמועינן טפי אלא דלא אפשר משום דלא הוי דינא הכי כיון שלא נהגו למשמש דהרי הן כבני גליל וכי היכי דבגליל טוענין בשלא מצא ה"ה ביהודה במקום שלא נהגו.
רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא מישמש ואי קשיא לך והא כל שלא נהג קתני וכדפרכינן לעיל. וי"ל דרב אשי לא משני לישנא דברייתא אלא דאמר דלא נהג היינו לא משמש דאפי' ביחיד שמשנה המנהג שייך לישנא דלא נהג. אי נמי אע"ג דלא שייך ביה שפיר לא קפיד תנא בהכי.
אמר רב אשי שתי תקנות הואי. פי' שתי תקנות מעיקרא שתקנו לבתולה ד' מאות ולבסוף דתקינו לאלמנה מאתיים, אבל אלמנה מנה לאו תקנתא היא. ואי קשיא לך ומנא ליה לרב אשי דשתי תקנות היו. ודילמא תקנה אחת היתה דמעיקרא תקינו לבתולה ד' מאות זוז ולאלמנה מאתיים, והדר בטלו לתקנתא דאלמנה. וי"ל דמבריתא שמע לה דקתני אלמנות כהנים כתובתן מאתיים, ואם איתא דתקנתא דבתולה ואלמנה בהדי הדדי איתקון מאי שנא דלא תנא תקנתא דבתולה דלא נתבטלה ותנא תקנתא דאלמנה שנתבטלה, אלא משום דחדא תקנתא הואי בפני עצמה קתני לה דבזמן שנעשית אותה תקנה נשנית ברייתא זו, מפי רבי' נר'.
<h2>דף יב:</h2>
ב"ד של כהנים היו גובים לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים. כלומר דכיון שהתנו ביניהם שכל הנושא מהן יכתוב לה ד' מאות זוז, כל הכונס מבנותיהן על דעת כן הוא כונס דאגב חשיבותן אמרינן דמסתמא דאדעתא דהכי כניס, ולאו דוקא כהנים אלא אפי' משפחות מיוחסות שבישראל, אבל משפחות שאינן מיוחסות לא, ואע"פ שהתנו כן ביניהן, דלא אמרינן דמאן דכניס אדעתא דהכי קניס, דכיון דלא חשיבי לא גמר. והיינו דנקט משפחות המיוחסות, אלמא דבשאר משפחות לא הוי דינא הכי, דלא אתרו אלא בהכי ומתוך חשיבותן וכדפרישית.
איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. ודוקא באומר אינו יודע אם הלויתני אם לאו, אבל אם אמר אינו יודע אם פרעתיך לכולי עלמא חייב, כיון שהוא מודה בחיוב והוא מסופק בפרעון, וכדאיתא בהגוזל [ב"ק קי"ח ע"א].
אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא, דתנן היתה מעוברת וכו', עד אמרת לן משמיה דשמואל הלכה כר"ג אפ' בראשונה, כלומר בההיא דמשארסתני נאנסתי, ואסיקנא דרב נחמן אפילו לרבן גמליאל דע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא למימר מגו אבל הכא מאי מגו איכא, אי נמי משום חזקה דגופה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי ה"ג וכן היא הגירסא ברוב הספרים, ומגו דאמרינן הכא בקמיתא מגו דיכלה למימר מוכת עץ אני (עד) דלא זילא (ליה) [לה] מילתא כולי האי ועוד דלא פסלה נפשה מכהונה, ובאידך דאמרה מוכת עץ אני, כלומר מעיקרא, מגו דיכלה למימר מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן, ומיהו הכא עקר טעמא ודאי משום חזקה אלא דנקט טעמא דמיגו סנופיה לטעמא דחזקה, אבל לאו משום דעקר טעמא משום מגו דהא לאו מגו גמור הוא דאטו אילו אמרה מוכת עץ אני מי מהימנא, אכתי הויא בפלוגתא דלר"ג מהימנא ולר' יהושע לא מהימנא, אלא דנקיט ליה הכא סניפין לטעמא דחזקה כיון דהוי טענתא דשפירא מהאי טענה דקא טענה השתא, אבל אינו עקר טעמא וכדפרישית, ועוד דבבריתא ליכא מגו כלל דבקדש בביאה או בקדש ובעל לאלתר עסקינן וכדכתי' לעיל [ט' ע"ב] וכמו שאני עתיד לכתוב [בפ"ב ט"ז ע"א] בס"ד, ואיכא ספרים דלא גרסי מגו כלל, וכן כתב הנגיד ז"ל, אבל בתוספות כתבו דמגו כי האי מגו גמור הוא דאע"ג דלא מהימנא אי אמרה מוכת עץ אני תחתיך טפי מהשתא דאמרה משארסתני נאנסתי, מ"מ כיון דהוי טענתא שפירתא טפי מהאי טענה דקא טענה השתא אם איתא דשיקרא קא אמרה הוה ליה למימר ההיא טענתא דשפירא, ומדלא אמרה הכי [ש"מ] דקושטא קאמרה ומהימנא במקום בריא ושמא, אבל במקום בריא לא, ויש כיוצא בזה בפ' האיש מקדש ושם כתבתיו, והלשון הראשון נראה עקר.
ואסיקנא דהכי נמי מסתברא דרב נחמן דאמר כר"ג דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא. ואי קשיא לך והיכי דחי הכא דהא רב יהודה לאו דשמואל היא, דעל כרחין הא דרב יהודה דשמואל היא, והכי משמע מדתנן בפרק השואל את הפרה [ב"מ צ"ז ע"א] זה אומר שאולה וזה אומר אינו יודע חייב. ואמרינן התם בגמרא שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, ואוקמא רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהם ומשום דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכדאיתא התם, והא שמואל לית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בשום שבועה בעולם וכדמוכח בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א], וכיון שכן לא סגיא דלית ליה לשמואל דבריא ושמא בריא עדיף כפשטה דמתני' דפ' השואל, רב נמי אית ליה הכי דרב נמי לית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכדמוכח התם. וי"ל דאנן לא נפקא לן מידי בהא דרב יהודה אי דשמואל היא או דרב, דע"כ לא קאמרי הכא הא דרב יהודה דשמואל אלא משום דקיימא לן בהא כשמואל ולמימ' דכיון דקיימא לן בהא דהכא כשמואל קיימא לן נמי כרב יהודה, אבל כיון דדחינן דהא דשמואל דהכא לא תליא בההיא דרב יהודה תו לא איכפת לן הא דרב יהודה אי דשמואל היא או לא, אבל קושטא דמלתא הא דרב יהודה דשמואל דאפי' שמואל סבר דבריא ושמא בריא עדיף וכדמוכח מההיא דפרק השואל. וקשיא לן דמההיא דהתם משמע דס"ל לשמואל דבריא ושמא בריא עדיף, ובריש פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] משמע דלית ליה הכי דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומ' זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, ודייקינן עלה למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא, ולפום הא דרב יהודה אדרב יהודה נמי קשיא. ויש מי שתירץ דלההוא לישנא לא אמרי רב יהודה ושמואל דבריא ושמא בריף עדיף, אלא היכא דשמא דאידך ריע כגון מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שזה טוען בבריא, ובריא דידיה הוא בריא גמור ושמא דאידך ריע דהוה ליה למידע, אבל בניזק ומזיק, דשמא דמזיק שלא ריע, דלא הוה ליה למידע, ובריא דניזק ריע דשמא מתוך שיודע שאין חבירו יודע כלום בדבר, תובעו בבריא ומעיז פניו. בכי הא אמר רב יהודה דשמואל מודה דהמוציא מחברו עליו הראיה, ותדע לך דהא בשלהי פרק המניח את הכד [שם ל"ה ע"ב] מוקמי' בגמ' למתני' דהמוציא מחברו עליו הראיה בבריא ושמא, ולא מקשינן מינה לרב הונא ורב יהודה. והכי איתנהו כלהו דההיא דפרק השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] וכן ההיא הבית והעליה [שם קי"ח ע"א] דמקשי' מנייהו לרב נחמן כלהו בריא דידהו גמור ושמא דידהו ריע דזה היה לו לידע אם שאולה או שכורה, וכן זה היה לו להכיר אבניו כמו שחבירו מכירן, וההיא דפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א] דזה אחי אינו נאמן ואוקימנא לה כגון דאמרי אינך אין אנו יודעים, ואמר רבה עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי שמא דידהו ריע דהוה להו למידע דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ומסתמא מידע הוו ידעי. ואי קשיא לך והא מתני' דמשארסתני (הה"ק) נאנסתי שמא (דידיה) לא ריע ואפ"ה קס"ד דאמר שמואל דבריא עדיף, איכא למימר דמעיקרא כי אמרינן הא דרב יהודה דשמואל היא מכל דכן קאמרינן דאי בההיא דשמא לא ריע אמר שמואל דבריא עדיף, כ"ש בהא. ומיהו במסקנא הא אמרינן דטעמיה התם לאו משום בריא ושמא הוא ליכא לאקשויי דשמואל אדשמואל מההיא דפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] דהוה מצי למדחי ליה דכלל גדול בדין לא מרבה ניזק בריא ומזיק שמא, אלא לשור שנמצא נגחן הוא דאתא וכדאמרינן התם לאידך לישנא, ועוד דכיון דלא קאי לא דיקי' בה ואפשר לומר דרב יהודה ושמואל ודאי הכי ס"ל דמכלל גדול בדין אתי לשור שנמצא נגחן. והא דאמרינן התם למה לי למימרא זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר בריא ומזיק שמא לאו אינהו קאמרי לה, אלא תלמודא הוא דקאמר אינהו סברי לה כאידך לישנא ולפום הא לא אצטריכי לאפרושי בין שמא מעליא לשמא ריע אלא אפשר דבכלהו מחייבי רב יהודה ושמואל, אלא מיהו קושטא דמלתא דמשוו היפרשא בין שמא לשמא, ותדע לך מיורש ולוקח מי איכא למימר דלרבי יהודה אי אמר ליה מנה לי ביד אביך והוא אומר אינו יודע שהוא חייב, אם כן לא שבקת חיי לכל יורש ולוקח, אלא ודאי כדכתיב דמשווה הפרש בין שמא ריע לשמא דלא ריע. ואי קשיא לך רב נחמן היכי מוקי לה לההיא דבבא מציעא [צ"ז ע"ב] דשיש עסק שבועה ביניהם, דהא בהדיה מוכח התם בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א] דרב נחמן לית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם דאמרינן התם אתא עובדא קמיה דרב נחמן ואמר יחלוקו. ויש לומר דהא לא קשיא דרב נחמן אליבא דנפשיה סבר דיחלוקו, אלא מיהו הא איכא תנא התם דאית ליה דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, ואיהו מוקי לה לההיא דהשואל בשיש עסק שבועה אליבא דההוא תנא, מיהו רב נחמן אליבא דנפשיה לא סבירא הכי וכדכתבינן.
<h2>דף יג.</h2>
טענתיהו במאי. רבי יוחנן אמר במאתיים ומנה. רבי אלעזר אמר במנה ולא כלום. רבי יוחנן אמר במאתיים ומנה סבר לה כרבי מאיר, [כלומר] סבר מתניתין דמוכת עץ רבי מאיר היא, אבל לאו למימרא דאיהו סבירי ליה כרבי מאיר דלא שביק רבנן, ואית ליה כרבי מאיר, ועוד דאם כן מאי האי דאמרינן בשלמא רבי אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקים לה כרבנן אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ואם איתא מאי קושיא משום דסבירא ליה כרבי מאיר, אלא שמע מינה דרבי יוחנן לית ליה כרבי מאיר, והיינו דמתמיה עליה אם כן מאי טעמא קא מוקים למתניתין כרבי מאיר, ואהדרי משום דקסבר רבי יוחנן כנסה בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, והילכך ליכא לאוקמה כרבנן דאם כן מאי איכא בין טענתא דידה לטענתא דידיה. ואי קשיא לך אכתי אמאי לא מוקי לה ר' יוחנן כרבנן וכגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן ואיהו אמר לא כי אלא דרוסת איש את מעיקרא ולית לך אלא מנה, או דרוסת איש את תחתי ולית לך כלל וכדאמרינן לעיל דחיישי לתחתיו זינתה להפסידה כתובתה, ור' אלעזר נמי אמאי לא מוקי במאתיים ולא כלום וכגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולית לך כלל, דהא קסבר רבי אלעזר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל. הא לא קשיא דהא פרישנא לעיל דלישנא דמתניתין קא דייקי דמדלא מפרש בהדיא מוכת עץ אני תחתיך (משמע) דלא פליגי אלא אי מוכת עץ אי דרוסת איש, אבל תרוייהו מודו דמעיקרא הוה וכגון שקדש ובעל לאלתר או שקדש בביאה וכדכתבינן לעיל [ט' ע"ב] ומיהו קיימא לן כרבי אלעזר דאמר במנה ולא כלום ומתניתין רבנן היא, דהא קיימא לן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת [בעולה] (בתולה) דמקח טעות הוא לגמרי ולית לה כלל.
היינו דקתני תרתי. דהיינו מתניתין דמוכת עץ. חדא לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל [י"א ע"ב] דמוכת עץ היכא שלא הכיר בה דדברי הכל ולא כלום, וחדא דהיינו מתניתין דמשארסתני נאנסתי לאפוקי מדרב חייא בר אבין דאמר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה, ולאפוקי מיניה תנא הא למתני בהדיא דמקח טעות הוא ומקח טעות לגמרי משמע, ולא שמעינן להו תרוייהו ממתניתין דמוכת עץ, דדילמא היא טוענת מאתיים כרבי מאיר דאם לא הכיר בה מאתיים. ואיהו טוען דדרוסת איש היא ואין לה אלא מנה וכדמוקי לה כרבי יוחנן.
אלא לרבי יוחנן תרתי למה ליה למיתנא הא דמשארסתני נאנסתי, דאי משום פלוגתא דרבן גמליאל ורבי יהושע בחדא סגיא, ואמרינן דחדא להודיעך כוחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כוחו דרבי יהושע וכו'.
והא דאמרינן דאף על גב דאיכא למימר מגו, אף על גב דלאו מיגו גמור הוא וכדפרשינן לעיל [י"ב ע"ב], מכל מקום כיון דהוי טענתא דניחא לה טפי ריבותא הוא. והא דאמרינן (בריתי) [בתרייתא] להודיעך כוחו דרבן גמליאל, דאף על גב דליכא למימר מגו. אף על גב דהא פרשינא לעיל בחד לישנא דאף בהא איכא מגו, התם הוא אליבא דרבנן אבל השתא דמוקמינא לה כר' מאיר דליכא מגו כלל, דבין אמרה מוכת עץ אני מעיקרא, בין אמרה מוכת עץ אני תחתיך, לעולם אית לה מאתן. ועוד דהכא בקדש ובעל לאלתר עסקינן, או בקדש בביאה וכדפרישית לעיל [ט' ע"ב] הילכך לא יכלה. דמוכת עץ היא תחתיו ותו לא מידי.
הא דאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כרבי יהושע, פירוש דלרבי יהושע כיון דנסתרה בלחוד משוי בודאי נבעלה אמאי אין אוסרין על הייחוד, אדרבה היה לנו לומר שכיון שנתייחדה ברצון שאסורה לבעלה שהרי הוא כאילו זינתה ברצון. ואין צריך לומר שאם הי[ת]ה אשת כהן שהיא אסורה לו. ורב סתמא קאמר דאין אוסרין על הייחוד ואפילו באשת כהן אל[מ]א דלא משוי לה בודאי נבעלה, ואיהו אהדר ליה דרבי יהושע לא משוי לה בודאי נבעלה מדינא אלא משום מעלה, ודוקא בפנויה ולכתחילה אבל בדיעבד לא, הילכך אפילו אשת כהן אין אוסרין אותה לבעלה משום ייחוד ואין צריך לומר אשת ישראל. ואי קשיא לך והא נמי דלא כרבן גמליאל היא, דעל כורחו לא מכשר רבן גמליאל אלא בטוענת כדאמרינן לקמן [י"ד ע"א] דאלים ליה בריא, אבל בשאינה טוענת לא, ורב סתמא קאמר דאין אוסרין על הייחוד ואפילו בשותקת. ויש לומר דלרבן גמליאל לא קשיא דכיון דאית ליה דאין הסתירה ראיה על הטומאה וכדמשמע בסמוך, ממילא ידעינן דבאשת איש לא [בעינן] (ידעא) טוענת, דעל כורחה לא בעי' דטענה איהי אלא משום דהיכא שאינה טוענת יש ריעותא בדבר ונראה כאלו הודית שנטמאה, אבל באשת איש דאפילו הודית ואמרה שנטמאה אינה נאמנת וכדאיתא בשלהי נדרים [צ' ע"ב] דטמאה אני לך אינה נאמנת, אין אנו צריכין לטענתה דמשום מאי תבעי למיסרה משום דכיון דשותקת רגלים לדבר שנטמאה, אטו אילו הודית לא מהימנא כי שתקה מהימנא, הילכך באשת איש אפילו רבן גמליאל מודה דאינה אסורה אף על גב דלא טענה, אבל בפנויה [שאילו] (שלא) הודית שנטמאה נאמנת, כשאינה טוענת יש רגלים לדבר שנטמאה ושתיקתה חשבינן כהודאה ואסורה מה שאין כן באשת איש וכדפריש רבי' נ"ר.
והא דאמרינן מעלה עשו ביוחסין, דוקא בנסתרה אמרינן דפוסל רבי יהושע משום מעלה, אבל נבעלה ברוב פסולין מדינא פסיל לה ואפילו בטוענת ואומרת לכשר נבעלתי. והכי משמע לקמן [בעמוד ב'] גבי ארוס וארוסתו דלרבי יהושע היכא דלא קא מודו ארוס דאינה נאמנת, והתם ליכא למימר דמשום מעלה הוא דלאו בכהני עסקינן אלא בישראל. ולרבי יהושע לא שנא אמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי לא שנא אמרה לא נבעלתי אינה נאמנת. והכי מוכח לקמן [שם] במאי דאמר' מדברת היינו שבויה, ושבויה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת ודכותה מדברת. ועוד דאם איתה דמכשר רבי יהושע באומרת לא נבעלתי, אפילו היכא שאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי היה לנו להאמינה משום מגו, אלא שמע מינה כדפרישנא. מיהו מתוך דברי רש"י זכרונו לברכה נראה במאי דפריש לקמן גבי לזו יש לה עדים ולזו אין לה עדים דרבי יהושע באומרת לא נבעלתי מכשיר, וליתיה וכדפרשינן.
<h2>דף יג:</h2>
הכי קאמרי ליה השבתנו על המעוברת. פירוש ולאו למימרא דהדר בהן במעוברת, אלא הכי קאמרי ליה לפי הטענה שאמרנו אליך השבתנו תשובה על המעוברת שיש לך לדמוייא לשבויה, אבל מה תשיבנו על המדברת, ומיהו רבן גמליאל ורבי אליעזר במעוברת במילתיהו קימא דאכתי לא דמי מעוברת לשבויה, דשבויה היא ביד גויים ונבעלת על כרחה, אבל זו כיון דמדעתה נבעלת איכא למימר דלכשר לה נבעלה ואפילו הוי רובן פסולין או כולן פסולין וכדמשמע בסמוך, והאי דלא אמרו רבן גמליאל ורבי אליעזר לרבי יהושע דאפילו מעוברת לא דמי לשבויה מהאי טעמא, משום דידעי דרבי יהושע לא חייש ליה כלל דאפילו מדברת מדמי לשבויה ואף על גב דאיתא נמי להאי טעמא ואיכא נמי טעמא דישראל אין פרוצין בעריות בגויים כל שכן דלא חייש להאי טעמא גבי מעוברת דודאי נבעלה.
אמר להם מדברת היינו שבויה. וכדמסיק ואמר דכיון דאיסתתרא אין אפוטרופוס לעריות, וליכא חילוק בין ישראל לגויים, והא דאמרינן דמדברת היינו שבויה ולאו לגמרי מידמי לה לשבויה, דשבויה אפילו בדיעבד פסולה לה ואפילו אם נשואה היא תצא והולד חלל משום דמחזיקים לה דודאי נבעלה, ואילו הכא אם נשאת ונתיחדה לא תצא וכדאמרינן לעיל [בעמוד א'] דאין אוסרין על היחוד ואפילו רבי יהושע מודה בה אלא משום דמעלה בלחוד הוא דאמר דמדברת היא כשבויה לאסור אותה לכתחילה, אבל לא בדיעבד וכדכתבינן. ודוקא בנסתרה אבל בנבעלה אפילו בדיעבד פסלינן לה לרבי יהושע וכדמוכח לקמן גבי ההוא ארוס וארוסתו.
ותיפוק ליה דהכא רוב כשרין אצלה (והכא) [והתם] רוב פסולין אצלה מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו'. מדלא אמרינן ואכתי תיפוק ליה דהכא כולן פסולין והכא איכא כשרין, שמעי' דמאן דמכשר אפילו בכולן פסולין נאמנת לומר לא נבעלתי וקיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה.
אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא. ואם תאמר אמאי לא אמרו דלא צריכא דתפס וכדאמרינן בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"א] גבי ארוסה שעברה דאמר שמואל דהולד שתוקי ואמרינן מאי שתוקי שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואמרי' פשיטא ופרקי' לא צריכא דתפס. ויש לומר דהתם כיון שיש לה ארוס יש רגלים לדבר שמא רוח נתעברה והתם אשמעינן רבותא דאף על גב דתפס מוציאין הנכסים מידו, אבל הכא דאין רגלים אפילו תפס פשיטא דמוציאין אותן מידו ומ"ה אמרינן דמאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה והוא פסול לעבודה דבעינן זרעו מיוחד אחריו. ומיהו איכא מאן דאמר דהיינו כשהיא אינה יודעת מתי נתעברה, אבל היכא שהיא טוענת מפלוני כהן הוא כשר לעבודה דזרעו מיוחס אחריו קרינא ביה ולא נהירא.
<h2>דף יד.</h2>
ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיא דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא [אמר] אין מינאי. פירש מינאי שבאתי עליה אבל לאו למימרא שלא זזה ידה מתוך ידו עד שנתעברה ממנו, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה. ואם תאמר ואפילו כי מודה היכי פשיטא ליה הכי דהא רב הוא דאמר התם ביבמות [ס"ט ע"ב] דארוסה שעברה הולד ממזר, ואף על פי שבא עליה ארוס משום דאמרינן דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לגבי אחריני. ויש לומר דרבי יוסף סבר לה כלישנא בתרא דאיתיה התם דהיכא דבא עליה ארוס כולי עלמא לא פליגי דכשר.
והא דאמרינן ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, לאו למימר דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לרבן גמליאל, דהא הוה ליה בריא ובריא, ורבן גמליאל לא מכשר בבריא ובריא, אלא הכי קאמר אף על גב דלא מודה ולא מכחיש וכגון דליתיה קמן, מאי הוי, כלומר דאין אנו צריכין להודאתו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, אמר ליה אביי ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל והא אמר ליה שמואל לרבי יהודה שיננא הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים, משום דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא ברוב כשרים, ואמר ליה רב יוסף דהא לא אפשר דלא הוה ליה למימרא האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר הלכה כרבן גמליאל ואפילו הוא לא אמרה אלא ברוב כשרין אצלה, ואם תאמר דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין קאמר אלא דאנן הוא דאמרינן דלא קיימא לן כותיה אלא ברוב כשרים, הכי הוה ליה למימר הלכה כרבן גמליאל והוא דאיכא רוב כשרים. ואם תאמר ומאי קשיא ליה דאנן הא אמרינן בעלמא הלכה ואין מורין, והכא הכי קאמר הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא אפילו בדיעבד, והא לא קושיא היא כלל דכי אמרינן בעלמא הלכה ואין מורין כן, היינו דאין מורין כן לכתחילה אבל הכא אי אמרינן דאפילו בדיעבד לא עבדינן בה עובדא למאי והלכתא כותיה, אלא ודאי מדנקט האי לישנא הכי קאמר הלכה כרבן גמליאל בדיעבד ואפילו ברוב פסולין, ואת לא תעביד בה עובדא לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין, ואי קשיא לך בדיעבד אפילו ר' יהושע מודה דעל כרחו לא קאמר רבי יהושע אלא משום מעלה ולכתחילה וכדכתיב' לעיל. יש לומר דהיינו גבי נסתרה, אבל גבי נבעלה אפילו רבי יהושע מודה כיון דרוב פסולין אצלה דאפילו בדיעבד פסלינן לה ולא משום מעלה אלא מדינא וכדכתיבנא לעיל.
והכא נמי כדיעבד דאמי. פירש רש"י ז"ל דהכא כדיעבד דאמי שהרי נתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס ואם אין אתה מאמינה אתה מוציאה מבעלה על כרחה, ותמה דלגבי אשה דיעבד גמור הוא ומאי כדיעבד ואי משום עובר לכתחילה גמור הוא דומיא דפנויה, ויש לומר לפי דבריו דהכי קאמר דכיון שאלו אתה פוסל את העובר משום ספק ממזר, אתה מזהמה בפני הבעל ומוציאה אף לגבי ולד הוי כדיעבד מהאי טעמא, ומיהו לא דיעבד גמור הוא ומשום הכי אמר כדיעבד, עוד אמרו דכיון דאתה בא לפסול העובר פסול קהל (כדיעבד) מהאי טעמא, ומיהו לאו דיעבד גמור הוא ומשום הכי אמר כדיעבד הוא לגבי עובר, אבל לגבי אשה כיון דאין אתה פוסלה אלא לכהונה כלכתחילה דאמי ואיברא דעובר כשר הוא וכאמר שמואל בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"א] גבי ארוסה שעברה שהולד בדוקי ובודקין את אמו, ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ושמואל ודאי למעשה אמרה. והראב"ד ז"ל פירש דהיינו דנקט כדיעבד משום דארוסה לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מחוסרת חופה, ולכתחילה אינו שהרי כבר נתארסה ומשום הכי נקט בדיעבד, אבל עובר כלכתחילה הוא ופסול, ואינו מחוור דעובר כשר הוא וכדפריש, אבל במה שפירוש דלגבי אשה לאו דיעבד גמור הוא משום דאכתי לא נשאת זה נכון.
קיל ליה ספק ספקא דאפילו בשמא נמי מכשר. ואם תאמר והא ראוה מדברת לזעירי דאמר [לעיל י"ג ע"א] נסתרה, ספק ספיקא הוא ואפילו הכי פסיל רבי יהושע. יש לומר דהא לא קשיא דהא פרישנא לעיל דנסתרה בודאי נבעלה משוי לה וליכא אלא חדא ספיקא וכדמוכח לעיל. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דרבי יהושע לא פסיל בנסתרה אלא היכא שאומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, אבל כי אמרה לא נבעלתי אכשורי מכשר, וזה אינו מחוור וכבר הארכתי בזה למעלה.
ואלמנת עיסה הפירוש הנכון כמו שפירש ר"ח זכרונו לברכה שאמר כגון שזרק לה הבעל גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת הבעל ואחר כך נשאת לכהן וילדה ממנו בן אותו הבן הוא ספק חלל ואותו ספק חלל ניטמע במשפחת כהונה ונעשית כל המשפחה עיסה ואלמנת אחד מהם נקראת אלמנת עיסה ובה פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע ומשכחת בה תרי ספיקי ספק מן הכשרים שבה ספק מן הפסולין, אפילו תמצא לומר מן הפסולין שמא קרוב לו היה הגט ואלמנה היתה. ולפי פירוש זה אתי שפיר גם כן לישנא דעיסה זהו הפירוש הנכון. ומה שפירש (הנכון) בה רש"י זכרונו לברכה אינו מחוור.
תנו רבנן איזהו עיסה. כלומר שמכשיר רבי יהושע דעלה קיימינן דאיהו הוא דאדכר עסה. והא דאמרינן [בעמ' ב'] ותו אמר רבי מאיר שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה היינו תנא קמא תמוה ומאי קשיא ליה, שהרי אפשר לומר דתנא קמא איזו היא עיסה שהוא מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, ורבי מאיר אמר כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה ואפילו לרבן גמליאל, ויש לומר דליכא למימר הכי משום דאכתי תיקשי לן מאי שנא הנך דאוריתא חלל נמי דאוריתא, ועוד דקים ליה דרבן גמליאל פסיל טפי וכדאיתא לעיל בבריתא.
<h2>דף יד:</h2>
ותו רבי שמעון בן מנסיה אומר משום רבי מאיר וכו' והא אמרת חלל כשר. פירש רש"י זכרונו לברכה דרישא דמילתיה אסיפא קא מקשה, דרישא משמע אי זו היא עיסה שכשרה לרבי יהושע, ולבסוף אמרינן דאין מכירין ישראל חללין שביניהם דמשמע שנותן טעם לפסול. ואי קשיא לך ולימא דהכי קא אמר אי זו היא עיסה שנחלקו בה רבן גמליאל ורבי יהושע כל שנטמע בה ספק חלל, אבל באידך כשרה אפילו לרבן גמליאל משום דמכירין ישראל ממזרין שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם וטעמא קא יהיב לרבן גמליאל דפסל בספק חלל. ויש לומר דלא אפשר ליה למימר הכי שהרי אנו על הספק שלפנינו אנו באין לדון, וכיון שכן ליכא לאפרושי בין ממזר לחלל מזה הטעם, שהרי אף בממזרים אנו מסופקים והספק לפנינו ואין אנו יכולים לעמוד עליו, ועוד דלא משמע מפשטה דמלתא דיהיב טעמא לרבן גמליאל ולא לרבי יהושע דאיתני ברישא דבריתא.
אמר רבי יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא ביניהו. והכי קאמר אי זו היא עיסה שנחלקו בה רבי יהושע ורבן גמליאל כל שאין בה שתוק ממזרות וכו', כלומר אלא שצווח כשקורין אותו ממזר או חלל ובההיא כיון דאיכא ספיקא בהו וצווחי בההוא פליגי דרבי יהושע מכשיר ורבן גמליאל פסיל, אבל כל ששותקין לכולי עלמא פסולין הן ושתיקתן ראיה על פסולן, וקאמר ליה רבי מאיר לתנא קמא דכל שתוק פסול לבד משתוק חלל דשתיקתו אינה ראיה לפסולו ועדיין הוא במחלוקת דבחלל לא שנא צווח ולא שנא שותק כשר לרבי יהושע ופסול לרבן גמליאל. ורבי שמעון בן אלעזר סבר דכל שתוק פסול ואפילו שתוק חלל לבד משתוק ממזר דשתוק ממזר הוא כשר משום דמכירין ישראל ממזרין שביניהם ומהאי טעמא הוא דשתיק, וכל הצווחים הם כשרים כלומר במחלוקת לבד ממזר דהיכא שצווח אפילו רבי יהושע מודה דפסול, אי נמי אפשר לומר דרבי שמעון בן גמליאל לא פסיל אלא בשתוק חלל לבד אבל בכל השאר מכשיר משום דטעמא דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ולאו דוקא ממזרים דה"ה דמכירין ישראל לכל פסולי קהל, אבל חלל כיון שאינו פסול קהל אין מכירין אותו, וכן נראה עיקר דאי לאו מאי שנא ממזר דמכירין אותו טפי משאר פסולי קהל, אלא שמע מינה כדפרשינן. ואם תאמר מנא ליה לרבי יוחנן דממזר צווח פסול, איכא למימרא דמסברא קאמר דמכשר בשותק פסל בצווח. ואם תאמר ומאי שנא מחלל לרבי מאיר דמכשר בשותק ולא פסל בצווח, איכא למימר דהל"ל לפי מה שהוא שממזר שותק דכשר מאי טעמא משום דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלא איבעי ליה למצווח, וכיון שכן כי צווח אמרינן ודאי משום דמרגיש בפסולו הוא צווח אבל חלל שותק כי אמרינן דכשר משום דלא אכפת להוא כיון דלא מפקינן ליה מקהל, ומיהו לאו למימר דליכא דאיכפת ליה כיון דמפקינן ליה מקהל כהונה הילכך צוויחתו אינה ראויה לפסולו. ואם תאמר אם כן לימא ממזר שותק וחלל שותק איכא בינייהו, דממזר שותק נמי איכא בינייהו דרבי שמעון בן גמליאל מכשר בשותק ממזר, ותנא קמא (יהושוע) ורבי מאיר פסלי. ויש לומר דאין הכי נמי דממזר שותק איכא בינייהו אלא רבי יוחנן מאי נקט ממזר צווח לאשמועינן ריבותא דאיכא מאן דפסל בצווח דהיינו רבי שמעון בן גמליאל, ומינה נמי דבממזר שותק פליגי. ואם תאמר תנא קמא כיון דפסיל בשותק חלל אמאי שבקיה. יש לומר דכיון דהכא ממזרין ונתינים בכללם הוא דאי בהני פסיל, כל שכן בחלל, דאף תנא קמא אית ליה האי טעמא דאמרינן לר' שמעון בן אלעזר דהאי דאשתיק סבר מחתיה דלא מפקינן ליה מקהל וכיון דבאידך דליכא למימר האי טעמא פסיל כל שכן חלל ומ"ה שבקיה. ואיכא מאן דגריס ממזר וצווח וחלל ושותק איכא ביניהו ומפרשי דלעולם אין שתיקה לחודה ראיה לפסול אלא כשצווח על פסול אחד, דכיון דצווח בהאי ושתיק בהאי שמעינן דמשום דקושטא הוא קא שתיק ופום האי פירושא דתנא קמא כל שתיקה ראיה לפסול ובלבד שקראו אותו בפסול אחר מעקרא וצווח, ורבי מאיר סבר לה כוותיה לבד משותק חלל דאף על גב דקראו ליה ממזר וצווח וחזרו וקראו אותו חלל ושתק אפילו הכי לאו ראיה היא שיהא חלל דהאי דשתיק משום דלא איכפת להו ורבי שמעון בן גמליאל סבר דממזר כשר שותק אף על פי שקראו אותו חלל מעיקרא וצווח משום דשתיקה דממזר לאו ראיה היא לפסול משום דמכירין ישראל ממזרין שביניהם, ולפי הלשון האחרון שכתבתי למעלה לאו דוקא ממזר דהוא [הדין] לכל פסולי קהל, והאי דלא פריש אלא בדרבי שמעון בן אלעזר, משום דההיא אתי שפיר דרבי יוחנן דבההיא דרבי מאיר לא אתי משום דמכשיר בחלל, ואף על גב דלתנא קמא אתי שפיר טריחא דמילתא לפרושי בכלהו צויחא ושיתוק ולפום הא בדין הוא [דמצי] (דינא) למימר ממזר צווח חלל ושותק וחלל וצווח וממזר ושותק איכא בינייהו, אלא בחדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך דרבי יוחנן לא אתא אלא לאשמועינן דצווח ושותק בעינן ונקט חדא מינייהו כך פירש הרמב"ן זכרונו לברכה. ומיהו כל מאי דאמרינן דוקא במשפחה שנטמע בה פסול, אבל כל משפחה שעומדת בחזקת כשרה אדרבה כי שתקי מיחסי טפי וכדאמרינן מיחסותיא דבבל שתיקותא. ומיהו לפי זה הלשון האחרון אפשר דאף במשפחה שעומדת בחזקת כשרה חיישינן כיון דכי קרו ליה חלל צוח וכי הדר קרו ליה ממזר שתיק שזה ודאי נראה כהודאה גמורה.
אמר ליה רבא לרב נחמן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר, כלומר אי כרבן גמליאל ובטוענת אפילו ברוב פסולים נמי מכשר דאי בשאינה טוענת הא אמרינן לעיל [בעמ' א'] דקיל ליה שמא דבספק ספיקא פסול, וכל שכן דלא מכשר ברוב פסולין. אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פוסל. ואיכא למידק ודילמא רבן גמליאל היא דעל כורחו לא מכשר רבן גמליאל ברוב פסולין אלא במזנה מרצונה משום דאיכא למימר דבדקה וזינתה ומשום הכי כי קאמרה בבריא לכשר נבעלתי מהימנא, אבל זו כיון שנאנסה אי הוה ברוב פסולין פסולה דומיא דשבויה ומשום הכי בעי רוב כשרין. ויש לומר דהא לא דמי לשבויה דכיון דידעינן בה באונסה לא זילא לה מילתא לאודויי והילכך כי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, אבל שבויה דלא ידעינן בה באונסה כסיפא ל(י)ה מילתא למימר נבעלתי והילכך כי אמרה לא נבעלתי לא מהימנא. עוד מקשים ולוקמה כרבן גמליאל ובאינה טוענת דבשמא לא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין. ויש לומר דהא לא קשיא דהא אמרינן לעיל דקיל שמא דאפילו בספק ספקא נמי פסיל, והוא הדין דקיל ליה שמא דבחד רובא לא מכשר דחד רובא לא עדיף טפי מספק ספיקא.
<h2>דף טו.</h2>
אמר ליה הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי. מעשה היה. כלומר והיו שם שני רובין ומשום שני רובין הכשיר רבי יוחנן בן נורי. ופירש רש"י זכרונו לברכה לעולם כרבי יהושע דכי פסיל רבי יהושע דוקא בחד רובא, אבל בתרי רובי מכשר, משמע מדברי רש"י זכרונו לברכה דכרבן גמליאל לא אפשר לאוקמה משום דלדידיה כיון דלא טענה אפילו בתרי רובי פסיל. וכדאמרינן לעיל [י"ד ע"א] קיל שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל. ולא נהירא דאף על גב דפסיל בספק ספיקא, לא פסיל משום הכי בתרי רובי, דתרי רובי עדיפי מספק ספיקא, דהא חד רובא הוה כספק ספיקא, ותרי רובי עדיפי מדרבנן מיהת טפי מספק ספיקא, אבל בדאורייתא ודאי ליכא הפרישא בין חד רובא לתרי רובי.
עוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל, אי מתניתין רבי יהושע מאי האי דאקשינן לקמן ומי בעינן תרי רובי, וכי עד השתא לא ידעינן דלא אזיל רבי יהושע בתר רובא, והא חזינן לעיל בהדיא בבריתא [י"ג ע"ב] דלא אזיל רבי יהושע בתר רובא, והתם הוה לן לאקשויי אלא דמשום מעלה ביוחסין הוא דאמר לה דהא שמעינן ליה דאית ליה דעשו מעלה ביוחסין וכדאיתא בהדיא לעיל [י"ג ע"א] ועוד דאם כן הכי הוה לן למימר בהדיא לעולם כרבי יהושע. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש הרב זכרונו לברכה, דרב יהודה השתא אתי לאוקמינן ככולי עלמא ומתניתין בשאינה טוענת, וסתמא דמילתא הכי הוא מדלא פריש לה במתניתין, ועוד דתינוקת הוה ולא ידעה למיטען, ועוד דאנוסה היתה ומסתמא לא ידעה מי היה, וכיון דאינה טוענת אפילו לרבן גמליאל בעינן תרי רובי, ובתרי רובי סגי ליה ואף על גב דקיל ליה שמא, היינו דבספק ספיקא לא מכשר, אבל בתרי רובי (מכשר) ודאי מכשר, דתרי רובי עדיפי מתרי ספיקי וכדכתיבנן לעיל. והשתא לפום האי פירושא אתי שפיר הא דמקשינן לקמן ומי בעינן תרי רובי, כלומר באינה טוענת משום דאכתי לא שמעינן ליה לרבן גמליאל דבעי נמי חד רובא, דבטוענת אפילו ברוב פסולין נמי מכשר, והשתא אי משום דאינה טוענת הוא דבעו רובי קא מתמה מאי שנא תרי רובא מחד רובא ומשום דקשיא נמי לרבי יהושע לא פריש ולרבן גמליאל מי בעינן תרי רובא, ומסקינן דמדינא לא בעי תרי רובא, אלא משום דעשו מעלה ביוחסין.
הא דאמרינן גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר לומר דאפילו בידוע שנבעלה מהם פסולה, משום דאי מכשרינין בחדא אתי לאכשורי ברוב העיר אפילו היכא דמספקה לן אי אזלי (היינו) [אינהו] לגבה אי אזלה איהי לגבייהו, הילכך לעולם לא מכשרינן עד דאיכא תרי רובי [רוב] סיעה ורוב העיר, וידעינן נמי דאיהו אזיל לגבה כגון שנבעלה חוץ לעיר. וקיימא לן הכי דהיכא שאינה טוענת בעינן תרי רובי, ובטוענת אפילו ברוב פסולין כשרה בדיעבד, אבל לא לכתחילה וכדאמרינן לעיל הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא ואוקימנא הא לכתחילה הא דיעבד וכדאיתא לעיל [י"ד ע"א].
לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד דהוה ליה גוי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי. ואף על גב דהכא לחומרא הוא דכי לא קטלינן לה חומרא הוא, הא לא איכפת לן דבדאוריתא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא.
ורב חנן בר אבא אמר רב הוראת שעה היתה. כלומר לפי הוכחת דברים שראו באותו מעשה הורו כך לשעה, אבל לדורות אינו כך ולא ידעינן השתא אי סברא רב נחמן דהתם תרי רובא הוו אבל לדורות לא בעינן תרי רובי, או אי סבר דהתם ברוב אחד אכשרוה לפי מה שראו אבל לדורות אינו כן דבעינן תרי רובא ובסמוך יתבאר זה.
מתיב רבי ירמיה. כלומר לרב חייא בר אשי דפסק בשם רב הלכה כרבי יוסי וקא סלקא דעתך השתא דהתם ברוב אחד אכשרוה, והיינו דקא מתמה עליה דרב הוא דאמר דליוחסין לא סגי ברוב אחד דהא מתניתין דמצא בה תינוק מושלך דקתני דאם רוב ישראל ישראל, אמר רב עלה לא שאנו אלא להחיותו אבל ליחוסו לא, ופירקין דהתם נמי תרי רובי הוו דהא אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה ואקשינן ולרב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה קשיא הא מצא בה תינוק מושלך כך היא הגירסא ברוב הספרים. והיינו דקשיא ליה דקא סלקא דעתך דרב חנן דאמר הוראת שעה היתה היינו כי בעי התם תרי רובי דלדורות לא בעינן תרי רובי והיינו דקשיא התם דמצא בה תינוק מושלך דאמר רב עלה ליחסו לא, אלמא דבעלמא נמי בעי תרי רובי, ופרקינן דמתני הא לא מתני הא ופירש ר"ח ז"ל דמאן דמתני הא דהוראת שעה היתה לא מתני דרב דאמר אבל ליחוסו לא, גבי מצא בה תינוק מושלך ואמוראי נינהו אליבא דרב, אי בעיא בעלמא תרי רובי או לא, אבל כלהו מודו דהתם תרי רובי הוו דבקרונה של צפורי הוה מעשה וכדאמר רב יהודה. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר אמוראי נינהו ואליבא דרב, ועוד דההיא דליחסו לא רב גופיה אמרה, וכיון שכן היכי אמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא. ועוד דאדרבה הוה לן למימר דמאן דאמר דהוראת שעה היתה היינו משום דלא קסבר דבקרונה של צפורי היה מעשה כי היכי דלא נשוי פלוגתא ביניהו בכדי. אלא הנכון כמו שפירש רש"י זכרונו לברכה דמאן דמתני הוראת שעה היתה לא מתני הא דרב יהודה דבקרונה של צפורי היה מעשה. והיינו הוראת שעה כשהכשירוה ברוב אחד דבעלמא בעינן תרי רובי. ומאן דאמר הלכה כרבי יוסי סבר לה להא דרב יהודה דבתרי רובי אכשרוה. ומ"ה פסק כרבי יוסי ולא פליגי בדינא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומתניתין כולי עלמא היא דמודה רבי יוסי באינה טוענת דבעינן תרי רובי בעלמא אלא לפי מה שראו באותו מעשה התירו, והא הוא דאתא לאשמועינן רבי יוסי דאף על גב דבשאינה טוענת בעינן תרי רובי אפלו הכי כל זמן דאיכא הוכחה בדבר אפילו בחד רובא מכשרינן בבי דינא דאלים כי התם שהכשירוה ברוב אחד אבל דרבי יוסי ודאי לא פליגא. ותדע לך דהא מעשה קאמר ואין מעשה לסתור, ואפשר שמן הטענות היה כשהכשירוה התם בחד רובא והיינו מפני שהיא אנוסה ואונס מילתא דלא שכיחא היא וכי בעינן תרי רובי משום גזירה הוא וכדאמרינן לעיל [בעמ' א'] במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. ועוד דהתם קטנה הות ולא ידעה למטען, והילכך שמא דידה לא ריע ולא אמרינן דשמא כי האי קיל לרבן גמליאל. ואיכא נוסחי דלא גרסי ולרב חנן בר רבא קשיא הא מצא בה תינוק מושלך, אלא קשיא הך סתם והא דרב יהודה דאמר דבקרונות של צפורי היה מעשה היכי אמר דהוראת שעה דלדידיה דאמר הוראת שעה היתה משמע דהיינו הוראת שעה כשהכשירוה ברוב אחד אבל ליכא למימר דהוראת שעה היתה כשהכשירוה בתרי רובין דבעלמא לא בעינן תרי רובין, דהאיך אפשר דהא ליכא מאן דמכשיר באינה טוענת בחד רובא, ופרקין מאן דמתני הא לא מתני הא כלומר דרב חנן לא מתני לה לההיא דרב יהודה וגרסא נכונה היא.
<h2>דף טו:</h2>
אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא. פירש רש"י זכרונו לברכה לא [שנו] שאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו היכא שמוטל ברעב, אבל ליחסו לא. משמע מדבריו דמחצה על מחצה אין בית דין מצווין להחיותו אפילו מוטל ברעב, והא לא אפשר דמחצה על מחצה ודאי מפקחין דהא כל ספק נפשות להקל הוא וכדאמרינן לעיל, והכי נמי אמרינן ביומא [פ"ד ע"ב] גבי לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דאמי אי דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד רובא ישראל נינהו, ואי נמי מחצה על מחצה משום דגוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ספק נפשות להקל. כלומר ואף על פי אינו רוב גמור דקביעותו דגוי מבטל ליה ומחזירו כמחצה על מחצה אפילו הכי אזלינן בתר רוב זה משום ספק נפשות, ואלא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד ביניהם הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד קשיא דלרב דאמר להחיותו משמע אבל לא לפקח עליו את הגל דאיכא עבירה אף על גב דרובא ישראל נינהו. וכן נראה מפירוש [הר"י] (רש"י) זכרונו לברכה שם ביומא, והא לא אפשר. ועוד דהא תנן ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. והנכון כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דלהחיותו לאו פיקוח נפש הוא אלא להטילו בקופה של צדקה כאחד מעניי ישראל, ובהא הוא דבעינן רוב ישראל, אבל להחיותו היכא שמוטל ברעב או לפקח עליו את הגל בהא לא איירי רב כלל, ואפשר אית ליה כשמואל דאמר לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואפילו ברוב גויים נמי מפקחין, ולפום הא כיון דרב ושמואל לא פליגי קיימא לן כשמואל דאמר דלא הלכו פקוח נפש אחר הרוב. וכן פסק הרב אלפסי שם ביומא [דף ה' מדפי הרי"ף] וכן פסקו כל הגאונים זכרונם לברכה.
ויש מקשים לפסק זה מיהא דאמרינן התם ביומא בפרק יום הכפורים [פ"ד ע"ב] דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ומוקמינן כגון תשעה גויים וישראל אחד ביניהם ופרשו לחצר אחרת, דאי באותה חצר פשיטא משום דהוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו בחצר אחרת דנידי ומפקחין, ומקשין עליה מדרבי יוחנן דאמר תשעה כותים וישראל אחד באותה חצר מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין, ופרקינן הא דפרוש כלהו, הא דפרוש מקצתייהו, כלומר פרוש כולהו מפקחין דהא איתחזק ישראל ואף על גב דנידי כיון דאתחזק ישראל ביה מפקחין דאמרינן דילמא ישראל הוא, אבל פרוש מקצתייהו אין מפקחין דהא לא אתחזק ישראל ושמא אותו ישראל במקום קביעותו נשאר. ומקשינן עליה דשמואל מיהא דמצא בה תינוק מושלך דאמר שמואל עלה לפקח עליו את הגל וקסלקא דעתך דארוב ישראל קאי, ומוקמינן לה ארישא כי ההיא דארוב גוים קאי ועלה אמר שמואל דלפקח עליו את הגל אינו כן, וכיון שכן לא סגיא דלא פליגי שמואל ורבי יוחנן בהאי פרוקא דפירקין הא דפרוש כלהו הא דפרוש מקצתייהו ליתיה דאפילו היכא דפרוש מקצתייהו אמר שמואל הכא דמפקחין הא תינוק מושלך פרוש מקצתייהו הוא, דליכא למיחש שכל התינוקות הופרשו מבתיהם אלא אף על גב דשאר תינוקות קבועים בעיר קאמר שמואל דמפקחין, וכיון שכן כי אמר רבי יוחנן בחצר אחרת אין מפקחין אפילו היכא דפרוש כלהו קאמר בפשטה, דעל כורחה לא דחקינן לאוקמה בדפרוש מקצתייהו אלא כי היכי דלא נשוי פלוגתא בין שמואל לרבי יוחנן. אבל השתא דפשיטנא דלא סגיא דלא פליגי מילתא דרבי יוחנן בפשטה אתיא ולעולם בחצר אחרת אין מפקחין, וכיון שכן הויא לה פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן וקיימא לן כרבי יוחנן הילכך באותה חצר מפקחין משום קבוע בא, בחצר אחרת אין מפקחין עד דאיכא רובא ישראל או מחצה על מחצה. וכן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה [שבת פ"ב הלכה כ' כ"א]. ואין זו מחוור כלל דבסוגיא דהתם לא משמע דהדרי מתירוצא דפרוש כלהו ופרוש מקצתייהו, ואם איתא דהדרי מההוא תירוצא ולמימר דשמואל ורבי יוחנן פליגי לא שתיק גמרא התם דלא מפרש לה בהדיא. והא דתינוק מושלך לאו כפרוש מקצתייהו דמי, דהתם בשלא ראינוהו פורש מן הבתים. והכי דייקי לישנא דמצא בה תינוק מושלך, וכיון שלא ראינהו פורש מן הבתים כפרוש כלהו דמי, דמסיעה שבפלטיא היא, וכל שלא נשאר קבוע בחצר ראשונה מפקחין, אי נמי איכא לפרושי דהתם בשהוחזק ישראל בפלטיא באותו היום, דהוה ליה כפרוש כלהו כיון דאיתחזק ישראל, ובזה עמד פסק הרב אלפסי זכרונו לברכה על בוריו, דהא רבי יוחנן ושמואל לא פליגי וכדכתיבנא.
אם רוב גויים גוי למאי הלכתא. פרוש לשמואל פרכינן דאמר דאפילו ברוב גויים מפקחין עליו את הגל, דאילו לרב לפרושא קמא [לעיל ד"ה אמר רב] קשיא דרוב גויים גוי לעניין שאין מפקחין עליו את הגל, ומיהו לאידך פירושא דפרשינן דרב לא פליגי עם שמואל בהא לכלהו קשיא, אלא דלשמואל דאמר לה בהדיא קשיא טפי.
ואמרי להאכילו נבלות. ולא יכול לתרוצי שלא להחיותו, דאפילו במחצה על מחצה אין בית דין מצווין להחיותו.
אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא. תמה ומאי קושיא לימא להחיותו וכדאמר רב, דהא אמרינן דרב ושמואל לא פליגי. ויש לומר דלא מוקים לה הכי משום דלא פסיקא ליה דרב ושמואל לא פליגי ודילמא פליגי, דאפילו ברוב ישראל קסבר שמואל דאין בית דין מצווים לפרנסו כאחד מעניי ישראל, אי נמי איכא למימר דלרבותא נקטיה דאף להחזיר לו אבידה הרי הוא כישראל להחזיר לו אבידה וכן פירש רש"י זכרונו לברכה. ואי קשיא לך והא אין הולכין בממון אחר הרוב ואם כן לימא ליה מוצא אייתי ראיה דישראל את ושקול. יש לומר דכי אמרינן דאין הולכין בממון [אחר הרוב] היינו לאפוקי ממונא מחזקתיה, אבל הכא באבדה כיון דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא.
מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. דאי להחיותו הא אמרינן דאין בית דין מצווין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל, ולאבידה נמי כרוב לאפוקי ממונא אף על גב דליכא חזקת ממון, ואוקמינן לנזקין. וקשיא לן ואפילו ברוב גויים אמאי משלם נזק שלם לימא להוא אייתיאו ראיה דלאו ישראל אנא ושקולי, דהא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכל שכן הכא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. ויש לומר דהא לא קשיא דכיון דמספקא לן בהאי אי גוי הוא או ישראל, ואם גוי הוא לית חזקת ממון בהא כיון דרוב גוים נינהו דגוי חשבינן ליה ולא אמרינן בכי הא דאין הולכין אחר הרוב אלא בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא.
האשה שנתאלמנה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאתת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים. ירוש' [בפירקין ה"א] ניחא נתגרשה נתאלמנה מי עורר, היורשין. כלומר ניחא נתגרשה שיכול הוא לטעון בבריא שאלמנה נשאה, אבל נתאלמנה מי עורר, היורשין, כלומר דאנן טענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון, כדקיימא לן [ב"ב כ"ג ע"א] דטוענין ליורש טוענין ללוקח ואפילו לרבן גמליאל הוה כבריא ובריא (ואינו) [ואיהו] נאמן עוד אמרו שם שאם יש עדים שיצאתה בהינומא כתובתה מאתים, וחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא, כלומר שאין לה אלא מנה [כדלע' י"א ע"א], הדה אמרה בתולה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע. וחש לומר שמא מוכת עץ היא אלא כרבי מאיר דאמר [לעיל שם] מוכת עץ כתובתה מאתיים. אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי. עוד אמרו שם מדלא אדכר רביעי, הדא אמרה דלית רביעי כלום. כלומר דאיכא נמי אלמנה דנשאת ברביעי, דאיכא מאן דלא איכפת ליה בין ברכה דאדם לברכה דדגים, ועוד דאי אמר לא איכפת בברכה נושא את האלמנה בכל יום, ולמאן דאמר משום שקדו אדם בטל נושא את האלמנה בכל יום [כדלעיל ה' ע"א].
הא דאמרינן דאם יש לה עדים שיצאת בהינומא כתובתה מאתים, אמרינן בגמרא [ט"ז ע"א] טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ומשמע דנאמן בלא שבועה כלל וכן פירשו כל המפרשים ז"ל, וקשיא לן ואמאי אינו חייב שבועה דהא מודה מקצת הוא דהיא טוענת לו מאתים ואיהו מודה במנה. ובירושלמי [בפירקין ה"א] אשכחן לה להאי קושיא ופירוקא, דגרסינן התם סילעין די אינון ונמחקו אין פחות משנים, ומכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. [נ"א, הואיל והודה ממין הטענה ישבע], וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. פירוש דאי משום שתים דמחייב בהו מתוך השטר הוה ליה כהודאת קרקעות, ואי משום שלישי שהודה שאינו מתחייב בו מתוך השטר, הוה ליה כמשיב אבדה, דהא ודאי יכול היה להעיז פניו ולכפרו כיון דמסייע ליה שטרא וכדאיתא בבבא מציעא בפרק קמא [ד' ע"ב] האי פלוגתא גופה ודייקינן עלה התם בירושלמי הא אם ההודיה ממין הטענה (היא) יהא חייב [כאן] לא כמי שההודיה ממין הטענה, כלומר במשנתינו אמאי אמרינן דהיכא דאין לה עדים (דאינו) [דאיהו] נאמן ובלא שבועה, דהא מודה מקצת הוא. ופרקינן כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחברו עליו הראיה. פירוש הכא אף על פי שאין לה שטר, דינא כאילו יש לה שטר שהרי הכל יודעים שהוא חייב מנה מיהת, והוא אינו יכול לכפרו ולומר פרעתי שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום [כדאיתא ב"מ י"ז ע"ב], וכיון שכן אין נשבעין עליו דהוה ליה הודאה בקרקעות, ועל המנה האחרת שהיא תובעת דלא שעבוד קרקעות הוא, אינו מודה לה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והא אתיא שפיר לדעת הגאונים זכרונם לברכה שאמרו שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין כתובה. וכן לדעת רבי נ"ר דקסבר דאף על פי שנאמן לומר פרעתי במקום שכותבין כתובה, מכל מקום עליו להביא ראיה שכתב לה, וכל זמן שלא כתב לה הוה ליה כמקום שאין כותבין ואינו יכול לומר פרעתי, הילכך איהי נאמנת לומר לא כתבת לי, או כתבת לי ולא נפרעתי מגו דאי בעי אמרה לא כתבת לי, אבל לדעת הרב אלפסי זכרונו לברכה שפסק דלא אמרו הטוען אחר מעשה בית דין לא אומר כלום אלא במקום שאין כותבין כתובה [כתובות מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף], אבל במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי, אם כן הכא אמאי נאמן בלא שבועה למאן דמוקי מתניתין במקום שכותבין, ועוד דמתניתין במקום כותבין היא לדידן דקיימא לן כותבין שובר [ב"ב קע"א ע"ב] ואם כן לשיתבע דמודה מקצת גמור הוא. ובשלמא נתגרשה בתובעתו לאלתר, ניחא דאינו יכול לומר פרעתי דקודם גירושין הוה ליה תוך זמנו והאומר פרעתי בתוך זמני אינו נאמן [עי' ב"ב ה' ע"א] אלא נתאלמנה מאי איכא למימר. ויש לומר לפי דעתו דהכי פירושו כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה כלומר וכיון שכן טענתייהו לאו אהאי מנה כלל הוא אלא על המנה האחר, דהשתא אין טענתייהו במה שהוא חייב לה כיום אלא במה שנתחייב לה בבית דין שהיא אומרת נתחייב לה במאתיים והוא אומר שלא נתחייב לה אלא במנה, וכיון דכולי עלמא ידעי שהוא נתחייב לה במנה שהרי אשתו היתה, אין עיקר תביעתה על אותו המנה אלא על המנה האחר והוי ליה כאילו לא תבעתו אלא במנה האחר לבד והוא אינו מודה לה באותו מנה המוציא מחבירו עליו הראיה שהרי הוא ככופר בכל דעלמא ופטור רבי נר'. ויש שפירשו דלפום גמרין ולא קשיא דתביעת כתובה הרי היא כתביעת קרקעות ואין נשבעין עליה כלל, ואפילו יכול לטעון פרעתי משום דקיימא לן דכתובה לעולם אינה נגבית אלא מן הקרקע ואפילו מיניה דבעל וכדמוכח בקדושין פרק האומר [ס"ה ע"ב] גבי מעשה החבילה, ובנדרים [ס"ה ע"ב] גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן כתובה וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר בסיעתא דשמיא. וכיון שכן הוה ליה כמודה במקצת קרקעות וכפר במקצתן שפטור [עי' ב"מ ד' ע"ב], אבל הר"ם במז"ל [אישות פט"ז הכ"ה] כתב דהבעל אינו נאמן אלא בשבועה כדין מודה מקצת ולא נהירא, ואפשר שטעמו משום דאם תפסה מטלטלין אין מוציאין אותה מידה, והילכך לאו טענת קרקעות הוא. ומה שכתבנו הוא הנכון ובמקומו יתבאר עוד בסיעתא דשמיא.
<h2>דף טז.</h2>
גמרא אפילו תימא רבן גמליאל עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בריא ושמא, אבל בריא ובריא לא אמר. כלומר דכיון דבריא ובריא הוא איהו מהימן מדינא דהמוציא מחברו עליו הראיה, ואף על גב דאמרינן לעיל [ט' ע"ב] דאמר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואמרינן התם [י' ע"א] טעמא משום דכתובה דרבנן הם האמינוהו משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, טעמא דהם האמינוהו משום חזקה דאין אדם טורח הא לאו הכי לא מהימן, ואף על גב דבריא הוא, והכא דליתא לחזקה אמאי מהימן. יש לומר דלא דאמי דהתם הוא משום דאית ליה חזקה דגופא וכדפרשינן לעיל, אבל הכא דליכא טעמא דחזקה דגופא איהו מהימן מדינא.
הכי נמי מסתברא מדקתני רבי יהושע. בשלמא אי אמרת איירי בה. ואיכא נוסחאות דגרסי איירי בה רבן גמליאל, היינו דקתני מודה. ופירש רש"י זכרונו לברכה דהכי קאמר הכי נמי מסתברא דמתניתין רבן גמליאל היא, מדקתני מודה רבי יהושע דמשום דאיירי רבן גמליאל ברישא כלומר בהודאה, והודה בה לרבי יהושע, איירי רבי יהושע בסיפא והודה לרבן גמליאל, דרבן גמליאל הודה לרבי יהושע ברישא, ורבי יהושע לרבן גמליאל בסיפא, אלא אי אמרת (לא) לא איירי בה רבן גמליאל ברישא בהודאה אלא דפליג עליה, למאן מודה ומאי שייכא הודאה זו במאי דאיירי מתניתין. ויש שהקשו לפירוש זה אם כן דרבן גמליאל איירי בה בהודאה לימא ברישא מודה רבן גמליאל לרבי יהושע כדקתני בסיפא מודה רבי יהושע לרבן גמליאל, ולימא הכי בהדיא אבל אם אין עדים שיצאת בהינומא אפילו רבן גמליאל מודה שהבעל מהימן, כי היכי דתני הודאה סיפא, אלא היינו טעמא [דהכא] (דהודאה) לא שייכי הודאה כיון דלאו בריא ושמא הוא כעין פלוגתייהו אלא בבריא ובריא, דבריא ובריא מילתא אחריתי היא, ועוד מקשינן לפירוש של רש"י זכרונו לברכה למה ליה למימר הכי נמי מסתברא, וכי מאן דמוקי מתניתין ככולי עלמא ראיה בעי, אדרבה הוה ליה לאקשויי ולמאי דסלקא דעתך מעיקרא מאי מודה, ואם תאמר דהיינו קושיין לא הוה ליה למימר בהאי לישנא דמשמע דלראיה לאוקמתיה הוא דמיתו לה. ונ"ל דהא לא קשיא דכיון דאמרינן דטעמא דמאן דקארי ליה, משום דכיון דרוב נשים בתולות נשאות כבריא ושמא דמי, ואפשר דאיתיה להאי טעמא משום כך הוצרך לומר הכי נמי מסתברא לאתויי ראיה דאם אפשר לומר כן, כן נראה לי.
ואף ר"ח זכרונו לברכה פירש בענין זה של רש"י זכרונו לברכה, וגריס בהדיא איירי רבן גמליאל במודה, וכן נמצאת הגירסה בספרי ספרד, אבל הרב בעל המאור זכרונו לברכה פירש דאמאי דסליק מיניה קאי, והכי קאמר הכי נמי מסתברא כמאן דקארי ליה דמתניתין ר' יהושע היא ולא רבן גמליאל, מדקתני מודה אי אמרת בשלמא איירי בה כלומר רבי יהושע ופליג רבן גמליאל עליה, היינו דתנא (קמא) אחר כך ומודה רבי יהושע דאף על גב דפליגי, בהא לא פליגי, ואי גרסינן נמי איירי בה רבן גמליאל, הכי קאמר איירי בה רבן גמליאל בפלוגתא, אלא אי אמרת לא איירי בה אלא דמתניתין דברי הכל היא, מאי מודה, כלומר אחר ששנה כל המחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע והפסיק במשנה זו בעניין ששניהם שוים בה, היכי שייך אחר כך למתני ומודה רבי יהושע, דאף ברישא נמי מודו אהדדי. ולהאי פירושא קשיא לן לפום מאן דקסלקא דעתך השתא דלאו אפירקין (קאמר) [קמא] קאי, היכי קתני ומודה רבי יהושע והיכי שייכא הודאה בכאן דלא שייכא הודאה אלא בשחלקו בעניין דומה לו דאיכא למימר אף על גב (דפלוגתא) [דפליגי] עליך בהא, בהא מודינא שהוא עניין דומה לו, אבל היכא שלא חלקו בעניין דדמי למאי דמודו בה, כלומר דלא פליגי, לא שייכא הודאה כלל. ויש לומר דאף מעיקרא קסלקא דעתך דאפירקין קמא קאי, ואמאי קאי דקסלקא דעתך דאף אהני פירקין סמיך, והיינו דקשיא לן ולבסוף אמרו דלאו אהאי פירקין כלל קא סמיך, אלא אפירקין קמא רבי' נ"ר.
בשלמא לזעירי דאמר נסתרה, היינו מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי כי אמרה לכשר נבעלתי מהימנא, אלא לרב אסי מאי מגו איכא, ואם תאמר ומאי קושיא דהא איתותב רב אסי. ויש לומר דמכל מקום שמעינן דרב אסי לית ליה דאפרקין קמא קאי, ואלו אמרה בהדיא רב אסי סמכינן עליה, השתא נמי דאתמר מכללא סמכינן עליה. אי נמי איכא למידק דהכי קאמר לימא נמי דמהא תהוי תיובתיה.
בשלמא לרבי אלעזר דאמר במנה ולא כלום מגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך (מוכת עץ אני תחתיך). וקשיא הא כיון דלא קיימא לא דייק עלה, דאפילו לרבי אלעזר ליכא מגו, דהא פרישנא לעיל [י"ג ע"א] דהא בשקדם ובעל לאלתר היא, או בשקדשה בביאה, ואם כן לא מציא למימר מוכת עץ אני תחתיך, אלא למילתא דרווחא נקטה, וכיון דלא קימא לא דייקינן עלה.
ורש"י זכרונו לברכה גריס איפכא הכא אין שור שחוט לפניך, התם שור שחוט לפניך. ופירש דהכי קאמר דהתם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו, כלומר אם שתק זה לא היו עוררין, הילכך אי לאו דדבר פשוט הוא (לפניך) [לפניו] שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה, הילכך אמרינן בה מגו, אבל גבי לא מצא לה בתולים, שור שחוט לפניך. בתולים שלא מצא דם, הסיתוהו לבא לבית דין ואף על פי שיש להשיב לה טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדילמא לא אסקא דעתה, אי נמי איערומי מיערמא. ואין זו מחוור דמשמע מדבריו דרבי יהושע סבר דכל היכא דאיכא תובע לא אמרינן מגו, דלא אמרינן מגו אלא במקום דליכא תובע דכיון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מהימן אבל בתובע לא. וכן כתב נמי לקמן [י"ז ע"ב] גבי הא דאקשי וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה זו שלך היתה. וקשיא כיון דטעמא משום דאין שור לפניך שלא היה אדם תובעו מה לי הוא מה לי אבוה. ועוד כתב כן באותה שמועה במקום אחר והיאך אפשר לומר זה אם כן לא שבקת חיי לכל בריה אליבא דרבי יהושע דאי אתי חד ואמר מאי בעית בהאי ארעא דשל אבותי היא, ואיהו אמר אין של אבותיך אלא שלקחתיה מהם מוציאה מידו אם לא יביא עידי חזקה והא ודאי פשיטא דאינו צריך עידי חזקה ועוד דכל (מידי) מגו דאמרינן בכוליה תלמודה על ידי תובע הם ואפילו הכי אמרינן דמהימן משום מגו. ויש לדחוק לדעת הרב זכרונו לברכה שאין דעתו לומר דעל ידי תובע ליכא מגו דודאי כולה מגו דאל... על... ידי תובע נינהו, אלא הכי קאמר הכא ליכא ריעותא שיעלה על לב התובע לתבוע, אבל גבי בתולים איכא ריעותא בתולים שלא מצא לה, אבל לעולם אפילו בתובע איכא מגו כל היכא דליכא ריעותא שיעלה על לב התובע לתבוע משום אותו ריעותא. ומה שכתב גם כן לקמן [י"ז ע"ב ד"ה וליתני] כיון דטעמא משום שאין שור שחוט לפניך שלא אדם תובעו מה לי הוא מה לי אבוה, כלומר שלא היה אדם תובעו מחמת ריעותא שיש בדבר דליסוק אדעתא למתבעיה. ומיהו מה שכתב גם כן לקמן [י"ח ע"א] גבי אליבא דמאן אי אליבא דרבנן משיב אבידה הוא כדתנן בשבועות [מ"ב ע"א], ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט נמי מהימן, והא ודאי קושיא. והרב בעל המאור זכרונו לברכה פירש דהא קשיא התם גבי אשה שלא מצא לה בתולים חזקה דממונא מרעא ליה לדבוריה דידיה כי היכי דמרעא לה לשחיטה חזקת איסור שהבהמה עומדת בה בחייה עד שיודע לך במה נשחטה, אבל כאן גבי שדה חזקת ממון מסייע ליה דקאי שדה ברשותיה הילכך שור שחוט הוא והרי הוא בחזקתו עד שיודע לך במה נטרף. ואינו במשמע. ועוד דליתנהו לכל הני פרושי משום דמשמע מיניה דדוקא משום שור שחוט או אין שור, הא לאו הכי אמרינן מגו כי האי, ואף על גב דאי אמר לה לההיא טענה לא מהימן בה, והא לא אשכחן, הילכך הפירוש הראשון שכתבנו בשם הרמב"ן זכרונו לברכה הוא הנכון. ושמעינן מיניה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא, דטעם משום דלאו מגו גמור הוא, הא לאו הכי אמרינן מגו ואפילו לאפוקי ממונא.
וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי תימא ומאי קושיא דהא קיימא כשמואל [ב"ק מ"ו ע"ב] דאמר דאין הולכים בממון אחר הרוב. ויש לומר דאורחא דתלמודא הוה דמקשה הכי אפילו אליבא דלאו כהלכתה, ודכותיה בפרק האיש מקדש בקדושין [נ"א ע"א] דמקשינן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואע"ג דלא קיימא לן הכי אלא כמאן דאמר קנה מחצה, והכא נמי אליבא דרב פרכינן אף על גב דלא קיימא לן כותיה כדי לתרץ מתניתין אליביה כי היכי דלא תיהוי תיובתיה.
<h2>דף טז:</h2>
וליחוש דילמא הדר מפקא ליה לכתובתה וגביא בה. אבל מעיקרא כי גביא בלא כתובה, לא קשיא לן משום דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום [עי' ב"מ י"ז ע"א] ואינו יכול לומר פרעתי, ולדברי הרב אלפסי זכרונו לברכה שאמר [כתובות מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] דבמקום שכותבים כתובה נאמן לומר פרעתי, הכא מיירי בשהבעל הודה קודם מתתו שלא פרעה, דאי לא טעני' להו ליתמי [כמבואר בב"ב כ"ג ע"א] ובגרושה כגון דלא פליגי אלא אי מאתים או מנה, אבל הוא מודה שלא פרעה, וכיון דאיכא עדים גובה ממנו מאתים, ואף אם טוען פרעתיך אם תובעתו לאלתר אחר גרושין אינו נאמן, שאין אדם עשוי לפרוע קודם גרושין, והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמני שאינו נאמן [עי' ב"ב ה' ע"א] וכדכתיב במתניתין. והא דלא אקשי הכא וליחוש דילמא גביא בעדי הינומא בבי דינא אחרינא, משום דהא עדיפא ליה דאפילו בבית דין זה יכול להוציא כתובתה ולגבות דכיון דמפקינן לכתובתה לא דכירי בית דין שכבר נפרעה בעידי הינומה, אבל הינומה בתר הינומה מדכר דכירי לה. ומיהו במסקנא מקשינן לה וכדאיתא בסוף שמעתין.
אמר רב אבהו זאת אומרת כותבין שובר. ואי קשיא לדעת הגאונים זכרונם לברכה דסברי דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין כתובה, היכי שמעינן מהא דכותבין שובר דדילמא הכא משום דלא אפשר הוא, שהרי אף על פי שמחזירה לו כתובתה צריך הוא לשמרה מן העכברים כי היכי דלא תגבי ליה מיניה זימנא אחריתי, דהא אינו נאמן לומר פרעתי, ומה לי אם שומר את השובר או את הכתובה. אבל בעלמא לעולם אימא לך דאין כותבין שובר כדי שלא יהא צריך לשמור שוברו. ויש לומר דאם איתא דאין כותבין שובר אף היא לא תגבה כתובתה אלא אם כן מחזירתו שטר הכתובה משום דקל עליה לתבעה טפי בכתובה יותר מבעדים, הילכך מדגביא כתובתה בעדים, שמעינן דכותבין [שטר] שובר. ואי קשיא לך בעלמא היכי סגי בשובר, ואמאי לא חיישינן דשמא מכר את שטר חוב. ויש לומר משום דקיימא לן כשמואל [קידושין מ"ח ע"א] דאמר דהמוכר את שטרו וחזר ומחלו מחול. ואם תאמר אם כן תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל, דהא פליגי תנאי שם בבבא בתרא [קע"ו ע"ב] בכותבין שובר. ויש לומר דהא לאו הכריחא הוא, דאיכא למידחי דהתם מיירי כגון דאיכא עדים שנאבד או שנשרף, דליכא למיחש למכירה כי היכי דלא חיישי כי אתיה לשטרא.
רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. כלומר לעולם לא תפשוט דכותבין שובר דהכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ולקמן מקשינן וליחוש לעידי הינומא בתר עידי הינומא ומתרצין דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר.
והא איבדה כתובתה קתני, דכתב לה איהו. נראה (אפילו) [שפירש] רש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים קאמרינן, דבמאי דמתרצינן בסמוך (כרב) [כתב] גבי נשרפה שיש עדים שנשרפה, אלמא דכי אמרינן השתא דכתב נמי איהו בעדים קאמרינן, דאי לא למאי אצטריך עדים בשריפה, דבלא עדים מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. וכן לפי פירושו אבדה באור נמי בעדים. והשתא קשיא לן לפי פירושו אם כן למה לי לרב פפא לאוקומה במקום שאין כותבין כי היכי דלא תפשוט מינה דכותבין שובר, לוקמה במקום שכותבין וכגון שיש עדים שנשרפה דתו ליכא למיחש דילמא מפקה לה וגביא בה. ובתוספות תירצו דניחא ליה לאוקמה בהכי, משום דברייתא קתני שאם יש לה עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים, ומשמע שאין הבעל יכול לומר פרעתי, ואי במקום שכותבים היה נאמן לומר פרעתי, אבל השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבים אף על פי שיש עדים שכתב לה ואין כתובתה בידה, כיון שנשרפה בעדים אינו יכול לומר פרעתי משום דחזר הדין למנהג המקום דאין כותבים ואינן יכולים לומר פרעתי. וזה אינו מחוור (דקא) [דהא] אתי שפיר לדעת הרב אלפסי זכרונו לברכה דקסבר דלא אמרו הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבים [כתובות מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף]. אבל לדעת הגאונים דסברי דאף במקום שכותבים אינו נאמן לומר פרעתי לוקמה בהכי. ועוד לרב אבהו מאי איכא למימרא כיוון דאיהו מוקי לה במקום שכותבין, אף על פי שאין עדים ששחקו לפניה ורקדו לפניה, אמאי אינו נאמן לומר פרעתי. ושמא יש לומר דרב אבהו לא דייק האי לישנא ומוקי לה בשחייב מודה אלא דטענתייהו במנה או במאתיים, ורב פפא דייק ליה ולא נהיר. והרב מורי ר"ש נ"ר תירץ זה לשונו דהא לא אוקמה בהכי משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך, ואף על גב דאמרינן דמודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כותבין שובר, הכי קאמר במקום שאין כותבין כתובה דכותבין שובר משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחות מעקרא ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו, אבל במקום שכותבין כתובה לא קרי ליה לא אפשר, ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה משום דאיהו כבר כתב ואיהי היא דאפסידא אנפשה ע"כ. והנכון כמו שפירש הראב"ד זכרונו לברכה דכתב לה איהו, דאמרה היא דאיהו כתב לה ואבדה דקאמרה איהי דאבדה ונאמנת, משום מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי, ומקשינן נהי דמהימנת לה (מגו) משום דאבדה כתובתה, נחוש דילמא משכח לה ומפקא לה וגביא בה. ואיכא נוסחאות דאית בהו בהדיא דילמא משכח לה ופרקי מאי איבדה איבדה באור ונאמנת בהא משום מיגו. ויש מקשים לפי זה התינח נתאלמנה דאיכא מיגו, אבל נתגרשה ליכא מגו, דהא אינה מעיזה פניה לבעל לומר שלא כתב לה ואיהו כתב לה. ונראה לי לומר דהא לא קשיא דכיון דבמקום דאין כותבין עסקינן דהא מסייע ליה מנהגא מעיזא ומעיזא.
ואי קשיא לך ואמאי לא אוקמה במקום שכותבין וכגון שיש עדים שנשרפה. יש לומר דהא לא קשיא חדא דניחא ליה לאוקומא בדליכא עדים, ועוד דאי איכא עדים לימא עדים מאי דהוה כתיב לה, ואם תאמר בשיש עדים לזו ולא לזו לא ניחא לן לאוקמי הכין, והכי אורחא דתלמודה וכדמוכח בבבא בתרא (גם) [גבי] אומן אומר שתים קצצת לי. ואי קשיא לך אכתי לוקמה במקום שכותבין כתובה וכגון שאמרה היא נשרפה ונאמנת משום מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי לפי שיטת רבי' נ"ר שכתב דעליו להביא ראייה שכתב. יש לומר דטעמא משום דבנתגרשה לאו מגו מעליא הוא דאי אמרה לא כתב לי מעיזה פניה בפני בעלה במה שהיה כנגד המנהג, ואפ' בנתאלמנה נמי יראה לומר כן כיון שנהגו לכתוב דילמא איכא דידע בה כנזכר למעלה.
אי הכי היינו נשרפה. ועוד הטמינה מאי איכא למימר. פירוש השתא הוא דקשיא לן, אבל מעיקרא קסלקא דעתך דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן וקא משמע לן דאף על גב דאיכא למיחש דילמא משכח לה אפילו הכי יהיבינה לה כתובה, אבל כפשטה ליכא למיחש דבהא דכולי עלמא אין כותבין והכי שובר.
אלא כל איבדה כהטמינה בפנינו דאמי. קאמר אם אמרה אבדה כתובתה לא יהבי לה כתובה כאילו ראינוה שהטמינה אותה דלא יהבי לה, אבל נשרפה כתובתה כלומר אבל אם אמרה דנשרפה כתובתה ויש לה עדים שרקדו לפניה או שחקו לפניה יש לה כתובה מאתיים ולפום הא ה"ג בברייתא אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה אית לן למימר דתרוצו מתרצי לה.
זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והא דלא איעברו קמאי איתנוסי הוא דאיתניס. פירש רש"י זכרונו לברכה משום אונס שכרות, אבל בהינומא וראשה פרוע לא חיישינן להכי או משום דאין נושאין לעולם אלא כן, או משום דקודם סעודה היו עושין כן, והיינו דאמרינן לקמן [י"ז ע"ב] ארמלתא מאי דלית ליה כיסי, דכיון דקודם סעודה הן באים ליכא למימר דאיתנוסי הוא דאיתנוס, אבל בחבית [דבר] [דבא] אחר סעודה ופעמים שמשתכרין באותו היין, מציא למימרא דהאי לא איעברו קמה משום דאיתנוס, ומיהו רבינו תם ז"ל גורס לקמן דאית לה כיסני. והא דאמרי זימנין דתפסה מאתים יש מי שפירש דתפסה בעדים, ואינו מחוור דהא אמרינן בריש בבא מציעא [ו' ע"א] תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, וכן נמי תקפו כהן מוציאין אותו מידו [שם ע"ב] משום דכל מאי דאיתיה ברשותיה דאיניש חזקה שלו הוא, אלא הנכון כמו שפירש הראב"ד זכרונו לברכה דבדתפסה שלא בעדים עסקינן ונאמנת לומר דבתולה היתה משום מגו דלא תפסי, ומיהו כי העבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת משום מגו דהוה ליה כמיגו במקום עדים, ויש מי שפירש דאפילו בדתפסה בעדים ומשום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, ובבבא מציעא יתבאר זה בס"ד.
<h2>דף יז.</h2>
כלה כמות שהיא. פירש הרב אבן מגש זכרונו לברכה שמשבחין אותה באבר יפה שבה, דלאו למימרא שיגנו אותה בסומא וחגרת, וב"ה [סברי] דאפילו הכי לא, משום דמגנה המקח בעיניו, וכיון דלא שיבחה אלא באחד מאבריה ולשאר [לא, אלא] משבחין בכלל.
אמר רב זירא אהניא ליה שוטיתיה לסבא, ואמרי לה שיטתיה לסבא. ואם תאמר ומנא ידע רב זירא משום הא הוא דאפסיק עמודין דנורא, דילמא משום תורה ומעשים טובים שהיו בו. והאי קושיא מפרקא במאי דאמר בירושלמי במסכת פיאה פ"א [ה"א] ובב"ר [פנ"ט ד'] דאמרינן התם כד מך ר' שמואל בר רבי יצחק דהוה מרקד אתלת שיבשין דהדס וכו' נחת שבישתא דנורא ואתעביד כמין שבישתא דהדס, ומשם ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה.
הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, פירשו דדוקא להוצאתו, אבל לשאר צרכיו לא בשיש מי שמתעסק בקבורתו, ואף על גב דאמרינן במועד קטן [כ"ז ע"ב] מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא. והא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה לאו רשות קאמרינן אלא חובה, והכי דייק לישנא דמבטלין ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דמגילה [ג' ע"א] פשיטא לי מת מצווה ותלמוד תורה מת מצווה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה, וקשיא דמשמע לכאורה דדוקא למת מצוה אבל לשאר מתים לא, הא לא קשיא דהתם לאו דוקא נקט מת מצווה דהוא הדין לשאר מתים, אלא משום דבההיא שמעתא איירי במת מצווה, נקט מת מצוה. ומיהו שפיר יליף מינה דלמת מצווה מבטלין כיון דתניא דאפילו לשאר מתים מבטלין, ויש מי שפירש דהאי מבטלין רשות הוא, אבל במת מצוה הוא חובה והא דיליף לה התם מיהא דתניא מבטלין דרשות הוא, הכי קא יליף כיון דבשאר מתים מבטלין רשות, במת מצווה הוא חובה. והיינו דאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי הביאו לראיה שמבטלין, והלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
וה"מ למאן דקרי ותני, אבל דמתני. כלומר שמלמד לאחרים לית ליה שעורא, ומאן דלא קרי ולא תני, פירשו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא, ואיתתא נמי בעשרה סגיא לה ותו לא מידי.
<h2>דף יז:</h2>
וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל פי' הא דרב הונא לאו בפי' איתמר. אלא רבא דייק לה ממלתיה דרב הונא, ומשום דרב הונא הוא מארה דשמעתא תלי לה בדרב הונא, ורבא דייק לה מהא דאמר רב הונא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ודייק רבא קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ש"מ מדרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, דאם איתא דמחזיקין כי היכי דחיישינן לקרוב, חיישינן לאחר דלאו קרוב, אלא ש"מ דלאחר ליכא למיחש דאינו יכול להחזיק ואם החזיק אין חזקתו חזקה. והא דאמרינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל על כרחין אפי' החזיק בו שני חזקה אחר שהגדיל קאמרינן דלא עלתה לו חזקה כן פרש"י ז"ל [בד"ה וכדרב הונא] ושלא כדברי הרב אבן מגש ז"ל שכתב דלא אתמר הא דרב הונא אלא בשהחזיק בה שנה או שתים אחר שהגדיל, אבל אם החזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל עלתה לו, שזה אינו, ומדרב הונא שמעינן לה דמדאמר רב הונא דקרוב אין מורידין שמעינן דאחר מורידין, ואם איתא דיכול להחזיק לאחר שהגדיל אפי' אחר לא יוריד דשמא יחזיק בה ג' שנים אחר שיגדיל וישתכח קול הורדת ב"ד, כדחיישינן בקרוב דאין מורידין אותו משום דחיישינן שמא ישתכח קול הורדת ב"ד ויטעון שירשה מאבותיו אלא ש"מ כדפרש"י.
והא דאקשינן ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן, לאו לרב הונא מקשינן דהא דרב הונא ודאי אצטריכא לאשמועינן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלא לרבא קא מקשה כלומר רבא אדדייק לה מדרב הונא לידוק לה ממתניתין, אלא דמשום דרב הונא הוא מרה דשמעתא קא מקשה לרב הונא ולאו דווקא וכדפרש"י.
ולישנא אחרינא דוקיא דמתני' קמ"ל, כלומר רבא אשמעי' דרב הונא ממתניתין דייק לה דמתני' דייק ליה הכי. ואי קשיא לך ואכתי רב הונא מאי אתא לאשמועינן מתני' היא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א] השותפים והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה, משום דכיון שירדו בו מתחילה שלא בתורת מכר, שוב אינו יכול להחזיק. והכא נמי כיון שירד בה כשהוא קטן על כרחין לא ירד בה בתורת מכר, וכיון שכן דבר ברור הוא שאין חזקתו חזקה. ויש לומר דאי ממתני' הוה אמינא דהתם הוא כשידוע שמתחלה לא ירד בה אלא בתורת אריסות ואפטרופוסות ולא בתורת מכר, והוא דרב הונא איצטריכא דאע"פ שהוא בא בטענת אביו ואומר שמאביו לקח שלפי טענה זו לא ירד בה אלא בתורת מכר, או שטוען שמב"ד לקחה שמכרוה לכרגה ולקבורה ולמזוני, ואנו לא ידענו אלא שראינו שירד בה בעוד הבן קטן, אפ"ה לא עלתה לו חזקה כיון שראינו שהקרקע בידו בשעה שאינה ראויה להחזיק שהבן הזה היה קטן. ואי קשיא לך וכיון דאמרינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו החזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל, ליתנייה בדידיה ולימא הכי, ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי בה כשהיית קטן ולקחתיה ממך לאחר שהגדלת והחזקתי בו ג' שנים נאמן, ואם יש עדים שהיא שלו ושירד בה בעודו קטן אפילו החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל אינו נאמן, ויש שתרצו דלא בעי לאוקומי בהכי משום דפשיטא ליה דלא עלתה לו חזקה, שהרי כיון שיש עדים לזה שהיא שלו שירשה מאביו והוא ירד בה בעודו קטן, על כרחך לא במכירה באה לידו שאין במכירת קטן כלום, אלא או בגזל או בשכירות או בשאלה, והוא אינו יכול לטעון שלקחה מאביו שהרי יש לו עדים שירשה מאביו ושמת אביו מתוכה, וכיון שכן היאך יחזיק דהא קיימא לן דכל מאי דאתי לאיניש בחדא מהנך גווני תו לית ליה חזקה כיון שהוחזק בה ברשותו, הא למה זה דומה לאיכא עדים וראה דאמרינן דאפילו אחר דלאו אומן אין לו חזקה. ורבי' נ"ר תירץ דהא דעדיפא ליה דאשמעינן טפי רבותא דאע"פ שהחזיק בה בחיי האב בשעה שראויה לחזקה, אפ"ה לא עלתה לו חזקה ואע"ג דהא דרב הונא איצטריכא ולא שמעינן ליה ממתניתין ולפום האי אוקימנא הוה מני לה במתניתין בהדיא מ"מ השתא דקיימא לן דרב הונא מתני' דנקטה באבוה ריבותא קמ"ל וכדפרישית, ואינו מחוור כל הצורך.
ומפרקינן רב הונא אפי' הגדיל קמ"ל, כלומר דממתני' לא שמעינן אלא דאם החזיק בה בפני הבן בעודו קטן דאינה חזקה, דאי לאו מתני' הוה אמינא דמחזיקין בנכסי קטן ואשמעינן מתני' דאין מחזיקין משום דקטן בנכסי דאביו לא ידע, ואתא רב הונא לאשמעי' דאפילו החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל אינה חזקה, דכיון שראינוהו דר בקרקע בשעה אינה ראויה להחזיק שוב אינו יכול להחזיק.
<h2>דף יח.</h2>
וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך נאמן. משום דלא מיתני ליה סיפא אם יש עדים שלוה ממנו אינו נאמן, דהא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים. ואי קשיא לך וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזלו [ו]הוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן. יש לומר דלא תני לה משום דאף בהא אם גזלו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. וזו שאלה שאל הרמב"ן ז"ל לנשיא הגדול רבי מאיר ז"ל והשיב דמדלא אוקמה בהכי שמעי' דאין צריך להחזיר לו בעדים, ואע"פ שאין זו ראיה גמורה, שיש לדחותה דבגזלן לא קא מיירי, אפ"ה הדין פה נראה דין אמת. עוד מקשים ולתני בדידיה ולימא מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך וקבעתי לך זמן לפרעך לתשרי הבא, וכבר פרעתיך נאמן, ואם יש עדים שהלוהו וקבע לו זמן ואמר פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן, דהא קיימא לן [ב"ב ה' ע"א] דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. ויש לומר דהני לא קשיאן דעדיפא ליה למיתני באבוה מלמתני בדידיה ובהוחזק כפרן דאיכא (למיחש) [למימר] דהוחזק כפרן לא מיירי. ואידך נמי תוך זמן לא קתני. עוד מקשים וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו טלית זו שלך היתה והפקדת אצלי ולקחתיה ממך נאמן, ואם יש לו עדים שהפקידה אצלו אינו נאמן. יש לומר דהא לא קשיא משום דבלאו עידי פקדון בעינן עדים שיראוה עכשו בידו, דאי לא נאמן, וכיון שכן לא בעי למתניייה בענין שיהא צריך לשני כיתי עדים. עוד הקשו ליתני בדידיה ולימא הכי כלי זה עשוי להשאיל ולהשכיר שלך היה שהפקדתו אצלי ולקחתיו ממך נאמן, ואם יש עדים שהיה שלו אינו נאמן. ולא תירצו בקושיא זו כלום. ואפשר לי לומר דלא קשיא דניחא ליה למתנייה באבוה ובכל שדה, מלמתנייה בדידיה הכי דהוה ליה לסיומי כלים ידועים, עוד נ"ל דלא קשיא דהוה ליה למימר ואם יש עדים שהפקידו אצלו, כיון שהזכיר פקדון ברישא כי היכי דליהוי דומיא דרישא כי לא לחנם הזכיר פקדון ברישא, ובכי האי גוונא ודאי נאמן כל שלא ראוהו בידו וזה ברור כנ"ל. ואי קשיא לך אכתי למיתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך בקניין ופרעתי לך נאמן, ואם יש עדים שנתחייב לו בקנין אינו נאמן. ויש שרצו להוכיח דמדלא אמר לה שמעינן דאע"פ [שאין] (שיש) עדים שנתחייב לו בקנין [אינו] יכול לומר פרעתי, משום דסתם קנין לכתיבה עומד [ב"ב מ' ע"א] והרי הוא כאלו יש כאן שטר. והאי דלא תני לה הכא, משום דפשיטא הוא אטו מי איכא למימר דליתני שאם [יש לו] (שלו] שטר דאינו נאמן לומר פרעתי והא ודאי (לאו) קנין הרי הוא כאלו יש כאן שטר שהרי לכתיבה הוא עומד הילכך נ"ל דאינו יכול לומר פרעתי אלא בקנין שהתנו שלא לעשות ממנו שטר, או בשנים שראו באחד שנתחייב לחבירו בקנין שלא היו עדים הם בדבר, שכיון שלא היו עדים בדבר אינן רשאין לעשות שטר ממנו, וכל היכא דליכא שטרא אע"פ שנתחייב בקנין יכול לומר פרעתי, משום דאמרינן שטרך בידי מאי בעי, אבל בקנין דליכא למימר הכי יכול לומר פרעתי, אבל היכא שנתחייב לו בקנין בפני עדים, כיון דסתם קנין לכתיבה עומד אין יכול לומר פרעתי, שהרי הוא כאלו יש לו שטר. דהא כל זמן שירצה יכתבו לו עדים את השטר. ומיהו יש לעיין למאן דס"ל שיכול הלוה למחות בעדים שלא יעשו לו שטר, כיון דשטר מקנה בעי וכמו שכתבתי בקדושין גבי ג' שטרות הן בשם רבינו שמואל ז"ל, שהרי עכשיו אינו כאלו יש לו שטר אע"פ שקנו ממנו. שהרי יכול הוא לחזור בשטר, וכיון שכן לפי סברא זו אפשר לומר שיהא יכול לומר פרעתי וצ"ע.
וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן. כלומר ולפום הא הוה תני סופא ואם יש עדים שהלוה אביו אינו נאמן. ואי קשיא לך והא לא מיתני ליה סופא דודאי אע"פ שיש עדים שהלוהו אביו נאמן לומר האכלתיו פרס אליבא דרבנן דסברי דבבנו מעיז, מתוך שהיה יכול לומר פרעתי הכל לאביך. ובתוספות מפרשים דהיינו דקא מקשה ואזיל אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי, ולא מתני ליה סופא ומטעמא דאמרן דאע"פ שיש עדים שהלוהו אביו נאמן לומר האכלתיו פרס מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל לאביך, דהא סברי רבנן דבבנו מעיז הוא. והא דלא אמר הכי בהדיא לא מתני ליה סופא וכדאמרי' לעיל, משום דרישא נמי קשיא ליה אליבא דר' אלעזר בן יעקב וכדפריך ואזיל, אי אליבא דר' אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי, כלומר על טענת עצמו לבד וקשיא רישא דקתני נאמן, דר' אליעזר בן יעקב אפילו שלא על ידי תביעה מצריך שבועה. ונ"ל דקשיא בין רישא בין סיפא קאמרינן דאפילו סופא נמי קשיא ליה מאי שנא עדים דנקט דאפילו היכא דליכא עדים אלא שהבן תובעו בבריא אינו נאמן דשבועה בעי, והיינו דבמסקנא דאמרינן דר' אליעזר בן יעקב לא מצריך שבועה בטענת עצמו אלא בטענת אחר קטן או גדול לא הדרינן לאוקמא בהכי, משום דאע"ג דלפום מסקנא לא קשיא ליה רישא, מ"מ סופא קשיא דרהיט ואזיל לעדים דאפילו בלא עדים נמי אינו נאמן וחייב שבועה וכדפרישית, ועוד דאינו נאמן לגמרי משמע ואפילו בשבועה כנ"ל לומר לפי פי' התוספות ז"ל. ויש מקשים לפירושם ודקארי לה מאי קארי לה כיון דלא מיתני ליה סופא, ומה ראה לחזור ולהקשות פעם אחרת אחר שהקשינו כן לעיל בסמוך ומפרקינן משום דלא מיתני ליה סופא, וזו ודאי שאלה היא ונ"ל לומר דלא קשיא דלאו חד מקשה קא מקשה ואזיל להו ולאו בכי הדדי איפרוך דא"כ קשיא ודאי הא, אלא כל חדא וחדא איפריכא בפני עצמה ותלמודא קא אזיל ומסדר להו לכלהו כנ"ל לתרץ לפי פירושם. והרמב"ן ז"ל פי' דשפיר מיתני ליה דה"ק ליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי(ו) והאכלתיו פרס נאמן, פי' ואפילו יש עדים שהלוהו. ואם יש עדים שהוא חייב לאביו כגון שהודה לאביו בב"ד סמוך למיתה בענין דלא יכול למימר שפרע לאביו, או שהודה לו בענין דלא יכול למימר משטה הייתי בו והוא אומר האכלתיך פרס אינו נאמן. דודאי נשבע הוא לרבנן בענין זה. והאי דנקיט ליה בהכי משום דבלאו הכי ליכא עדים כלל דאע"ג דאיכא עידי הלואה כיון דקיימא לן דאין צריך לפרעו בעדים כמי שאין כאן עדים כלל דמי והילכך על כרחין איכא עדים דסופא עידי חיוב קאמר. ולפי פירוש זה הא דאמרי' אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי, כלומר וקשיא רישא דקתני נאמן דאין צריך לומר שנאמן במה שהוא אומר שפרע שהרי אף במה שהוא מודה חשבינן ליה משיב אבידה, והוא הדין לר' אליעזר בן יעקב דקשיא רישא דהא אמר דשבועה בעי על טענת עצמו. ומיהו במסקנא דאמרי' דר' אליעזר בן יעקב לא מחייב [אלא] בטענת אחרים לא תנא הכי משום דלא מיתני ליה סופא. דא"כ למה ליה עדים, אף בלא עדים הוא נשבע כיון דקסבר דבבנו אינו מעיז. ופי' זה אינו מחוור בעיני כלל, חדא דא"כ לעיל דמקשינן וליתני מודה ר' יהושע באומר לויתי ופרעתיו לך, אמאי אמרינן דלא מתני ליה סופא, לימא דאם יש עדים שלא פרעו קאמר ואע"ג דלא אשמעינן מידי דהא פשיטא ליקשי ליה הכי, ואמאי קאמר דמשום דקא בעי למיתני ואם יש עדים שהוא חייב לו שיודעים שלא פרעו אינו נאמן. ואע"ג דהא פשיטא הוא ולא אשמעינן מידי ליקשי ליה הכי וכדפרישית, אלא ש"מ דעדים דסופא היינו שמעידים שלוה דומיא דהודאת פיו דרישא דאין בין סופא לרישא אלא דברישא ליכא עדים ובסופא איכא עדים, ועוד דלפי פי' רישא מיירי באבוה וסופא בדידיה, דברישא והוא אומר שפרע לאביו ובסופא יש לו לטעון שפרע לדידיה, וא"כ לא הוי סופא דומיא דרישא ואע"פ שני הפירושים כאחד אינן מרווחין על הצורך הפי' הראשון מתישב יותר.
ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. פרש"י ז"ל והא אנן תנן בגיטין בפרק הניזקין [מ"ח ע"ב] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ואינו מחוור דמוצא מציאה ומשיב אבידה לאו חדא מילתא נינהו, דמוצא מציאה מדינא חייב שבועה דבתובעו בבריא והוא מודה מקצת עסקינן אלא משום תקון העולם הוא שפטרוהו. ומשיב אבידה מדינא פטור. ותדע לך דתרי מילי נינהו דהתם בגיטין פרק הניזקין [שם] אמרינן גבי המוצא מציאה אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע, פי' משום דמודה מקצת הוא, ומקשינן ור' יצחק לית ליה מתניתין דהמוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב וכו'. והדר מקשי' ור' אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור, ואם איתא דחדא נינהו מאי האי דמקשינן ור' אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור הכי הוה ליה לאקשויי ור' אליעזר לית ליה מוצא מציאה, ומה ראה לשנות לשונו. ועוד דהיינו דאמר דלית [ליה] ור' יצחק דאמר כוותיה אלא ודאי תרי מילי נינהו. ומוצא מציאה מדינא חייב אלא דמשום תקנה פטור. ומשיב אבידה מדינא פטור משום מיגו, דמיגו דאורייתא הוא וכדאמרינן לקמן [כ"ב ע"א] מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה וכו'. ופרקי' בטוענו קטן. ומשום דטענת קטן אינה טענה קרי לה טענת עצמו.
אלא בדרבה קא מיפלגי. הפירוש הנכון כמו שפרש"י ז"ל דלעולם בטוענו קטן, ובדרבה קא מיפלגי דר' אליעזר סבר בבנו אינו מעיז ואפילו קטן, ורבנן סברי דאפילו בבנו גדול אינו מעיז. ואיכא דמפרשי לה בטוענו גדול דוקא לומר דבקטן אפילו ר' אליעזר מודה דמעיז ומעיז הוא, ומיהו לפי פירוש זה לא אתי שפיר לישנא ד"אלא", דעד השתא נמי בבנו גדול עסקינן. ואיכא ספרים דלא גרסי ליה.
והא דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, כלומר ואמאי אינו פטור משום מגו דכופר הכל דהוא מגו דאורייתא הוא. והא דאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, פירוש שיודע אמיתת הדבר כמוהו, אבל ליכא לפרושי דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שגמלו חסד וכמו שפרש"י ז"ל [בב"ק ק"ז ע"א] דא"כ בפקדון דליתיה להאי טעמא אפילו כופר בכל יהא חייב. וליתא, דלא שנא בפקדון ולא שנא במלוה כופר בכל פטור וכדכתבי' בגיטין, ושם בגיטין פרק הניזקין [נ"א ע"א] כתבתיה בארוכה, להאי דר' אליעזר בן יעקב ולהא דרבא ופרשתיה יפה בס"ד, ושם כתבתי דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
מתניתין העדים שאמרו כתב ידינו הוא [זה] אבל אנוסין היינו. בגמרא מפרש אי אנוסין מחמת ממון או אנוסין מחמת נפשות. קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנין. פסולי עדות איכא מתלתא אנפי שנים מהם פסול הגוף, ואחד שאינו פסול בגופן, האחד כגון שהן גזלנין שהן פסולין לעדות מן התורה, והשני כגון שהם משחקים בקוביא שאינו אלא פסול דרבנן, והשלישי פסול מחמת קורבה. ובגמרא מפרש האי פסולי עדות אי בפסול דגזלנותא או בפסול דקורבא.
גמרא אמר [רמי בר] (רב) חמא לא שאנו, אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון והילכך, כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשוו נפשייהו רשיעי אין נאמנין, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי הרי אלו נאמנין, ואף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ותמיהא לן, רמי בר חמא מאי קסבר, אי קסבר דלא אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא בעדות על פה, אבל בשטר חוזר ומגיד הוא, כל היכא דלא משווה נפשייהו רשיעי, אם כן קטנים היינו, דלא משוו נפשייהו רשיעי, אמאי אין נאמנין, איכא למימר, דטעמיא לא משום דמשווה נפשייהו רשיעי בלחוד הוא, אלא הוא הדין לכל שעשו שלא כהוגן ושלא כדין דאין נאמנין, דכשם שאין אדם נאמן להשים עצמו רשע [סנהדרין ט' ע"ב] הכי נמי אינו נאמן שעשה לא כהוגן ושלא כדין. וקטנים, אף על גב דלא משוו נפשייהו רשעים, מכל מקום שלא כהוגן עשו, וכיון שכן אינן נאמנים. אבל אנוסין היינו מחמת נפשות דבדין עשו מה שעשו ומחוייבים בכך הרי אלו נאמנים. אבל כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אף על גב דמשוו נפשייהו רשעים נאמנים, משום דלית ליה דפלגינן דיבורא, ואי לא מהימנת ליה במאי דקאמרינן אנוסים היינו, אף במאי דקאמרינן דכתב ידן הוא זה לא מהימנינן להו אי נמי טעמא משום דכיון דאינהו משוו ליה שטרא אינהו פסלי ליה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפום האי לישנא דרמי מצינו לפרושי פסולין היינו דמתניתין בין פסול גופן, כגון גזלנים ומשחקים בקביא, בין פסול קורבא, כגון קרובים ונתרחקו דאף קרובים עשו שלא כהוגן ודומ[י]א דקטנים הם. ויש מי שפירש, דטעמא דקטנים דאין נאמנין אף על גב דלא משוו נפשייהו רשיעי, וכן טעמייהו דפסולין משום דקסבר דמלוה גופיה מדקדק ומחתים, וכסבריה דר' מאיר [לקמן י"ט ע"א] אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר.
והאמר רב שמעון בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין כלומר, כשם שבעדות על פה בעדות דבעי חקירה, או אף על גב דלא בעי חקירה אלא דבית דין חקרי ליה, אחר שנחקרה עדותן בבית דין אינם יכולין לחזור בהן, אבל קודם לכן יכולים לחזור בהן, הכי נמי בעדות בשטר כיון שחתמו אינם יכולים לחזור בהן דהוה ליה כמי שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן שאינן יכולים לחזור בהן, והכי איתא בירושלמי [בפרקין ה"ג], תני העדים שהעידו, בין לטמא בין לטהר, בין לקרב בין לרחק, בין לאסור בין להתיר, בין לזכות בין לחייב, אם עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין אנו, הרי אלו נאמנין, משנחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו אין נאמנין, ריש לקיש אמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, והא דריש לקיש הלכה היא. וכן כתב ר"ח ז"ל, ואף הרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות יבמות פרק ד' אחין [י"א ע"ב מדפי הרי"ף].
אלא אי איתמר ארישא איתמר הרי אלו נאמנין כלומר, בשאין כתב ידן יוצא, לא שאנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, משום דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא ומהמנינן להו במאי דקאמרי דזהו כתב ידן ולא מהימנין להו דאנוסין היו מחמת ממון, ולפום האי לישנא, פסולין היינו דמתניתין לאו גזלנין קאמרי, דאם כן, אין נאמנין כיון דמשוו נפשייהו רשיעי, אלא פסול קורבא כגון קרובים ונתרחקו, אי נמי משחקי בקוביא, וכדפרש"י ז"ל, דכיון דאינן פסולין אלא מדרבנן, ופסולייהו אינו אלא מפני שאין עוסקין בישובו של עולם, הרי הן נאמנין, ומיהו הלשון הראשון נראה עיקר, דודאי הני לא גרעי מעדים דאמרי אמנה היו דברינו דאף בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, משום דעולה הוא דאי אפילו בהא אין נאמנין לשווי עצמן רשעים כל שכן דאין נאמנין לומר שמשחקים בקוביא היו, אלא העיקר דקרובין בנשותיהן ונתרחקו קאמרי, ואיכא דקשיא ליה, כיון דפלגינן דיבורא נפלוג הכי ונימא אנוסין היו ולא מחמת ממון וניהמנינהו, ואשכחן כיוצא בזו בסנהדרין [ט' ע"ב] דאמרינן התם פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד, (רבה) [רבא] אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, כלומר ואפילו כי אמר לרצונו מצטרף להורגו, משום דמהימנינן ליה דפלוני רבעו, אבל לא לרצונו וכתב רבינו נ"ר, דלעולם לא פלגינן דיבורא אלא בשתי עדיות, שאפשר לזה בלא זה, אבל בעדות אחת לא, וההיא דסנהדרין שתי עדיות הן שהוא מעיד פלוני רובע והוא נרבע ואיפשר לזה בלא זה, שאיפשר שפלוני רבע והוא לא נרבע, ואפשר שהוא נרבע ופלוני לא רבע, והתם פלגינן דיבורא, ומהמנינן ליה במאי דקאמר שפלוני רבע ולא מהימנינן ליה שהוא נרבע כלל, אבל לא אמרינן דלא מהימנינן ליה במאי דאמר לרצונו (משום דבשלמא) [אלא] דרבעו לאנסו, דלאו משום האי טעמא הוא אלא משום דמהמנינן ליה שפלוני רבעו למי שרבע. וכן אותה שאמרו ביבמות [כ"ה ע"ב] הרגתיו הרגנוהו תנשא אשתו, מהאי טעמא משום דהתם נמי שתי עדיות הם, שהרי בכלל עדותו יש שהוא הרג ושהאחר נהרג ואנן פלגינן דיבורא ומהימנינן במאי דקאמר שפלוני נהרג ולא מהימנינן ליה שהוא הרגו. והא דהכא נמי דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, שתי עדויות גם כן הן שהם מעידין שזה כתב ידן ושעשו שקר מחמת ממון, ואנן מהימני ליה במאי דקאמר דזהו כתב ידן ולא מהימנין ליהו במה שהעידו שעשו שקר, כיון דשני עדיות הן ואפשר לזה בלא זה, אבל אנוסין היינו מחמת ממון, עדות אחת הוא דאנוסין היו לבד לא כלום הוא, דלא סגיא דלא הוי או מחמת ממון או מחמת נפשות, וכיון דאינהו אמרי מחמת ממון איך נאמר שלא היה אלא מחמת נפשות, זה לא יהיה פלגינן דבורא אלא מהפכינן דיבורא, בשלמא אי אנוסין לבד היה דבר בפני עצמו, איכא למימר דפלגינן דיבורא ולהימנינן להו באנוסין אבל לא במחמת ממון, אבל כיון דאנוסין באפי נפשיה לא כלום הוא, ואיהו אמר מחמת ממון, אנן לא מצי למימר דבמחמת נפשות הוא ואי קשיא לך היכי אמרינן דלא פלגינן דבורא אלא בשתי עדיות, אבל לא בעדות אחת, והא התם בבא בתרא [קל"ד ע"ב] מוכח דכל היכא דהוי תרי גופי פלגינן אפילו בעדות אחת, דאין הדבר תלוי אלא בחד גופא או בתרי גופי, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין [שם], בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, כלומר, מתוך שבידו לגרשה, ואיבעיא לן אמר למפרע מהו להימוני להבא, ופליגי בה רב מרי ורב זביד, חד אמר פלגינן דיבורא ונאמן להבא, וחד אמר לא פלגינן, ופרכינן, ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה, ומתרצין, בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן, אלמא דאי לאו משום דהוי חד גופא פלגינן דבורא ואפילו בעדות אחת, דהא התם עדות אחת הוא, ואפילו התם איכא מאן דאמר דפלגינן דבורא ותירץ רבנו נ"ר, דהא לא קשיא דתרי גופי דקאמר לאו דוקא משום תרי גופי, דהתם נמי העיקר משום דבשני עדויות פלגינן דיבורא בחד עדות לא פלגינן, וההיא דפלוני בא על אשתו שני עדיות הן, שהוא מעיד שפלוני בא על אשת איש, ושאשתו זינתה, והתם ודאי פלגינן דיבורא, כיון דשני עדיות הן, והאי דנקט תרי גופי לאו דוקא משום תרי גופי, אלא לפרושי שפיר דלא דמיאן נקט טעמא משום תרי גופי, אבל עיקר טעמא משום דהתם שתי עדיות, ובעל שאמר גרשתי את אשתי פלגינן דיבורא, אף על גב דלא הוי עדות אחת התם הוא משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה, דכיון דבידו לגרשה דינא הוא דמהימנין ליה מכאן ולהבא מיהת ובכי הא ודאי פלגינן דיבורא אפילו בעדות אחת, ואידך סבר, דאפילו בכי הא לא פלגינן דיבורא כיון דעדות אחת הוא, אבל כולי עלמא סברי דבעלמא לא פלגינן דיבורא אלא בשתי עדיות, אבל בעדות אחת לא ובשתי עדיות פלגינן, לא שנא בחד גופא ולא שנא בתרי גופי דלאו טעמא משום תרי גופי, וכדפרישית, ובחד עדות לא פלגינן ואפילו בתרי גופי רבינו נ"ר, וכבר כתבתי מזה בפרק קמא דגיטין [ח' ע"ב] בשמעתא דעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך. בס"ד.
תנו רבנן אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר, פירוש, העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין לפוסלו, ותדע לך, דבאין כתב ידן עסקינן, דהא רבנן אמרי(נ)ן דנאמנין. שמעינן דהאי פסולי עדות לאו דקאמרי גזלנין היינו, דלרבנן לא מהימני אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוו נפשייהו רשיעי וכדאמרינן לעיל [ד"ה אלא], אלא דאמרי קרובים היינו, והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים, משום דקרובי כי לא מהימני לאו משום דחיישינן לשקר הוא, וכדאמרינן התם [ב"ב קנ"ט ע"ב] אטו משה ואהרן מי לא מהימני, אלא גזרת הכתוב הוא דאין נאמנין, אף על גב דאפשר דקושטא קאמרי, והיינו דקאמרינן, דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים, דכיון שהם מעידים שנעשית המלוה, אלא שהיו קרובים אנן מהימנינן להו במאי דקאמרי שנעשית המלוה דלא חשידי למימר שיקרא, אבל לא מהימנינן (לא) [להו] במאי (דקאמריתו) [דקאמרי תו] דקרובים היו משום חזקה דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים, אבל אי קס"ד דהא פסולין היינו היינו גזלנין, ודאי בכי הא לא אמר ר' מאיר דמהימני משום דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים, דאי גזלנים כי פסילי משום דחיישינן להו דמשקרי, ומה שלא ראו ושלא היו שם מעידים, וכיון שכן לא הוה שייך למימר דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים דאנן משום הכי לא מהימנינן להו משום דאמרינן דלא היה כאן מלוה לעולם ומלוה זו לא נעשית, הילכך בגזלנין היינו ודאי היה מודה ר' מאיר דנאמנין אי לאו משום טעמא דמשוו נפשייהו רשיעי.
קטנים נמי כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. כלומר, והכי נמי אמרינן דחזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים אבל אין לפרש דחזקה נמי דאין המלוה מחתים בשטרא אלא אם כן נעשו גדולים. וכמו שפרש"י ז"ל, דאם כן אף בלאו הא דריש לקיש נמי וכדאמרינן מלוה גופיה מידק דייק ומחתים, אלא ודאי מלוה לא דייק, אלא דלא ליהוי קרובים, אבל בקטנים לא דייק ומשום הכי איצטריכא להא דריש לקיש דכשם שאין העדים חותמים אלא אם כן נעשה גדול, כך אינם חותמים אלא אם כן נעשו גדולים. ואם תאמר, לר' מאיר היכי מפקינן ממונא משום חזקה במקום דאיכא מיגו, דהא איבעי מיבעיא לן בפרק קמא דבבא בתרא [ה' ע"ב] אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא. ויש לומר, דלא כל החזקות שוות ולא כל מיגו שוה, והחזקה דהכא אלימא משום דלא שדי אניש זוזי בכדי, והילכך עדיפא אפילו במקום דאיכא מיגו ואי קשיא לך, וכי רבנן לית להו הא דריש לקיש, והא קיימא לן דהא דריש לקיש הלכה היא, וכן כתב רבינו חננאל שהלכה היא, והרב אלפסי ז"ל כתבה בסנהדרין בפרק זה בורר [ח' ע"ב מדפי הרי"ף]. ויש לומר, דרבנן ודאי סברי לה להא דריש לקיש, מיהו הני מילי בעדים גדולים שהם בני דעת שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול, אבל בקטנים דלאו בני דעת נינהו לית להו האי חזקה. ומיהו הנכון, דרבנן אית להו האי חזקה בין בעדים בין בבעל דבר, והני מילי בשטר מקויים, אבל בשטר שאינו מקויים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא, כיון דאיכא מיגו, דלא אלימא להו (ואי) [האי] חזקה במקום מיגו, והכי משמע בבבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ה ע"א], דאמרינן למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דנאמן לומר קטן היה כיון דאיכא מיגו, וכדאמרינן יפה ערערו בני משפחה, וכל שכן עדים דאלימי וכדאיתא התם [שם קנ"ד ע"א] אבל היכא דליכא מיגו, כגון שכתב ידן יוצא ממקום אחר אין צריך לומר דהם עצמם אין נאמנין כלל, משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אלא אפילו אחרים אין נאמנין לומר קטנים היו, אלא הוו להו תרי ותרי וכדאמרינן לקמן [כ' ע"ב] אין נאמנין ומגבים ביה תרי ותרי נינהו, והכי הלכתא.
<h2>דף יט.</h2>
קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. פירוש, לאו מדינא קאמר, דהא קיימא לן [תוספתא שבת פ"ו] דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אלא מדת חסידות קאמר, דאף על גב שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא הני תלת, בעדות שקר משום מדת חסידות דינא הוא שיהרג ואל יעבור ולא הוי מתחייב בנפשו בהא, וכיון דאינהו משוו נפשייהו בדלא חסידין אין נאמנין, ורבא קשיא ליה דהא לא אפשר, דכיון דקא מודה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא הני תלת, ואי אתו לקמן מורי להו שיחתומו, השתא כי חתמי מנפשייהו לא אמרינן דלא מהימני משום דמשוו נפשייהו רשיעי והאי פירושא לא נהירא, דלפום האי פירושא נפקא לן דקסבר ר' מאיר דמשום עדות שקר אדם רשאי לנהוג בעצמו משום מדת חסידות שיהרג ואל יעבור, וזו מנין להו. ויש שפירש דרבי מאיר מדינא קאמר שיהרג ואל יעבור ולא משום מדת חסידות, מפני שמצאו בתוספתא [שם] שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן וכו' אליבא דרבנן קאמ', כלומ' היאך איפשר לומר דלא מהימני, דכיון דכי אתו לקמן מורין להו שיחתמו, כיון דסבירא לן כרבנן, דדילמא אינהו נמי קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן אתו ואורו ליה למחתם ולא נהירא, והנכון כפשטה, והכי קאמר, קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. כלומר, לאו מדינא קאמר אלא לפי נוהג שבעולם קאמר, דלפי נוהג שבעולם מפני שמכוער להם עדות שקר מוסרים עצמם למיתה ונהרגים ואינן חותמין שקר, והילכך אלימא האי חזקה דלא מהמנינן להו אפילו במקום מיגו, ואהדר ליה רבא, כיון דאי אתו לקמן מורין להם שיחתמו ואל יהרגו, משום דדינא הכי, השתא ודאי כי חתמו ליכא למימר להו אמאי חתימתו, דאף על גב דנוהג העולם הוא למסור את עצמן, אלא כיון דלאו דינא הכי לא מצו למסור עצמן.
אלא טעמיה דר' מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וטעמא דלא מהימן ליה אף על גב שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דקיימא לן דקיום שטרות דרבנן, דמדינא קיום שטרות לא ליבעי וכדאיתא התם. והכא נמי בלוה מודה שכתבו עסקינן וכמו שפרש"י ז"ל והוא הנכון ובהא פליגי רבי מאיר ורבנן, דרבי מאיר סבר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהרי היא ככתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שלוה מודה שכתבו, ורבנן סברי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולפי זה אפשר לומר דרבי מאיר ורבנן לא פליגי אלא בלוה מודה, אבל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, אפשר דאף רבי מאיר מודה דנאמנין, דאלימי עדים לאורועי שטרא, כיון דלא מקיים שטרא אלא אפומייהו, אבל ליכא לפרושי כדרב הונא, לומר דכי היכי דאמר רב הונא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, הכי נמי אית ליה לרבי מאיר בעדים דאם הודו שכתב ידן הוא מיד נתקיים השטר ושוב אין נאמנין לפוסלו דחד הוא. ורבנן פליגי עליה בין בעדים בין בלוה כמו שפירשו ר"ח ז"ל והרב בעל העטור ז"ל [אות קיום], דאם כן כי אמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן וקא מבעיא לן עלה, דקאמר מאן, אי אמר מלוה או לוה או עדים ואוקמא רבא דקאמר לוה וכדרב הונא, אם איתא אמאי לא אוקמה נמי דקאמרי עדים וכדרב הונא. ואם תאמר, לפי סברא זו דטעמא משום דסבירא ליה לרבא דרבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בעדים משום דאלימי לאורועי שטרא, אבל בלוה מודו להא דרב הונא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ולא בעי לאוקומי מילתא דרב הונא כרבי מאיר אלא כרבנן, אם כן בסמוך דאמרינן, דאמר ליה רב נחמן לרב הונא גנובי גנבא למה לך, אי סבירא לך כרבי מאיר אימא כרבי מאיר, אמאי לא אהדר ליה דאיהו אף כרבנן קאמר דלא פליגי רבנן ורבי מאיר בהא, אלא ודאי רבנן בין בלוה מודה בין בעדים קאמרו דנאמנים לפוסלו, ורבי מאיר דוקא בלוה פליג(י) עלייהו דברייתא בלוה מודה שכתבו עסקינן, וכדפרש"י ז"ל והוא הנכון, והשתא אתי שפיר לקמן דאוקי רבא בלוה מודה ולא בעדים, משום דבעדים אף רב הונא מודה דנאמנים דרבי מאיר נמי הכי סבירא ליה, ואיהו כרבי מאיר ס"ל, והיינו דלא אהדר ליה כי אמר ליה רב נחמן דשמעתתא כרבי מאיר אזלא, דלא אמרה אלא כרבנן, משום דקושטא דכר' מאיר סבירא ליה, והילכך לא קיימא לן כוותיה, אלא כרבנן וכר' נחמן דאמר הכי אתו לקמיה אמר להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, דסבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שכן בעדים.
אלא דקאמרי עדים, אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני, ואם אין כתב ידן ממקום אחר אמאי לא מהימנא. והאי דדייק הכי גבי עדים ולא דייק הכי גבי לוה, משום דמסתמא משמע ליה גבי לוה דבכתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, דאי לא למה ליה למיתי עלה משום אמנה לימא מזוייף הוא, אלא ודאי מדקאמר איהו דשטר אמנה היא משמע שמודה שהוא כתבו ושיש עידי קיום, והיינו דאזל לוה ונקיט טעמא דא(ל)מנה, והיינו דקפריך כל כמיניה, דכיון דאיכא קיום דהכי משמע מסתמא, וכדפרישית.
אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכרבי נתן, כלומר, ובשאין למלוה זה לאישתלומי מיניה אלא שטר חוב זה, דאי יש לו נכסים אחרים ודאי אין מוציאין מזה ונותנים לזה, דלא גרע חוב זה מנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין, והכי מוכח בבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' שורים [מ' ע"ב], דהא רבי נתן בדליכא לאישתלומי מיניה, אבל היכא דאית ליה לאישתלומי מיניה אין מוציאין מזה ונותנים לזה, וכדפרישנא. ואי קשיא לך, ואפילו בלאו דרבי נתן חוב הוא לאחרים, דאף על פי שאין מוציאין מזה ונותנים לזה בלא תביעת הלוה, מכל מקום כשיתרעם לבית דין על לוה זה יוציאו חוב זה מידי הלוה האחר ויפרעוהו, דכשם שיורדין לנכסיו כך יורדין לחוב זה לפרעו ממנו. ויש לומר, דלרבנן דפליגי עליה דרבי נתן אין בית דין כופין לזה לפרעו כל זמן שלא יתבעוהו מי שהלוהו, והיינו מה שהם אומרים שאין מוציאין מזה ונותנים לזה, כלומר, בשום ענין אין מוציאין ממנו אלא ברצון מי שהלוהו. ואם תאמר, שיגבו לשטר חוב זה אצלו כשם שיגבוהו קרקע אחד, ואחר כך יהיה זה בעל דברים שלו ויתבענו כאילו מכרו אצלו המלוה בעצמו, זה אינו, דשטרות לא בני גובייאנה נינהו דאין גופן ממון, וכל שאין גופן ממון אין בית דין מגבין. ומהכא שמעינן לה, וכן מוכח בשילהי מכילתין [לקמן ק"י ע"א] שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה ולא מגבינן לכל חד שטרא דאית ליה לחבריה עליה. ובבבא קמא (כאן חסר) ואם תאמר, מכל מקום חוב הוא לו דכשיפרענו לוה זה ללוה אחר יהא יכול מלוה שלו ליפרע מהם. ויש לומר, דהא לאו חב לאחרים מיקרי, כיון שבידו של זה לחוב לו בענין זה ולהפרעם ממנו, דהא אי בעי אזיל ללוה שלו ויפרענו בדלא ידע אידך ומפקע ליה מיניה, אבל אליבא דרבי נתן שהוא משועבד לו מדאורייתא ובלא רשותו יכול מלוה זה לתובעו בדין ולהפרע מבעל חוב זה, ודאי מיקרי חב לאחרים ואינו נאמן. ואם תאמר, ואפילו אליבא דרבי נתן ניהימניה משום דאי בעי קלייה יש לומר, הכא במאי עסקינן בשהוחזק בית דין דליכא מיגו דאי בעי קלייה וכדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר [ל"א ע"ב], ואל תתמה האיך לא הזכירו זה בגמרא בהדיא, משום דבכלל חב הוא לאחרים, דלא משכחת ליה חב לאחרים אלא בהכי וממילא ידעינן לה. ואי קשיא לך, אכתי ניהמניה מתוך שבידו למחול, וכדשמואל, דאמר [לקמן פ"ה ע"ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, דלא עדיפא שעבוד שיש לו לחבירו עליו מאילו מכרו לו, וכיון דאילו מכרו לו יכול למחלו, הכי נמי השתא יכול למוחלו ויש אומרים דהכא אינו יכול למחול כיון דמשועבד הוא לו מדאורייתא, ולית ליה לאשתלומי מיניה וכרבי נתן, אבל במוכר שטר חוב שאינו משועבד ללוקח מדאורייתא, דמכירת שטרות אינו דאורייתא אלא דרבנן, יכול למחול, כל היכא דאית ליה לאישתלומי מיניה, והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן בבא בתרא פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] כדאמרינן התם, אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע [שאינו יכול למחול ואמרינן עלה אלמא קא סבר מתנת שכיב מרע] דאורייתא, אלמא דכל שנקנה דבר תורה אינו יכול למחול, ומכירת שטרות היינו טעמא מפני שאין מכירתן דאורייתא אלא דרבנן. ותירץ רבינו יעקב ז"ל, דאי משום הא לא איריא, דהתם הכי קאמר מתנת שכיב מרע דאורייתא, כלומר, והרי היא כירושה שזה זוכה בה כאילו יורש הוא דאורייתא, שהתורה נתנה רשות להנחיל כל מי שירצה, אלא שלמי שהוא ראוי לירש זוכה בלשון ירושה, והאחרים אינם זוכים אלא בלשון מתנה, אבל כולם משום ירושה אתו עלה וכלם יורשים הם, הילכך כיון שמקבל מתנה זו זוכה בה מדין ירושה יורש אחר האיך ימחול, אטו שני אחים שירשו שטרי חוב מאביהן ימחול זה מה שירש חבירו, הא ודאי לא, והאי נמי להא דמיא, אבל לעולם אימא לך דמכירת שטרות דאורייתא, ואפילו הכי יכול למחול. וכן מוכח בבא מציעא בפרק הזהב [נ"ו ע"ב] במכירת שטרות דאורייתא דאמרינן התם, גבי אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והשטרות והקרקעות, תנו רבנן וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות דאמר קרא ממכר מי שגופו מכור, וגופו קנוי, יצאו אלו שאין גופן מכור אלא לראיה שבהן, אלמא דמכירת שטרות דאורייתא, דאי לא ממכר למאי איצטריך דהא לא משכחת דבר דלאו גופו ממון אלא שטרות, ועל כרחין לאשמעינן דאין אונאה אתא, דאם איתא דאינן נמכרין דאורייתא ממכר למה לי, אלא שמע מינה דמכירת שטרות דאורייתא. וכן דקדק רבינו תם ז"ל מההיא, אלמא דאף על גב דמכירת שטרות דאורייתא יכול הוא למחול, והטעם כתבתי בארוכה בפרק קמא דגיטין [י"ג ע"א] גבי מעמד שלשתן בס"ד, ועוד דקשיא עלייהו, הא דאמרינן בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] ותזבין כתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה לה גבי בעל לית ליה פסידא, סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, והא התם דבעל לא משתעבד ליה לניזק מדרבי נתן, דהתם בדלית ליה נכסי אחרינא עסקינן וכדאיתא התם, ואפילו הכי יכולה למחול, וכיון דאתיא להכי הדרא קושיא לדוכתא, אמאי אינו נאמן, מתוך שבידו למחול. ויש שתרצו דהא לאו מגו מעליא הוא, דאי מחיל ליה מפסיד ליה לחובה לגמרי, והשתא כי טעין דאמנה היתה יחזור ויגבה ממנו בבא לצאת ידי... ויש אומרים, דהאי תירוצא לא סגיא משום דאנן לאו מחילה לגמרי קאמרינן, אלא מתוך שבידו להרויח לו זמן, והשתא אי מרוח ליה זימנא לא מפסיד ליה מיניה דילך ויפרעהו בינו לבין עצמו, ועוד ניהמניה מתוך שבידו להקנותה לאחר ואפילו בפניו ומפקעי ליה מבעל חוב דידיה, דלא עדיף חוב זה ממטלטלין שהיו ברשותו, שאילו מכרן אין בעל חוב גובה מהן, וכדאמרינן לקמן גבי שטרות אנן מטלטלי שבק גבך, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, ואפילו מדרבי נתן לא גבי להו. והנכון כמו שתירץ רבינו נ"ר, דהכא בששטר זה הוחזק בבית דין עסקינן, וכדפרישית. וכיון שהוציאו מלוה מבית דין, הרי הודה שלא היה שטר אמנה, וכיון שכן אינו נאמן לסתור הודאתו בשום מיגו, וכדמוכח בשבועות דאמרינן התם מנה לי בידך אמר לו [הן] למחר מצאו ואמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור, אין לך בידי חייב, ואמאי חייב דאינו נאמן לומר שלא היה בידו כלום מתוך שהיה יכול לומר שפרעו, אלא שמע מינה דאין אדם נאמן לסתור הודאתו בשום מיגו, והכא נמי כיון שהודה בבית דין ששטר גמור היה ולאו שטר אמנה אינו נאמן שוב לומר שטר אמנה הוא בשום מיגו רבינו נ"ר. והא [דאביי] (דאבד) הלכה היא, ורבינו אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו [בסוגיין רמז קפ"ד] הילכך מלוה אינו נאמן לומר בשטר שהוחזק בבית דין ששטר אמנה היא, וכדפרישית.
רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב כהנא וכו', ומסתבר לי דדוקא בעדים הוא דאמרינן דאין נאמנים בשום מיגו משום דמשוו נפשייהו רשיעי. אבל לוה שאמר זה כתב ידן אבל אמנה היתה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן אם אמר זה כתב ידן אבל גזלנים היו ופסולים לעדות היו נאמן דע"כ לא אמרינן אלא בעדים משום דאין נאמנים לשוויי עצמן רשעים בשום מיגו דקרובים הן אצל עצמן, אבל לוה נאמן לשוויין רשעים לגבי חוב זה כיון דאיהו משוו ליה שטרא, והיינו דרב אשי אוקמה בעדים לחוד ולא אוקמה נמי בלוה, ואם איתא דבלוה נמי הכי דינא דאינו נאמן לשוויי לעדים רשעים בשום מיגו, לוקמה כגון דקאמרי עדים או לוה, ומדאוקמה בעדים לחוד שמע מינה דבלוה לא הוי הכי דינא אלא ודאי נאמן הוא לומר זה הוא כתב ידן ושטר אמנה הוא כנ"ל, ושלא כדברי הרב אב ב"ד ז"ל שתירץ במה שהקשינו למעלה דאמאי אינו נאמן דשטר אמנה הוא מתוך שבידו למחול, דטעמא משום דאינה עולה הא ולא מהימן למימר דעדים חתימי אעולה, שזו אינו וכדפרישית, ועוד דאפשר דעדים ידעי דאמנה הות, ומיהו ראיתי לרבינו נ"ר שנסתפק בדין זה ומה שנראה כתבתי. והא דרב אשי הלכה היא, והרב אלפסי ז"ל [בסוגיין רמז קפ"ה] כתבה, הילכך העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אמנה היתה אין נאמנין משום דאמנה עולה הוא ועדים אעולה לא חתימי. ומיהו שמעינן, דאסור לעדים לחתום בשטר אמנה, אף על פי שמי שמתחייב בדבר רוצה בו, ואסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו ואף על פי שמשהא אותו על פשיטי דספרא, וכל שכן שטר אמנה.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב נחמן אמנה היו דברינו, מודעה היו דברינו אין נאמנין, הפירוש הנכון בזה, דאפילו בשאין כתב [ידו] (ידינו) יוצא ממקום אחר קאמר דאין נאמנין, דאי בכתב ידן דוקא פשיטא, וכדאקשינן לעיל. ועוד כולה שמעתתא בחד גוונא מתוקמה. ועד אמר תנאי ועד אומר אינו תנאי, על כרחין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, וכדבעינא לפרושי בסמוך, משום דקא עקרי לשטרא הוא בענין שלא נעשה כדין דאמנה עולה היא, ואעולה לא חתימי וכדאמרינן לעיל [ד"ה רב אשי] ומודעה נמי כיון דקא עקרי ליה לשטר לגמרי מעקרו לא נעשה כדין דכיון שכן למאי כתבי ליה דסבר רב נחמן כמאן דאמר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב] אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא, דהשתא לאו במודעא שהיא מחמת נפשות עסקינן אלא באונס דממון.
ומר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב דעולה היא, אבל במודעא נאמנין שהרי ניתן ליכתב להציל האנוס מיד אונסו, וכמאן דאמר התם [ב"ב מ"ח ע"ב] דמאן דחתום אמודעא שפיר חתם, וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין אף על גב דקא עקרי ליה לשטרא, כיון דקא עקרי ליה בדבר שהוא כדין וראוי לעשות. ואי קשיא לך, לרב נחמן דאמר דמודעא היו דברינו אין נאמנין, מאי שנא מאנוסין היינו מחמת נפשות דאמרינן לעיל [י"ח ע"ב] דנאמנים יש לומר, דשאני אנוסין היינו מחמת נפשות דעושין כדין מה שעושין ומחוייבין בכך, וכיון דכן אף על גב דקא עקרי ליה לשטרא לגמרי מהימני. ואם תאמר, קטנים היינו פסולים היינו אמאי נאמנים, אף על גב דקא עקרי ליה לשטרא לגמרי, ואפילו בדבר שאינו כדין. ויש לומר, דהתם שאני דמכל מקום אין עוקרין עדותן לגמרי, שהרי מודים הם בעיקר המלוה, אבל במודעא ואמנה, דקא עקרי ליה לגמרי אין נאמנין והא דאיסתפק ליה לרבא בתנאי היו דברינו אי דמי למודעא או לא, משום דתנאי פעמים שהוא עוקר העדות מעקרו והרי הם כאילו הם מעידים בעיקר המלוה או המכירה שלא נעשית, וכיון שכן לא היה להן לכותבה בלא תנאי, או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא ולא עקרי ליה לשטרא לגמרי שהרי קיים הוא השטר אם יתקיים התנאי, והילכך לא דאמי למודעא שמתחלתו מבוטלת היא, אבל זו אפשר שתתקיים בקיום התנאי, והילכך כענין אחר דמיא, ואסיקנא דתנאי מילתא אחריתו היא ונאמנין. והא נמי דווקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דומיא דרישא דפרישנא הכי ועלה קיימא. ותדע לך, דהא עד אומר תנאי, ועד אומר אינו תנאי עלה דהא איתמר, וההיא על כרחין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא היא, ותדע לך, דהא אמרינן עלה תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, ואם איתא דכתב ידן יוצא ממקום אחר, הכי הוה ליה למימר האי שטרא, שטרא מעליא הוא, אבל מדאמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, משמע דאפומייהו קא מתקיים ואינהו משוו ליה שטרא, והכי משמע מדאמרינן נמי אלא אמרינן למעקר סהדותייהו קא אתו האי נמי למעקר סהדותייהו קא אתי, ואי בשטר מקויים הוא היא הנותנת שלא יהו נאמנים לעקור עדותן, אלא שמע מינה כדפרישית דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר עסקינן, ומשום הכי בתנאי היו דברינו נאמנים משום דתנאי מילתא אחריתי היא, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ודאי לא מהימני דאף על גב דאמרינן תנאי מילתא אחריתי היא, לאו מילתא אחריתי לגמרי קאמרינן ושיהא כאילו מעידין על פרעון שנאמנים, דכל שמעידין לעקור העדות בדבר שנעשה בשעה שנעשה השטר לאו מילתא אחריתי היא לגמרי, ואין נאמנין בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון דלאו מפיהם אנו חיים הוו להו כחוזרים ומגידים, ובמודעא ואמנה דאמר רב נחמן דאין נאמנין אפילו באין כתב ידן יוצא, הנו מילי כשמעידין שכך היה באותה שעה מפני שבאין לעקור העדות מתחלתו, אבל אם אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו באמנה ולא במודעא, אלא שלבסוף נתברר להם, כגון שהודה זה לזה שאמנה היו דבריהם, הרי אלו ודאי נאמנים ואפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר אשי דאמר דאמנה היו דברינו אין נאמנין, מודעא היו דברינו נאמנין, והני מילי, בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אבל בכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו אמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין, והני מילי דאמרי הכי על פה, אבל אם עשו שטר מן המודעא, וקדמה שטר המודעא לשטר המכירה הרי אלו נאמנין ותדע לך דהא רב נחמן סבר בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאין נאמנין, ואפילו הכי, אם קדמה שטר מודעא לשטר המכירה אמרינן התם בבבא בתרא [מ"ח ע"ב] דנאמנים, וכתב ידן יוצא לדידן, כשאין כתב ידן יוצא לרב נחמן, וכי היכי דלדידיה אי קדמה שטר מודעא (מהניא, הכי נמי לדידן בשכתב יוצא, אי קדמה שטר מודעא) מהני הכי נמי לדידן בשכתב יוצא, אי קדמה מודעא לשטר המכירה מהניא, ומבטל את המכירה.
עד אחד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, הא ודאי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, וכדכתיבנא לעיל. והא דאמרי דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי לא שיהו מכחישין זה לזה, דבכי הא לא אמר רב פפא דתרווייהו אשטרא מעליא קא מסהדי, שהרי כיון שמכחישין זה את זה הרי אחד מהן פסול, וכדאמרינן התם [ב"ב ל"א ע"ב], בשני כתי עדים המכחישות זו את זו, אלא הכא אין מכחישין זה לזה, כגון שזה אומר ששמע וזה אומר שלא שמע, ובהא אמר רב פפא כיון דתרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי ששניהם אמרו דכתב ידן הוא נתקיים השטר, וכשחזר האחר ואמר תנאי היו דברינו עוקר עדותו בעדות אחרת והרי הוא כאילו חוזר ומגיד, והיינו דאמר דהוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והיינו דמתקיף ליה רב הונא בריה דרב יהושע, אי הכי דחשבת ליה כאילו הוא עדות אחרת ולא חשבת ליה כולה עדות אחת, ומשום הכי אינו נאמן, משום דהוה ליה חוזר ומגיד אם כן אפילו שני עדים דאמרי תנאי היו דברינו לא יהו נאמנין, שלפי דבריך כיון שאמרו שכתב ידן הוא נתקיים השטר וכשחוזרין ואומרים דתנאי היו דברינו לא יהו נאמנים דחוזרים ומגידין הן, אלא מאי אית לך למימר בשנים אמאי הם נאמנים, משום דאמרינן דלמעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, לאו למעקר לגמרי דאם כן היא הנותנת שלא יהו נאמנים וכדאמרינן לעיל, אלא למעקר עדותם, לפי משמעות השטר ולבררו ולהודיע שעל תנאי היה, והא לא עקירת שטרא היא לגמרי, חד נמי הרי הוא עוקר עדותו, ואם כן אין לך אלא עד אחד.
הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, דעד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי חד למיעקר סהדותיה קא אתי ואינו מקויים. ומיהו מסתברא דקם הוא לשבועה על פי עד אחד זה שנתקיים, דאף על גב דאמרינן בירושלמי [בפירקין ה"ד] דעד אחד בשטר לא אמר כלום הוא, הא אמרינן התם דאם שני עדים חתומים בשטר, ומצאו קיום לאחד מהם שהרי הוא כעד אחד ומחייבו שבועה, והא נמי כיון דאיכא עד אחד בהדיה נשבע הוא על פי עד זה, דלא תימה דהוי גריע משני עדים החתומים על השטר ומצאו לקיים אחד מהם, משום דהני פליגי אהדדי דאדרבה האי עדיף טפי, דהאי הא קא מודה דשטרא מעליא הוא ואם יתקיים השטר יהיה שטר גמור, ואלו התם אפשר שהאחד מזויף הוא לגמרי, והילכך כיון דהתם אמרינן דנשבע כל שכן הכא. רבינו נ"ר. והני מילי בדלא מכחשי אהדדי, וכדפרישית לעיל. אבל אי מכחשי אהדדי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ומיהו, אפילו מכחשי אהדדי, שעד אומר אינו תנאי בבירור, ועד אומר תנאי אבל נתקיים התנאי, הא ודאי דבר ברור דתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, דהא לא מכחשי אהדדי בענין העדות כלל. וכן שני עדים שאומר' זה כתב ידינו, והאחד מעיד שפרוע הוא הא נמי פשיטא דתרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, והאי דאומר פרוע הוה ליה חד, דעדות פרעון לא דאמי לתנאי, ולכולי עלמא מילתא אחריתי היא. ושני עדים שאומרים תנאי היו דברינו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין, אבל אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, דאף על גב דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא לגמרי שיהא כעדות פרעון שהן נאמנין ודאי כשנים דעלמא שנאמנים. וכדכתי' לעיל.
פסולי עדות היו, הרי אלו נאמנין. ליכא לפרושי פסולי עדות גזלנים ומשחקים בקוביא, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דאגופן של עדים הם מעידים, ושנים נאמנים לפסול מאה ולומר שהם גזלנים. אלא פסולי עדות היו שאפשר שהיו קרובים בנשותיהן. ואם תאמר, אם כן להמנינהו משום שהיו יכולים לפסול העדים עצמן. יש לומר, דאין מאמינים לעדים בטענת מגו, ואפשר דטעמא משום דכיון שהדבר תלוי בשניהם שמא בטענה זו הושוו שניהם בטענה אחרת לא ישוו, ומיהו בטענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר הן נאמנים וכדאמרינן במתניתין, משום דהתם לבטולי שטרא קא אתו. ובטול השטר אפילו באחד מהם הוא תלוי שיאמר אינו כתב ידי, או שישתוק, הילכך נאמנים, אבל בטענת מיגו אחר אין נאמנין, וכדפרישית והרמב"ן ז"ל תירץ, דעדים לא מהימני בשום מיגו, אם בתורת עדות לא מהימני מן הדין במיגו לא מהימנינן להו, שלא האמינם תורה בכך. ע"כ. ויש מי שאומר, דהכא אפילו במשחקים בקוביא או גזלנים דקאמרינן, דחשבינן להו תרי ותרי, משום דכיון שמתו לאו על גופן של עדים הם מעידים, אלא עדותם על מנה שבשטר הוא, והיינו דנקט בברייתא ומתו.
<h2>דף כ.</h2>
אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו. ואסקינא אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כלומר, ומהני דאי תפס לא מפקינן מיניה. ויש מי שפירש דדוקא בדתפס שלא בעדים. ואם תאמר, ואי שלא בעדים תיפוק ליה משום מיגו. ויש לומר, כגון דקאמר שמחמת שטר זה הוא תופס, שהוא אינו יודע שחייב לו כלום אלא מחמת שטר זה שמצא שהיה חייב לאביו כך וכך, דאם יודע שחייב לו ואמלוה תפיס ואף על גב דהאי שטרא זייפא הוא נאמן במיגו, אלא ודאי כדפרישית. ומיהו ברישא נאמנים, ומפקינן מיניה ואפילו תפס שלא בעדים, כיון דמודה דאהאי שטר הוא דתפס דהאי שטרא חספא בעלמא הוא. ויש מי שפירש, דאפילו תפס מחיים אין מוציאין מידו, דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה אלא אמרינן זוזי היכא דקיימי לוקמיה. ורבינו נ"ר סבור כלשון הראשון, דדוקא בדתפס שלא בעדים ובשאין כתב ידן יוצא דנאמנין, ומסתברא דקרעי לשטרא, דנאמנין לגמרי משמע, ומיהו אי טעין דניקבע ליה זימנא לקיומיה שטרא יהבינן ליה ואי מקיים ליה לא קרעינן ליה, אבל כל היכא דלא טעין קרעי ליה ולא אמרינן דילמא משכח עדים למחר וליומא אחרי' ומקיים ליה, כיון דאלו משכח אכתי הוה להו תרי ותרי כך מצאתי לרב מורי הר"ש נ"ר.
אבל לית ליה חזקה דאבהתיה, אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין, ואין מוציאין הנכסים מיד מי שמחזיק בהם, אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאין הנכסים מידו, שהרי אם רצו מוציאין היו אף מבר שטיא. ומיהו כל זמן שלא אתו בעלים הראשונים לערער, אנן לא מפקינן להו מיד לוקח ולא מבר שטיא להחזיק בהם בנכסים שאין להם בעלים, שבית דין יורדין בהם עד דאתו מרואתא או שיתברר ממי הם דמספיק' אין מוציאין אותן מידן, דלא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים.
אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו (אם כן) [ערער ו]הוחזק בבית דין כך היא הגירסא ברוב הספרים, ובהלכות הרב אלפסי ז"ל [ז' ע"א מדפיו] משמע טעמא דקרא עליו ערער, אבל לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אף על פי שלא הוחזק בבית דין, דלא חיישינן דתרווייהו זייפוהו ומקיימים חד משום חבריה. ומיהו לאו דוקא מחד אלא מתרי, וכדאמר בסמוך, דלא משמע דר' אסי ונהרדעי פליגי, וכדבעינא לפרושי בסמוך. ואם תאמר, למה הוצרך רב אסי ומתניתא לאשמעינן דאין מקיימין משטר שקרא עליו ערער הא ודאי פשיטא. ויש לומר, דהא קא משמע לן דאף על פי ששתק הערער אין מקיימין ממנו. ואם תאמר, הא נמי פשיטא וכי מי עדיף שטר שקרא ערער ושתק הערער משטר אחד שלא קרא עליו ערעור, דאין מקיימין מאחד אלא משנים, וכדאמרי נהרדעי בסמוך, ונהרדעי ור' אסי לא פליגי וכדבעינא לפרושי. ויש לומר, דאין הכי נמי דטפי עדיף קרא עליו ערעור ושתק משטר שלא קרא עליו ערער, וא"כ דהוא גופיה קמ"ל דאין מקיימין משטר אחד, דאי לא הוה אמינא דמקיימין ממנו ואף על פי שקרא עליו ערער, דכיון דאיכא שטר אחר לא חיישינן דתרווייהו זיפינהו ומקיימין, חד משום חבריה, קמ"ל דלא, אלא אם כן הוחזק בבית דין וקאמרי נהרדעי דמשטר שלא קרא עליו ערער אין מקיימין מאחד אלא משנים, אבל משטר שקרא עליו ערער אפילו משנים אין מקימין, דשנים בעי' בלא ערער והיינו דאמרינן והוא שאכלום בעליהם בשופי, כלומר בלא ערער. אבל נהרדעי לא פליגי אדר' אסי, דהא מתניתא הוא בהדא ומודו ליה דמשטר אחד מקיימין ממנו בשהוחזק בבית דין, ור' אסי אפשר נמי דלא פליג עם נהרדעי, ומודה דהיכא שלא הוחזק, שני שטרות בעינן, ודוקא שטרי שתי שדות או שתי כתובות, אבל משטר הלואה לא, דלא שייך בהו שאכלום בעליהם בשופי, דדילמא זיופי זיפיניה ולוה לא ידע בהו כלל, אבל משתי שדות כיון שזה מוחזק בשדות ליכא למיחש למידי, וכן משתי כתובות דכיון דנשים אלו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להם כתובות אחרות אלא [ע"כ] דלאו שטרי זייפי נינהו, אבל משטרות לא מהימנינן דאפשר דמזוייפים נינהו וכדכתיבנא. אבל (הרב אב ב"ד) [הראב"ד] ז"ל כתב [בהשגות בפ"ו מהלכות עדות ה"ג], דלעולם אין מקיימין משטר אחד ואפילו הוחזק, אלא משנים ושתי שדות שאכלום בהם ג' שנים בשופי כהוחזק בבית דין דמי, ומשום הכי בעו נהרדעי אכלום בעליהם ג' שנים בשופי, ונהרדעי ור' אסי לא פליגי, דהא דר' אסי מתניתא היא וכדכתי', אלא אף ר' אסי מודה דשני שטרות בעינן דאיהו לא איירי בכמה שטרי אלא דשטר שהוחזק בבית דין בעינן אבל קושטא דמילתא דשתים בעינן וכדאמרא נהרדעי, זו סברת הרב (ר' אברהם אב ב"ד) [הראב"ד] ז"ל ומיהו לישנא דברייתא לא משמע הכי, דקתני משטר, אלמא דמשטר אחד שהוחזק מקיימים ממנו ונהרדעי לא פליגי בהא, דאכלום בעליהם בשופי, לא כמי שהוחזק בבית דין דמי, וכדכתי', והוא הנכון אבל מדברי רש"י ז"ל נראה, דאין מקיימין לעולם משטר אחד אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין (דאפילו) [דאפשר] עדיף שטר שקרא עליו ערער אחר שהוחזק משטר אחר שלא קרא עליו ערער והוחזק, ונראה דהכי גריס, אמר רבי אסי אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, ואין כן הגירסא ברוב הספרים, ולפי זה נמי נהרדעי דאמרי דבשתי שטרות משתי שדות סגיא לא פליגי דאפשר דאף ר' אסי מודה בהא דמשני שטרות מקיימים בהם אף על פי שלא הוחזקו. ומיהו קשיא לפום הא טפי עדיף שתי שטרות שלא הוחזקו משטר אחד שהוחזק בבית דין והא לא נהיר בטעמא, ומה שכתבנו הוא הנכון.
אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייף. פרש"י ז"ל, הסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף הוא בעצמו וחתם את השלישי, ואין פירושו מחוור, דאם כן, מי שיש לו שטר מכתיבת ידי עדים אלו או אפילו ספר אחד מכתיבתן לעולם אין מקיימין לו שטר מאותן עדים דחיישינן שמא איהו זייפן, אלא אם כן באים העדים עצמן וזוכרים עדותן או עדים אחרים שראו שחתמו בשטר זה, ועוד ביוצא מתחת ידי אחר נמי איכא למיחש דשמא נזדמן לו שטר אחד מאותן עדים או שמא ספר ראה מכתיבתן והסתכל בו וזייף, ואם כן אין לדבר סוף, אלא הכי פירושו, מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייף, כלומר, איהו זייפן לכלן, מתחת ידי אחר נמי ניחוש, כלומר אחר שאתה חושש לזה שיוכל לזייף שלשה שטרות לעשות חתימות חלוקות שדומות זו לזו הרי אתה מחזיקו במזייף גמור, אף אתה חושש ביוצא מתחת ידי אחר, דשמא ראה כתיבתן של עדים וזייף כתיבתן, כולי האי לא מצי מכוין שיהא מצייר כתב בכתב שיהו דומות זו לזו לגמרי, דאף על גב דאיהו יודע לזייף ולעשות חתימות חלוקות מכתיבתו שיהו דומות זו לזו, כתב אחר אינו יכול לזייף שיהא דומה כתיבתו לכתיבת אחר לגמרי, ואף על פי דאשכחן לפעמים מי שיודע לכוין כתב בכתב, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"א] אין, דידי היא מיהו מקמיה דרב אדא בר אהבה לא חתמי ליה מעולם, דבר שאינו מצוי הוא כלל ולא חיישינן ליה, והילכך מקיימין משטר היוצא מתחת ידו והוא שהוחזק בבית דין או ביוצא מתחת ידי אחר אף על פי שלא הוחזק, והוא שיהו משתי שטרות משתי שדות או משתי כתובות. והוא הדין נמי שמקיימים מספר שכתבו עד, וכן הוא בירושלמי [בפירקין ה"ג] דגרסינן התם ר' חונא אמר למדים מספר מוגה, כגון דאמרינן אלין ספרי דאסי.
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה כמה שנים. הפירוש הנכון בזה מה שפירשו בו ר"ח והרב אלפסי ז"ל [בסוגיין רמז קצ"ג] ורש"י ז"ל שכולם פירשו, שכותב אדם זכרון עדותו אם מתיירא שישתכח ממנו על שטר פנקסו ונזכר מתוך אותו [שטר] ומעיד. אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר, שיהא זכור עיקר העדות מאליו, שאין לו לסמוך על הפנקס בעיקר העדות דהוה ליה כמפיהם ולא מפי כתבם, אבל אם נזכר עיקר העדות מעצמו ולא נזכר כל פרטי העדות בדקדוק בזה הוא שסומך על פנקסו, ור' יוחנן אמר, אף על פי שאין זוכרה מעצמו, אלא שראה מתוך הפינקס ועל ידי כך הוא נזכר, אבל אם אינו נזכר אחר כך אפילו רבי יוחנן מודה דאין סומך על פנקסו, דהוה ליה כמפיהם ולא מפי כתבם, דרב יוחנן אינו אומר אלא שיכול הוא להיות מזכיר לעצמו עדותו מתוך הפנקס, ורבא חדית דאפילו על ידי הזכרת עד סומך, דלא תימא דדוקא מתוך כתיבתו הוא שנזכר אבל מתוך דברי אחרים לא, דשמא יראה לו שיהא זוכר [ו]הוא אינו זוכר דלהא לא חיישינן, אלא כשמזכירו בעל דבר עצמו מפני שמיפה לו עדותו, ולפי פירוש זה אתי שפיר הא דגרסינן בתוספתא [פ"ב ה"ב] יפה כח שטר מכח עדים, וכח עדים מכח שטר, יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, ויפה כח עדים, שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו, כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפילו לאחר כמה שנים, הנה דמו בתוספתא כותב אדם עדותו על השטר לאמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, ומה התם אינו שטר גמור דמצאו כתוב בשטר מת, כלומר לאו שטר גמור הוא ואין לו תורת שטר אלא שכתבו כן שם לזכרון, אף כותב אדם עדותו על השטר כיוצא בו שכותב אדם עדותו על השטר לזכרון ומעיד עליה אם נזכר מתוך אותו שטר. ומיהו, בעינן שיהא נזכר והכי מוכח בתוספתא [שם], דהא מדמי כותב אדם עדותו על השטר לאמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, ומה התם עכשיו נזכרים הם, בכותב אדם עדותו על השטר בעינן שיהא נזכר אחרי שראה, ואי לא אינו סומך על השטר דהוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם, וכדפרישית לעיל. ולפי פירושם, הכי מפרשים הא דגרסינן בירושלמי [בפירקין ה"ד] תני, כותב אדם עדותו ומעידה לאחר כמה, רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו. ורב יוחנן אמר אף על פי שאין זכור עדותו, ותניה רב הונא ורב יוחנן כרבנן, כלומר, רב הונא דאמר דבעי שיהא זכור עדותו, אתיא כרבי דאמר דעל כתב ידן הן מעידין, לאו מי א"ר דמי שמעיד על כתב ידן דלא חשיב עדות על עיקר ההלואה אלא על כתב ידו בלחוד הוא שמעיד ואינו ראיה על מנה שבשטר כלל, אלא משום שהשטר מהנה מדין עצמו שיש לו תורת שטר, כיון דידעי דזהו כתב ידו ממילא הויא לה כמעיד על מנה שבשטר שהשטר מעיד כן, אף כיוצא בו מי שכתב זכרון עדותו בשטר אין לו לסמוך על כתיבה זו אף על פי שנזכר אחר כן העדות אלא אם כן זוכר עקר העדות מעצמו, משום דזכרון עדות מחמת כתיבה לא כלום הוא ותדע לך דהא בכותב עדותו בשטר גמור אמרינן דאם מעיד על כתב ידו כמעיד על עקר ההלואה, וכיון דכן מי שנזכר מתוך כתיבתו לא כלום הוא ולאו מפיהם קרינא. ורב יוחנן אתיא כרבנן לא מי אמרי רבנן דהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד על מנה שבשטר, אף הכותב על פנקסו זכרון עדות כיוצא בו וכזוכר מעצמו דמי כי שעדות הכתיבה הוא בעדות המעשה, והילכך לאו מפי כתבם קרינא ביה אחר שנזכר הוא בעדות אחר כך אבל ודאי כל שאינו נזכר אף על פי שנודע שמה שכתב אמת הוא שכך היה, שאם לא כן לא היה כותב, אפילו הכי אינו סומך עליו דמפי כתבם קרינן, כיון שאינו נזכר כלל אלא שמתוך הכתב זה בלחוד הוא שמעיד. ורבינו האי גאון ז"ל פירשה בענין אחר ואמ', שמי שנמסרה לו עדות בקנין ונתרשל לכתוב השטר כותב הוא עדותו וחותם ואפילו אחר כמה שנים, ואינו חושש באורך הזמן שמא נשתנה אותו מכר או נפרע אותו ממון, אלא העדים כותבים מה שבצואתם.
אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו, ולא יהא סומך בעדותו על אחרים, ורב יוחנן [אמר] אף על פי שאין זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ולפי פירוש זה, קשיא להו לרבינו אלפסי [בפרקין רמז קצ"ג] ולר"ח ז"ל, הא דאמר רבא ש"מ מדרבי יוחנן דהיא היא מילתא דרב יוחנן ומאי אתא לאשמועינן רבא, ומתוך קושיא זו דחו פירוש זה, ופירשו כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו יש לתרץ, דהא קא משמע לן דסומכין אפילו בהזכרת חבירו דמהו דתימ' הני מילי בשאחרים מזכירים אותו דאיהו לא סמיך עלייהו אלא אם כן רמי אנפשיה ומדכר, אבל על חבירו אפשר דסמיך עליה, אי נמי דלא ליהוי כנוגע בעדות קאמר משמע לן רבא דלא שני לן בינייהו. ולפי פירוש זה, יש לפרש הא דאמרינן בירושלמי [בפירקין ה"ד] אתיא דרב הונא כרבי ודרב יוחנן כרבנן. דהתם בירושלמי סבירי דרבי ורבנן לא פליגי ביה זו כתב ידי היתה דזכורין מעצמן העדות דאפילו רבי מודה דעל מנה שבשטר הן מעידין, כי פליגי בנזכרין מתוך השטר, רבנן סברי כיון דנזכרין הן על מנה שבשטר הם מעידין, ורבי סובר דעל כתב ידן הן מעידין אחר שלא היה זכור מעצמו, והיינו דאתיא דרב הונא כרבי, דרב הונא שסובר שצריך הוא שיזכור עדותו מעצמו, ושאין אחרים מזכירים לו, סבר לה כרבי דלא חשיבא ליה הזכרה מתוך השטר כיון שאינו נזכר מעצמו. ודרב יוחנן דאמר דהזכרה מאחרים הויא הזכרה, סבר לה כרבנן דאמרי דהזכרה מתוך השטר הויא הזכרה כך מתפרש בירושלמי לפי פירוש רבינו הגאון ז"ל והאי דמדמו נמי בתוספתא [במכילתין ה"ב], אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו לכותב אדם עדותו על השטר, אף על גב דההוא לא שטר גמור הוא וכדפרישית לעיל. לפי פירוש זה הכי מדמו להו אף על פי שאין עדים אלו נזכרין בעדותן אלא מתוך שטר זה עדותן עדות גמור הוא, שהרי כותב אדם עדותו על השטר שהוא שטר גמור ומעיד עליה אפילו שאין זוכר העדות מעצמו אלא מתוך השטר הוא זוכר. ומיהו לא נהיר חדא דלא משמע דלא פליגי רבי ורבנן אלא בנזכר מתוך השטר, ועוד דלישנא דכותב אדם עדותו על השטר לא אתי שפיר, לפי פירוש זה, דלא הוה ליה למימר כותב אדם עדותו אפילו לאחר כמה שנים. עוד הקשו לו בעיקר דינו דאמר אין חוששין לפרעון אמאי אין חוששין אי לא קבע ליה זמן, או אם הגיע הזמן, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא [ט"ז ע"ב] המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר, דחיישינן לפרעון, והכא אמאי אין חוששין. ועוד דאמרינן התם [י"ז ע"א] בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, והא מעשה בית דין דאף על גב דלא כתיב כמאן דכתיב בשטר דאמי, וגבי ממשעבדי, ואפילו הכי, חוששין לפרעון ואין כותבין לו, (והכא ודאי נמי העדים חוששין לפרעון ואין כותבין לו,) והכא נמי ודאי העדים חוששין לפרעון ואינן רשאין לחתום השטר אחר זמנו, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, שכך מצאו להן בתשובת שאלה לא שנא שכיב לוה לא שנא שכיב מלוה כל דסמיך בקנין כותב, אבל ודאי משך מלתא ולא תבע ליה למכתב, איכא למימר, דילמא פרע, וכל סתם הלואה מקמי דלישהי, שלשים יום כותבים ונותנים והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומסתברא כדברי רבינו הגאון ז"ל וכן מצאתי (לר"ש) למורי הר"ש נ"ר. ומה שהקשו לו, מהמוצא שטר חוב בשוק לא קשיא, דהתם כיון דנפל איתרע ליה, ותדע לך דאפילו בתוך זמנו נמי חיישינן לפרעון כיון דנפל, וההיא דצא תן לו, לאו קשיא היא, דכיון דפסקו בית דין למלתייהו ודאי פרע, ועוד דהתם כיון דבעלי דבר לא אמרו לבית דין לכתוב, אינהו ודאי לית להו למכתב דאית להו למיחש לפרעון, אבל גבי עדים שקנו מידם דכמאן דאמרו להם כתובו דאמי, דסתם קנין לכתיבה עומד, ודאי כותבין לעולם ולית להו למיחש לפרעון דכיון דידע ליה דאינהי כתבי ליה שטרא כל זמן שירצה לא היה לו לפרעו עד שיחזיר לו את שטרו, וכיון דכן עדים עבדי לה לשטרא, דהא עלייהו רמיא, הא למה זה דומה למפקיד שטרו ביד אדם, מי איכא למימר, דאם עבר זמנו לא יחזירה לו משום דחיישינן לפרעון הא ודאי לא ועדים נמי הרי הוא כאילו הפקידו בעל דבר שטרו ביד אדם הילכך אין להם לחוש לפרעון כלל ואי פרע אידך איבעי ליה למיכתב תברא ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה וכדאמרינן בבא בתרא [קע"א ע"ב] גבי שטרות המאוחרין כשרין, וליחוש דילמא דזמנין דיזיפי מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתבו סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה, ואמר ליה רבינא לרב אשי והא האידנא דלא עבדינן הכי אמר ליה רבנן תקוני תקינו מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה, הכא נמי עדים לא חיישי לפרעון בלא שובר, דאי לא כתב שובר איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד דהא אמרינן בגט פשוט [שם קע"ב ע"א], כי כתביתו שטר אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו כתובו ואי לא חיישינן לפרעון, וההיא סתמא איתמר, ואפילו לאחר זמנו, ובפרק קמא דבבא מציעא [ט"ז ע"ב] אמרינן, אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ומאי טעמא, אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה. אי משום פרעון לפרעון לא חיישינן, והתם אף על גב דקאי לפרעון, לא חיישינן לפרעון אפילו לאחר זמנו, דהא סתמא איתמר. ואף על גב דפליגי עליה דשמואל היינו משום דנפל ואיתרע ליה הא לאו הכי לכולי עלמא לא חיישינן ואפילו אחר זמנו, ועדים שנמסר להם עדות בקנין אמאי חיישינן לפרעון, דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הרי הוא כאילו עשו השטר והיה בידם, הילכך אי פרעיה אידך בלא שובר איהו דאפסיד אנפשייה כך כתב מורי הר"ש נ"ר לקיים דברי רבי האי גאון ז"ל ונראין דבריו.
ומה שכתבו דתוך שלשים יום לא חיישינן לפרעון, משום דסתם הלואה שלשים יום, אומר רבינו נר', דליתא אלא אפילו תוך שלשים יום נאמן לומר פרעתי היכא דליכא שטר, דהוקבע זמן בלחוד אמרו דאינו נאמן לומר פרעתי משום דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, אבל הלואה עביד איניש דפרע לה בתוך שלשים יום דלא אמרו אלא דלא נתנה ליתבע בתוך שלשים יום.
ויש לרב אחא משבחא ז"ל [בשאילתות פ' שמות שאילתא נ"א] פירוש אחר בשמועה זו וגירסא אחרת, שכך הוא גורס אמר רב הונא והוא שזוכרה, ולא גריס מעצמו. ורב יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, כגירסת הירושלמי [בפירקין ה"ד]. ובהא דרבא לא גריס ש"מ מדרב יוחנן אלא "אמר רבא" דמימרא דרבא היא דאמרה מנפשיה, וכך הוא מפרש, כותב אדם עדותו על השטר, כלומר על שטר גמור, שטר הלואה או מקח, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים שזו היא חתם ידו. אמר רב הונא והוא שזוכרה, כלומר, שזוכר מקצת העדות לומר שצריך הוא שזכור כשחתם ומה חתם ראה וחתם, אבל אם אינו נזכר כלל אף על פי שמכיר חתימתו אינו מעיד עליה, ורב יוחנן אומר אף על פי שאינו זוכרה, כיון שהוא מכיר חתימתו והיינו מה שאמרו בתוספתא [במכילתין ה"ב]. ואם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו, ומדמה לה לכותב אדם עדותו על השטר, והאי תוספתא אתיא כרב הונא דבעי שיהא זוכר שמה שחתם ראה וחתם. ואם תאמר, ולרב הונא מאי שנא מעדים אחרים שמעידים על כתב ידן ואף על פי שאינן יודעין בעדות כלל יש לומר, דשאני עדים עצמן דכיון שאינן נזכרים הרי יש ריעות בדבר מה שאין כן באחרים, ומה שאמרו בירושלמי אתיא דרב הונא כר' אתיא שפיר לפירוש זה, דרב הונא דבעי שיהא זוכר שמה שחתם ראה וחתם סבר לה כרבי דאמר דעל כתב ידן הן מעידין, ומשום הכי, צריך שיזכור החתימה שמה שחתם ראה וחתם, דאם אינו כן נראה כמכחיש מנה שבשטר אחר שהם היו עדים בדבר ולא דמו לעדים אחרים, וכדפרישית, ורב יוחנן כרבנן, לא אמרין רבנן דכשמעיד על חתם ידו הרי הוא כמעיד על מנה שבשטר, אלא דעדות הכתיבה והמנה אחד, וכיון שכן בשמכיר החתימה הרי הוא כאילו נזכר על מנה שבשטר. ופירוש זה היה נכון אילו היו הגירסאות מודות לו, ומכל מקום מפירוש זה למדנו דאליבא דרב יוחנן דקיימא לן כוותיה, דאין צריך לעד החתום להיות זוכר העדות אלא מעיד שזהו כתב ידו ודיו, וכן כתב ר"ח ז"ל, ושלא כדברי מקצת הגאונים ז"ל, מר רב יהודה ואחרים עמו ז"ל, שלמדו שצריך העד שיהא זוכר העדות, והקשו להם מאי שנא מעדים אחרים, ונ"ל, דהא לא קשיא דעדים אחרים הם שנים, וכיון שהעידו שזו היא כתיבתן של עדים שהרי יש לנו שטר גמור, דכיון שחתמו הם הרי היא כאילו נחקרה עדותן בבית דין, אבל העד עצמו כיון שאינו זוכר העדות סברי אינהו לכולי עלמא דאינו מעיד על מנה שבשטר, והרי יש לנו שני עדים על מנה שבשטר, וכן נראה לי לתרץ לפי סברתם ז"ל. אבל הנכון דלא בעינן שיהא זוכר העדות כלל כסברא דשאר רבוותא ז"ל.
<h2>דף כ:</h2>
תנן התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. פרש"י ז"ל דחדשות הקרובות לעיר היינו טעמא דטמאות משום דכיון דמיקרבא איכא למיחש דאשה יחידה הלכה לשם וקברה שם נפל שלה, ומתוך שהלכה שם יחידה לית לה קלא, והא דחיישינן לה ומחזקין טומאה מספיקא, היינו משום דדבר מצוי הוא שהנשים קוברות שם נפליהם ומוכי שחין זרועותיהן וקרוב לודאי הוא.
והרחוקות מן העיר חדשות טהורות, דכיון דרחוקות הן מחמישים אמה, וכדמפורש בסמוך לא אזלא אשה יחידה שם אלא דברא אניש בהדה, ואם איתא דקברא שם קלא הות למלתא, וכיון דלית ליה קלא ודאי לבית הקברות אזלא וקרובות לדרך היינו טעמא דאפילו חדשות טמאות משום דזמנין טובא איתרמי בין השמשות וקברי בתל, ומתוך דשכיחא טובא מלתא לית ליה קלא, דמילתא דשכיחא טפי לאזהורי בה ואין מוציאין קול עליה, והרחוקות מן הדרך חדשות טהורות דכיון דרחוקות נינהו לא שכיחא מילתא טובא, ואם איתא דקברי בה, קלא הות למילתא ומדליכא קלא תולין שלא קברו שם בבין השמשות מפני שהיו רחוקות. והישנות בין לעיר בין לדרך לעולם טמאות, דמתוך שהם ישנות נשתכח הדבר מן היודעים, ואם תאמר ישנות רחוקות אמאי טמאות והיאך מחזיקים טומאה מספיקא. ויש לומר, דכיון שהיא עיר בית הקברות, ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה קיימא, אלא שהרחוקות חדשות הן טהורות, משום דכיון דאיבעא דלהוי ליה קלא ולית לה איתרע לה חזקה, אבל ישנות כי לית להו קלא לא איתרע חזקה, דמפני שנשתכח הדבר הוא, והילכך מוקמינן להו אחזקתייהו זו היא שיטת רש"י ז"ל, ור"ח ז"ל פירש, דקרובות לעיר אחד חדשות ואחד ישנות טמאות משום דאזלא אשה לחודה וקברה בהו, והרחוקות מן העיר חדשות טהורות משום דדברה איניש בהדה, וכיון דדברה איניש בהדה ויש לה צוות ודאי לבית הקברות אזלא, וישנות טמאות בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, משום דחיישינן שמא קרובות היו ונתרחקו שהיה שם תחלה בסמוך עיר או בתים, והקרובות לדרך ודאי טמאות משום דזמנין במתרמי בין השמשות וקברי בהו, ורחוקות ודאי טהורות, וישנות אפילו רחוקות דטמאות משום דחיישינן שמא דרך בית הקברות עוברת שם, זהו פירוש ר"ח ז"ל. ולהאי פירושא אתי שפיר, הא דפשיט רב חסדא לעדות מיהא משום דדמי לעדות, דהא טעמא דטמאות משום דחיישינן שהיה שם בתים או עיר בסמוך ונשתכח והא דמיא לעדות אבל לפי פירוש רש"י ז"ל קשיא, מאי קמדמי עדות לקלא, דקלא עביד דבטל. ויש לומר, דכיון דקלא דטומאה היא מזהר זהירי בה משום טהרות ולא עבידא דבטל ולעדות דמיא. ומיהו לפירוש ר"ח ז"ל, קשיא לן, היכי חיישינן שמא עיר או בתים היו שם בסמוך, או שהיתה דרך בית הקברות עוברת שם, והא מספיקא לא מחזקינן טומאה. ויש לומר, דמילתא דעבידא היא שהעיר מתרבית או מתמעטת ביד אחר, ורחוקה נעשית קרובה וקרובה נעשית רחוקה, אבל דרך קשיא דאינו מצוי להחזיר דרך למקום אחר, מיהו בתוספתא [פט"ז ה"א] איתא הכי, דתניא התם שאני אומ' עיר או דרך היה שם ושמא שכחו, אבל מכל מקום פרש"י ז"ל נראה עיקר. מיהו צריך עיון, תלולית קרובה לעיר שאינה סמוכה לבית הקברות אמאי אינן טמאות משום נשים שקוברות שם נפליהן, ואם טמאות הן אמאי נקט עיר הסמוכה לבית הקברות, ונראה לי דטמאות הן, והאי דנקט עיר הסמוכה לבית הקברות משום דבעיר הסמוכה לבית הקברות איכא לפרושי בין ברחוקות בין חדשות לישנות ובעיר שאינה סמוכה לבית הקברות הקרובות לעולם טמאות, והרחוקות לעולם טהורות, לא שנא חדשות ולא שנא ישנות דלא מחזקינן בהו טומאה, כיון דאינן סמוכות לבית הקברות כן נראה לי.
ולא היא התם הוא דלא רמיא עלויה אבל הכא כיון דרמי עליה אפילו טובא. ומהכא שמעינן דלא מהימן אניש בעדות שלא נמסר לו בטפי מששים שנה.
<h2>דף כא.</h2>
אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלויה מאי דבעי, ואף על גב ארישא דמגילתא [כמבואר ב"ב ק"ס ע"ב] עצה טובה קא משמע לן, משום דזימנין כתיב לה באמצע מגלתא, אבל אחספא ליכא למיחש למידי, דכתב (שאינו) [ש]יכול להזדייף הוא, ולענין ממונא לא גביא ביה ממשעבדי, ואפילו מבני חרי.
ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, ואף על גב דלדעת הגאונים ז"ל, יכול לומר פרעתי חיישינן דאיהו לא טעין הכי, אלא דלא היו דברים מעולם דקושטא הכי, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי [לקמן פ"ח ע"א] ומיהו לענין כתב ידו דעת רבותי נר' שאינו יכול לומר פרעתי, דיכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי, ובמקומו יתבאר זה בס"ד.
אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין. פרש"י ז"ל עד מעידי השטר שבא להעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים שבא להעיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו ע"כ. ואל תתמה דיין היאך נאמן להעיד על כתב ידו לרבנן, כיון דלאו אמנה שבשטר קא מסהיד. משום דכשם שעד נאמן להעיד על כתב ידו לרבנן משום דסברי דעל מנה שבשטר הוא מעיד, הוא הדין לדיין שנאמן להעיד על כתב ידו ואין צריך לצרף עמו אחר לרבנן משום דאמרי דאקיומו הוא מעיד, זהו דעת רש"י ז"ל, ודבר ברור הוא והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי מי שנסתפק בדבר זה.
אמר ליה רבא, מאי מעליותא איכא (מאן) [מאי] דקא מסהיד עד [לא קא] מסהיד דינא. פרש"י ז"ל, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן, והדיין מעיד שבפניו נתקיים, כלומר, אינו מעיד אלא אקיומא דאשרתא. ויש מקשים לפי' אם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד ועד אומר זה כתב ידי, נימא מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהידי הנך, דסהדא מעיד על מנה שבשטר, והנך אינן מעידין אלא על כתב ידו של עד שני. ולאו מילתא הוא, דהנך סהדי כאילו מסהדי על מנה שבשטר דמי, דכיון דאמרי זה כתב ידו של עד שני וראוי להאמינם, הרי נתברר על פיהם שהוא כתב ידו, וכתיבת אותו העד הוא שמעידה ממילא על מנה שבשטר ועדותו מצטרף עם חבירו, דעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אבל דיינא אשטרא גופה לא קא מסהיד דמעליא הוא שהוא אינו אלא עד אחד שמעיד על כתיבת העד השני. ואם תאמר, אם כן, מאי טעמא דרב יהודה דאמר דמצטרף. יש לומר, דאלים ליה כח דבי דינא דהוי כשני עדים שמעידים על כתב העד השני, והאי לאו טעמא מעליא היא, ומשום הכי אתא רבא ופרכיה. ושמעינן מינה, דלכולי עלמא בשני עדים שמעידין על כתובתן סגי ואפילו לרבא דהשתא מאי דקא מסהיד האי מסהיד האי, ואיכא שני עדים על כל חתימה וחתימה, ומינה נמי שמעי דהיכא שבא לקיים כתב הדיינין לא מצי לקיים אלא שנים מהם, דתו לא צריך ובהכי סגי, ואף על גב דלא כתיב בקיום במותב תלתא כחדא הוינא ולא בי דינא, ולא חיישינן דילמא האי שלישי מזויף הוא, ואף על גב שהדיינים עצמם אינן מעידים על כתב ידן אלא עדים הוא שמעידים על כתיבת שני הדיינים. ותדע לך, דהא רבא לא פליג בהדי רמי בר חמא אלא משום טעמא דלא קא מסהדי אחד מילתא, אבל לא משום דנימא דקיום דיין אחד לאו כלום הוא, כיון דלא מיקיימי חתימת שאר הדיינים, דודאי קיומו קיום לגבי דידיה, ואף על גב דגבי דין אחד לא מהני מידי אי כתיב ביה במותב תלתא הוינא אלא בתרי דהוו לי תרי מיגו תלתא, והילכך בקיום שני הדיינים מודה דסגי, אף על גב דלא כתיב ביה במותב תלתא כחדא הוינא, דהא אפילו בחד דמותב תלתא לא עבידי מידי הוה מודה אי לאו משום דלא קא מסהדי אחדא מילתא, כל שכן בתרי דסגי ואפילו לא כתיב במותב תלתא ולא בי דינא ולא חיישינן דשלישי מזויף הוא, וכדכתיבנן, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל, ונכון הוא.
וכתב רבינו נר', דמשכחת לה דעד ודיין מצטרפין בעד אחד דעלמא שמעיד על כתיבתן של שני עדים ודיין שמעיד על כתב ידו, או שני עדים שמעידין על כתב ידו של דיין, דהשתא אמאי דקא מסהיד האי קמסהיד האי, ואף על גב דדיין אינו מעיד מפי עצמו אלא מפי אחרים שהעידו בפניו, לא הוי כעד מפי עד דעד שמעיד שפלוני נתחייב מנה לפלוני בבית דינו של פלוני הרי הוא כאילו הוא ראה בהלואה, או כאילו הודה לוה בפניו שהודה לו שמצטרף עם עד דהלואה, דהודאה אחר הלואה מצטרפין, ואף דיין זה כיון שמעיד ששטר זה נתקיים בבית דינו הרי הוא כאילו מעיד על הכתיבה בעצמה דכל מי שמעיד מפי בית דין כאילו הוא ראה בדבר דמי דכל מילתא דעבדי בי דינא כדבר ברור חשבינן ליה, והילכך לא הוי כעד מפי עד. ואם תאמר, בששני עדים מעידים על כתב ידי הדיין, היאך מצטרף ואמאי לא חיישינן דשטר זה לא נתקיים מעולם וקיומא זייפא הוא, דהא ודאי בקיום האשרתא לא סגי לן בקיום כתב דיין אחד, דאכתי חיישינן לזיוף חתימות שאר הדיינים. ויש לומר, דלא דאמי דהתם אין לנו אלא עד אחד על הקיום ומשום הכי לא סגי אבל הכא דאיכא עד אחד שמעיד על כתיבתן של עדים וכדכתיבנן לעיל, ואף על גב דאין לנו קיום על כתיבת הדיינים האחרים, ואלו לא חתום בשטרא אלא חד דיינא ולא מהני ולא מידי השתא דחתימי כולהו עדיף טפי אף על גב דלא אשכחן קיום לכלהו, דומיא דמה שאמרו בירושלמי [בפרקין ה"ד] דעד אחד בשטר לא כלום הוא ואפילו לשבועה אינו קם, וכי חתימי תרי סהדי בשטרא ולא מצאו לקיים אלא כתב אחד מהם הוא קם לשבועה, וטעמא דמילתא משום דכי ליכא אלא חד סהדא בשטרא אין לו תורת שטר, דשני עדים הוא דמשוו ליה שטרא. והילכך עד זה אינו אלא כעד אחד שמעיד בכתב, שאינו כלום דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן, אבל כי איכא תרי סהדי בשטרא, שטר זה שטר מעליא הוא ויש לו תורת שטר דמדינא קיום שטרות לא בעי אלא דרבנן הוא דאצרכוה, הילכך כי היכי דשני עדים בשטר מהנו ולא חשיבי מפי כתבם, הוא הדין, דעד זה מהני וקם למילתא דהיינו לשבועה, כיון דאשכחן קיום לדידה ואיכא עד אחד דחתים בהדיה, ודיינא נמי אף על גב דאי חתים בלחוד לא מהני ולא מידי, כי חתימי שאר דייני בהדיה אף על גב דלא אשכחן קיום לדידיהו, מהני וכדכתיבנא רבינו נ"ר.
ולפי פי' של רש"י ז"ל למדנו דקיום בית דין צריך קיום ואי לא חיישינן דילמא מזויף הוא, ותוספות [ד"ה עד] הקשו מהא דתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית [תוספתא פ"ח ה"ט] אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בדחתם הדיינים לא חיישינן לזיופא, דלא חציף איניש לזיופי חתם הדיינין. והרמב"ן ז"ל כתב דההיא לא קשיא מידי, דלא איירי בקיום כלל, והתם כך היא שנויה רבן (יוחנן) [יהודה] אומר פרוזבול המקושר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו אין מעשה בית דין צריכין קיום, כלומר, ר' יהודה סבר דצריך שיחתמו בו עדים ודיינים ואמרו לו רבנן דאין מעשה בית דין צריכין קיום ואין צריך לשתי החתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים, או העדים מבחוץ כדרך שאר שטרות המקושרים. ואיכא מאן דאמר דההוא בקיום ודאי קא מיירי ובפרוזבול בלחוד היא שנויה, דפרוזבול הוא דאינו צריך קיום אבל שאר מעשה בית דין צריכין קיום, והטעם לפרוזבול משום דכיון דתקינו ליה רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן בגיטין [ל"ז ע"ב] האומר פרוזבול הוה ליה ואבד נאמן, משום דלא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, הכא נמי משום מגו נאמן לומר דאינו מזויף, דלמה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, ומיהו להאי לישנא לא אתי שפיר לשון אמרו לו דהא רבי יהודה לא משמע דאיירי בהדי. ואיכא מאן דלא גריס ליה ואפשר לישב אותו ולומר דר' יהודה נמי איירי בהכי וה"ק פרוזבול המקושר כשמקיימין אותו הדיינים חותמים מבפנים, ואמרו לו רבנן דאינו צריך קיום כלל אבל לכולי עלמא קיום בית דין צריך קיום, והכי איתא בירושלמי בסוף פרק ד' דיני ממונות (קמא) [ספ"ג] דסנהדרין דגרסינן התם אשר הדיינים מהו שיהא צריך בית דין, רב הושיעא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינים, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד. ומיהו מאן דאמר בכתב עד אחד ודיין אחד סבר לה כרב יהודה וכרמי בר חמא. ורב הושיעא סבר לה כרבא, וקיימא לן כרבא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש הא דעד ודיין בענין אחר בבא בתרא [קס"ה ע"ב רמז תתק"ל]. ואינו מחוור, ותו לא מידי.
<h2>דף כא:</h2>
עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם, וקא משמע לן דעד המעיד נעשה דיין, שהרי אף זו שמעידין חותמין עמו ונעשין דיינים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא בשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעו לה. כך פרש"י ז"ל, פירוש לפירושו דמכיון שחתמו (ו)לא יצטרף השלישי עמהם דמשחתמו נתבטל מעמד שלשתן, ובשעת חתימה נמי לא הא במעמד שלשה, והם בית דין שהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי העדים. הא דמקשינן הכא הא מיכתב כתבינן והאמר רב פפא וכו', ואסיקנא דהכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו דמשמע דלמיחזי כשיקרא כי האי חיישינן, ליתא דהא בהדיא לקמן בפרק הכותב [פ"ה ע"א], ובגיטין פרק כל הגט [כ"ו ע"ב], דליתה לדרב פפי דלמחזי כשיקרא כי האי לא חיישינן, והכי איתא התם, וליתא לדרב פפי מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים דבעיא כתיבה לשמה, אבל בשאר שטרות מודו ליה דאמר רב אסי אמר רב יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר וגובה בו שכבר נמחל שעבודו, טעמא דנמחל שעבודו הא למחזי כשיקרא לא חיישינן, אלא דהכא לרווחא דמילתא הוא דפרקינן הכי, למימרא דלאו הכריחא הוא, דרב הונא לית ליה דרב פפי אבל קושטא דמילתא דליתא לדרב פפי ולא קיימא לן כוותיה וכדמוכח התם, ובהדיא נמי מוכח בפרק הכל הגט [שם] דרב לית ליה לדרב פפי אלא דהכא כיון דלחד לישנא משמיה דרב הונא בלחוד בלא רב מתנו לה פריקי לה הכי כדי לאוקומי לרב הונא כרב פפי, אבל לאידך לישנא דמתנו לה משמיה דרב ליכא לאוקומה בהכי כי היכי דתיקום רב כרב פפי דהא בהדיא מוכח התם דרב לית ליה דרב פפי ואנן נמי לא קיימא לן כוותיה וכדכתיבנא, והילכך מימרא דרב הונא כפשטה אתיא דעד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם אף על פי שכבר נכתבה האשרתא דלמחזי כשיקרא [לא חיישינן, אבל יש מקומות דחיישינן למחזי כשיקרא] כגון כתובו בהוני וכתובו יומא דקיימותו דכלהו לא דמו להדדי, ושם בריש פרק כל הגט הארכתי בזה וחלקתי ביניהם בס"ד.
שמע מינה עד נעשה דיין. כלומר לאחר שהעיד, דהא הכא אלו לאחר שהעידו בפני השלישי שאינו מכיר נעשו דיינים, וכמו שפרש"י ז"ל שאילו השנים הוא שמעידים בפניו, וכדכתיבנא לעיל.
ושמע מינה דיינים המכירים חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם. כלומר דלא תימה דהגדה בעיא בדיני ממונות משום דכתיב בהו אם לא יגיד וכסברא דרב אשי בסמוך, דודאי לא בעיא הגדה, דלא תהא שמיעה גדולה מראייה וכדאמרינן בכל דוכתא, ואם תאמר, אם כן מאי שנא דרב אשי דסבר דבעי הגדה ומאי שנא מקדוש החודש דמקשינן להדיא ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ותירץ הראב"ד ז"ל, דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתיב בהו אם לא יגיד אלמא דבעיא הגדה, אבל בקדוש החדש לא כתיבא ביה הגדה, אלא כזה ראה וקדש.
ושמע מינה דיינים שאין מכירין חתימות ידי העדים צריכים להעיד בפני כל אחד ואחד. ואם תאמר, מאי קא משמע לן פשיטא ואמאי תיסוק אדעתין דלא, ויש לדחוק ולומר, דאמסקנא סמיך דקיום שטרות דרבנן דלא תימה כיון דקיום שטרות דרבנן שלא יהא צריך להעיד בפניו ושיהא אפשר לו לסמוך על האחרים שיודע הוא שמכירים אותה אף על פי שאינן מעידין בפניו בתורת עדות קא משמע לן דאפילו הכי לא לסמוך עלייהו אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות. רבינו נר'.
דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד, כלומר, דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימה בשאר דייני, מכל מקום, כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו ומיקיימינן בחד אם לא יגיד בהכי סגי, והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר, כלל דאלמא אי איקיימה הגדה במקצתם בהכי סגי. ויש שפירשו דהכי קאמר, שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר, העדות שהעידו בפני שלישי זה היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר, בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונות ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, דאי לא הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר, דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר, ואחר שהעידו נעשו אלו דיינים עמו. ואם תאמר, אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר, דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי, אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי, אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין [ה' ע"ב] בפני כמה נותנו לה בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם, והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן, הרב מורי ר"ש נ"ר. ולענין פסק הלכה, לא קיימא לן כרב אשי דאמר דבעינן הגדה בדיני ממונות, משום דהא דרב אשי דחיא בעלמא הוא, ואפשר דאף רב אשי לא סבירא ליה הכי אלא דחויי הוא דקא מדחי ליה, והיינו דנקיט לה בלשון דילמא, והילכך לא בעינן הגדה בדיני ממונות כלל, דאף בדיני נפשות החמורים לא בעינן הגדה, וכדמוכח בבא קמא בהחובל [צ' ע"ב] ובסנהדרין [ל"ד ע"ב] אלא דנין על פי ראייתו אי לאו משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה דבעינן עדה מצלת, וכיון דחזו דקטל נפשה תו לא חזו ליה זכותא, וכדאיתא התם [עי' ראש השנה כ"ו ע"א], דאי לאו הכי לא בעיא הגדה כלל דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, וכל שכן בדיני ממונות דלא בעינן הגדה כלל וכן פסק רבינו אלפסי דלא כרב אשי, והראב"ד ז"ל הביא ראיה, דלא בעינן הגדה בדיני ממונות, מיהא דאמרינן בבבא בתרא [קי"ג ע"ב] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין, רצו עושין דין לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין, אבל ביום נעשים דיינים אם ירצו, ואפילו בלא הגדת אחרים, ומיהו לאו ראיה היא דשאני התם דאיכא הודאת בעל דבר וליכא למימר דאם הודה בעל דבר בבית דין לא יהא חייב כיון דליכא הגדת עדים.
איתיביה רב ספרא לרב אבא ועד נעשה דיין והתנן ראוהו שלשה והם בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד. אוקימנא לה בדוכתא [ר"ה כ"ה ע"ב, ב"ק צ' ע"ב] בשראוהו בלילה אי אפשר להם למחר לקדש החודש על פי אותה ראייה משום דבלילה כיון שלא היו ראויין לדון נזדמנו להעיד, וכל שנזדמן להעיד הרי הוא כעד המעיד, ואין עד המעיד נעשה דיין, ודוקא השנים שצריכין לעדות, אבל השלישי כיון שאינו צריך לעדות אינו כעד שהעיד, והילכך מצטרף עם חבריהם. ובתוספות [ד"ה וש"מ] פירשו דטעמא דאין מקדשין על פי ראייתם שראו בלילה משום דאותה ראיה הויא לה כקבלת עדות, וקבלת עדות אינה בלילה, וצריך קבלת עדות אחר, ומיהו היחיד כיון שלא העיד נעשה דיין, דעד היודע נעשה דיין, ואם היו חמשה, שנים מהם נעשים עדים ושלשה מהם דיינים, ואף על פי שכולן יודעין בדבר נעשין דיינים, דעד היודע נעשה דיין בכל מקום. והכי איתא נמי בהחובל [ב"ק צ' ע"ב] דאמרינן התם, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, אמר רבי טרפון מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינים, ואפילו רבי עקיבא דפליג עליה ואמר דכולן עדים הן, לא פליג אלא בדיני נפשות, ומשום דבעינן עדה מצלת, הא בעלמא מודה וכדכתיבנא לעיל. והא דאקשי ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה, הכי קא מקשינן לפום חד לישנא דלעיל דפרישנא דכיון שראוהו בלילה הוו לה כעדים שנזדמנו להעיד שהם כעדים המעידים לותבו בדוכתייהו וליקדשו הם עצמם ולמה הוצרכו להושיב מחבריהם אצל היחיד. ואם תאמר משום הגדה, לכולי עלמא ואפילו לרב אשי לא בעינן הגדה בקדוש דכזה ראה וקדש כתיב וכדפרישית לעיל. ולאידך לישנא דכתיבנא משום דהוי כקבלת עדות ואין קבלת עדות בלילה, הכא הכי קא מקשינן ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה, כלומר למה מקדשין החודש האחרים יושיבו אחד מחבריהן אצל השנים ויעיד זה בפניהם ואחר כך יושיבו זה אצלם ויקום אחד מהם ויעיד, ואחר כך יקדשו את החודש הם עצמם לאחר שהעידו, כיון דאמרת דאין המעיד נעשה דיין, וכן אמרו בירושלמי [ר"ה פ"ג ה"א] ולותיב חד וליקום חד, זה הטעם האחרון עיקר דודאי משום ראייתן שבלילה לא נזדמנו להעיד דמי זימנם לאלו. ואם תאמר שהרי נתכוונו להעיד כיון שהיה בשעה שאינה ראוייה לדון, משום כונה אין אדם נעשה עד עד שיעיד, או יזמינוהו להעיד, וכבר כתיבנא לה בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות בס"ד.
והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין והתם [ר"ה כ"ה ע"ב] בדוכתא דייקינן מינה דעד נעשה דיין לא קשיאן אהדדי, דהתם דייקינן מינה דעד היודע נעשה דיין, ופשטינן לה מדהושיבו חד מינייהו אצל חבריהן. ואף על פי שהוא עד היודע, והכא אתא למפשט מינה דעד המעיד אינו נעשה דיין, ודייקינן לה מדלא מקדשי הם עצמם את החודש לאחר שהעידו, ואסיקנא דבעדות החודש שהוא דאורייתא עד המעיד אינו נעשה דיין, אבל בקיום שטרות דרבנן עד המעיד נעשה דיין. וכללא דמילתא בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין ואף על פי שהעידו אחרים לפניו, כרבי עקיבא משום דבעינן עדה מצלת וליכא, דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא. ובדיני ממונות ובקידוש החודש שהוא דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל לא עד המעיד, דבקיום שטרות אפילו עד המעיד נעשה דיין, וכן בגיטין [ה' ע"ב] גבי שליח המביא גט אמרינן דהוא נעשה דיין ואף על פי שמעיד ושם הארכתי בזה בריש פרק קמא גבי בפני כמה נותנו לה בס"ד.
שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. פר"ח ז"ל, דאף על פי שכתבו כשר לשון האשרתא כיון שלא חתמו לא נתבטל מושבם ואכתי מעמד שלשתן קיים, הילכך מעידין עליו אלו השנים, או עדים אחרים דעלמא וחותם, אבל משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא עדים דעלמא, משום דמכיון שחתמו נתבטל מושבם ושוב אינם יכולים להצטרף. ואקשינן ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר, אמאי אמרינן דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם ואיכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה שהיה בחזקת כשר והילכך מעולם לא נתבטל מושבם, ואי ערער דפגם משפחה כל שכן דלא נתבטל מושבם, ואפילו משחתמו גם כן מעידים עליו וחותם משום דגלוי מילתא בעלמא הוא, ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרינן הני ידעינן ביה דעבד תשובה, ומשחתמו אין מעידין עליו וחותם, משום דאף על פי שכבר עשה תשובה לא הוכשר עד שעה שהעידו עליו ובאותה שעה כבר נתבטל מושבם זה תורף פירוש ר"ח ז"ל, וכן כתבו התוספות [ד"ה תרי], דגברא אף על פי שעשה תשובה לא הוכשר עד שעה שהעידו עליו, וזה תמה, וכי עדותו מכשירתו, תשובתו מכשירתו, וכיון שכן משעה שעשה תשובה ראוי להכשירו והשתא כשהעידו עליו גלוי מילתא בעלמא הוא. ועוד דלפי פירושו לא אתי שפיר הא דאקשינן אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא, דהכי הוה ליה למימר אי ערעור דפגם משפחה נמי, כיון דהא נמי הוא קושיא למשחתמו אמאי אין מעידין, לפיכך נראה עיקר כפרש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל, שפירשו דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משום דליכא נגיעת עדות, אבל משחתמו אין מעידין עליו משום נגיעת עדות, דנוגעין בעדותן הן כיון שנצטרפו עמו דגנאי הוא להם להצטרף עם פסול, ומשום הכי מעידין עליו. ואקשינן היכי דאמי אי ערער דגזלנותא אפילו קודם שחתמו אמאי מעידין עליו וחותם דהא תרי ותרי נינהו וגברא פסול הוא מספיקא דלא מוקמינן ליה אחזקיה כיון דאיכא חזקת ממון לאידך דלא אמרינן אוקי גברא אחזקיה להוציא ממון מחזקתו, ואף על גב דלקמן [כ"ו ע"ב] גבי כהן אמרינן דמוקמינן לבהדי תרי ומוקמינן גברא אחזקתיה שמוחזק לן באבוה דכהן הוה, אי לאו משום זילותא דבי דינא, התם לאו לאפוקי ממונא קאמרינן אלא לענין תרומה בלחוד, אבל לאפוקי ממונא לא אמרינן אוקי גברא בחזקתיה ואפילו לדידן דסבירא לן דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד.
<h2>דף כב.</h2>
ואי ערער דפגם משפחה משחתמו אמאי אין מעידין עליו. דגלויי מילתא בעלמא הוא, ובדבר שהוא עשוי להתגלות לא חשידי דמשקרי ואינן כנוגעים בעדות, ופרקינן לעולם ערעור דגזלנותא, וכגון דקאמרי הכי ידענא ביה דעבד תשובה, הילכך משחתמו אין מעידין עליו משום נגיעת עדות וקודם שחתמו מעידין עליו וחותם דהא מסהדי דכשר הוא, ולפי דבריהם ז"ל למדנו, דקרוב שהעיד בשעה שהיה קרוב ואחר שנתרחק גם כן מודה בעדותו, (ו)שאין מאמינין אותו משום דחיישינן לנגיעת עדות. ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל ראיה דתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומייהו מיהא דאמרינן לעיל [י"ט ע"ב] ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלא דלא אמרינן אוקי גברא אחזקיה, אף על פי שדינו דין אמת, הא לאו ראיה היא כלל, משם דהתם מאי חזית דמוקמינן לההוא דשטרא בחזקת כשרות ולא מוקמינן לאידך בחזקת כשרות, והא דבר ברור הוא דבשני כתי עדים מעידין זו כנגד זו ליכא למימר הכי דאמאי מוקמינן לחדא בחזקת כשרות טפי מחברתה, אלא בשני כיתי עדים שמעידות על איש אחד בהא הוא דאיכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה, ועוד דהא פרישנא לעיל לחד לישנא דלאו בפסולא דגזלנותא עסקינן, אלא בפסול קורבא דאי לא לא הוו תרי ותרי דבתראי מהימני, ואפשר שהרב ז"ל מפרש לה אפילו בפסול דגזלנותא וכדפרישית לעיל לאידך לישנא. ואם תאמר, שראיתו של רבינו ז"ל מקטנים היינו אמאי לא מוקמינן להו אחזקתייהו דנימא דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים וכדריש לקיש דאמר [לעיל י"ט ע"א] דחזקה היא דאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, הא נמי לאו ראייה היא כלל, דלא אלימא להו האי חזקה לרבנן במקום עדים, ואין אומרים בחזקות זו דומה לזו, ועוד דאפשר דרבנן לא סבירא להו הכי אלא בעדים גדולים, דבעדים גדולים הוא דאיכא למימר דאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול אבל כשהן קטנים ליכא למימר בהו האי חזקה דלאו בני דיעה נינהו. ויש מביאין ראיה לדברי ר"ח ז"ל, דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן אוקי גברא אחזקיה, מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"ב] (ר"ח ז"ל, דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן אוקי גברא אחזקיה, מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין) ואיתא נמי בפרק חזקת [ב"ב ל"א ע"ב], שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, אלמא דמוקמינן לכל חדא וחדא אחזקתה אף על גב דפסלי אהדדי ואפילו לאפוקי ממונא, אלמא דחזקת גופן עדיפא מחזקת ממון. וכתב הרמב"ן ז"ל, דזו לאו ראייה היא כלל דהתם שאני שאין הכחשתן פסול ברור והם אינן מעידין זה על זה על גופן של עדים לפוסלן, ואפילו באותה עדות קיימא לן נהי דאיתכחיש באכילה באהבתא מי אתכחוש [ב"ב ל"א ע"א], וכל שכן בעדות דעלמא שבאין בזו אחר זו דאמרינן בכל שעתא ושעתא היא הכשירה, ודמיא למאי דאמרינן בפסחים גבי טומאה דאם באו לישאל שניהם בבת אחת טמאין, בזה אחר זה טהורין, ולענין פירושה דשמעתין פרש"י ז"ל, והרב אלפסי ז"ל, נראה עיקר.
שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד. שהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, כתב רבינו נר' דלישנא רויחא נקט דחד ליתוהי לאו דוקא, דכיון דכתב במותב תלתא כחדא הוינא תו לא צריך, ותדע לך, דהא אמרינן דאי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך, ולא גרע במותב תלתא מבי דינא, ועיקר חדושיה דרב זירא הוא דצריך למכתב במותב תלתא, כיון דלא חתימי אלא תרי מה שאין כן דאי חתימי בה תלתא לא צריך ליכתב במותב תלתא כחדא הוינא דכיון דחתימי כולהו לא חיישינן דלא היו במותב אחד, אבל השתא דחתימי תרי חיישינן דדילמא לא הוו אלא תרי, ולפיכך צריך למכתב במותב תלתא לאשמועינן דתלתא הוו.
דכתוב ביה בי דינא דרבנא אשי, ודילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל סבירא להו. ראיתי מי שרצה להוכיח מכאן דבקיום שטרות בעינן שלשה לעולם ולא סגי ביחיד מומחה, אף על פי שבשאר דיני ממונות רשאי לדון יחידי, בקיום שטרות לא, דהא בי דינא דרבנא אשי ודאי גמירי וסבירי הוו ויחיד מומחה שדן בעלמא בשאר דיני ממונות היינו דגמיר וסביר, ואפילו הכי אמרינן הכא גבי קיום דלא מהני עד דהויין תלתא. ולא נהיר, דאם כן מאי דמקשינן ודילמא בי דינא דרב אשי כשמואל סבירא להו, דדילמא לאו כשמואל סבירא להו בשני הדיוטות שדנו שיהו דיניהן דין, אלא הכא משום דהוי מומחין סבירא להו דבתרי סגי או בחד, ועוד, דמאי שנא קיום משאר דיני ממונות, אם תאמר משום קבלת עדות, דבקבלת עדות בעינן שלשה, הא ליתא אטו בעלמא כשדן יחידי מי לא מקבל עדות, ועדות זו מאי שנא מעדות דעלמא, ואם תאמר משום דיחיד מומחה אף על פי שדינו דין לא מהימן אלא בעד אחד הכא שנים מומחין הוי ושנים מומחין ודאי דיניהם דין ונאמנין בכל דבר, כגון דתרי נינהו, אלא ודאי בקיום ביחיד מומחה סגי אלא [דאין] נאמנות אלא בעד אחד וכדכתיבנא לעיל. אלא דבי דינא דרב אשי מסתמא לא הוי גמירי וסבירי, דבתלמוד רב אשי איכא דסבירי וגמירי ואיכא דלא גמירי, וכיון שכן אף על גב דכתי' בה בי דינא דרבנא אשי ביה חיישינן דדילמא מהנך דלא גמירי וסבירי נינהו ואין דיניהם דין אלא בשלשה ואפשר דאינהו סברי כשמואל אמר דדיניהן דין דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי ואמרנא ליה לרבנא אשי, כלומר, אמר לנא רבנא אשי שנזקק לדין זה ואמרנא ליה שעשינו מצותו והוזקקנו לו דכיון דעל פיו ובמצותו הוזקקנו לדין זה על פיו נתקיים וכסברתו דרב אשי ודמי לית ליה דשמואל, ומיהא שמעינן דלית הילכתא כשמואל דאמר שדיניהן דין, דודאי אין דיניהן דין.
אמר רב אסי מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר [דברים כ"ב ט"ז] את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה. הקשה הרב מורי הר"ש נ"ר, דהכא משמע דרב אסי סבר דדוקא אב הוא שנאמן להתירה ומשום מיגו, הא אחר דליכא מגו [לא], ואלו בקידושין פרק האומר [ס"ג ע"ב], דאף אחר נאמן להתירה, דתנן התם, קדשתי את בתי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, ורב אסי אמר דנאמן אף לכנוס, וניחא ליה, דהתם משום דאחר חזקה לא משקר, דרתותי מירתת דילמא מדכר אב ולא מחפה עליה, דכעין האי טעמא אמרינן התם אליבא דרב, אבל הכא קא סלקא דעתך דרב אשי דאי לאו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא הוה מהימן אב להתירה, דאב לא מירתת.
והא למה ליה קרא הוא אסרה הוא שרי לה, פירוש קרא הוא דקשיא ליה, דכיון דסברא הוא לא אתי קרא להכי אבל מתניתין לא קשיא ליה דאורחא דמתניתין למיתני כולהו דיני, ואף על גב דתלו בסברא, והיינו דלקמן [ס"ג ע"ב] אמרינן דצריכי כולהו הפה שאסר דתני במתניתין דאף על גב דסברא נינהו, אורחא דתנא למיתנינהו כלהו כל היכא דלא נפקי חד מחבריה, והתם הא אמרינן דלא נפקי דלא דמו.
אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה. פירוש, ולא נפקא לן משום דבידו לקדשה דאף על גב דרשאי לקדשה לאו בידו לקדשה, כיון שהקידושין תלויין (באחד) [באחר] כדאמרינן בקידושין פרק האומר [ס"ד ע"א] נהי דבידו לקדשה אלו אמר האי דלא ניחא לי בגווה מי מצי מקדש לה בעל כרחיה, אלא רחמנא הוא דהימנא ואף על גב דלאו בידו לקדשה וכדאיתא בהדיא התם. וקשיא לן, ואמאי שני ליה דקרא אתא לכדרב יונה לפטור יבם המוציא שם רע על נשואי אחיו, ולא שני ליה דקרא איצטריך אף על גב דליכא הפה שאסר, כגון לאחר כדי דיבור שנאמן האב לומר למי קדשה והזה הוא דאתא להכי. ויש לומר, דהא נמי פשיטא ולהא לא איצטריך קרא, דכיון דבידו לאסרה דבר ברור הוא שנאמן לומר אף לאחר זמן למי קדשה, שהרי אינו סותר דבריו הראשונים אלא שמברר אותן, וכל כי האי גונא שמברר דבריו נאמן ואפילו לאחר זמן, ומשום הכי (אי) שני ליה דקרא לכדרב יונה הוא דאתא. ואי קשיא לך, ומעיקרא דקא סלקא דעתך דרב אסי דקרא לאשמעינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאיצטריך, מי איכא למימר דאילו פירש לאחר כדי דבור למי קדשה שלא יהא נאמן, איכא למימר דאין הכי נמי דרב אסי הוא דסבר הכי שלא יהא נאמן, או אפשר דאף לרב אסי נמי נאמן דכיון שנאמן לשעתו נאמן לאחר שעה כיון שאינו אלא מברר דבריו, ואנן אמרינן דקרא לא איצטריך אלא לא להכי ולא להכי דסברא הוא.
אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. כלומר, ואפילו לאחר כדי דבור והיינו דאיצטריכו לטעמא דנתנה אמתלא לדבריה, אבל תוך כדי דבור לעולם נאמנת ואפילו בלא אמתלא שהרי היא יכולה לחזור בה דכל תוך כדי דבור כדבור דמי [עיין נדרים פ"ז ע"א] ובמתניתין דאשת איש הייתי וגרושה אני, ונשביתי וטהורה אני, וכן שדה זו של אביך היתה [לעיל ט"ו ע"ב] דאתיא להו משום הפה שאסר, ואף על גב, דאינן נאמנין אלא תוך כדי דבור, התם משום דעומדים בדבורם הם ואינם חוזרים בו, והילכך אי לאו משום טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני דהא לא הדר בהו דנימא שיהו נאמנים משום דכל תוך כדי דבור כדבור דמי ומשום הכי אצטריכי' לטעמא שהפה שאסר, וכדכתי'.
והא דאמרינן דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. דוקא בטענה הנכרת ובדברים שיהו נראין לנו שהן כדי לסמוך עליהן הא לאו הכי לא. וכתב רבינו נר', שאם אמרה מקודשת אני לפלוני ואף על גב דנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת, דכיון שהודית שהיא שלו לא כל הימונה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו, ומיהו, אם הוא מודה שלא קדשה נראה שנאמנת. והא דבעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו (דתימא) [דמשמע] דמספקא ליה בהא, אף על גב, דבההיא דלעיל אמרינן דנאמנת, ורב נמי דאמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, דמשמע דההיא דלעיל פשיטא טפי, איכא למימר משום דהכא כיון שאפשר בתקנתא דהא אפשר בטבילה (דהא) [בהא] אפשר דלא סמכינן אמתלא. אי נמי, דכל לגבי בעל הוה לה למימר ליה בהדיא לית בחילו [עי' ירושלמי בפירקין סה"ב] או בושה אני מאמך או מאחותך, ואפילו הכי אמרינן דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.
<h2>דף כב:</h2>
שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. פירוש, אף על פי, שנשאת לאחר שבאו עדים ובשנשאת לאחד מעידיה ואומרת בריא לו, ופרש"י ז"ל באומרת בריא לי שאין לבי נוקפי ומוחזקני בו שאלו היה קיים היה בא, ואין אשם תלוי אלא במי שלבו נוקפו. ואינו מחוור, דאף על פי שאין לבו נוקף והיא חושבת שאינו קיים, כיון שאינה יודעת הדבר בבירור ואיכא תרי ותרי אכתי ודאי איכא אשם תלוי דלא נפקא מספקא דתרי ותרי, אלא בדבר ברור. לפי' הנכון, באומרת בריא לי שראיתיו מת. ואי קשיא לך, אם כן, לכתחילה אמאי לא תנשא, ולר' מנחם ב"ר יוסי אם נשאת לאחר שבאו עדים אמאי תצא, ותפוק לי שהאשה אמרה מת בעלי נאמנת, וכדאיתא ביבמות [ק"ד ע"ב] ונראה שדוחק קושיא זו, הוא שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כך, והא לא קשיא כלל דאיהו לא מהימנא אלא היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים אמירה דידה לא כלום היא, והילכך כיון דתרי ותרי נינהו אף על פי שנשאת לאחד מעדיה ואומרת בריא לי, דינא הוא דלכתחילה לא שבקינן לה לאינסובי.
ומדאמר הכא הבא עליה באשם תלוי קאי. איכא מאן דאמר דמיהא שמעינן דהלכתא כההיא לישנא דאיתמר ביבמות [ל"א ע"א] דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן איתתא אחזקתה, דאי לא תימה הכי, אלא דספיקא דרבנן הוא ומוקמינן איתתא אחזקתה, אם כן היכי אמרינן הכא, דהבא עליה באשם תלוי קאי, דהכא היכי דמי אי בחזקת אשת איש קיימא הוה לן למימר דהבא עליה בחטאת קאי, ואי בחזקת פנויה קיימא אפילו אשם תלוי ליכא דליכא אלא איסורא דרבנן, דמדאורייתא הוה לן לאוקומה אחזקתה ולהתירה לגמרי, והא ליתא דודאי התם ביבמות אסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא אבל מאורייתא מוקמינן איתתא אחזקתה ואפילו רבנן נראה דלא אמרו אלא באשת איש, ומשום חומרא דאשת איש, כגון שאם היתה בחזקת פנויה, ותרי אמרי נתקדשה ותרי אמרי לא נתקדשה, לא אמרינן דנוקמה אחזקה מדרבנן משום חומרא אף על גב דמדאורייתא הכי דינא אבל בעלמא מוקמינן לה אחזקה, ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ומיהו מיהא דהכא לית להו ראיה כלל, דהכא מאי עסקינן כגון דקיימא בחזקת פנוייה, ומיהו כיון דלחד לישנא דאיתמר התם איכא אשם תלוי, ולאידך לישנא מאיסורא דרבנן לא נפיק לא דק ונקט הבא עליה באשם תלוי קאי והוה ליה כמאן דאמר הבא עליה באיסור קאי, ואפילו קיימא נמי בחזקת אשת איש, ולמאן דאית ליה דתרי ותרי ספיקא דרבנן הבא עליה בחטאת, הכא נקט ליה לישנא רויחא, ולומר לפחות ואפילו למאן דמיקל טפי הבא עליה באשם תלוי קאי, וכל שכן למאן דאמר דספיקא דרבנן דאיכא איסורא טפי דקאי בחטאת.
והא דאמר רב ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה. ליכא לאקשויי מיהא דתנן ביבמות [כ"ה ע"א] מת, הרגתיו, הרגנוהו לא ישא את אשתו, דהתם הוא בעד אחד משום דחיישינן דדילמא עיניו נתן בה, אבל בשני עדים ליכא למיחש להכי, דהא אתתא לבי תרי לא חזיא [ורבינו] ר"ח ז"ל פירש, דהכא בשנשאת לעד אחד חוץ מאלו השנים שמכחישין (שלא תנשא) משום דאי נשאת לאחד מאלו לא נשאר אלא עד אחד שיהא ראוי להאמין, ועד אחד במקום שנים לא כלום הוא, ואין צריך לזה, ומה שכתבנו הוא הנכון.
אמר אביי תרגומה בעד אחד. עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי כדעולא וכו'. והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, פי' וכשבאו בזה אחר זה, אבל אם באו בבת אחת ליכא מאן דאמר דעד שאומר מת מהימן כשנים דאדרבה הוה ליה עד אחד בהכחשה ולא כלום הוא, וכדאיתא ביבמות [קי"ז ע"ב], ובסוטה פרק מי שקנא לאשתו [ל"א ע"ב].
אי הכי אפילו לכתחילה נמי. פירוש, הכא הוא דקשיא לן, משום דעד אחד במקום שנים לאו כלום הוא אבל לעיל דהוי תרי ותרי התם ודאי מדינא הוא דלכתחילה לא תנשא וכדכתיבנא לעיל. ואסיקנא דמשום לזות שפתים הוא דאינה נשאת לכתחילה, והכא היינו לזות שפתיים משום דלא משמע להו לאנשי דעד אחד ראשון והעד האחרון יהא כאחד במקום שנים, אבל ודאי היכא דשנים אומרים מת ואחד אומר לא מת בכי הא ודאי תנשא לכתחילה ואפילו משום לזות שפתים ליכא דכולי עלמא ידעו דעד אחד במקום שנים לא כלום הוא. ואפילו במקום חד נמי אם נשאת לא תצא ולא דוקא אם נשאת אלא אפילו התירוה לינשא לא מפקינן ליה מהיתרא הראשון, וכדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום [קי"ז ע"ב] על מתניתין דעד אחד אומר מת, ועד אומר לא מת, נשאת לא תצא ואמרינן עלה בגמרא משום האי טעמא דעולא דלאו דוקא נשאת אלא אפילו התירוה לינשא לא תצא מהיתרא הראשון.
סיפא עד [אחד] אומר נתגרשה ועד [אחד] אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד. מדאמרינן האי לישנא דתרווייהו באשת איש קא מסהדי משמע דמעיקרא לאו בחזקת אשת איש קיימא אלא אפומא דהני הוא דידעינן דהוי אשת איש, וקשיא לן והיכי מתוקמא אשת איש אפומא דהני כיון דמכחשי אהדדי דהא על כרחין חד מינייהו פסול הוא וכדאמרינן בבא בתרא [ל"א ע"ב] גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דלא מצטרפו חד מכת זו חד מכת שניה משום דודאי איכא חד מינייהו דפסול. ותירצו בתוספות דהכא כגון שזרק לה גיטה זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ובהא עבידי דטעו, וכיון דכן לא חשיבא הכחשה למפסלינהו. ואיכא דמפרש דהכא לא מכחשי אהדדי, אלא האחד אומר שנתגרשה והאחד אומר שידע שהיתה אשת איש ולא ידע שנתגרשה שאין הוא אומר בבירור שידע שלא נתגרשה, ואמרינן דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי קאמר נתגרשה הוה לה חד והא דאביי לא שייכא בפלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בעד אומר תנאי, ולמימרא דאביי סבר לה כרב פפא דאמר התם דתרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, דאפילו רב הונא בריה דרב יהושע דפליג התם משום דלמעקר סהדותיה קא אתי, הכא מודה, דהכא ודאי מאן דאמר נתגרשה לא עקר לסהדותיה דנשואין לאו בגירושין מיתלו, מה שאין כן התם, שהמכירה או ההלואה נתלית היא בתנאי, אבל כאן אינו כן אלא מילתא אחריתי היא לגמרי ולפרעון דמי, ומיהא שמעינן דאפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אם אמרו זה כתב ידינו והאחד אומר שהשטר פרוע שאינו נאמן, ואמרינן דתרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר פרוע הוא הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכדכתיבנא לעיל. והאי פירושא אתי שפיר אלא דסיפא לא הוי דומיא דרישא דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת על כרחין בדמכחישי אהדדי קא מיירי, דאי לא פשיטא דעד אחד שאומר מת נאמן ואפילו לכתחילה נמי תנשא, ואפשר דהא כדאיתא והא כדאיתא, ורישא בהכחשה וסיפה בלא הכחשה, ורבא ורב אשי דמוקמי לה בתרי ותרי לא פליגי עליה דאביי בעיקר דינא, דודאי מודו ליה בהאי דינא, אלא דנאדו מאוקמתיה משום דלא ניחא להו לשבושי לישנא דמימרא דרב יוחנן, ואפשר עוד לפרשה דמכחשי אהדדי דומיא דרישא, וכגון דקאמרה איהי גם כן אשת איש הייתי וגרושה אני, ואף על גב דעדותם לא כלום הוא, כיון דמכחשי אהדדי, מכל מקום איהי הא אמרה דאשת איש היתה ולא מהימנא למימר גרושה אני משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון דאיכא עדים דידעי בדבר לא יכלה למימר פנוייה אני ואזיל ליה מיגו, והא דאמרין תרווייהו באשת איש קמסהדי ואיהי אינה נאסרת לפום האי פירוש' אלא משום דשויה אנפשה חתיכא דאיסורא, היינו טעמא משום דאי לא דתרווייהו באשת איש קא מסהדי, איהי מהימנא למימר גרושה אני משום מיגו, והשתא מאן גרם לה דלא יכולה למימר הכי משום דהני תרווייהו הוו ידעי דאשת איש הות, ומשום הכי הוא דאיצטריך לטעמא דתרווייהו באשת איש קא מסהדי וכדכתיבנא.
מיתה אינה יכולה מכחישתו. והילכך כי אמרי לה שמת דייקא ומינסבא, אבל גירושין יכולה מכחישתו, כלומר, אי אתי בעל יכולה למימר גרשתני וכדרב המנונא הילכך לא דייקא ומינסבא ומיהו כי קאמרינן הכא דאם נשאת קודם שבאו עדים דלא תצא, או לרבנן אף על פי שבאו עדים, הני מילי בשנשאת לאחד מעידיה, ובאומרת בריא לי וכדאוקימנא לעיל והוא הדין לאוקימתא דרב אשי נמי הכי, ורב [אשי] אמר כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גירשה, מיתה ליכא לברורה הילכך אף על פי שנשאת לאחר שבאו עדים לא תצא כרבנן, גירושין איכא לברורה דאמרינן לה אחוי גיטך, הילכך אם נשאת לאחר שבאו עדים תצא, ואפילו רבנן מודו בהא והני מילי במקום הכחשה, אבל שלא במקום הכחשה דליכא אלא תרי דאמרינן עכשיו גירשה, אף על גב דאמרינן לה אחוי גיטך, אם אמרה שנתקרע או שנאבד נאמנת ולא חיישינן לה ואפילו במקום הכחשה דוקא דאמרי עכשיו גירשה, אבל היכא דאמרי (עכשיו) גירשה, אף על פי שנשאת לאחר שבאו עדים לא תצא כרבנן, ומיהא שמעינן דלית הילכתא כרבי מנחם ב"ר יוסי לא במיתה ולא בגירושין אלא כרבנן דפליגי עליה, דהא רב אשי דהוא בתרא קאי כוותיהו, וכדפרישית. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל [בסוגיין רמז כ"ג].
<h2>דף כג.</h2>
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. יש מביאין ראיה מכאן דקיימא לן כמאן דאמר דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן איתתא אחזקה, והיינו דקשיא ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דאילו למאן דאמר ספיקא דרבנן ומוקמינן אתתא אחזקה, מאי קושיא, ברישא מוקמינן לה אחזקה (דקמייתא) [דקיימא] בחזקת פנויה ומוקמינן לה אחזקה דקיימא בחזקת אשת איש, ולפיכך אפילו נשאת תצא. והא לאו ראיה היא כלל, חדא דבעי לתרוצה אפילו למאן דאמר דתרי ותרי ספיקא דאורייתא כי היכי דלא תיקשי ליה ואורחא דתלמודא הוא בהכי, ועוד דניחא ליה לאוקומה רישא וסיפא בחד גוונא, וכולה מתניתין דקיימה בחזקת פנויה.
אמר רב פפא [גיר' הרי"ף, ולפנינו אמר אביי] תרגומה בעד אחד. עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה, תרווייהו בפנויה קמסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד וקשיא לן, ולמה ליה למימר תרווייהו בפנוייה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, דמשמע דטעמא משום האי דקאמר לא נתקדשה הא לאו הכי אלא דלא אמר כלום אסרינן לה אפומא דהאי דאמר נתקדשה, ואמאי דהא עד אחד בקידושין ולא כלום הוא, לא שנא אומר נתקדשה בפני עד אחד ולא שנא אם אמר אחד נתקדשה בפני שנים, דטעמא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא, וכיון דכן ליכא הפרישה בהכי, וכדמוכח בקידושין פרק האומר [ס"ו ע"א], ותירץ הרמב"ן ז"ל, דרב פפא לטעמיה דאמר התם בקידושין פרק האומר גבי מעשה דחבילה דהמקדשה בעד אחד חוששין לקדושיו, והילכך אי לאו אידך דקא מכחש ליה, ועד אחד בהכחשה לא כלום הוא, הוה ליה מקודשת גמורה, והא דאצטריכא להכחשתו של [עד] שני, הני מילי כשאשה זו אינה מכחישתו אלא בשותקת או שאומרת איני יודע[ת] אי זרק הקידושין קרוב לו או קרוב לה, אבל אם מכחישתו עד אחד בהכחשה לא כלום היא. ואפילו באסורין, ואפילו בהכחשת בעל דבר וכדמוכח נמי התם גבי מעשה דחבילה ומיהו אכתי קשיא לשון תרווייהו בפנוייה קא מסהדי, והאי דאמר נתקדשה הוה ליה חד, דכיון דבחזקת פנוייה קיימא, אין אנו צריכין לעדותן בפנויה, והכי הוה ליה למימר עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה, מאן דאמר נתקדשה הוה ליה עד אחד בהכחשה, ועד אחד בהכחשה לא כלום הוא. ואיכא למימר דאין הכי נמי אלא דמשום דסירכא דסיפא דאיצטריך ליה למימר תרווייהו באשת איש קא מסהדי, נקיט ברישא כי האי לישנא, ולאו דוקא. ומיהו אכתי קשיא לן, דאי דמכחשי אהדדי מאי אתא לאשמועינן הא פשיטא דעד אחד בהכחשה לא כלום הוא, ואי לאשמעינן דלכתחילה לא תנשא, הא נמי קשיא לן אמאי לא תנשא בעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ודינא הוא דאפילו לכתחילה נמי תנשא, דאפילו משום לזות שפתים ליכא דבחזקת פנוייה קיימא. ובתוספות [ד"ה תרווייהו] תירצו, דהכא נמי בדלא מכחשי אהדדי לגמרי, אלא שזה אומר זרק לה קידושין קרוב לה וזה אומר קרוב לו, דעבידי דטעו בהכי, ואף על פי שאין עדותן כלום דמכל מקום הא מכחשי אהדדי ובמאי דמכחשי אהדדי לא איכפת לן אי הויא הכחשה גמורה או לא, דלא איתמר הוא אלא לענין דלא מפסלי אינהו, אבל לעולם לא שנא הכי ולא שנא הכי עדותן בטילה, איכא למימר דמכל מקום משום לזות שפתים איכא, כיון דלא מכחשי אהדדי, ומשום הכי לכתחילה לא תנשא, והא לא מיחוור דכיון דעדותן בטילה משום דחשבינן להו עד אחד בהכחשה ודאי אפילו משום לזות שפתים ליכא ולכתחילה תנשא. ותירץ רבינו נ"ר, דאף על גב דמכחשי אהדדי איצטריך אליבא דרב פפא דסבר דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו וקא משמע לן דלא תימא כיון דחוששין לקידושיו דיש לו נאמנות כשני עדים והוי אידך דאמר לא נתקדשה לגבי חד במקום שנים, דאינו כן אלא הרי הוא כעד אחד דעלמא ולאו משום דהימנותא גביה אלא משום דסבר רב פפא דעד אחד נאמן בקידושין מדינא כשאר איסורין, וכל היכא דאיכא דמכחיש ליה לא מהימן, דלא דמי לעד אומר מת דאמרינן דהימנוה רבנן כבתרי, דהתם הוא משום דמדינא בעי תרי דעדות גמורה בעינן, וכיון שכן כי המנוה רבנן לעד אחד הרי נתנו לו נאמנות כשני עדים וכי מכחיש ליה עד אחד הוא חד במקום שנים, אבל היכא דמדינא בעד אחד סגי לא משום דהימנותא דהימנוה הוא אינו כשנים אלא כעד אחד דעלמא, ומכל מקום לכתחילה לא תנשא, דמשום לזות שפתים איכא כיון דחזו אינשי דנאמן דסברי דמשום דהימנוה רבנן כבתרי הוא וחשבי אידך לגבי חד במקום שנים, רבינו נ"ר. ואפשר דמשום הא נקט לטעמא דהוי חד במקום שנים ולא נקט הוה ליה עד אחד בהכחשה אף על גב דאי נקטה בהכי ידעינן נמי, דכי אמרינן דעד אחד נאמן בקידושין לא משום הימנותא הוא אלא מדינא, מכל מקום עדיפא ליה למנקטה בהכי לאפוקי מההיא סברא דלא תימא דהימנותא גביה והוי אידך דאמר לא נתקדשה חד לגבי האומר נתקדשה, דאדרבה אי איכא למימר דהוי חד במקום שנים מאן דאמר נתקדשה הוא דאיכא למימר דהוי חד לגבי אותו שאומר לא נתקדשה דאדרבה מאן דאמר לא נתקדשה חשיב כבתרי. ומיהו הנכון, דמשום סירכא דסיפא נקטה וכדפרישית לעיל. ומיהו לפום האי פירושא אית לן למימר, דהתם בקידושין רב פפא גרסינן, ומיהו במקצת נוסחאות איכא התם רב פפי, ולפום האי לא אשכחן לרב פפא דאית ליה דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין, לפיכך כתב רבינו נ"ר, דאפילו אליבא דהילכתא דסבירא לן דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו איכא לפרושה ולא תיקשי לך מאי דאקשינן אטו עד אחד בקידושין כלום הוא, דהכא במאי עסקינן כגון דאמר אחד מהם אשת איש היתה ונתגרשה וחזרה ונתקדשה, ואידך אמר אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא ראיתי שנתקדשה, דהשתא לא מכחשי אהדדי ותרווייהו נמי מודו דאשת איש היתה וקא משמע לן רב פפא דלא תימא כיון דתרווייהו אמרי דבחזקת אשת איש הות וחד נמי קאמר דהשתא נמי אשת איש היא דהא קאמר שנתקדשה דאידך דקאמר שנתגרשה ולא ראה שנתקדשה דהוה חד לגבי שנים ואיהי בחזקת אשת איש קיימא, קא משמע לן דלא אמרי' הכי אלא אדרבה אמרי דתרווייהו בפנוייה קא מסהדי דהא תרווייהו מודו שנתגרשה, ואף על גב דאמרי תרווייהו דמעיקרא בחזקת אשת איש הות, כי אמרה נתגרשה עקרי לה לאותה חזקה והילכך מאן דאמר נתקדשה הוה ליה חד לגבי שנים, והשתא אתי שפיר לישנא דתרווייהו בפנוייה קא מסהדי והאי דקאמר אשת איש הות הוה ליה חד, מפי רבינו נ"ר.
רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך וכו'. סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא מאי קא משמע לן אף על גב דדיירי בחצר אחת היינו הך וכו', עד קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. וקשיא לן טעמא דאמרי לא ראינוה שנתגרשה הוא דלא תצא, ומשום דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא, הא אלו אמרו ראינו שלא נתגרשה אם נשאת תצא, והא קיימא לן כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי דשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אפילו נשאת לאחר שבאו עידיה לא תצא, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, וכדכתיבנן לעיל. והאי טעמא דאמרינן עלה הוא דקשיא לן, אבל ברייתא גופא לא קשיא לן דאתא לאשמועינן ואפילו הכי לא תנשא לכתחילה, ואיכא למימר דהכא אף על פי שלא נשאת לאחר מעידיה ואינה אומרת בריא לי אפילו הכי אם נשאת לא תצא דלא קאי עלה באשם תלוי משום טעמא דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא, וכן נמי אי אמרי הני עכשיו גרשה כיון דהני לא אמרי אלא לא ראינו שגרשה לא אמרינן לה אחוי גיטך, אבל אלו הוו אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך וכאוקמתא דרב אשי דלעיל. ומיהו קשיא לן רב אשי אמאי דחיק נפשיה לאפוכה לברייתא ולא אוקמה כגון דאמרי עכשיו קדשה ועכשיו גרשה וכדאוקים איהו גופיה לעיל ההיא דרב יוחנן כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה, וברישא גבי קידושין ליכא לברורה והילכך כיון דאמרי תרי דלא נתקדשה לא תצא ובשנשאת לאחד מעידיה וכדאיתא לעיל, אבל גירושין דאיכא לברורה אם נשאת תצא. ואיפשר לומר כיון דבחזקת פנוייה קיימא אף על גב דאמרי עכשיו גרשה לא אמרינן לה אחוי גיטך, אבל בההיא דרב יוחנן דהויא בחזקת אשת איש והיא באה להתיר עצמה על פי עדים אלו שאומרים שנתגרשה, בכי הא ודאי כיון דאמרי דעכשיו גרשה אמרינן לה אחוי גיטך אבל בהא דמעיקרא נמי בחזקת היתר קיימא לא אמרינן לה אחוי גיטך, כנ"ל.
לימא בדרב המנונא קמפליגי דמאן דמתני לה ארישא, היינו רב אושיעא, אית [ליה] דרב המנונא, ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא. וקא סלקא דעתך, דכי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו איתמר, וקשיא לן, אם כן, אפילו באו עדים קודם שנשאת תנשא לכתחילה, ואפילו כי יש עדים שהיתה בחזקת אשת איש אמאי אינה נאמנת להנשא לכתחילה, ואם תאמר, דהא דרב המנונא לא איתמר להנשא לכתחילה אלא שאם נשאת בדיעבד אמרינן דנאמנת ולא תצא, מכל מקום אכתי קשיא לן מתניתין דקתני דאם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא, דמשמע דווקא נשאת קודם שבאו עדים הוא דלא תצא, הא נשאת אחר שבאו עדים תצא, ואילו אליבא דרב המנונא ודאי לא תצא. ויש מי שפירש, דהא דרב המנונא לא איתמר אלא באשה ובעלה שבאו ממדינת הים, דמגו דאי בעיא אמרה לא הייתי אשתו מעולם, כי אמרה גרשני נאמנת, וחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מסיעתא דאף על פי שבאו עדים אחר כך כיון שנשאת בהיתר לא תצא, ולהאי פירושא כי אמר שמואל לקמן [בסוגיין] לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא כמאן דמתני לה אסיפא ס"ל, דאילו לרישא אף על פי שהתירוה כיון שבאו עדים אחר כך אינה נאמנת דהשתא ליכא מיגו, והאי פירושא לא מיחוור כלל, חדא, דאם כן עיקר נאמנות משום מיגו, והוה ליה לפרושי בהדיא דמשום מיגו הוא דמהימנא, ועוד אם כן מאי אתא לאשמועינן רב המנונא היינו מתניתין, ואם תאמר, דאתא לאשמועינן רב המנונא דאפילו ארישא מתני לה, אם כן הכי הוה ליה למימר אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני אף על פי שבאו עדים אחר כך כיון שנשאת נאמנת, ועוד דבהרבה מקומות בתלמוד מוכח דהא דרב המנונא אפילו באשה שיושבת תחת בעלה איתמר, וכדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום [קט"ז ע"ב] היכי דמי קטטה בינו לבינה, כגון דאמרה לבעלה גרשתני ומקשינן ולהימנה מדרב המנונא, אלמא דהא דרב המנונא אפילו באשה שידוע לנו שזהו בעלה איתמרה, וכן בגיטין פרק המקבל [ס"ד ע"א] גבי בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד, ומקשינן וליהמנה לדידה מדרב המנונא, והתם ודאי באשה שיושבת תחת בעלה לפנינו עסקינן. והרמב"ן ז"ל תירץ, דהשתא נמי סבירא לן דרב המנונא לא אמר למילתיה אלא בפניו, אבל לא שלא בפניו, אלא דרב אושיעא סבר דכיון שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת לפניו וכדרב המנונא, ואפילו לינשא לכתחילה משום דחזקה דאין אשה מעיזה פניה אף שלא בפניו נמי איכא להימנונא, משום אותה חזקה, דאף היא דייקא ולא מינסבא דילמא אתי בעל ואינה יכולה מכחישתו לומר שגרשה אם לא גרשה ומיהו לא עדיפא כולי האי, כיון דשלא בפניו הוא להתירה להנשא לכתחילה [לא] אלא דמהניא דאם נשאת קודם שבאו עדים שלא תצא, אבל היכא שבאו עדים ואחר כך נשאת כיון (דעמדה) [דעברה] ונשאת שלא ברצון חכמים אמרינן דתצא.
ופרקינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו, כלומר, דאין סומכין על חזקה זו אלא בפניו, ומאן דמתני לה ארישא סבר דאפילו שלא בפניו סומכין על חזקה זו לענין שאם נשאת לא תצא, אבל רב המנונא לא אמרה אלא בפניו, והכי דייק לישנא דמר סבר שלא בפניו אינה מעיזה ולא אמרינן ומר סבר כי אתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו, משום דרב המנונא לא אמרה אלא בפניו, דרב אושיעא מסברא דנפשיה הוא דקאמר דאף שלא בפניו נמי אינה מעיזה וסומכין על חזקה זו אפילו שלא בפניו לענין שאם נשאת קודם שבאו עדים לא תצא, אבל [לא] להתירה לגמרי שלא בפניו ואפילו לאחר שבאו עדים לקמן, דמתני דהא מתניתין היא, ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, ולפום הא, הא דאמר רב הונא בגיטין פרק המגרש [פ"ט ע"ב] אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואפילו שלא בפניו ואמרינן התם טעמא משום דרב המנונא, לא להתירה לשני זה קאמרינן, אלא לענין שצריכה גט ממנו, דהא אפילו אי אמרה בפירוש גרשני אינה נאמנת להתירה להנשא, וכדפרישית, וכל שכן בקבלת קידושין מאחר דאינה נאמנת להתירה אלא להצריכה גט, וכדכתיבנא. אבל מימרא דרב המנונא גופיה באשה שאומרת לבעלה בפני גרשני ודאי אפילו להתירה לינשא לכתחילה איתמרא. ויש ראיה לזה מדמייתינן לה להא דרב המנונא בפרק בתרא דנדרים [צ' ע"ב], גבי ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה, ומדמייתינן לה למתניתין דהתם אף על פי שיוצאת מכל מקום אינן יוצאות אלא בגט ואפשר דהא דרב המנונא נמי (דנותן) לענין ליאסר על בעלה אם קבלה קידושין מאחר, אבל לעולם צריכה [גט] מן הראשון. עוד מביאין ראיה לזה, מההיא דאמרינן בפרק האשה שלום דאמרינן התם [יבמות קט"ז ע"א], וליהמנה מדרב המנונא, והתם ודאי להתירה לינשא קאמר דומיא דאשת איש שאמרה מת בעלי שהיא נאמנת להתירה לינשא, ויש לי לדחות, דהתם הכי קאמר וליהמנה מדרב המנונא דכיון דרב המנונא סבר דנאמנת אף על פי שאין מתירין אותה לינשא, דינא הוא דכי אמרה אחר כך את בעלי שיהא נאמנת להתירה לינשא אף על פי שיש קטטה ביניהם, ומיהו פשיטא דההיא כוותייהו מכרעא, וביבמות נאריך בה בס"ד. עוד מביאין ראיה לזה, מההיא דגיטין דפרק התקבל [ס"ד ע"א] גבי בעל אומר לגירושין, ושליש אומר לגירושין, והיא אומרת נתן לי ואבד, דמקשינן וליהמנה לדידה מדרב המנונא, והתם ודאי להתירה לינשא איתמרא, וכיון דמותרת היא לינשא אף היא נוטלת כתובה, דמספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ודווקא עיקר כתובה אבל תוספת לא, דמדרש כתובה ליתיה, אלא בעיקר כתובה, והכי מוכח לקמן בפרק הכותב [צ' ע"א] וכדבעינן למיכתב שם בס"ד. זו היא שיטת הרמב"ן ז"ל בשמועה זו, וכן נמי היא כתובה בתוספות.
ולענין פסק הלכה. כתב ר"ח ז"ל דהלכתא כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא תצא, ונראה דאפילו נשאת ממש תצא, והיינו דלא כתב הרב אלפסי ז"ל מכל זה כלום אלא שהביא מתניתין כצורתה, משום דפשטה דמתניתין משמע דאסיפא איתמר, ונקטינן הכי לחומרא. ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל, דקיימא לן נמי כרב אושיעא דאמר דשלא בפניו אינה מעיזה לחומרא ואשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שלא בפני בעלה צריכה גט משניהם, וכדאמר רב הונא התם בגיטין בשלהי המגרש [פ"ט ע"ב] משום דסבר לה כרב אושיעא דלחומרא חיישינן להא דרב אושיעא ולרב הונא דגיטין. ולא כן דעת הרב אלפסי ז"ל, והרמב"ם ז"ל [פי"ב מהל' גירושין הל' ד'] ונראין דבריהן. ורבינו נ"ר סובר, דהא דרב המנונא אפילו בפניו לאו להתירה לינשא איתמרא, ורב אושיעא סבר לה כותיה ועדיפא מיניה דלא משוי ליה היפרשא בין בפניו לשלא בפניו, דאי סלקא דעתך, דהא דרב המנונא להתירה לינשא איתמרא ורב אושיעא דסבר לה כוותיה אפילו שלא בפניו, משום היפרישא בין בפניו לשלא בפניו, וכדפרישית מקצת מרבוואת' ז"ל וכדכתיבנן לעיל. אם כן, היכי שתיק מינה דלא מפרש לה בהדא הכא, או התם בגיטין, ועוד דאליבא דרב אושיעא דמתני' אתא לאשמועינן הא דרב המנונא שלא בפניו היכי שביק למיתני בפניו דהויא רבותא טפי שהיא מותרת לכתחילה לינשא, אלא ודאי מדלא תנא ליה משמע דליכא היפרישא בין לפניו לשלא בפניו, דאף רב המנונא לא אמרה אלא לאסרה על בעלה אם קבלה הקידושין מאחר, אבל להתירה לינשא לה אדרבה אם נשאת היא תצא, כיון דשלא ברצון חכמים נשאת, והשתא אתי שפיר מתניתין, דמשמע מינה דאם באו עדים קודם שנשאת תצא, דכיון שנשאת שלא כדין ודאי תצא, אבל כשנשאת קודם שבאו עדים לא תצא, כיון דנשאת כדין דכולי עלמא לא אמרינן שאם באו עדים ואחר כך נשאת דתצא אלא משום דעברה ונשאת שלא כרצון חכמים, אבל זו שנשאת כדין וכרצון חכמים לא תצא, ולהאי פירושא הא דאמר שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אפילו ארישא איתמרא, דכיון שהתירוה כדין, ואפילו אחר שבאו עדים ליתא לטעמא דאינה מעיזה פניה בפני בעלה לא תצא מהיתרה, וכן היא בירושלמי [בפרקין ה"ה] דארישא קאי, ולפום האי פירושא איפשר נמי לומר דרב אושיעא סבר דרב המנונא אפילו בשלא בפניו אמרה והאי דקאמר ומר סבר שלא בפניו אינה מעיזה ולא קאמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו לאו קושיא היא, דאיהו טעמא דמילתא נקיט ואורחא דתלמוד' בהכי. ועוד דמשום אידך דאמר כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה, ולא קאמר כי איתמר דרב המנונה בפניו אבל שלא בפניו [לא] נקט איהו נמי האי לישנא ואמר ומר סבר ושלא בפניו נמי אינה מעיזה אלא ודאי הכי קאמר אליבא דרב אושיעא, דרב המנונא אפילו שלא בפניו אמרה למילתיה ואיהו סבר לה כוותיה. ומיהו לאו לינשא לכתחילה איתמרא וכדכתיבנא, והאי דמייתו ראיה מההיא דגיטין [ס"ד ע"א] גבי בעל אמר לגירושין ושליש אומר לגירושין ואיהי אמרה נתן לי ואבד ממני, דמקשינן, וליהמנה מדרב המנונא דמשמע התם לכאורה דהא דרב המנונא לינשא לכתחילה איתמרה דומיא דההיא, ההיא לאו ראיה היא, ואף על גב דהא דרב המנונא לא איתמר לינשא לכתחילה מכל מקום התם דינא הוא דמהימנינן לה לינשא לכתחילה מטעמא דרב המנונא דכיון דהתם הא קא כתב לה גיטא וחזינן לה ביד שליח אי מהימנינן לה שנתנו לה השליח על כרחין ודאי מגורשת גמורה היא ומותרת היא לינשא לכתחילה, והתם הכי קא מקשי וליהמנא לדידה מטעמא דמהימן לה כשאומרת לבעלה גרשתני והתם אי מהימנת לה, כיון דאיכא גיטא, לא סגיא דלא תיהמנה להתירה לינשא לכתחילה, אבל ההיא דרב המנונא לאו להתירה לינשא איתמרה וכדפרישית, ושם גם כן בפרק התקבל פרשתיה לפי שיטה זו בס"ד. וההיא דפרק האשה שלום [יבמות קי"ד ע"ב] כבר כתבתי לעיל דאינה ראיה, ולפי שיטה זו איפשר גם כן דיש לה כתובה כיון שמן הדין מותרת היא להנשא אלא שחכמים הוא שלא רצו להאמינה, ועוד דאם נשאת קודם שבאו עדים הא אמרינן דלא תצא, וכיון שכן קורא אני בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אבל הנכון דאין לה כתובה כל זמן שאין מתירין אותה להנשא, זו היא שיטת רבינו נ"ר, בשמועה זו.
תנו רבנן אמרה נשביתי וטהורה אני וכו'. התירוה לינשא ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא. והאי דלא איתיאו סיעתא מהא לשמואל משום דלחד לישנא שמואל ארישא קאי דהיינו אאשת איש. (ומיהו) [ומהא] ליכא ראיה אלא אשבויה.
הא אמרה נשביתי וטהורה אני והא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא דאוקמוה לשבויינהו אבראי ולא העידו כל אחת אחברתה וכדתנן במתניתין [בעמוד ב'] דבזמן שהן מעידות זו על זו הרי אלו נאמנות, אף על פי שבאו עדים. יש לומר, דאינהו לא ידעו ליה להאי דינא וסברו דכל היכא דאיכא עדים לא יהו נאמנות, דאף על גב דאמרינן דבני מוריין אינון לא ידעו לכולהו דיני כצורבא דרבנן. אי נמי, שלא ידעה חדא מחברתה אם נטמאה אם לאו, הילכך לא רצו להעיד שקר.
אמרו ליה לרב חנינא, והא איכא עדים במדינת הים. כלומר, הרי יצא קול גמור בעיר שיש עדים בכך במדינת הים, כלומר קול גמור כאותו קול דאמרינן התם בגיטין [פ"ט ע"ב] אבל ליכא לפרושי (דאין) [דאנו] נחוש מעצמנו לעדים אפילו בלא קול, דאם כן אין לך שבויה מותרת וביטלת לכולה מתניתין דקתני נשבאתי וטהורה אני נאמנת, אלא בשיצא קול בעיר עסקינן, ולפיכך אקשו ליה היאך יהיו מותרות כיון דאיכא קלא ואינהו סברי דרב חנינא לא ידע בקול כשהתירן, ואיהו אהדר להו דאף על גב דאיכא קלא כיון דליתנהו לעדים הכא לא אסרינן להו, ודוקא הכא דלא חיישינן לקלא משום דבשבויה הקלו, הא בעלמא ודאי חיישינן לקלא.
טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים מתסרא, והא אמר שמואל כיון שהתירוה להנשא. וקא סלקא דעתך השתא דעידי שביה איתמר, וקשיא לן, אם כן מאי האי דאמרו ליה והא איכא עדים במדינת הים ואיהו אהדר להו השתא מיהת ליתנהו, דהא על שבויינהו ואיתי לשבויינהו קמן. ואם תאמר, דשבויינהו כיון דגוים נינהו אינן נאמנים בכך, מה לנו ולנאמנותן, אנן סהדי שנשבו שהרי ראינום בידם, ולא תימא דמכל מקום משעה שידענו שנשבו אנן סהדי שלא נטמאו, דאינו כן דכיון שראינום עכשיו בידם אנן סהדי שמכבר נשבו בידן שלא לקחום עכשיו ואין אנו יודעין שלא נטמאו קודם שראינום בידם. ויש לומר, דמעיקרא קא סלקא דעתך דאחר דשרנהו מקמי דעל שבויינהו הוא דאקשו הכי, ואיהו אהדר להו דהשתא מיהת ליתנהו וכיון דליתנהו לעדים לא חיישינן לקלא, ורב יוחנן דאמר ליה לרב שמן בר אבא פוק איטפל בקרובתיך מקמי דעל שבויינהו הוא דאמר להו הכי. אי נמי, אחר דעל שבויינהו וקא סלקא דעתך דפליג עם רב חנינא, ורב חנינא דאמר לבתר דעל שבויינהו בנין מוריין אינון, סתמא אמר למילתיה ולא פירש לא איסור ולא היתר, הילכך לא מכרע להו לבני גמרא אי לאסורא קאמר והכי קאמר בנן מוריין אינון שהרי אלו לא נכנס שבויינהו היו מותרות ואינהו שפיר עבוד כי אוקמינהו אבראי, או להתירא קאמר ולומר דאפילו הכי מותרות הן, והיינו דמקשו טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא ולא מקשו ליה בהדיא אמאי אסרן דדילמא בנן מוריין לא לאסור אמרו ולא להתיר. ומיהו לא משמע להו מינה דלהיתר אמרו, ומשום דאית [לן] כשמואל שרנהו אחר דעל שבויינהו דהא אמר בנן מוריין אינון דדילמא לא להיתיר אמרו אלא לאסור אמרו הילכך מקשו הכי סתמא, ופריק רב אשי דעדי טומאה איתמר, כלומר, שהם הקשו לו דהא נפק קלא בעיר שיש עדי טומאה במדינת הים, ואיהו אהדר להו דמשום קולא דשבויה לא חיישינן לקלא, כיון דליתנהו השתא לעדים קמן, הא אילו אתו ודאי אסרינן להו ואף אם נשאת תצא, כיון דאיכא עידי טומאה.
<h2>דף כג:</h2>
אמר מר, אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת. היכי דמי, פירוש, אבל בבא דרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת לא קשיא ליה, דההיא בין איכא עדים בין ליכא עדים אתיא שפיר, אבל במסקנא דמוקמינן לה לכולה ברייתא דאיכא עדים ואיכא עד אחד דאפיך מיפך איצטריך לברורה, ומשום הכי מברר לה, אלא פשיטא דאיכא עדים, פירוש, והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן דאינה נאמנת על עצמה לומר שהיא טהורה, כיון דאיכא עדים שנשבו, ואי קשיא לך, ואי דאיכא עדים אחברתה אמאי לא מהימנא, איכא למימר דלאו אינה נאמנת קאמר ושתהא טהורה אלא אין אנו צריכין לנאמנותה קאמר, ואידי דאיצטריך למימר אינה נאמנת משום עצמה כייל בהדא דאינה נאמנת על חבירתה ואין אנו צריכין לנאמנותה קאמר, אבל במציעתא דקתני אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה, דמקשי' ואי דאיכא עדים אחברתה אמאי לא מהימנא, ליכא לתרוצי דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר דכיון דהאי לישנא לא איצטריך ליה משום עצמה, משום חברתה לחודה לא הוה תני אינה נאמנת ושיהא [משמע] לומר דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר, ועוד, דאפילו לגבי עצמה אין אנו צריכין לנאמנות, אם כן, מאי שנא דלגבי עצמה אמר נאמנת ולגבי חברתה קאמר אינה נאמנת, אבל ברישא דמקימי' אינה נאמנת כפשטה משום עצמה כייל בההוא לישנא חברתה בהדה, ולגבי חברתה אין אנו צריכין לנאמנותה קאמר.
ואמר לה עד את טהורה וחברתיך טמאה, איהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, וחברתה משתריא אפומא דידה. כלומר, משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, והאי דקאמר עד דחברתה טמאה הוה ליה חד במקום שנים. ודוקא דאתיא איהי מעיקרא ועד לבסוף, הא אילו אתי בהדי הדדי, וכל שכן עד דטומאה מעיקרא לא הוי כלום, דהויא לה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה אפילו במקום שהאמינוהו כשנים לאו כלום היא, והכי איתא בהדיא בסוטה פרק מי שקנא [ל"א ע"ב] וביבמות פרק האשה שלום [קי"ז ע"ב], דתנן התם עד אחד אמר מת ועד אחד אמר לא מת הרי זו לא תנשא, ואף על גב דהאי דקאמר מת הימנוה רבנן כבתרי וכדעולא, אלא שמע מינה כדפרישית, הילכך מציעתא דאמרי' דחברתה משתריא אפומה דעד בדאתא עד מעיקרא עסקינן, דאי לא הוה ליה עד אחד בהכחשה, וזה כלל גדול לעולם, עד טהרה הוא דאתי תחלה. והאי דקאמרה אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה, לאו דוקא דאמר לה עד דמשמע דהיא באה תחילה, שזו אינו וכדפרישית. וליכא למימר, דהאי מציעתא אתיא כפשטה בשבאה איהי תחילה ואפילו הכי מהימנא לעד המכשיר דאתי בתרא, משום דלא אמרינן דעד אחד בהכחשה לא כלום, אלא בעדים כשרים שמכחישים זה לזה, אבל בהאי עד דאשה דאינה כשרה להעיד הוא דקא מכחיש ליה, אפילו הכי מהימן דהכחשה דפסול לא חשיבא הכחשה, שזה אינו, והכי מוכח בהדיא בירושלמי דגרסינן התם בפרק האשה שלום [הלכה ו'] גדול בר בנימין בשם רב בכל מקום שהכשירו עדות באיש, כלומר, בעד אחד האיש מכחיש את האשה, והאשה מכחשת את האיש, ותני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת, אשה אומרת מת ועד אחד אומר לא מת, תני בשם רב נחמיא הולכין אחר רוב העדות, היך עבידא, שתי נשים ואשה אחת עשו אותן כשני עדים ועד אחד הדא דתימא באשה ונשים, אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד אינון ע"כ. ויש אומרים, דאיפשר דבשבויה הקלו להאמין עד כשר בהכחשה דעד פסול אף על גב דבעלמא לא מהימן אבל בשויו אפילו בשבויה אין לנו.
<h2>דף כד.</h2>
ואי אשמעינן הני תרתי משום דממונא, אבל אשת איש דאסורה אימא לא. ולא תנא אשת איש ותיתי אידך מינה, משום דאיכא למימר דממונא מאיסורא לא ילפינן.
ושתי נשים שנשבו למה לי. פירוש, דאי לאשמעינן דעד אחד נאמן ליכללה בהדי ההיא דלעיל ולימא הכי ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, ואם יש עד אחד נאמנת, אבל (לימ') [למה] למתני כולי האי שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני, ובזמן שהן מעידות וכו', ופריך דאיצטריך דמהו דתימא ליחוש לגומלין קא משמע לן, והשתא לא אפשר למיכללה בההיא דלעיל ואיצטריך למיתנא משנה בפני עצמה.
וכן שני אנשים למה לי, דאי לאשמיעינן דאין נאמנין, הא פשיטא דלא דאמי להאי דאמרינן בעלמא דכל אדם נאמן לומר שהוא ישראל וכדבעינן למכתב בסמוך, משום דהתם בידו הוא, אבל אם אינו כהן אי אפשר להיות כהן הילכך אינו נאמן על פי עצמו.
אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. קשיא לן, אמאי אינו נאמן להשיאו אשה דאי בכהנת הא אמרינן התם בקידושין [ע"ו ע"א] דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, ואי משום פסולי קהל הא קיימא לן כרבנן דאמרי [שם] דכל המשפחות בחזקת כשרות הן, והכי נמי אמרינן ביבמות [מ"ה ע"א] זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא דאי גלי לא חיישי ליה משום פסולי קהל ומסבי ליה אשה בתורת כשר, ואי משום דחיישינן דלא ישראל הוא הא ליתא דבהדיא מוכח בפסחים, דכל אדם נאמן לומר ישראל אני, וכדאמרינן התם [ג' ע"ב], ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלם, אלמא מסתמא מחזקין ליה בישראל. ומעשים בכל יום שמשיאין אשה לכל אדם בכל מקום אף על פי שאין מכירין אותו ומחזיקין אותו בחזקת ישראל כשר, ואי(י)פשר לומר דברייתא זו אתיא כרבי מאיר דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות הן עד שיודע לך שזה כשר, וכדאיתא בעשרה יוחסין [קידושין ע"ו ע"ב], ור"ת פירש [ספר הישר סי' נ"ח], דלהשיאו אשה לאו דוקא, אלא אינו נאמן ליוחסין ולומר שכהן שרוצה לבדוק אינו נושא לא בתו אלא אלמנתו, וכן נמי משפחות הבודקות, כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין כדי שלא תעשה משפחתם עיסה, ואשכחן דכותה בתלמודא, דלישנא לאו דווקא, וכדאמרינן בפרק קמא [לעיל י"ג ע"ב] אבל (עיסת) [עדות] אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי, והתם בבתה לאו דוקא אלא ולדה בין זכר בין נקבה, הכא נמי להשיאו אשה לאו דוקא, ומיהו דעת ר"ת ז"ל, שכהן אינו מחוייב לבדוק משום פסול כהונה, אלא נושא ואינו בודק כישראל. אבל דעת הרמב"ן ז"ל, שצריך לבדוק אפילו לרבנן משום דאין מכירין ישראל חללים שביניהם, וכבר הארכתי בזה בקידושין פרק עשרה יוחסין, גבי הנושא אשה כהנת בס"ד.
למימרא מאי דרבי יהודה חייש לגומלין, ורבנן לא חיישינן לגומלין, והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרים שנכנסו לעיר. הא דמקשינן ממתניתין דהחמרים ולא מקשי לרבי יהודה ממתניתין דשתי נשים שנשבו [לעיל כ"ג ע"ב] דלא חיישינן לגומלין, וליכא מאן דפליג בה. איכא למימר דהא עדיפא ליה משום דרמי נמי מדרבנן אדרבנן, ועוד, דמתניתין דשתי נשים שנשבו, כיון דלא איירי בה רבי יהודה בהדיא ליכא למקשי. [דמצי] מתרץ ליה, דההיא רבנן היא. ועוד, דאפילו תימה דמתניתין רבי יהודה היא שאני שבויה דקסבר רבי יהודה דבקדושתה קיימא ואפילו היא עצמה נאמנת לומר טהורה אני, וכדאמרינן בפרק אלו נערות [לקמן ל"ו ע"ב].
<h2>דף כד:</h2>
ורבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. כלומר, וכולהו סבירא להו בעלמא דלא חיישינן לגומלין, אלא בשכלי אומנתו בידו פליגי רבנן ואמרי דחיישינן לגומלין, (ואפילו) [ו]רבי יהודה [אפילו] בהא לא חייש לגומלין. אי נמי אפשר לומר, דבכלי אומנותו בידו אפילו רבי יהודה מודה דחיישינן לגומלין, והכא טעמא דלא חייש משום דבדמאי הקלו. והקשה הרב מורי ר"ש נ"ר, ולרבנן דחיישי לגומלין בשכלי אומנותו בידו, וכי יש לך כלי אומנתו בידו יותר ממתניתין דשתי נשים שנשבו, וכן שני אנשים שזה אומר כהן אני וניחא ליה דלא מיקרי כלי אומנתו בידו אלא דוקא בשאנו רואין עכשיו שהם רוצים למכור שהתועלת שהם רוצים להועיל בו הוא עכשיו לפנינו, אבל בכהן אינו כן, שאין נותנין לו תרומה בפנינו שנאמר דמשום כך אומר, וכן שתי נשים שנשבו אינן נשאות עכשיו לכהן, והילכך לא מיקרי זה כלי אומנתו בידן, אבל לפי זה אם בשעת מעשה אמר חוששין לגומלין ואין שומעין להן. מהרב מורי ר"ש נ"ר.
והא דאמרינן רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. לאו למימרא דבדינא פליגי, לומר, דרבי יהודה סבר דמדינא מעלין מתרומה ליוחסין, ומשום הכי בעי שני עדים בתרומה, ורבנן סברי דמדינא אין מעלין, דמאי איכפת להו לאפלוגי בהו לימרו תרווייהו דאין מעלין מתרומה ליוחסין ויהא נאמן לתרומה על פי עד אחד, דהא לכולי עלמא לתרומה בעד אחד סגיא, אלא הכא בחוששין קא מיפלגי, רבי יהודה סבר חוששין שמא מעלין מתרומה ליוחסין, והילכך בעינן שני עדים בתרומה כיוחסין, ורבנן סברי דלא חיישינן להכי דאף על פי שרואין אותו שאוכל תרומה לא אתו להעלותו ממנה ליוחסין, הילכך לתרומה בעד אחד סגיא.
היכי דמי אילימא דכתיב ביה, אני פלוני כהן עד. מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספות, דדוקא ליוחסין הוא דלא מהימן אבל לתרומה מהימן אליבא דרבנן דסברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין דלא גרע ממסיח לפי תומו.
והא דאמרינן, מאי אמנה שבשטר קא מסהדי, או דילמא אכולה מילתא קא מסהדי. כתב רבינו נ"ר, וז"ל, דהאי דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמרינן אני פלוני כהן, אבל בלישנא דסהדי, ודאי מהני, וכי מספקא לן נמי דוקא בהא דשייך למידק בשמא דידיה משום דהמלוה תלויה בזה, אבל אידך מילי דמתימר בשטרא משמא דידיה, הא ודאי לא מסהדי סהדי אהא אלא דאינהו אמר להו הכי, ע"כ ואין נראה כן דעת הרמב"ם ז"ל [איסו"ב פ"כ ה"ט] ומה שכתב רבינו נ"ר הוא המחוור. ולמאן דאמר לאו אכולה מילתא קא מסהדי, לא פליג במאי דאמרינן בירושלמי [פי"ג ה"ו] דמי שהוא עורר על השדה ועשאה אחד סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאיבד את זכותו, דאלמא אכולה מילתא קא מסהדי, דהתם כיון שהוא עורר על השדה ואמר שהיא שלו לא היה לו לחתום בשטר שנקראת בו על שם אחר, ולמאן דאמר אכולה מילתא קא מסהדי לא דמי לעשאה אחר סימן לאחר ועדים חתומים על שדה מקח דלא איבד את זכותו, דאלמא לא אכולה מילתא קא מסהדי, דהתם שני, דכיון שרואין שדה זה ביד זה ובחזקתו אין להן להחזיק אותו בחזקת שאינו שלו, הילכך לא ראיה היא, התם דאינהו מסהדי דשדה זו שלו היא, דאינהו כיון דחזו ליה ברשותיה בשלו מחזקינן ביה, אבל אסהודי לא מסהדי עליה.
איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר, ואם תמצא לומר דמעלינן, בעי' אף לנשיאות כפים שני עדים, דכיון דאתי להעלותו ממנה ליוחסין בעינן בה שני עדים כיוחסין גופייהו וכדפרישית לעיל, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין ואי אמרת אין מעלין דלא אתו להעלות ממנה ליוחסין אף לנשיאות כפים גופיה בעד אחד סגיא, ואמרינן, דתבעי למאן דאמר מעלינן מתרומה ליוחסין הני מילי תרומה דעון מיתה, כלומר, וכיון דחמירא כולי האי דינא הוא דנחוש דילמא יעלו ממנה ליוחסין. וכיון שכן אף היא צריכה שני עדים, אבל נשיאות כפים דאסור עשה, לא. כלומר, ליכא למיחש להעלותו ממנה ליוחסין, והילכך בנשיאות כפים בעד אחד סגיא.
ואי סלקא דעתך מעלין (מתרומה) [מנשיאות כפים] ליוחסין כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו. דמשמע לן דהתם בבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין וכל שכן אף הוא לא הוציאן מחזקתו שהרי אמר להם אף אתם בחזקתכם, והילכך אי אמרת דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין אתו לאסוקינהו, כלומר, ואי נמי מאי ויגואלו מן הכהונה, אלא לא קשיא ליה מאי טעמא לא אסיקינהו דילמא דהוראת שעה היתה, לפי מה שראה בהן. ופרקינן, משום דריע חזקייהו כיון דלא אכלי אלא בתרומה ולא אכלי בקדשי קדשים, כן פרש"י ז"ל, וכן נראה עיקר. אבל יש מי שפירש, דטעמא משום דנאבד כתב היחס שלהן, ואינו נראה, דכיון דאינו דבר נמשך ישתכח ואתו לאסוקינהו, אבל זה הרעות [שאינו] דבר נמשך יזכרוהו ולא אתו לאסוקינהו.
<h2>דף כה.</h2>
אלא מאי גדולה חזקה. פרש"י ז"ל, מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתם מה יש לחוש לבטלה, נראה מתוך פירושו, דלא שייך גדולה חזקה אלא כשאנו מעמידים אותם על חזקתם במקום שהיה לנו לחוש ולומר שלא נעמידם על חזקתם משום ריעותא, או כשאנו מעלין אותן מחזקתן, ולפום הא לאו קושיא היא דעביד מקשה למאן דמתרץ ליה דטעמא משום דריע חזקיהו, דאף לדידיה נמי קשיא דבעי למפשט מינה דאין מעלין, דכיון דאין מעלין היכי שייך לישנא דגדולה דהא אין לחוש למידי שתאמר דמשום גדולה חזקה העמידום על חזקתם אף על פי שיש לחוש, דהא אין לחוש לפי דבריו אלא בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אליבא דכולהו. ופרקינן, דהיינו גדולה חזקה דמעיקרא אכול בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, השתא נמי בתרומה דרבנן אכול וכו', פירוש, איבעית אימא דלא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין ואף על גב דלא משני דטעמא הוא משום דריע חזקיהו הוא, משום דכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן והם בתרומה דרבנן לחוד אכול והאי פירוש לא נהיר, משום דקשיא לן, כיון דהאי איבעית אימא לתרוצי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אתא אמאי אפסיק ביניהו האי בעיא דגדולה חזקה ולא אמר לה לאלתר, ועוד דמה שפירש גם כן דבעיא דתלמודא הוא לא נהיר, דאם כן קשיא, אלא דלפום האי פירוש לא מתפרש באי אמרת בשלמא, ואיכא מאן דפריש דקושיא דתלמודא הוא דקא מקשה לתרווייהו, והכי קאמר מאי גדולה חזקה אי אמרת בשלמא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו דגדולה חזקה דאף על גב דאיכא למיחש משום דגדולה חזקה מעמידין אותן בחזקתן ולא חיישינן להן, אלא אי אמרת אין מעלין מאי גדולה חזקה, אי נמי מעלין אלא דמשום דריע חזקייהו האי דמוקמינן להו אחזקייהו מאי גדולה חזקה כיון דליכא למיחש למידי. והאי פירוש, גם כן לא נהיר, דנהי דאתיא שפיר לישנא דגדולה חזקה, מכל מקום קשיא לן כיון דאכלי בתרומה אתו לאסוקינהו ומאי ויגואלו מן הכהונה כדמקשינן למאן דאמרי מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו. ואיכא מאן דמפרש דקושיא דרבא הוא דקא בעי למיפשט מינה דאין מעלין דקא מקשה למאן דמתרץ ליה דהתם טעמא משום דריע חזקייהו הוא, והכי קאמר אי אמרת בשלמא אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין וכדבעינן אנא למיפשט מינה, והוא הדין נמי דאין מעלין מתרומה ליוחסין היינו דגדולה חזקה דמוקמינן להו אחזקייהו, אלא אי אמרת מעלין אם כן היכי משמע מינה דגדולה חזקה, דהא בבבל היתה להם חזקה שהיו ראוים להעלות ממנה ליוחסין, והשתא כי אסקינהו עזרא גרע חזקתם ולא הניח להם חזקה שהיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין, דהא אמרת דלא אכלי בקדשי קדשים ואם כן מאי גדולה חזקה, אדרבה מיגרע גרעת לה והיאך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, שהחזקה שהיה להם בבבל הינה גדולה מזו שהיו ראויין לעלות בו ליוחסין, אדרבה מכאן ניליף שאין גדולה, ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, דאין הכי נמי דגריעה לגבי יוחסין אבל מכל מקום עדיפא, דמעיקרא לא אכול אלא בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא, ולבסוף אמרינן דאף על גב דגריעה לגבי יוחסין מכל מקום עדיפא, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזרינן, זהו הפירוש הנכון שנראה בזה.
קתני [מיהת] (מיהא) נשיאות כפים, מאי לאו ליוחסין, לא לתרומה. ואם תאמר, מכל מקום תפשוט מינה דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דכיון דמסקינן ליה מנשיאות כפים לתרומה הרי הוא כאילו העלינו אותו ליוחסין דממנה יעלוהו ליוחסין. ואיכא למימר, דאין הכי נמי דאליבא דמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין פשטינן שפיר דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין, והכא לא דחי לה אלא דלרבנן דסברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין, דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין.
קסבר חלה בזמן הזה דרבנן, וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן. ואם כן, מאי שנא חלה בסוריא דהויא טפי ראיה, אפילו בחוצה לארץ נמי [דאף] (דאין) בחוצה לארץ חלה דרבנן, ויש לומר, דמכל מקום הא עדיפא דכיון דבזמן (הזה) [הבית] היא דאורייתא, אף בזמן הזה זהירי בה, אבל בחוצה לארץ דאין לה עיקר בדאורייתא כלל לא זהירי בה ולא הויא ראיה כלל לכהונה.
חזקה לכהונה נשיאות כפים וחלוק גרנות בארץ ישראל. אבל חלוק גרנות בסוריא לא, משום דקסבר האי תנא דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש [ע"ז כ"א ע"א], והילכך אף על גב דמסקינן דתרומה בזמן זה דרבנן, אפילו הכי, דוקא בארץ ישראל היא ראיה שבפני הבית היא דאורייתא, אבל בסוריא דאפילו בפני הבית אינה דאורייתא לא הויא ראיה וכדכתי' לעיל.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה [וכו']. וקשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה, ויש מי שתירץ, דקא משמע לן דאי איכא דוכתא דקביע בית דין כאלכסנדריא של מצרים הוי נשיאות כפים ראיה [הרשב"א] ואינו מחוור, דהיינו תנא קמא דאמר דבסוריא ובכל מקום ששלוחי ר"ח מגיעין נשיאות כפים ראיה, וטעמא משום דבתי דינין קבועים שם, וכמו שפרש"י ז"ל. ויש לומר, דהא קא משמע לן דמי שיש לו עדים שאבותיו נשאו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה לכהונה.
שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה. כלומר, אף על פי שהיתה מקצת הארץ ביד הגוים כמו עכשיו, וכיון שכן אף עכשיו חייבין בחלה, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר להו דאינו כן, דבחלה אינן חייבין אלא בביאת כולכם, ומעיקרא (מ"ח) [משום הכי] נתחייבו בחלה בשבע שכבשו ושבע שחלקו אף על פי שלא היתה כל הארץ בידם, משום דגבי חלה בבאכם כתיב, ובבאכם משמע ביאת כולכם, והתחלת ביאה כלומר, בשעה שמתחילים ליכנס שם, אבל כי תביאו משמע ביאת מקצתכם ואחר שנכנסו שם לגמרי, והא דאמרינן כי תבאו יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים לאו דוקא מרגלים דהא אמרי' דכי תבאו משמע אחר שנכנסו לה אלא הכי קאמר יכול אף על פי שנכנסו לה מקצתם, תלמוד לומר בבואכם, והכי איתא בספרי [פרשת שלח ט"ו—י"ח] דתניא כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים, תלמוד לומר בבאכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם.
<h2>דף כה:</h2>
לא עדות הבא מכח חזקה כחזקה. והא קא משמע לן דלא תימא דכיון דעל פי חזקה אנו מעלין אותו דוקא כשהוחזק באותה חזקה לפנינו, אבל אין סומכין על חזקה שלא ידענו לה אלא מפי עדים קא משמע לן דלא אמרינן הכי, ועדות החזקה הרי היא כחזקה עצמה.
שקרא אחריו לוי, דכיון שקרא אחריו לוי ודאי כהן היה, דאי לא, לא היה קורא לוי כלל, וכדאמרינן בגיטין בפרק הניזקין [נ"ט ע"ב] אין שם כהן נתפרדה חבילה, ופירשו שאין לוי קורא כלל.
דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. ואיכא למידק, דהא בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ט ע"ב] משמע דאינו נאמן אף לענין תרומה, דתנן התם מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואילו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים, ואמרינן עלה בגמרא, דדוקא בקטנים ובכרוכים אחריה, אבל בגדולים אי נמי בקטנים ואינן כרוכים אחריה אינו נאמן, וצריך להביא ראיה על הבנים, וקתני סיפא אשה נשאתי במדינת הים צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים דאלמא איהו לא מהימן, ואמרינן עלה בגמרא בקטנים ובכרוכים אחריה דמהימן לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, אף בכרוכין אחריה, אלמא דהיכא דאין כרוכין אחריה אף לקדשי הגבול אינו נאמן, ואיכא מאן דאמר דרב תנא הוא ופליג.
הא דאמר לו רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה, קשיא לן, וכי לא מודה רבי חייא דעד אחד נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דהא ליכא מאן דפליג בהא לעיל דבין רבנן ובין רבי יהודה כולהו מודו דעד אחד אינו נאמן להשיאו. ויש אומרים, דרבי חייא פליג וסובר דעד אחד נאמן להשיאו אשה, והכא מפני שהודה שהוא בנו אינו נאמן ואינו מחוור. עוד תירצו, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין, והכי קאמר ליה, כיון שאתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה שהכל אחד דהא מעלין מתרומה ליוחסין, אבל לדידיה אינו נאמן אף לתרומה משום דתרומה כיוחסין ואף לתרומה בעינן שני עדים, והא נמי לא מחוור, דהא בסמוך משמע דטעמא דרבי חייא משום דאב קרוב הוא אצל בנו, הא אחר נראה דמהימן אלמא דלית ליה לרבי יהודה דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרן קושיא לדוכתא. ומה שפרש"י ז"ל [בד"ה שיש בידו] גם כן בהא דאמר ליה ר' מאמינו אני להאכילו בתרומה, שפירש דטעמא הואיל ובידו להאכילו תרומה שהרי כהן הוא וחולקין לו תרומה. לא מחוור, דהא לאו מיגו מעליא הוא דהא אין בידו להאכילו תרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ובעדותו של זה חולקין לו. ועוד, דהא תינח היכא דאיתיה לאביו, היכא דמית או דאזל ליה למדינת הים, מאי איכא למימר. והרמב"ן ז"ל פירש שמועה זו יפה, ואמר, דהכא בדלא מוחזק לן שהוא בנו, וההיא דעשרה יוחסין במוחזק לן שהוא בנו, הילכך אינו נאמן אף לענין תרומה, אבל הכא בדלא מוחזק לן (והרי) [והכי] דייק לישנא דקאמר "בני הוא זה וכהן הוא", וכיון דלא ידע לן דבריה הוא אלא על פיו נאמן להאכילו תרומה מיגו דאי בעי אמר איש זה כהן הוא שמאכילין אותו תרומה על פיו, והיינו דקאמר שבידו להאכילו בתרומה, שהרי אם רצה היה מעיד עליו שהוא כהן אבל אינו נאמן להשיאו אשה דלגבי אשה שני עדים בעינן, וכיון שכן איהו לא מהימן וכיון שאינו נאמן לבדו אף בצירוף אחר אינו נאמן, ור' סתמא קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה כלל, ואפילו באחר, ואמר לו ר' חייא כיון שאתה מאמינו לענין תרומה בעד אחד דעלמא, האמינו להשיאו אשה עם אחר, ואמר לו ר' דלא דאמי דבשלמא גבי תרומה דסגיא בעד אחד הוא נאמן מתוך שבידו להעיד עליו דכיון דסגיא בעד אחד, עד אחד אינו מתורת עדות גמורה אלא כל שנראה שאומר אמת, דהא אי בעי היה מעיד עליו מהימן. אי נמי, משום דהאי לאו מיגו גמור הוא אלא הרי הוא כשהפה שאסר דאי בעי שתיק ולא אמר דבריה הוא דומיא דשבויה, אבל גבי אשה דאין בידו דשנים בעי והוא עדות גמורה אפילו בצירוף אחר לא מהימן, כיון שנתגלה שקרוב הוא שגזרת הכתוב הוא שקרוב פסול ולאו משום נאמנות הוא, וכדאמרינן התם [בבא בתרא קנ"ט ע"א] אטו משה ואהרן מי לא מהימני, ורבי חייא סבר דכיון דמודה דבריה הוא לא מהימן במיגו דהאי לאו כהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ולא דמי לשבויה דהתם שתיקותה מתירתה, אבל כאן צריך הוא להעיד עליו שהוא כהן, וכיון שהוא קרוב פסול הוא אף לעדות זו דקרוב רחמנא פסליה, ולא משום דלא מהימן, וכדכתיבנא לעיל. והכי מוכח בירושלמי בפירקין [ה"ז] דגרסינן התם, חד בר נש אתי לגבי רב אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר ליה בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה [וברא"ה רבי] אם מאמינו את שהוא בנו האמינו את שהוא כהן וכו', אמר ליה ר' אבין כן אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן אם [אי את] מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחיק עדות ויהא נאמן עליו כלומר, יהא נאמן עליו משום מיגו דאי בעי אומר דרחוק הוא, ואיהו אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא כלומר כיון שהוא בנו שוב אינו נאמן, הנה שם מפרש בפירוש הרמב"ן ז"ל (אם) [אלא] שהפכו שם הסברות [דר'] דרב חייא, ודרב חייא לרב.
<h2>דף כו.</h2>
דתניא תרומה לכהן (גדול) מעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא רבי אליעזר בן עזריא אומר מעשר ראשון לכהן. איכא מאן [דאמר] דפלוגתייהו בהאי ברייתא בדינא דאורייתא, דרבי עקיבא סבר מעשר ראשון מדאורייתא ללוי דווקא, ורבי אליעזר בן עזריא דמדאורייתא אף לכהן, דרבי אליעזר בן עזריא סבר דאף הכהנים נקראו לויים כדאיתא התם [יבמות פ"ו ע"א] ובתר דקנסינהו עזרא לרבי אליעזר בן עזריא דוקא לכהן, והיינו ברייתא דרבי שמעון בן אלעזר דקתני דמעשר ראשון חזקה לכהונה, ורבי עקיבא סבר דבתר קנס עזרא מעשר ראשון אף לכהן, והיינו קנסא דעזרא שלא לתתו כולו ללוי, והא דאמרינן התם ביבמות [ע"ב] בההיא גינתא דהוה שקיל רבי אליעזר בן עזריא מינה דמעשר דכהן הוה, ואהדר ליה (פיתחא) רבי עקיבא [פיתחא] בבית הקברות, אף על גב דלדידיה אחר קנס עזרא יוצא הוא בנתינה דכהן משום דאיהו ידע דרבי אלעזר בתורת חלוקה אתי לה, משום דקסבר דאפילו בדינא דאורייתא מעשר לכהן, דאי לא לא הוה שקיל להו [וכדי] להוציא מלבו דאינו כן הוא דעבד הכי וכדמשמע בהדיא התם בפרק יש מותרות [יבמות שם], וכדפרישית התם זהו הנכון. ויש מי שפירש, דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל, וכי מתרצים בתר דקנסינהו עזרא לומר דרבי עקיבא ורבי אלעזר בהאי ברייתא לא בדינא דהאי דאורייתא פליגי, וכדהוה סלקא דעתך דמקשה, אלא בתר דקנסינהו עזרא פליגי דרבי עקיבא סבר שלא קנסם כלל משום דכיון דמדאורייתא ללוי לא הוה (אכל) [אמר] עזרא אף לכהן, דאם כן מי שנותנה לכהן לא היה יוצא ידי נתינת תורה, ולא מיחוור, והראשון עיקר. והא לא קשיא דמתנין בית דין לעקור דבר מן התורה. בשב ואל תעשה.
והא דאמר דהחולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין דאינה חזקה. כלומר, דחיישינן דבן גרושה ובן חלוצה הוא, כתב רבינו נ"ר, דהיינו בשאין האשה כאן וכההיא דקידושין [ע"ט ע"ב] דהתם הוא שצריך להביא ראיה על האשה, אבל כשהאשה כאן כיון דלא נפיק קלא דגרושה וחלוצה היא לא חיישינן לה, והכי מוכח הא דאמרינן בסמוך במוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא, טעמא דנפק עלה קלא הא לאו הכי הוה מוקמינן לה מסתמא בחזקת כשרות, ואיכא דמפרש לה, בשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה.
רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אליעזר. זו היא גירסת רש"י ז"ל, ואיכא מאן דגריס היינו תנא קמא, והכל אחד, דתנא קמא דידיה קאמר דהיינו רבי אלעזר, והיינו רבי אליעזר משום דליכא למימר דרבי שמעון ב"ג אפילו במקום דאיכא עוררין קאמר, וליכא לפרושי דהיינו תנא קמא ממש דקאמר ובזמן שמעידין זה את זה הרי אלו נאמנין, משום דאיכא למימר דגומלין איכא בינייהו, דתנא קמא לא חייש לגומלין ורבי שמעון בן גמליאל חייש לגומלין. ואם תאמר, ומאי שנא דאמרינן הכי ותיתי רבי שמעון בן גמליאל כרבי אלעזר, אדרבה נימא דרבי שמעון בן גמליאל לא חייש לגומלין ותיתי כתנא קמא ויש לומר, דמסתמא משמע דרבי שמעון בן גמליאל חייש לגומלין, כיון דלא אמר ליה בהדיא ואמר מעלין לכהונה על פי עד אחד, והיינו דקשיא ליה דרבן שמעון ב"ג היינו רבי אליעזר.
והא [אמר] רב יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים. ואף על גב דרב יוחנן לא אמר לה אלא היכא דאיכא חזקת אבהתיה, וכדאיתא בהדיא בקדושין פרק האומר [ע"ג ע"ב], הכא נמי משמע ליה דלא פליגי אלא היכא דאיכא חזקת אבהתיה, דאי לא, אמאי בעי רבי שמעון בן גמליאל ערער תרי, אלא שמע מינה דאף השתא נמי סבירא לן דבמוחזק לן באבוה דכהן הוא עסקינן, ובסמוך לא מחדשים אלא דנפק עליה קלא.
והאמר רב יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים. דברי כל באי עולם קאמר, ואשכחן כיוצא בה בתלמודא. ומיהו בירושלמי מייתו לה על [האי] מתניתין, ודברי הכל דקאמר כולהו מודו בין רבי שמעון בן גמליאל בין רבי אלעזר דאין ערער פחות משנים.
ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא דכהן הוא ואסקינה, פירוש, משום דעד אחד היכא דאיכא חזקה דאהבתיה עדיף מקול בעלמא, אף על גב דהכא בקול גמור עסקינן.
<h2>דף כו:</h2>
והכא בהאי קא מפלגי מר סבר חיישינן לזילותא דבי דינא. פרש"י ז"ל [ד"ה דחיישינן], דכיון דאחתיניה תרי זימני תו לא מסקינן ליה, ולאו דוקא תרי זימני דהא בהדיא מוכח התם בבא בתרא [ל"ב ע"א] דמאן דחייש אפילו בחד זימנא חייש, דאפילו בחד זימנא איכא זילותא דכל היכא דבעינן למיסתר מספיקא מאי דעבד בי דינא איכא זילותא.
ורבי שמעון בן גמליאל סבר אנן אחתינן ליה ואנן אסקי' ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. והקשה רש"י ז"ל [ד"ה אנן] והיכי מסקינן ליה והא תרי ותרי נינהו, וניחא ליה דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה אפומא דעד אחד קמא, ואינו מחוור דחזקה זו כיון שמכח עדות היא באה הרי היא כגופו של עדות, וכי אתו בי תרי דפסלי להו הרי אין כאן חזקה כלל, הגע עצמך אילו באו בי תרי ואמרו כהן הוא והעלינוהו על פיהם, ואחר כך אתו בי תרי אחרינא דפסלי ליה, מי אמרינן בכי הא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאסיקיניה על פי עדים ראשונים, הא ודאי לא דהא לאו חזקה היא, וכדאמרינן בבא בתרא פרק חזקת [ל"א ע"א] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמה רב נחמן לארעא בחזקת אבהתא, הדר אייתו האיך סהדי דאבהתיה ואמר רב נחמן אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. ולפי דברי רש"י ז"ל, אמאי מחתינן ליה, אדרבה איכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה שהחזקנו אותו בקרקע על פי עדים ראשונים, אלא שמע מינה דלא אמרינן הכי, ומיהו אפשר לומר, דהא לא קשיא לדעת רש"י ז"ל, משום דאף אידך הוה מוחזק בקרקע מעיקרא ולא עדיפא חזקתנו שהחזקנוהו מחזקתו של אחר שהיה מוחזק בה מתחלה, מכל מקום לא מסתבר כוותיה דכל חזקה הבאה ודאי מכח עדות ודאי אינה חזקה והרי היא כעדות עצמה, אלא הכי קאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא.
ורב אשי אמר דבמצטרפין לעדות קא מפליגי, דרשב"ג סבר דעדותן מצטרפת, ורבי אלעזר סבר דאין עדותן מצטרפת, ואף על גב, דרבי יהודה ותנא קמא דידיה פליגי אי חיישינן לגומלין או לא, ורבי אלעזר קאי עליה דרבי יהודה, הכי קאמר ליה היכא אמרינן דאין מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שיש עוררין, ואף על גב, דאיהו בתרי עדים קא מיירי כיון דלא אתו בהדי הדדי לא חשבינן ליה אלא כחד, אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד לחודיה, ולדידיה אידך דאתי אחר כך לאו כלום הוא, ובענין מצטרפין לעדות קיימא לן בדיני ממונות כרבי יהושע בן קרחא דאמר דמצטרפין לעדות, וכרבי נתן דלא בעי שיעידו שניהם כאחד, אבל בדיני נפשות לא קיימא לן כוותייהו ותו לא מידי.
מתניתין, האשה שנחבשה בידי גויים על ידי ממון מותרת לבעלה, כלומר, דמרתתי משום הפסד ממונן ואין חוששין שמא בא עליה וכדאיתא בריש פרק אין מעמידין [ע"ז כ"ג ע"א]. על ידי נפשות אסורה לבעלה, פרשה רש"י ז"ל [ד"ה אסורה] באשת ישראל ואפילו הכי אסורה לבעלה, משום דכיון דנוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהן. ואינו מחוור כלל, דהא אמרינן בגמרא, לא שאנו דעל ידי ממון מותרת אלא בזמן שיד ישראל תקפה על עצמן, אבל בזמן שיד אומות העולם תקפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה דלא חיישי להפסד ממונן, ואי באשת ישראל עסקינן וכמו שפרש"י ז"ל, היאך אפשר לומר דבזמן שיד אומות העולם תקפה על עצמן אסורה לבעלה ישראל לא תהא אלא שבויה ושבויה ודאי אינה אסורה אלא לכהן, אבל לישראל מותרת. ומספר כתובתה נלמוד שכותב לה אם תשתבאי ואפרקינך ואהדרינך לי לאינתו, אלמא דלא חיישינן שמא נתרצית לאחד מהן. והכי נמי אמרינן לקמן בפרק נערה שנתפתתה [נ"א ע"ב] הנך נשי דגנבי גנבי שרייאן לגברייהו והא קא ממטייאן להו נהמא מחמת יראה, והא קא ממטיין להו גירו מחמת יראה. ולעיל [ג' ע"ב] נמי גבי בתולה הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה, אקשינן ולדרוש דאונס בישראל משרא שרי, ואף על גב דנוהגין בה הפקר, לא חיישינן שמא נתרצית לו באחת מן הביאות, וכן גבי אסתר אמרינן [מגילה י"ג ע"ב] שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ולא חייש שמא נתרצית לאחשורוש באחת מן הביאות, ועוד, דבפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ג ע"א] משמע, דמתניתין אפילו משום יחוד לבד קתני אסורה לבעלה כל היכא שאינו מתירא משום הפסד ממונו דהתם מותי' לה למתניתין דהכא בריש פרק אין מעמידין [שם כ"ב ע"א], גבי מתניתין שחשודין על הרביעה, דאקשינן, ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חושש, ופריק רבינא לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד, ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה בין דיעבד, דתנן לא תתייחד אשה עמהם, ורמינהו האשה שנחבשה על ידי גויים על ידי ממון מותרת, אלמא דשני לן בין לכתחילה בין דיעבד, ודחי' ממאי לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא משום דמתיירא (שמא) משום הפסד ממון [אלמא] אפילו ביחוד לבד אסורה, והיאך אפשר לומר כן באשת ישראל, אלא ודאי משנתינו באשת כהן היא, וכן פירשוה ר"ח והגאונים ז"ל. ואם תאמר, אם כן, היכי קתני האשה סתמא אפילו באשת ישראל, הא לא קשיא דכולי פירקא בכהונה איירי ורישא דהא מתניתין וסיפא נמי בכהונה דקתני רישא [כ"ג ע"ב] אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וסיפא נמי קתני [להלן כ"ז ע"א] עיר שכבשה כרקום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואי קשיא לך [וכ"ה ברשב"א] אי באשת כהן היכי קתני לבעלה לכולי כהני נמי אסירי, והכי הוה ליה למימר מותרת לכהן ואסורה לכהן. יש לומר, דרבותא קא משמע לן דאפילו לבעלה אסורה, ומפקינן לה מיניה, ועוד, דמשום סיפא נקט בעלה דהא מפרשי בגמרא דעל ידי נפשות, רוצה לומר, על ידי נפשות דבעל, כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דונאי, ומשום הכי אמ' אסורה לבעלה דבאשה שיש לה בעל עסקינן, ולא בנפשות דידה עסקינן אלא בנפשות דבעל, ועוד קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל אינו מתיירא ממנו, ובתוספות פירשוה בכל הנשים בין באשת ישראל בין באשת כהן ועל ידי ממון מותרת לבעלה, פירוש, כהן משום דלא חיישינן שבאו עליה כלל, ועל ידי נפשות אסורה לבעלה אפילו ישראל משום דכיון שנתחייבה הריגה כדי להציל [נפשה] מתרצית היא להם ומכינה את עצמה ומיפה את עצמה, וזה הפירוש יהיה נכון לפי משנתינו, אלא דאית להו לפרושי דמאי דאמרינן בגמרא לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקפה על אומות העולם, אבל יד אומות העולם תקפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה דבאשת כהן לחודה היא, והא לא אתי שפיר דכיון דמתניתין מיירי בין באשת כהן בין באשת ישראל, ומאי דאיתמר עלה בגמרא איתמר סתמא היכי אמרינן דלא קאי אלא אאשת כהן, ועוד דאינהו מפרשי דכי בעי נגמר דינן להריגה לאסרה אפילו לישראל קאמרינן, דאילו לכהן כל היכא דלא מירתתי משום הפסד ממונן אסורה, ואינו מחוור דסכינא חריפא מפסקה השמועה, אלא הנכון כמו שפירש ר"ח והגאונים ז"ל.
גמרא. על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני המשפחה, כלומר, כהנים שאשת כהן היתה, והעדים שמעידים שהורהנה עדים כשרים היו דלאסרה אין נאמנין אלא עדים כשרים דלא האמינו עבד ושפחה אלא להקל. ואם תאמר, אם כן מפני מה היו רוצין בני המשפחה להרחיקה כיון שאותן עדים מעידין אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואפשר דמעלה ושררה הוא שהיו רוצין לנהוג בעצמן מפני שהורהנה ביד גוים ואמרו להם חכמים שאין בדין לעשות כך דהכא ליכא שום סרך חשש בעולם. אי נמי אפשר לומר, דעידיה לאו דווקא אותן עדים שהעידו שהורהנה אלא עדים אחרים היו, ועבד ושפחה היו ומפני כך היו בני משפחה חוששין להם, ואמרו להם חכמים שאין לחוש להם כלל דכשם שהיו מאמינים לאותן עדים שהעידו שהורהנה שהיו עדים כשרים, כך יש להאמין אלו שמעידין שלא נסתרה ושלא נטמאה, ומה שאמרו אם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה לאו דוקא דעדים שהורהנה היו עדים כשרים, ועדים אלו שמעידים שלא נסתרה ושלא נטמאה היו עבד ושפחה, ואפשר שנאמין לעדים שאמרו הורהנה ואל נאמין אלו שמעידין שלא נסתרה ושלא נטמאה, אלא הכונה לומר שראוי להאמין עידי היתר במקום זה, אף על פי שהיו עבד ושפחה כעידי איסור, אף על פי שהיו עדים כשרים, וראיה לדבר דעידי איסור עדים כשרים היו מדאמרינן לקמן [כ"ז ע"א] טעמא דעידיה מעידין אותה, ואם איתא דלא היו עדים כשרים אלא עבד ושפחה לא היינו צריכים לעידי היתר דהרי אין נאמנין לאוסרה, אלא שמע מינה כדפרישנא דעידי איסור עדים כשרים היו. ואפשר דעידי היתר לא היו עדים כשירים, אלא עבד ושפחה ומפני כך היו רוצים בני משפחה להרחיקה, כנ"ל.
<h2>דף כז.</h2>
איכא דרמו להו מירמא, תנן על ידי ממון מותרת לבעלה [וכו'], והא אשקלון דעל ידי ממון הוא. ומשני, הא לא קשיא כאן שיד ישראל תקפה על אומות העולם, כאן שיד אומות העולם תקפה על עצמן, אבל בין הורהנה לנחבשה לא שני להו דכיון שיד אומות העולם תקפה על עצמן והיא נחבשה בידם אסורה דודאי אונסין אותה.
היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב כגון נשי דגנבי. לומר דאין צריך לומר היכא שהן עצמן נידונות למיתה שהן אסורות, אלא אפילו משום חיוב דבעל אסורות מפני שהמלך מפקיר נשיהן וממונם.
ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי. כלומר, שהיה רוצח, אבל נשי דגנבי לא, דאף על גב שהם חייבים מיתה, (כגון) [כיון] דאינם נהרגין אלא משום גניבה אין נשותיהן מופקרות כל כך.
אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה, ורב יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה, ורב יוחנן ודאי פליגי, מיהו לא מכרעא מילתא אי אית ליה כרב או כלוי דאפשר דחזקיה אפילו לית ליה כלוי בעי נגמר דינו להריגה, ואפשר דרב יוחנן אפילו בנשי דגנבי לא בעי נגמר דינן, ומיהו חזקיה ורב יוחנן קיימא לן כחזקיה דרבו דרב יוחנן הוא, ובעי נגמר דינן להריגה. ואם תאמר, בשלא נגמר דינן להריגה היכי שריאן כיון שנתיחדו עם הגוי, דהא התם בעבודה זרה פרק אין מעמידין [כ"ג ע"א] מוכח דכל היכא דלא מירתת גוי משום הפסד ממונו אסורה אפילו בנתיחדה או בנחבשה בידם מיהת. ויש לומר, דהתם בנחבשה בידם מדעת עצמה אסורה דאין מתיראין ממנה ואונסין אותה, אבל כאן כיון שלא נתיחדה עמם מחמת עצמה אלא מחמת המלכות הוא שנחבשה בידן, מתיראין הן שלא תהיה צווחת למלכות עליהם ואין אונסין אותה.
בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות. פירוש, ואפילו בהנאה, סתומות מותרות, ואפילו בשתיה, בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, כלומר, בין פתוחות בין סתומות ואפילו סתומות ונפתחו נמי, משום דאמרינן דאדעתא דממונא פתוח, וכדאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת.
כאן בכרקום של אותה מלכות, כאן בכרקום של מלכות אחרת. פרש"י ז"ל, משנתינו בכרקום של מלכות אחרת, דבמלכות אחרת אין דעתם אלא לשלול שלל ולבוז בז, שאין דעתו של מלך להשתעבד לו העיר אחר שהיא במלכות אחרת שיודע הוא שלא תעמוד בידו ומפקיר המלך הכל, והילכך כהנות שנמצאות בתוכה אסורות, ומתניתין דעבודה זרה [ע' ע"ב], דהיינו בולשת בכרקום של אותה מלכות, דבכרקום של אותה מלכות דעת המלך להשתעבד לו בני העיר, הילכך אינו מפקיר ממונם ונשיהם, אדרבה המלך שומר אותם שלא יזיקום, ומשום הכי, בין פתוחות ובין סתומות מותרות דלא חיישינן לניסוך, ואקשינן, וכרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל, זו היא גירסתו של רש"י ז"ל. והכי קא מקשה, בכרקום של אותה מלכות אמאי מותרות דאי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל, וכיון שכן הוה לן (למסרינהו) [לאסרינהו] לכולהו. ואינו מחוור, חדא, דמשום דדילמא משתמיט חד מינייהו ובעיל לא אסרינן לה לכולהו, דאדרבה להיתר תלינן כל היכא דאפשר למיתלי, וכדאמרינן לקמן [בסוגיין] אם יש מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן ואפילו באינה מחזקת אלא אחת איבעיא לן אי תלינן להיתר או לא, והיכא קא מקשינן הכא להדיא משום חד דמשתמיט ובעיל נ[א]סרינהו לכולהו. ועוד דלפי פירושו מתניתין דעבודה זרה [שם] הוא דאוקימנא בכרקום של אותה מלכות והתם לא איירי בבעילה כלל, אלא בניסוך, הילכך הכי הוה ליה לאקשויי וכרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ומנסך. ומיהו, הא לא קשיא דמתוך פירושו נראה דאיהו סבר דרב יצחק לא פליג אלא על בעל לחודיה, אבל מודה הוא לרב מארי דאיכא היפרשא בין לנסך בין לבעול, דלנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי, אלא שחלק ואמר דלא אמרינן דלבעול יש פנאי לעולם אלא בכרקום של מלכות אחרת, אבל לא בכרקום של אותה מלכות, אלא דמכל מקום אכתי קשיא ליה אידך, ועוד, דאי איפשר [לחוש, דהרי] בנחבשה בידם בעי נגמר דינן להריגה ואי לא לא חיישינן משום דמתיראין הן מן המלך, כל שכן דליכא למיחש להכי כיון שהמלך מקפיד עליה, אלא הנכון הוא כמו שפר"ח ז"ל, דבכרקום של אותה מלכות, אסורות דיש להם פנאי לבעול שאין לבם רדוף עליהם, אבל בכרקום של מלכות אחרת מותרות דאין להם פנאי לבעול דלבם רדוף עליהם ויראים הם שמא יבואו עליהם אויבים, ומקשינן, ובכרקום של אותה מלכות אמאי אסורות, דאי אפשר דלא משתמיטא חדא מינייהו הגר"ח ז"ל. וכיון שכן, אית לן למיתלי לקולא ולמימר דכולהו מותרות כדאמרינן לקמן [בסוגיין] אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. ואם תאמר, דהא לא דמיא למחזקת רובא דמיא ומשתריא כולהו. הרמב"ן ז"ל, ומיהו רב יהודה נשיאה ורבנן פליגי בהא, דחד סבר דמשום דילמא משתמיטה חדא מינייהו ליכא למישרינהו לכולהו ולא חשיב ליה הא בקושיא אפילו בלאו משמרות רואות זו את זו, משום דליכא למיתלי לקולא אלא כי ידעינן דערקי מינייהו בודאי אבל משום דילמא ערקי מינייהו ליכא למשרינהו, ואידך חשיב ליה הא כודאי, וקשי ליה, ומשני, כגון דמהדר ליה למתא גזא ואזוזא, וכפירוש זה שפירש ר"ח מפורש בירושלמי, דטפי איכא למיסר בכרקום של אותה מלכות מכרקום של מלכות אחרת, דגרסינן התם [בפירקין ה"ט] איזהו כרקום, רב בא בשם רב חייא בר אשי, כגון זוגים ושלשלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין ואטריגו' מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וערקה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת על הכל, רב זעירא ר' בא בר זבדא ר' יצחק חקולה בשם ר' יודן נשיא, ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר, ואין להם פנאי לבעול.
ולענין פסק הלכה, הרב אלפסי ז"ל לא הביא בכאן הא דרב מארי ורב יצחק אלא משנתינו כצורתה, משמע דלא סבירא ליה דאיכא היפרישא בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת אלא לעולם אסורות דלבעול יש פנאי לעולם, וכרב מארי דלא משוי היפרישא בלבעול, ומשמע דטעמיה דרבינו ז"ל, משום דהתם בעבודה זרה בפרק השוכר [ע"א ע"א] מקשים ממתניתין דהכא למתניתין דהתם דבולשת, ומייתינן לפירוקא דרב מארי ולא מייתינן התם הא דרב יצחק כלל, אלמא דלית ליה דרב יצחק. וזה אינו, דה[י]כי דחיה הא דרב יצחק מקמיה דרב מארי וחזקיה ורב יהודה ושמואל ולוי ורב אבא בר זבדא ור' [יהודה] נשיאה ורבנן כולהו סבירא להו כוותיה, לפיכך יש לומר, דרב יצחק לא פליג עליה דרב מארי אלא בלבעול, אבל בלנסך מודה ליה דלנסך אין פנאי לעולם בין בכרקום של אותה מלכות בין בכרקום של מלכות אחרת, הילכך התם בעבודה זרה דלא איצטריך אלא לתרוצי מתנייאתין אהדדי בההיא דרב מארי סגי לן, ומשום הכי לא אייתיא התם להא דרב יצחק, אבל הכא בדוכתא איצטריכי' להא דרב יצחק לפרושה למתניתין ולומר דמתניתין לאו בכל כרקום קאמרינן דאסורות אלא בכרקום של מלכות אחרת, ורב יצחק לאו לתרוצי מתניתין אהדדי הוא דאתא אלא לפרושי למתניתין דהכא בלחוד הוא דאתא, וכן פרש"י ז"ל, וכדכתיבנא לעיל. ואם תאמר, אם כן מאי לישנא דכאן וכאן. יש לומר, דהא לא קשיא, דאפילו בדרב יהודה נשיאה ורבנן נקטינן האי לישנא ואינהו לאו לתרוצי מתניתין אהדדי קא אתו, אלא לפרושי מתניתין דהכא וכדמוכח בירושלמי [שם] אלא דתלמודא נקיט כאילו אתו לתרוצי למתניתין אהדדי כיון דמסדר להו בתר הא דרב מארי דאתי לתרוצי מתניתין אהדדי ולאו דוקא והכי מוכח בירושלמי [ה"ט], דבירושלמי לא מקשינן מתניתין אהדדי אלא דבעי' אי זהו כרקום ועלה קיימי רבי יהודה נשיאה ורבנן ואמרינן דלא איתמר אלא בכרקום של אותה מלכות, ור' יצחק חקולא דהתם אפשר ר' יצחק בן אלעזר דהכא, וסוגייאן דהתם בירושלמי ודהכא חדא היא, ומההיא שמעינן דלא אתי לתירוצי מתניתין אהדדי אלא לפרושי מתניתין בלחוד הוא דאתו, הילכך, קיימא לן כרב מארי ואליבא דרב יצחק ולנסך אין פנאי לעולם, ולבעול יש פנאי בכרקום של אותה מלכות, זהו דעת רבינו נ"ר בזה, והוא הנכון.
אם אין שם אלא מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. איכא לפרושה, במחזקת כולן, והא קמ"ל דאף על גב דמילתא דלא שכיחא היא דכלן נחבאו שם, אפילו הכי תלינן לקולא. אי נמי, במחזקת מעוטן ואפילו הכי שריינאן, דכיון דאיפשר דטובא איתחבאו תמן כי אמרינן דכולהו מותרות לא מיחזי כשיקרא, אבל במחזקת אחת מבעיא לן משום דהתם מחזי כשיקרא ולא איפשיטא, וכיון דלא אפשיטא לקולא אזלינן דספיקא דרבנן היא, ואפילו אינה מחזקת אלא אחת כולן מותרות.
כך היא הגירסא ברוב הספרים, ר' אסי אומר בין כך ובין כך טהורים, ומדאמרינן הכל מודים בבת אחת דברי הכל טמאין קא מקשי' משום דהכא נמי כיון דקא שרי להו לכולהו כבת אחת דמי, אבל רש"י ז"ל גריס, רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין, ופירש, דמדרבי אסי קא פריך משום דהלכה כוותיה, נראה דאיהו גריס והכא נמי כיון דקא שרי' לכולהו, כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי, דאי לא למה ליה למימר דמדרבי יוסי קא פריך דמכולהו קא פריך, דהא אמרינן דהכל מודים בבת אחת דברי הכל טמאין, ואין כן גירסת הספרים אלא הכא נמי כיון דקא שרי' לכולהו כהנות כבת אחת דמי ומכולהו קא פריך, וכדכתיבנא.
בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו. פירוש, שאינה מחזקת אלא אחת קאי, והכי קאמר אם תמצי לומר אינה מחזקת אלא אחת מצלת, אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו, מי אמרינן מה לי לשקר דהא אי בעיא שתקה או אמרה דנחבאת ומותרות, הילכך כי קאמרה נמי לא נחבאתי ולא נטמאתי מהימנא, או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר, דאף על גב דאי שתקה דאיהי סברא דטפי איכא להתירה בהאי טענה מלהתירה בטענה דאיהי הות אותה שנחבאת, אבל במחזקת כולן פשיטא דאמרינן מיגו דמיגו מעליא הוא, או אפשר דאף במחזקת כולן קא מבעיא ליה, ומשום דמספקא ליה דכל שלא נחבאת בודאי נבעלה חשבינן לה וכסברתו דמאן דמקשה מעובדא דמנהר פקוד, ולאידך פירוש, מאן דמקשה מטעמא אחרינא קא מקשה, והכי קאמר, מכל מקום מטעם אחר אין להאמינה דמיגו במקום עדים הוא דמאי שנא מההוא מעשה לומר דהכא כיון שנשבית ואיהי אומרת שלא נחבאת אנן סהדי ודאי דנבעלה דקא סלקא דעתך השתא דנשבית הרי היא כודאי נבעלה והוה ליה מגו במקום עדים, ואסיקנא דהכא לאו מיגו במקום עדים דלא איטמי ודאי ואינה אלא חששא דרבנן.
<h2>דף כז:</h2>
והא דאמר רבה מה לי לשקר קשיא לן היכי דמי, אי נהרא דרגיל דפסיק הוא, אם כן, מאי טעמא דאביי דהא לאו מיגו במקום עדים הוא, ואי נהרא דלא פסיק היכי קאמר רבה דמשום מיגו מהימניא ליה דליכא מיא, יש לומר, דרבה ודאי לא קאמר דמהימניא ליה דליכא מיא דהא ודאי אנן סהדי דאיכא מיא, אלא רבה סבר דהאי גברא דקאמר דלא הוו תמן מיא הרי הוא כאילו אמר שהחמור לא מת מחמת שהמים הזיקוהו, וקא סלקא דעתך דרבה דמהימן במיגו שלא מת החמור מחמת המים דהא אילו אמר הכי בהדיא אין באורחא דנהר פקוד אזלי, מיהו לא מת החמור במים מהימן במיגו דכל עיקר לא אמר ליה אידך דלא ליזיל באורחא דנהר פקוד אלא משום דאיכא מיא והמים יזיקו לחמור, והילכך אי אמר בהדיא דלא הזיקו המים לחמור מהימן במיגו, וקא סלקא דעתך דרבה דהשתא נמי כיון דנפיק האי טענה מכלל טענתיה מהימניא ליה בהא, ואביי אהדר ליה דליכא להמוני בהכי דמיגו במקום עדים הוא, וכיון דליכא להימוני בעקר טענתיה ובעיקר טענתו הוא מוכח שלא מהימני ליה במאי דנפיק מכלל טעותיה וקיימא לן כאביי.
ורמינהו לא תתייחד עמו אלא בעדים, ואפילו עבד ואפילו שפחה, חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. כלומר, ואינה נמנעת מלשמש בפניה ולבה בטוח עליה שלא תגלה אותה שאלמלא כן לא היה משמשת בפניה, והכא נמי היאך נאמנת שפחתה דהא אמרינן דשפחתה אינה מגלה אותה, וקא סלקא דעתך השתא דאפילו אי חקרינן לה אינה מגלה אותה, ואדרבה תעיד עליה שלא נטמאת.
דרב פפא מ(א)י נימא תנאי היא. פרש"י ז"ל, מי לימא תנאי היא או אמרינן דשפחתה בכלל היא ובעלה היא וכדאמרינן לעיל דשפחתה כעצמה דמיא, אי איכא תירוצתא אחרינא. ומפרקינן לה במסיחה לפי תומה, וקשה, אמאי לא מפרקינן לה כדלעיל דשפחתה כעצמה דמיא. והנגיד רב שמואל הלוי ז"ל כתב, דהכא ליכא לתרוצי דשפחתה בכלל היא ובעלה היא, דבשלמא לעיל דקתני על ידי עצמו איכא למימר דשפחתה כעצמה דמיא, אבל הכא דנחית לפרט ולא קאמר אלא חוץ מהיא ובעלה, אלמא דליכא תו דלא מהימנא. ומפרקינן לה במסיחה לפי תומה. ואפילו במסיחין לפי תומן היא ובעלה לא, דאף על גב דאמרינן לעיל [כ"ו ע"א] גבי תרומה דנאמן במסיח לפי תומו, שאני התם דליכא ריעותא, אבל הכא דאיכא ריעותא שהרי נשבית אין מתירין אותה אלא בעדות. ולענין פסק הלכה. פסק רבינו אלפסי ז"ל, כרב פפא דשפחתה לא מהימנא, ונראה שהזקיקו לפסוק כן, אף על גב דאיכא רב אשי דהוא בתרא משום דברייתא דקאמר חוץ משפחתה מסייע ליה, ואידך ברייתא נמי לא קשיא ליה, דהא מתרצים לה שפיר כותיה, ולרב אשי אית לן למימר דתנאי היא. ומיהו הראב"ד ז"ל פסק, כרב אשי דהוא בתרא דסבר דשפחתה נמי מהימנא.
תנא אף על פי כן יחד לה בית בחצרו. פירוש, אף על פי שאסרוה עליו היה מיקל בה ויחד לה בית בחצרו, ולהאי פירוש אתי שפיר הא דבעי מהו לעשות בגרושה כך, התם בשבויה הקלו. ויש מי שפירש, דהכי קאמר אף על פי כן שהוא היה יודע האמת שלא נטמאה עשה כרצון חברו ולא נתיחד עמה, אלא יחד לה בית בחצרו. והראשון נראה עיקר.
והא דאמרינן כשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה. דבפני בניה מותרת להתיחד, אף על פי שהן אין נאמנין להעיד טעמא משום דהכא כיון שאין לבה גס בהם לא תשמש בפניהם, אבל להעיד עליה אינן נאמנין דדילמא משקרי בשבילה.
המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. כלומר, אבל דרה בשכונתו אם לא נשאת, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, אבל בשכונה דרה עמו דלא חמירא איסוריה כאיסור אשת איש.
<h2>דף כח.</h2>
היתה חצר של שניהם מהו, לאו דוקא של שניהם שהוא בשותפות אלא אפילו יש לו בית באותה חצר ואיהי נמי יש לה בה בית אחר קא מבעיא לן מי נדחה מפני מי.
ודילמא דאגור מיגר. והתם הוא דהיא נדחית מפניו, אבל בחצר של שניהם לעולם אימא לך דהוא נדחה מפניה כי היכי דלא לפסוד חצרה, דאיהי לא ידעה למטרח ולזבוני, ואסיקנא דאפילו בחצר של שניהם היא נדחית מפניו ואין צריך לומר בחצר שלו, אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה.
רב הונא בריה דרב יהושע נגודי נמי מנגדי' להו דאיהו (לא) להחמיר הוא בא (וסתמא) [ושמתא] חמירא מנגודי וכדמוכח בפסחים [נ"ב ע"א], ואיכא מאן דאמר דדוקא נגודי קאמר, ואף על גב (דסתמא) [דשמתא] חמירא טפי, לא משמע להו הכי לאינשי במאי דמשמע להו דחמיר טפי וזילא להו עבדינן להו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו. פירוש, לאו אכולה מתניתין קאי, אלא, אזה כתב ידו של אבא, ואפלוניתא שיצאתה בהינומא, אבל לשהיה חולק עמנו על הגורן לא קאי דתיפוק ליה משום גדול גופיה דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. ומיהו לפום מסקנא דמוקמינן לה כרבי יהודה אפילו אתרומה קאי, דכיון דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין אף לתרומה בעינן שני עדים כיוחסין, אבל לשהמקום הזה בית הפרס, ועד כאן היינו באין בשבת לא קאי, דהתם בעד אחד סגיא ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ היינו באין בשבת, ושומעין מהן אף על פי שהן מרובין, ואיכא עד אחד דממעט וכדמוכח בעירובין [נ"ח ע"ב] דעד אחד מרבה ועד אחד ממעיט שומעין למרבה ואפילו המרבה עבד ושפחה. וכן כתב רבינו נר' [הרא"ה] בשם רבו הרמב"ן ז"ל.
והא דאמרינן והוא שיש גדול עמו דוקא גדול הוא דבעינן, אבל לא איכפת לן אם הוא קרוב לעידי השטר אם לא ובלבד שלא יהא עידי הקיום עצמן קרובים, כיון דחד קרוב כשר הוא הדין לשנים, אבל גדול בעי' משום דעד אחד בעינן שיהיו בריא בדבר דכיון דעד גדול מעיד כך וזה מעיד שראה כך בקטנו מאמינין אותו אבל אם לא היה גדול מעיד עמו היינו חוששין שאינו מכיר הכתיבה וכדמדומה הוא שהוא מכיר אותה.
והא דאמרינן הכא דהימנוה רבנן בדרבנן. טעמא קיהיב למה נאמין אותן בגודלן על מה שראו בקטנן, אבל קרובים לאו משום האי טעמא הוא שנאמין. וכתב הר"ז ז"ל דטעמא דקרובים כשרים בקיום שטרות משום דליכא הזמה בעידי השטר דאין לך הזמה אלא בעל פה דהזמה חדוש הוא להאמין האחרונים יותר מן הראשונים, וכיון דחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו לבד, ודוקא בעדות על פה הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות השטר, וכיון דכן קרובים כשרים, שהרב ז"ל סבר דטעמא דעדים קרובים זה לזה דפסולים, ועדים קרובים לדיינים דפסולים משום הזמה הוא דנמצא אח משלם על פי אחיו ואיברא דכן הוא בירושלמי דגרסינן התם (בפרק מי שאחזו) [בפרק זה בורר ה"ט] לא יומתו אבות על בנים והרי כבר נאמר איש בחטאו יומת, אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי הדין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות, ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חברו, אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו, ומנין שלא יהו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגים ומנין שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה הרוג על פי (מטין) [עדים הרוג על פי דיינין] מה עדים אין קרובים זה לזה אף הדיינים אין קרובים זה לזה, דאלמא דיש מקומות שהקרובים פסולים משום הזמה שאם הוזמו אח נהרג על פי אחיו, אבל הכא דליכא הזמה קרובים כשרים ואינו מחוור, דלפי גמרתנו אין טעם לפסול קרובים בשום מקום משום הזמה אלא גזרת הכתוב הוא דלית לן טעמא דירושלמי, דלפי גמרתנו לא מבטלינן לעדות משום טעמא דאם הוזמו אח נהרג על פי אחיו דבהדיא אמרינן התם בסנהדרין [כ"ח ע"א] גבי שלשה אחין שהעידו עם אחר על שנה ראשונה והשני עם אחר על שנה שניה, ושלישי עם אחר על שנה שלישית, דשלש עדויות הן, והן עדות אחת להזמה לומר דאין משלמין ממון מחמת הקרקע עד שיזומו כולן ומקשינן ולא נמצא אחד משלם על פי אחיו ופרקינן הזמה מילתא אחריתי היא, וכן נמי משכחת לה אח נהרג על פי אחיו שהרי אחיו ואחר שהעידו על אשה אחת שנתקדשה אם בא עליה נהרג ונמצא אח נהרג על פי אחיו, אלא דלא איכפת לן משום דמילתא אחריתי היא דבשעת העדות לא היה גורם מיתה לאחיו אלא משום מעשה אחר מעשה נתחייב הריגה מחמת עדותו ובהא לא איכפת לן דמילתא אחריתי היא, וכדאמרינן גבי הזמה דלא איכפת לן דמילתא אחריתי היא, ועוד דאפשר דאף בעדות בשטר איכא הזמה וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק מרובה [ב"ק סי' קל"ה] גבי עד זומם גם כן, אלא ודאי טעמא דקרובים פסולים משום גזירת הכתוב הוא ונפקא לן התם בסנהדרין [כ"ז ע"ב] מלא יומתו אבות על בנים והתם דריש מיתורא דקרא, הוא הדין דאין מעידין זה עם זה, ואפשר דמהאי טעמא הוא דאין מעיד זה בפני זה שהרי על פי אלו שהם קרובים הדבר יוצא ומה לי עדים קרובים זה לזה או עד קרוב לדיין הכל מחד טעמא הוא, ואפילו הכי הכא קרובים כשרים דעדים החתומים על השטר כיון שחתמו הרי נסתלקו לגמרי ולאו כזה עם זה דמי ולפיכך כשרין, ומהאי טעמא נמי יש להכשיר דייני קיום אף על פי שהם קרובים לעידי השטר דמה לי עידי קיום ומה לי דייני קיום, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל, אבל דייני מלוה ודאי אינן יכולין להיות קרובים לעידי השטר דאף על פי שעידי השטר נסתלקו כיון שחתמו, וכדכתי', מכל מקום המעשה הזה נגמר על [פי] הקרובים וממונא נפיק על פי הקרובים, וכן כתב רבינו נ' בשם הרמב"ן ז"ל ואפשר דמהאי טעמא נמי בעי שלא יהיו דייני קיום קרובים לדייני מלוה וראיתי רבינו ז"ל שכתב דיכולין הן דייני קיום, להיות קרובים לדייני מלוה כל שאין בעצמן, כלומר, דייני קיום, מעידין על כתיבתן אלא שאחרים מעידין בפניהם או שדייני מלוה מכירין אותה, ונראה שטעמו הוא משום דלא הוי כאילו המעשה נגמר על פי קרובים כיון דאינן קרובים לעידי מלוה דדייני קיום אינן עושין אלא שמקיימים עידי מלוה, וכיון דעידי מלוה אינם קרובים לדייני מלוה בהכי סגי, ואפשר דדייני קיום בעינן שלא יהיו קרובים זה לזה ולא לבעלי הדין וכן נמי עידי קיום בעינן שלא יהיו קרובים זה לזה לא לבעלי הדין ולא לדיינים ולא לדייני קיום דהא הוה ליה זה בפני זה, וזה ברור, ולפי הלשון הראשון אף לא לדיני מלוה גם כן כדי שלא יהיה המעשה נגמר על פי קרובים, ולפי הלשון השני נראה שכשרין, וכן נראה.
דאמר רב יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה. ואסיקנא, והוא דקא נהיג ביה מנהג בנים, משום דאתי למימר בן חורין הוא ויהבי ליה בת חורין.
<h2>דף כח:</h2>
וליחוש דילמא עבד כהן הוא. כלומר, ולמאן דאמר דמעלין מתרומה ליוחסין היכי יהבינן ליה תרומה דאתי להעלותו ממנה וליוחסין.
והא דאמרינן במקומו של רבי יוסי לא מעלין מתרומה ליוחסין ולפיכך היו חולקים תרומה לעבד בלא רבו קשיא לן, ואכתי אמאי לא חיישינן שמא ישחרר אותו או ימכרנו לישראל, או שמא יצא בשן ועין, ויש לומר דלשחרור לא חיישינן, דהמשחרר עבדו עובר בעשה כדאמרינן לעיל דמשום דאסור לאדם ללמד את עבדו תורה לא חיישינן דעבד הוא, ולשמא יצא בשן ועין לא חיישינן, דמילתא דלא שכיחא הוא ולשמא ימכרנו לישראל לא חיישינן דכיון דרבו יהיב לו מזונות לא מהדר אבית הגרנות למיתן ליה תרומה דאיכא עון מיתה.
תנא בית הפרס דרבנן. כלומר, דהיכא שהמקום הזה בחזקת טהרה הם נאמנים לעשותו בית הפרס שהוא טומאה דרבנן, ואם נטמאת תרומה לא אוכלין אותה ולא טורפין ולא תולין, אבל להחזיקו בטומאה דאורייתא לשרוף עליה תרומה לא.
והא דאמר רבי יהודה דמנפח אדם בית הפרס והולך. נראה, דאפילו לדבר הרשות סומך על בדיקה זו. ומיהו אפילו לדבר מצוה נמי בעי בדיקה, אבל במצוה נמהרת נראה דאפילו בלא בדיקה, כגון לישא אשה וללמוד תורה או לדון ולערער עמהם, וכבר הארכתי בזה בעירובין פרק בכל מערבין בס"ד.
נאמן התינוק לומר משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה, פרש"י ז"ל, לכשיגדיל וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"י] תני אין נאמנין, רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין, כיון לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא.
<h2>דף כט.</h2>
אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה. פרש"י ז"ל, דנתינה אף על פי שאסורה לבוא בקהל, שדוד גזר עליהם, וכדאיתא ביבמות, אפילו הכי יש להם קנס ואינו מחוור, דאם כן פשיטא דאית לה קנס כיון דמדאורייתא לית בה איסורא, ועוד, דנתינה ודאי דאורייתא היא, והכי מוכח בהדיא לקמן בפרק המדיר [ע"ז ע"א] ותדע לך נמי מדכתיב גבי שבעה עממין [דברים ז' ג'] לא תתחתן בם, ואמר התם [יבמות ע"ו ע"א] דבגירותן אית בהו חתנות, אלמא דאפילו בגירותן אסורות לבא בקהל, ודוד כשגזר עליהן, שעבוד הוא שגזר עליהן אי נמי, והוא הנכון דמדאורייתא אינה אסורה אלא דור ראשון, מדלא כתיב ביה דורות, וגזר דוד עליהם דורות, ומתניתין לנתינה ראשונה איצטריכא. ומיהו בירושלמי [בפירקין ה"א] משמע דמתניתין לנתינה שניה אצטריכא, ומשום פסולי משפחה שנתערבו בהן, ואף על גב, דהא תנא ממזרת תרי גווני ממזרת קתני.
ועל הכותית. פרש"י ז"ל, דקסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלא תתחתן בם. ואינו מחוור דאם כן מי יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגירותה, ואי משום דשלא יהא חוטא נשכר לא יהבינן קנס אלא למי שהיא בחזקת ישראלית, כגון גיורת קטנה, אף על פי שבידה למחות, אבל לגויה גמורה לא יהבינן קנס כדי שלא יהא חוטא נשכר. ועוד, דהא מוקמינן לה בגמרא כרבי מאיר, ורבי מאיר כותים גירי אמת הן סבירא ליה, וכדאיתא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [ל"ח ע"ב], אלא הנכון דהאי תנא כותים גירי אמת הן סבירא ליה כרבי מאיר והא קא משמע לן דאף על פי שקנס רבי מאיר בממונן מחמת שקלקלו וכדאמרינן התם [ב"ק שם] בשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם דברי רבי מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס ומעמידן אדינן. וכן הוא מפורש שם בבא קמא, דמקשו ממתניתין דהכא למתניתין דהתם, ותרצו שם דאף על גב דהתם קניס רבי מאיר בממונן הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס. ומיהו למאן דאמר התם בקידושין [ע"ו ע"א] דכותים פסולי קהל נתערבו בהם, וממזר מאשת איש וממזר מאחותו נתערבו בהם, הא קא משמע לן דאף על גב דאיכא לאו [בביאתן] (בגיותן) יש להן קנס דאף על גב דקא תנא ממזרת, תרי גוני ממזרת קתני. וכן פירש התוספות [ד"ה ועל].
ירושלמי [ה"א] מעתה הבא על (מ)שפחה יש להן קנס. כלומר כיון דאמרת דאפילו ממזרת [דאיכא] (ד)איסור לאו יש לה קנס, ומשני לית יכיל, דתאני יכול הבא על שפחה ארמית יהא חייב, תלמוד לומר מוהר ימהרנה לו לאשה, את שיש לו הויה בה יצאתה שפחה ארמית שאין לו הויה בה. התיבון הרי אחותו וכו' שניא היא שיש לה הויה (אבל) [אצל] אחרי' וכו' והרי נתינה, דקא סלקא דעתך דהנתינים אסורים משום עבדים שנתערבו בהם, א"ר יוסי נתינים לא חשו בהם חכמים אלא משום פסולי משפחה כלומר משום ממזרים, ואין תימא משום עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס, דתניא הבא על הנתינה יש לה קנס, משמע דבירושלמי סברי דמשנתינו אפילו בנתינה שניה ופוסל נתינה שניה משום פסולי משפחה, ואפילו הכי אית לה קנס ותרי גווני ממזרת קתני וכדכתיבנא לעיל. עוד אמרו שם כותית אתיא כמאן דאמר כותי כישראל לכל דבריו, ברם כמאן דאמר כותי כגוי לא בדיא, דאיתפלגין כותי כגוי דברי רבי, רבי שמעון בן גמליאל אומר כותי כישראל לכל דבריו, ואפילו תימא כותי כגוי, כותים משום מה פסולין לאו משום גוי ועבד, וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, וממזרת יש לה קנס, פירוש, קסבר בירושלמי דאפילו רבי דאמר כותי כגוי סבר דכותים גירי אמת הן, ולא אמר כותי כגוי אלא משום גוי ועבד שנתערבו בהן, והיינו דקשיא ליה אם כן, למאן דאמר כותי כגוי אמאי אמרת דאין להן קנס דלא יהא אלא ממזרת וממזרת יש לה קנס, ופרקינן א"ר יוסי לחומרין אין לענין משפחה את עבד לה כגוי, ועבד הבא על בת ישראל והולד ממזר ואין לענין קנס את עבד ליה כישראל הבא על הגויה והולד גוי. פירוש, הילכך לא אתיא מתניתין כמאן דאמר כותי כגוי, דכיון דפסולין משום דעבד וגוי נתערבו בהן לענין קנס לחומרא אית לן למיזל ולמימר דגויה היא, שישראל שבא על הגויה הוה, (דגיורת) [דגויות] נתערבו בהן ואין לה קנס, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, הילכך לא אתיא אלא כמאן דאמר כותים כישראל, מכל מקום למדנו מן הירושלמי דמשנתינו לא אתיא אלא כמאן דאמר כותים גירי אריות הן. ומיהו לפי' הירושלמי, לא אשמעינן מתניתין אלא דכותים גירי אמת ולא גירי אריות נינהו, דהא מוקמי לה כמאן דאמר דכותי לא נתקלקל הרי הוא כישראל גמור לכל דבר.
גמ' ה"ק אלו נערות פסולות שיש להן קנס. ופסולות לאו דווקא, דהא איכא שבויה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לכולי עלמא כשרה לכהונה, אלא פגומות קאמר, דאפילו שבויה נמי פגומה היא דאף על פי שבתוליה חוזרים פגומה היא.
נערה אין קטנה לא, תימה ודילמא למעוטי בוגרת, אבל קטנה לעולם אימא לך דאית לה קנס. ויש לומר, דאי משום הא לית ליה למיתני נערות דהא פשיטא דבוגרת אין לה קנס, דנערה כתיב, והוה ליה למיתני סתמא, אלו שאין להן קנס. ועוד, דליכא למימר הכי, דהא בהדיא קתני סיפא [לקמן מ' ע"ב] דקטנה יש לה מכר ואין לה קנס, ומשום סיפא דייק לה מרישא דנערה אין קטנה לא, ואף על גב דבסיפא איתא בהדיא דייק לה מרישא ואורחא דתלמודא הכי.
<h2>דף כט:</h2>
הכי גרסינן. אמר ריש לקיש נער נער הנער, או נערה נערה הנערה, דמסורת או מקרא קא אייתי, אבל לא גרסינן נער נערה הנערה וכדגריס רש"י ז"ל וכמו שהוא הגירסא במקצת בספרים, דלאו מקרא ומסורת קא דרשינן, דהא מדריש לקמן. והכי פירושו דתרי נערה כתיבי, חד [דברים כ"ב כ"ח] כי מצא איש נערה, ואידך [שם כ"ט] ונתן לאבי הנערה, והוה יכול למכתב ונתן לאביה ודרשינן הנערה וה"א דהנערה והרי כאן שלשה, חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות. וכן נמי בתולה בתולות הבתולות, תרי קראי כתיבי, [שמות כ"ב ט"ו] יפתה איש נערה בתולה, ואידך [שם ט"ז] כסף ישקול כמוהר הבתולות, וכמוהר הבתולות הוא מיותר דהיה יכול למכתב כסף ישקול כמוהר, הילכך דרשי בתולות וה"א הבתולות, אבל בין בתולה לבתולות לא דריש דאורחיה דקרא למנקט בלשון רבים, וכן פרש"י ז"ל, וכן עיקר. ואיכא דקשיא להו בהאי פירושא במאי דפרשינא דקרא דונתן לאבי הנערה הוא מיותר, דהוה יכול למכתב ונתן לאביה, דהא ליתא דהא איצטריך הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמדה בדין דלית לה קנס, ואיכא למימר דהא לא קשיא דמונתן לאביה בלחוד שמעינן דבגרה עד שלא עמדה בדין לית לן קנס דלאביה של נערה דקא מדכר ברישא קאמר, והרי הוא כאילו כתב ונתן לאבי הנערה, ומקשינן ורב פפא מאי טעמא לא אמר כדריש לקיש דדריש להו מנער נער הנער, ופרקינן דקרא דונתן לאבי הנערה מבעי ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור, דהא לא משמע מונתן לאביה בלחוד דאפילו מונתן לאבי הנערה לא משמע אלא מהנערה, דהנערה משמע חיה כמות שהיתה, וריש לקיש לא אמר כרב פפא משום דהבתולות מיבעי ליה לגזירה שוה, וגזירה שוה לאו דוקא דמפשטיה דקרא משמע הכי בהדיא דכסף זה ככסף של אונס, ומשום הכי איצטריך ליה כל הבתולות דאי כתב כמוהר הבתולות לא משמע אבל מדכתיב הבתולות דמשמע הידועות שמעינן דמכסף האמור גבי אונס קאמר שהוא זה כמוהו וממילא שמעינן דכסף דאונס גם כן ככסף מפתה, ומה כאן שקלים אף התם שקלים.
ומקשינן, וריש לקיש נמי מיבעי ליה לכדאביי, ורב פפא נמי מיבעי ליה לגזירה שוה. ופרקינן, אלא שיתא קראי כתיבי, כלומר, וריש לקיש ורב פפא לא פליגי, אלא מר אית ליה קרא לחייבי לאוין ומר לחייבי כריתות, והא דאמרינן לעיל חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות, לאו לישנא דרב פפא וריש לקיש הוא, אלא לישנא דתלמודא דמשמע להו דרב פפא וריש לקיש תרווייהו מייתי קראי בין לחייבי לאוין בין לחייבי כריתות, אבל קושטא דמילתא דריש לקיש לא מייתי קרא אלא לחייבי לאוין דאין עיקר כוונתו הכא, אלא לתרץ דלא בעינן אשה הראויה לו, דאפילו אשה שאינה ראויה לו יש לה קנס, ובהכי מיתרץ ואתא רב פפי ואייתי קרא אפילו לחייבי כריתות.
והא דמקשינן ורב פפא נמי מיבעי ליה לגזירה שוה, קשיא לן, אמאי לא שני ליה דסבר לה כרבי עקיבא דנפקא ליה מאשר לא אורשה, וכדאיתא לקמן בפרקין [ל"ח ע"ב], וקיימא לן כוותיה, ועוד, דמתניתין ודאי רבי עקיבא היא דקתני הבא על אשת אחיו ועל אשת אחי אביו, וההיא בנתארסה ונתארמלה או נתגרשה היא והא ודאי רבי עקיבא היא דאילו לרבי יוסי הגלילי כיון שנתארסה אין לה קנס, ויש לומר, דאליבא דרבי יוסי הגלילי קא מקשי, כלומר, ולרב פפא ואליבא דרבי יוסי דאיצטריך ליה קרא לגזירה שוה והיכא נפקא, ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה אורחא דתלמודא הוא דמקשה הכי לרווחא דמילתא, כלומר, אליבא דרבי יוסי הגלילי מהיכא נפקא לן דחייבי לאוין וחייבי כריתות יש להן קנס ופריק שיתא קראי כתיבי. ואם תאמר, ולרבי עקיבא דנפקא ליה גזירה שוה מאשר לא אורשה (אייתי) [אייתר] ליה חד קרא, איכא למימר דה"א לא דריש, אם כן אף ה"א דהבתולות לא דריש וחסר ליה חד קרא איכא למימר דאו לית למה דאביי דבא עליה ומתה פטור או דריש בתולה ובתולות בתרתי מדקאמר בתולות ויכול למימר בתולה.
ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו כלומר אי סבירא להו כרבי עקיבא, וקשיא לן, ומאי קא בעי דודאי רבי שמעון התימני לית ליה דרבי עקיבא, דהא תנן התם ביבמות פרק החולץ [מ"ט ע"א] איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלאו יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים. ותירץ הראב"ד ז"ל דלרבי שמעון בן מנסיא קא בעי. כלומר רבי שמעון בן מנסיא אי ס"ל כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, מאי שנא אשה הראויה לקיימה דנקט, לימא אשה שיש בה הויה כדקאמר שמעון התימני דאין לך לדידיה אשה שיש בה הויה שלא יהא ראוייה לקימה, וכל שאינה ראויה לקימה אין לו בה הויה, ואשכחן ביבמות בפרק יש מותרות [פ"ה ע"א] דמקשי בכי האי גוונא. ואיכא מאן דאמר, דלאו לדידיה פרכינן אלא [ל](ד)רבי עקיבא, או לדידן אי סבירא לן כרבי עקיבא קא בעי, אי נפקא לן מידי בין האי דרשא להאי דרשא, ולאו קושיא היא, אלא בעיא היא אי משכחינן דנפקא לן מידי בין האי דרשא להאי דרשא. ואסיקנא דאיכא בינייהו בעולה לכהן גדול, כך פירש רבינו נר' בשם אחיו החכם ר' פנחס הלוי ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
איכא בנייהו בעולה לכהן גדול, פרש"י ז"ל, בעולה שלא [כדרכה] דאסורה לכהן גדול, ויש לה קנס, כיון דלא נבעלה כדרכה. ואינו מחוור, דאכתי הוה ליה למימר דניחא למאן דאמר בעולה שלא כדרכה אסורה לכהן גדול, אלא למאן דאמר שאינה אסורה לו מאי איכא למימר דהא פלוגתא דתנאי היא התם ביבמות [נ"ט ע"א]. והנכון כמו שפירש ר"ח ז"ל דבעולת עצמו (קאמר) [קא מיירי] כגון כהן גדול שאנס את הבתולה או שפתה אותה שיש לה קנס, אף על פי שעשאה בעולה, וקיימא (לן) [ליה] מכאן ואילך באסור עשה, ולמאן דאמר אשה הראויה לקיימה הא לית לה קנס דלאו ראויה לקיימה היא, ואף על גב דאמרינן התם, אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, לא שיהא ראויה לקיימה קאמר, דהא פרישנא התם דמוציא בגט, ואם נשא נשוי דקאמר לומר שאינו משלם קנס במפותה, דמפתה שנשא פטור מן הקנס. וכהן גדול גם כן שנשאה פטור מן הקנס, אף על פי שאי אפשר לו לקיימה, ומפורש התם ביבמות [שם] דאפילו בבעולת עצמו קאי בעשה, דתניא התם בפרק הבא על יבמתו [שם ע"א] ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול, ואקשינן במאי, אי כדרכה תיפוק לה משום בעולה, כלומר, אם בא עליה כהן גדול כדרכה מאי איריא משום אלמנה אפילו אינה אלמנה אינה ראויה לקיימה משום דהויא לה בעולה. הנה ברייתא זו מפורשת כדברי ר"ח ז"ל. ואי קשיא לך, אם כן, מאי טעמא לא פליגי רבנן ורבי אליעזר באנוסת עצמו אם הולד חלל כי היכי דפליגי באנוסת חבירו, דתניא התם, אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא הולד חלל דברי רבי אליעזר, ומפרש טעמא דרבי אליעזר התם משום דקסבר דיש חלל מחייבי עשה. ואם כן, אפילו באנוסת עצמו הוה ליה למימר דהולד חלל, דהא קאי נמי עלה בעשה, וכדפרישית. ואיכא למימר דלא דאמי, דאף על גב דבאנוסת עצמו קאי עלה בעשה מכאן ואילך, מכל מקום איהי לא נתחללה אצלו באותה ביאה כיון שסופה להיות בעולה תחתיו, ומשום הכי אין הולד חלל, אבל באנוסת חבירו שבא עליה אחר נתחללה אצלו, ובהא פליגי אי הולד חלל או לא.
ומאי שנא דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל. ודוקא בעשה דקיל שני לן בין עשה שאינו שוה בכל לעשה שוה בכל, אבל בלאו דחמיר לא שני לן, והילכך מודו באלמנה לכהן גדול אף על פי שהוא לאו שאינו שוה בכל דאין קידושין תופסין בה.
<h2>דף ל:</h2>
ואריא וגנבי בידי שמים, צינים ופחים בידי אדם. וקשיא לן, אי אריא וגנבי בידי שמים, אסון בידי אדם היכי משכחת לה, דאם אסון יהיה אסון בידי שמים הוא כאריא וגנבי, ואיכא למימר, דאם אסון יהיה במיתת בית דין קא מיירי, ודין אסון קאמר, ומיתת בית דין ודאי בידי אדם היא, וכן פרש"י ז"ל [ד"ה אסון].
אמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב. והקשה הרמב"ן ז"ל, ומאי אתא לאשמועינן פשיטא וכי מי עדיפא יום הכפורים משבת לרבי נחוניא בן הקנה משבת לרבנן, דודאי מודו רבנן דהיכא דחיוב מיתה וחיוב תשלומין אינן באין כאחד דחייב וכדתניא לקמן [ל"א ע"א] הגונב כיס בשבת חייב, ומהאי טעמא הוא ומאי אשמעינן בדרבי נחוניא [בן הקנה] מדרבנן. ואיכא למימר דרבותא אשמעינן בדרבי נחוניא בן הקנה דאפילו רבי נחוניא בן הקנה דמיקל בתשלומין דאית ליה דאין אדם חייב כרת ומשלם מודה הוא דהיכא דאינן באין כאחד חייב. אי נמי אשמעינן דלא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכבאין כאחד דמי, כיון דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל וכדאמרינן בסמוך, והא אפשר ליה לאשמעינן כי נקטה אליבא דרבי נחוניא ולאו אליבא דרבנן, דלא משכחת מידי, אליביהו שיהא חייב מיהא בידי אדם באכילתו.
והא איבעי ליה לאהדוריה כלומר, וכיון דלא מהדר ליה מההיא שעתא נתחייב בתשלומין ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה. ואסיקנא, לא צריכא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק, וכיון שכן אינו מתחייב משעה דלא מיהדר ליה דהא מאוס הוא ואינו ראוי, ומכל מקום מתחייב הוא בתשלומין על מה שנהנה גרונו ומעיו וההיא שעתא חיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד.
<h2>דף לא.</h2>
רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו. וכתב רש"י ז"ל, ואף על גב דחיוב מיתה לאו משום ניזק הוא, מיפטר דקא סבר רב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, אלמא דסבר רבינו ז"ל דפלוגתא היא וכן נראה דעתו בכל מקום דאיהו סבר דפלוגתא דאמוראי היא מיתה לזה ותשלומין לזה. דאיכא מאן דאמר פטור ואיכא מאן דאמר חייב, וכן כתב בסנהדרין בפרק קמא [ט' ע"ב] גבי הא דאמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל, עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון, חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב, עידי האב נהרגין ומשלמין ממון, מיתה לזה, כלומר, מחמת עידי הבעל, ותשלומין לזה מחמת הבעל, דמחייבין ליה ממון כתובה ופרש"י ז"ל שם דקסבר רב יוסף מיתה לזה ותשלומין לזה חייב, אלמא דקסבר דפלוגתא דאמוראי היא דרב אשי סבר פטור, ורב אסי [סבר] חייב, וכן אשכחן לרבה דסבר לה כרב אשי דאמר בפרק בן סורר מורה [שם ע"ד ע"א] רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו מאי טעמיה דרבי יונתן בן שאול דכתיב [שמות כ"א] כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש, ואמר רב אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו משכחת לה יענש היכא דלא יהיה אסון ביכול להציל באחד מאיבריו שהרי מעולם לא נתחייב רודף זה מיתה, אלא אי אמרת דאפילו יכול להציל באחד מאיבריו ניתן להצילו בנפשו ולא נהרג עליו, אמאי יענש דחייב מיתה הוא וחיוב מיתה וממון באין כאחד, ואמרינן דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה, מיתה מחמת חבירו שרוצה להורגו, ותשלומין לבעל מחמת ולדות, ופרקינן לא שנא, כלומר דאפילו מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, והילכך לא משכחת לה יענש אלא כרבי [יו]נתן בן שאול דאמר דאם יכול [להציל] באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, ובשהיה יכול להציל, דאמר רבה [סנהדרין ע"ד ע"א] רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, משמע לכאורה דפלוגתא דאמוראי היא דרב אשי ורבה סברי פטור, ורב יוסף סבר דחייב, וכן דעת רש"י ז"ל, והא לא אפשר דבהדיא תנן בבא קמא [ל"ד ע"ב] והוא שהדליק את הגדיש פטור ואמאי לא מקשינן מינה, לרב יוסף דאמר חייב. והנכון כמו שתירץ רבינו יצחק בר אשר ז"ל, דכולי אית להו דרב יוסף דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ודוקא דומיא דההיא דרב יוסף שיהא חייב מיתה לחבירו ותשלומין לחבירו, אבל חיוב מיתה לשמים ותשלומין לחבירו כמיתה ותשלומין לחד דאמי ופטור, והינו מתניתין דבבא קמא [שם] דמיתה לשמים מחמת חלול שבת ותשלומין לחבירו מחמת הגדיש, ומשום הכי פטור, והא דרב אשי דהכא דזר שאכל תרומה שלו מהאי טעמא הוא ולאו משום דפליג עליה דרב יוסף, דרב אשי ורב יוסף לא פליגי, דרב אשי מודה לדרב יוסף ורב יוסף מודה לרב אשי, וההיא דרבה דאמר רודף שהיה רודף את חבירו ושבר את הכלים שפטור, אף על גב דהתם מיתה לאדם ותשלומין לאדם הוא, שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם הוא וכמיתה ותשלומין לחד דמי, דחייב מיתה גם כן הוא לבעל הכלים, והיינו דאמרין בבא קמא [כ"ב ע"ב] לא צריכא דגדי ועבדא דחד דפטור, וטעמא משום דכיון דניתן להצילו בנפשו שהרי רודף הוא כשרודף את העבד במיתה, וממון לבעל הגדי דמי שהרי בעל הגדי יכול להורגו, והא דאמרינן התם לא שנא לאו למימרא דליכא חלוק בין מיתה לזה ותשלומין לזה, אלא הכי קאמר במקום זה לא שנא, דבמקום זה כמיתה ותשלומין לחד דמי כיון שרודף. ואיכא גרסאות דלא גרסי התם לא שנא, אלא ולא היא והיא הנכונה. ואי קשיא אליבא דרבי יונתן בן שאול דסבור דרודף אחר חבירו להורגו אם יכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו, וקרא דאם לא יהיה אסון ענוש יענש מיירי בהכי, ומשום הכי יענש, אם כן אפילו כי יהיה אסון אמאי לא יענש דהא מיתה לזה ותשלומין לזה הוא דמיתה לאשה ותשלומין לבעל מחמת ולדות, והתם אינו חייב מיתה לכל העולם, דהא אמרינן דקרא מיירי בשיכול להצילו באחד מאבריו שאם הרגו נהרג עליו. ויש לומר, דאשה וולדות כיון דחד גופא הוא כמיתה ותשלומין לאחד דמי, ומשום הכי כי איכא אסון באשה מיפטר, ולפום הא רבי יונתן בן שאול על כרחין דאם יהיה אסון, באסון באשה משמע ליה, ומשום הכי הוא פטור מן התשלומין דאם אסון בחבירו קאמר אמאי פטור דמיתה לחבירו ותשלומין לבעל הוי דחייב. אי נמי, איכא למימר דקרא ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לאו למימרא דפטור מן התשלומין אלא דחייב מיתה נמי הוא, דהאיכא התם בכוונה מאן דסבירא ליה ונתת נפש תחת נפש ממון דסבירא ליה נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור וסבירא ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר חייב, וכיון דכן לדידיה הוא הדין נמי דענש לבעל דמי ולדות, ולא אתא נפש תחת נפש למעוטי מידי, אלא לרבויי דאפילו חיוב תשלומי דמי נפש האשה איכא, הכי נמי אפשר לומר לרבי יונתן בן שאול דקרא דונתת נפש תחת נפש לא אתא למעוטי חיוב דמי ולדות אלא דחיוב מיתה נמי איכא. ואי קשיא לך, ולרבנן דלית להו דרבי יונתן בן שאול, וסברי דאף על פי שיכול להצילו באחד מאיבריו ניתן להצילו בנפשו, כי לא יהיה אסון אמאי יענש דהא רודף הוא וחייב מיתה לכל העולם הוא. ואיכא למימר, דאינהו לא סברי לה כרבי אליעזר דאמר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ולאו רודף הוא. ואם תאמר, אם כן, אפילו כי איכא אסון באשה אמאי פטור, דהא אינו חייב מיתה שהרי לא נתכוין להרוג, איכא למימר דסברי לה כמאן דאמר חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור, זהו הדרך הנכון, ורת"ם ז"ל יש לו תירוץ אחר בענין, ואינו מחוור, ומה שכתבנו הוא הנכון.
והא דאמרינן הגבהה צורך אכילה היא, אף על גב דלא דמי, דהתם חיוב שבת הוא משעת עקירה, אבל הכא האכילה הוא החיוב, אפילו הכי קא סלקא דעתך דכיון דאי אפשר לאכילה בלא הגבהה דחיוב האכילה משעת הגבהה מתחיל ומיתה ותשלומין באין כאחד הוא ופטור, ואסיקנא דלא דמי, דהכא אי בעי גחין ואכיל, אי נמי אי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה, מה שאין כן בזורק חץ, והילכך גבי זורק חץ פטור דחיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד, ואף על גב דחיוב תשלומין קודם לגמר חיובן מיתה, כיון דלא אפשר בלא חיוב מיתה, דהאי אי בעי לאהדורי לה [לא] מצי מהדר לה כמיתה ותשלומין באין כאחד דמי, ואפילו לאידך לישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה כיון שהתחלת חיוב המיתה וחיוב התשלומין באין כאחד פטור, אף על פי שקדם גמר חיוב התשלומין לגמר חיוב המיתה שקודם ההנאה נתקרעו השיראין אפילו הכי הוא פטור.
הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי גחין ואכיל תוך שלשה דלא הגבהה היא. והרב ז"ל, הולך לשיטתו דבעי הגבהה שלשה, וכבר כתבנו בקידושין [כ"ו ע"א] דבהגבהה טפח סגי לן, ואיכא בדגחין ואכיל תוך טפח דאף על פי שהוא בפיו לא קני ליה דלא עדיף פיו מידו, אפילו בידו כי האי לא קני ליה היכי דהוי תוך טפח, והוא הדין בפיו דלא קני לה. וכי אמרינן לעיל דבפיו קנו ליה היינו בדלא גחין וזה ברור. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי מי שכתב דבפיו אפילו בתוך טפח קני לה, ולאו כלום הוא, ומה שכתבתי נכון ומחוור.
והא דאמרינן היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד, קשיא לן, והיכי איכא אסור שבת, והא בעינן עקירה, וגרירה לאו עקירה היא, וכדמוכח בפרק קמא דשבת, דאמרינן התם [ח' ע"ב] האי זרזא דקנה רמא וזקפה רמה וזקפה לא מיחייב עד דעקר ליה. ויש לומר, דלא דמי דהתם אין ראשו האחד נעקר לעולם ממקומו, אבל הכא כולו הוא נמשך ויוצא ממקומו כאחת, אי נמי הכא בשהפתח גבוה מרשות הרבים וכשהוציאו הרי יש כאן עקירה.
ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא. כלומר, ותיקשי לההוא לישנא דאמרינן לעיל דכיון דעקירה צורך הנחה היא חיוב התשלומין וחיוב מיתה באין כאחד ופטור, דהכא נמי הגבהה צורך הוצאה היא ונימא דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד, ואם כן אמאי חייב, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה ניחא דהכא משום הכי חייב דהא אי בעי מהדר ליה. וקשיא לן, ואפילו לאידך לישנא מאי קושיא, דהא אמרינן לעיל דכל היכא דאיפשר בלא הגבהה לא חשיב התחלת הדבר משעת הגבהה כדאמרינן לעיל גבי אכילה דהגבהה לאו צורך אכילה היא, דהא אי בעי גחין ואכיל והכא נמי הגבהה לאו צורך הוצאה היא, דאי בעי מגדר ומפיק. ויש לומר, דהא לא קשיא כלל, דבמלאכת שבת לא עביד מידי אם אפשר לעשותן בענין אחר אם לאו, דמכל מקום בדעביד להו השתא החיוב משעת ההגבהה הוא מתחיל, דאין במלאכה זו עקירה אלא משעת ההגבהה וכיון שהתחלת חיוב השבת וחיוב התשלומין באין כאחד פטור אף על פי שנגמר חיוב התשלומין קודם שנגמר חיוב המיתה וכדכתבינן לעיל, אבל גבי אכילה דחיובו אינו אלא האכילה לבד דמעיקרא קא סלקא דעתך דכיון דאי אפשר לאכילה בלא הגבהה הוי כאילו חיוב האכילה מתחיל משעת ההגבהה והוה ליה מיתה ותשלומין באין כאחד ופטור ובהא הוא דאמרינן דכאן אפשר לאכילה בלאו הכי דאינו מתחייב משעת ההגבהה אלא משעת הכנסת פיו, וכן בדין דאכילה אינו אלא משעת הכנסת פיו וחדוש הוא דבעינן למימר מעיקרא דכיון דאי אפשר לה בלא הגבהה דמתחיל חיובא משעת ההגבהה כאלו ההגבהה התחלת האכילה, ולבסוף כי אשכחן דאפשר לאכילה בלא הגבהה הדרי' מילתא אדינא ואמרינן דאין חיובא אלא משעת הכנסת פיו, אבל במלאכות שבת דבעינן עקירה והנחה, משעת העקירה מתחיל חיוב השבת היכא דלעביד עקירה אף על גב דאפשר למעבד לה במקום אחר, וזה נכון וברור.
וכי האי גוונא מי מחייב, ואי קשיא לך ואפילו כי מחייב מי ניחא, ואפילו משום עקירה ראשונה הוא דמחייב וכדאמרינן שלא היתה עקירה ראשונה לכך, ואם כן דמשום ההיא עקירה מחייב, הדרא קושיא לדוכתא אמאי חייב דהא אסור שבת וחיוב גניבה באו כאחת. ואיכא למימר דאין הכי נמי, דהא קשיא ליה אלא דעדיפא מינה קא מקשי ליה, אי נמי, דכיון דבשעת ההגבהה לא היה דעתו להוציאה הרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, וכי נמלך להוציאה חיוב השבת לא מתחיל אלא משעת ההולכה, ואף על גב דחיובו אינו אלא משום הגבהה זו, והינו דלא קשיא ליה אלא וכי האי גוונא מי מחייב דאי מחייב ודאי ניחא ליה וכדכתבי'.
אלא הכא במאי עסקינן בשעמד, כלומר, לא תימא בהגביהו על מנת להצניעו אלא הגביהו על מנת להוציאו, ודקא קשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה היא, הכא במאי עסקינן בשעמד, ואסיקנא בעמד ליפש.
<h2>דף לא:</h2>
אלא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי, וחיוב גניבה התחיל משעת ההגבהה, וחיוב שבת לא התחיל אלא משעת שהוציאו מפתח הבית, ואי קשיא לך ולבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי, מעביר ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת להו, ובירושלמי [שבת פ"א ה"א] מקשי ליה, ופריקו ליה בקופץ. אי נמי אפשר, דארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה.
מגרר ויוצא אצטריכא ליה. פירוש, והשתא דאתית להכי לא איצטריכא לאוקומי כבן עזאי דמאי קשיא לך אדתני מגרר ויוצא פטור, ניפלוג וליתני בדידיה, הא לא קשיא דמגרר איצטריכא ליה והאי דלא קאמר אלא, משום דבהאי פירוקא איכא לאוקומה בין כבן עזאי בין כרבנן.
אלא במציעאי. כלומר, דאורחייהו בגרירה, והגרירה נמי קני להו נמצא דאיסור שבת וגניבה באין כאחד ודאפקיה לצידי רשות הרבים וכרבי אליעזר. וקשיא לן דהכא משמע דמה שדרכו במשיכה אף על גב דאפשר בהגבהה נקנה אפילו במשיכה דהא מציעאי אפשר בהגבהה ואפילו הכי קאמרינן דבגרירה קני להו, ואילו התם בבבא בתרא [פ"ו ע"א] מוכח בהדיא דכל מאי דאפשר בהגבהה אף על פי שדרכו גם כן במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא ומוקמינן להו [הך] דמגרר ויוצא במידי דבעי מיתנא, כלומר ברברבי דלא אפשר אלא במשיכה, אף על גב דאפשר בהגבהה נקנה במשיכה. ומיהו כההיא דהתם קיימא לן דהיא בדוכתא, וכל מאי דאפשר בהגבהה אף על פי שדרכו גם כן במשיכה, בהגבהה אין במשיכה לא, ואנן דקיימא לן הכי מוקמינן להא דהכא כרב אשי, דמוקי לה הכא כגון שצירף ידו למטה משלשה, ובהגבהה הוא דקני לה אבל לא במשיכה, כיון דבמציעאי עסקינן דאפשר בהגבהה. ואפשר דמשום הכי הוא דאוקמה רב אשי בשצירף ידו למטה משלשה, ומיהו נראה כאוקימתא דהתם דמוקמינן לה ברברבי ובמידי דבעי מותנא מוקמינן ברישא בשעמד ליפוש, או כבן עזאי, וסיפא דמגרר ויוצא ברברבי ודאפקיה לצידי רשות הרבים, וכרבי אלעזר ולא חייש למאי דמקשינן הכא ליפלוג וליתני בדידה, אף על גב, דלפום ההיא אוקימתא קשיא אמאי לא פליג בדידה וליכא לתרוצי דמגרר ויוצא איצטריכא ליה וכדמתרצי הכא, דהא ברברבי מוקמי ליה דאורחיה הוא, דהתם לא קפיד דאהא כיון שלא בדוכתא היא ולרווחא דמילתא אוקי לה הכי, ואי מקשית ליה אם כן ליפלוג וליתני בדידה, מוקי לה במציעאי, וכגון שצירף ידו למטה משלשה וכאוקמתא דרב אשי דבהכי מיפרקא ליה קושיא דהתם, כנ"ל.
ומדאוקימנן הכא דאפקיה לצידי רשות הרבים וכרבי אליעזר, ובהכי אשכחן דאסור שבת וגניבה באין כאחד, שמעינן דבמשיכה אין צריך למשכו ברשות שקונה בו כלל אלא כיון שמשכו מרשות שאינו קונה בו והכניסו ברשות שקונה בו בהכי סגי, ואין צריך למשכו באותו רשות כלל, דאי לא תימה הכי, אין אסור שבת וגניבה באין כאחד, דמשהוציאו לצידי רשות הרבים נגמרה מלאכת שבת ואסור גניבה לא בא לו עד שימשוך, אלא שמע מינה כדפרישנא, וכן משמע מדאמרינן בבא בתרא [פ"ד ע"ב] עד שימשכנו מרשות הרבים לסימטא, הרמב"ן ז"ל.
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה וקבלו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבע כך היא גירסת הספרים וכן גריס רש"י ז"ל. ופירושו, דהכי קאמר לעולם ברשות הרבים ודקא קשיא לך איסור גניבה ליכא, כגון שצירף ידו שנית לפחות מג' סמוך לקרקע וידו קני ליה כדרבא לומר דכי היכי דלענין שבת חשיב מקום, לענין גניבה קני כאילו הגביה ידו למעלה משלשה, ע"כ. פירוש לפירושו, דלענין שבת לא איצטריכא הא דרבא הכא (כגון) [כיון] דתוך שלשה סמוך לקרקע הרי הוא כאילו מונחת בקרקע, אלא לענין קנייה הוא דאיצטריכא, דאף על גב דבעינן בעלמא הגבהה שלשה, ידו של אדם חשובה לו והרי היא כאילו הגביהה למעלה משלשה, אבל לענין קנייה אי קני ידו או לא להא לא איצטריכא דפשיטא מילתא דידו קני, דאי ידו לא קני מאי קני, אלא להא איצטריכא דאף על פי שלא הגביהה למעלה משלשה קני דידו חשיבא למיקני אפילו תוך שלשה, ודווקא כשיצרף ידו למטה אבל היכא שבא ליקח בידו דבר מן הקרקע לא קני, אלא אם כן הגביהה ג', דהגבהה ג' בעינן, זהו דעתו של רש"י בזה, והרב ז"ל הולך לשיטתו דאמר הגבהה שלשה בעינן, והא ליתא וכדכתיבנא לעיל וכדמוכח בבא קמא [כ"ט ע"ב], ועוד, דמאי שנא דהיכא שצירף ידו למטה ונתן הדבר על כף ידו אמרינן דהרי הוא כאלו הגביהה, ואילו היכא שהגביהה דבר מן הקרקע אפילו בידו לא קני ליה אלא למעלה משלשה, ועוד דלפי פרושו למה ליה לאוקומה בשצירף ידו למטה משלשה, דאי משום שבת ומשום דבעי הנחה על גבי מקום חשוב, והשתא כיון דתוך שלשה היא הוה ליה כמונח בקרקע משום לבוד, בהא דרבא בלחוד סגיא לן דהא דאמר רבא ידו של אדם חשובה ואפילו למעלה משלשה איכא הנחה על גבי מקום חשוב. ואיכא דגריס אי נמי כדרבא ותרתי קאמר כגון שצירף ידו למטה משלשה שהוא כלבוד והרי הוא כמונח על גבי קרקע, אי נמי, למעלה משלשה ואיכא הנחה על גבי מקום חשוב כדרבא, וזו הגירסה תהיה נכונה אלא שאין כן גירסת הספרים. ויש לפרש לפי גירסת הספרים, דהכי קאמר, כגון שצירף ידו למטה משלשה ממפתן הבית ולעולם למעלה משלשה מן הקרקע וכגון שהיה קרקע הבית גבוה ששה טפחים מרשות הרבים, ומשום הכי, איצטריכא ליה הא דרבא, והא דבעי שלשה שלשה למטה ממפתן הבית משום דבעי עקירה שלשה וכדמוכח בשבת [ה' ע"א] ומיהו הוא הדין דהוי מצי לאוקמיה כגון שצירף ידו למטה תוך שלשה לקרקע, אלא דאגב אורחיה אתא לאשמעינן דקיימא לן כרבא והא [דאכפל] רב אשי לפרושי הכא עקירה דלא איירינן בה בכולי שמעתתא, משום דמעיקרא לא משמע לן דבשצירף ידו הוא מסתמא ודאי איכא עקירה ג', דמסתמא רשות הרבים סמוך הוא מן הפתח שלשה, אבל השתא דמפרשא בשצירף ידו איצטריך לפרושי דהוי למטה משלשה דאיכא עקירה, דבלאו הכי לאו עקירה היא דעקירה שלשה בעינן וכדמוכח בשבת [ה' ע"א] ושם יתבאר בס"ד. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל.
רבינא אמר לעולם דאפקיה לרשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. תימה, משיכה ברשות הרבים היכי קניא, וליכא לפרושי דלענין להתחייב באונסין קאמר, אבל לקנות מחבירו אינו קונה שאין כן הדבר דקניה גמורה בעינן להתחייב באונסין קאמר, כאילו הוא קונה מחבירו ושמא אפשר דסבר רבינא דאף על גב דמשיכה ברשות הרבים לא קניא, היכא שמשכה מרשות בעלים לרשות שאינה שלהם קונה, ואפילו ברשות הרבים, כך כתב רבינו נ"ר בשם אחיו החכם ר' פנחס הלוי ז"ל, ותו לא מידי.
מתניתין, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אשת אחי אביו. פירוש, לא בעודה נשואה דמתחייב בנפשו הוא, אלא בשנתגרשה או נתאלמנה, ולא מן הנשואין, דאם כן אין לה קנס, דכיון שנשאת שוב אין לה קנס ואפילו איכא עדים דלא נתיחדה עמו. ותדע לך, דעד כאן לא פליגי ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא לקמן במתניתין [ל"ח ע"א] אלא בשנתארסה ונתגרשה, או נתאלמנה עסקינן, ורבי עקיבא היא דאמר דאית לה קנס. ומיהו לאו רבי עקיבא דמתניתין דאמר דקנסה לעצמה [שם], דאם כן אין לה קנס אליבא דרב פפא [בסנהדרין ע"ד ע"א] דמוקים למתניתין בפתוי דאי באונס ליכא קנס דחייבי כריתות נתנו להצילן בנפשו, וכדאיתא בסנהדרין בפרק בן סורר [שם], הילכך הוה ליה כרודף שפטור מפני שמתחייב בנפשו משום הכי אוקי רב פפא למתניתין בפתוי וכדאיתא התם. וכיון דבמפותה עסקינן אי סבירא ליה להאי תנא כרבי עקיבא דמתניתין דאמר דקנסה לעצמה היאך אית לה קנס והא מדעתה עבד, אלא על כרחין האי תנא לית ליה כרבי עקיבא דמתניתין, אלא כרבי עקיבא דבריתא דאמר דאפילו בנתארסה ונתגרשה קנסא לאביה. ומיהו לדעת התוספות דסברי דקנס כיון שאינה זוכה בו עד שעת נתינה אפילו במפותה אינה יכולה למחלו, איפשר לאוקומה כרבי עקיבא דמתניתין דאמר דקנסה לעצמה ואף על גב דמפותה קיימא לן דאין לה קנס דאע"ג דמדעתה עבד אינה יכולה למחלו כאן שעדיין לא זכתה [בהו] האי סברא ליתא, ולקמן [מ' ע"א] נאריך בזה בס"ד.
גמרא ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם, איכא למידק הכא מאי שנא דאקשי אסיפא דמתניתין ולאיתויי ההיא דאלו הן הלוקין דאפשר לתרוצה כרבי יצחק דאמר התם דחייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים, ליקשי ארישא דמתניתין דקתני הבא על הממזרת דלכולי עלמא לוקה אמאי יש לה קנס כיון דקיימא לן דאינו לוקה ומשלם ואיפשר לומר דהא לא קשיא כלל דהאי מקשה ידע ודאי דמתניתין לא רבי יצחק היא דאם כן קשיא ממזרת, וכיון שכן ניחא לאקשויי אכולא מתניתין ולומר דכולה מתניתין ואפילו סיפא. ואם תאמר, ומאי קשיא ליה דהא אוקימנא לעיל [כ"ט ע"א] דמתניתין רבי מאיר היא, ורבי מאיר אדם לוקה ומשלם אית ליה. ויש לומר, דאיהו סבר דמתניתין ליכא לאוקמי כרבי מאיר, אלא במאי דקסבר דנערה הוא דיש לה קנס אבל לא קטנה, אבל לא במאי דקסבר דאדם לוקה ומשלם מדלא קתני בתו ולא קתני אין בהם מיתת בית דין, אלמא כל היכא דאיכא מיתת בית דין פטור, ולרבי מאיר ודאי חייב, או משום דכי היכי דסבירא ליה דאדם לוקה ומשלם הכי נמי סבירא ליה דאדם מת ומשלם, וכדקא סלקא דעתיך למימר לקמן, או משום דסבר לה כרבא [לקמן ל"ה ע"ב] דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס, דאף על גב דמיקטל משלם, ומיהו ריש לקיש מוקי לה כרבי מאיר ומפליג בין לוקה ומשלם למת ומשלם וכדאיתא לקמן [ל"ב ע"א] ופריק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת, פירוש, ההיא דמכות [י"ג ע"א] באחותו בוגרת דליכא קנס, והא דהכא באחותו נערה, והוא הדין דמצי לאוקומי ההיא דמכות באחותו בעולה, אלא דרבותא נקט דאפילו בבתולה משכחת לה דלוקה.
<h2>דף לב.</h2>
והא דאמרינן והא איכא צערא, במפותה, אלא במפותה קאמרינן, דתו לא אצריכא לשוטה, דהא בבוגרת עסקינן, ובוגרת ממונא שלה וכיון דבמפותה היא אחולי אחלה.
השתא דאתית להכי אפילו תימא אחותו נערה ביתומה שוטה ומפותה, כתב רש"י ז"ל, דלא גרסינן שוטה, דכיון דיתומה היא דהקנס ובושת ופגם שלה, ומפותה היא אחולי אחוליה, ...כתב דאפשר לקיים גרסת הספרים, ויתומה דקאמרינן לאו יתומה גמורה, אלא יתומה לענין קנס קאמר, וכגון שנתארסה ונתגרשה ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר דאין לה קנס [לקמן ל"ח ע"א], ולעולם בשיש לה אב איירי, ואיצטריך יתומה לענין קנס, ושוטה לענין בושת ופגם, ומפותה שאין לה צער, אבל מחילה (דידיה) [דידה] לאו כלום היא, דהא יש לה אב, ובושת ופגם דאביה הוי, ואי קשיא לך, ונוקמה ביתומה גמורה ומפותה דממונא שלה ואחולי קא אחליה דכיון דמדעתא עבד, ומיהו לפי דעת התוספות ז"ל, הא לא קשיא דהא איכא קנס דלא מציא מחלה שהרי לא זיכתה בו עד שעת נתינה שנאמר ונתן, הילכך איצטריך לאוקומה ביתומה לענין קנס, ובשוטה. ומיהו אנן לא סבירא לן הכי דאף על פי שלא זכתה בו יכולה למחול ולקמן נאריך בזה בס"ד. ועוד קשיא לן, לוקמה ביתומה גמורה שנתארסה ונתגרשה ומפותה ואליבא דרבי יוסי הגלילי [שם] דכיון שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס, וכיון דיתומה גמורה היא שאין לה אב בשתה ופגמה שלה, וכיון דמפותה היא אחולי אחלה, ואפשר דהא לא קשיא דבעא לאוקומה אפילו בשיש לה אב. ולפום הא אפילו תימא דקנס מציא מחלה משום הכי לא אוקמה ביתומה גמורה ומפותה משום דניחא ליה לאוקמה אפילו בשיש לה אב. ומיהו אינו מחוור, דיתומה לא משמע יתומה לענין קנס, אלא הנכון דלאו דוקא שוטה ואגב שיטפא דנקטוה לעיל נקטוה הכא, והכי אורחיה דתלמודא, ולפום הא שמעינן מינה דיכולה היא למחול הקנס אף על פי שלא זכתה בו עד שעת נתינה.
אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ולא לקי, מדאוקמה למתניתין בענין דליכא ממון ולא אוקמה היכא דאיכא ממון, וכגון שלא התרו בו דליכא מלקות, וההיא דהתם [מכות י"ג ע"א] בשהתרו בו דאיכא מלקות.
ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה, ואף על גב, דבעלמא [ב"מ צ' ע"ב] אמרינן דעקימת שפתיו הויא מעשה, היינו לענין דלא מיקרי לאו שאין בו מעשה, אבל מכל מקום לא מעשה גמור הוא, דאינו אלא דבור בעלמא, והא דחשיבא לן קולא כשלא עשה מעשה וחומרא כשאינן צריכין התראה משום דהתראה דלאו בגופו של מעשה היא, אלא שאנו מצריכים אותה כי לא מצריכים לה הויא חומרא. [משא"כ] מעשה דבגופו של מעשה [כש]לא עשו מעשה גמור קולא הוא וראוי [להקל] עליהם כיון שלא עשו מעשה.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. קשיא להו לרבוואתא ז"ל, אי צד חמור פרכינן אם כן בטלת כל מה הצד שבתורה, ויש מתרצים דלא מקשים צד חמור אלא כשחומרות אלו שהן במלמדין אינן ככל התורה כולה, כגון אלו שאין לך בכל התורה כולה מי שלוקה בלא התראה אלא עדים זוממין, ואין לך מי שחייב בחמשה דברים אלא חובל, וכיון דחמורים כולי האי דאין בכל התורה כיוצא בהן פרכינן צד חמור, אבל בעלמא לא פרכינן. והא לא כלום הוא דאם כן כי פרכינן צד הקל אית להו למימר הכי דלא פרכינן צד הקל אלא כשהקולות אלו שהן במלמדין אינן בכל התורה כולה דלא אשכחן כיוצא בהן, שהרי חלב הותר מכללו בחיה, וכן אשת אח במקום יבמה [לקמן מ' ע"א], ואשכחן נמי שלא עשו מעשה וחייבין, כגון נשבע ומומר ומקלל חבירו בשם [תמורה ג' ע"א], ואשכחן נמי דפרכינן צד חמור אף על גב דאשכחן לה לההיא חומרא במקום אחר, וכדאמרינן בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ז ע"א] גבי חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה דיליף מקראי התם דבאין הן בטומאה, ומקשים כל הני למה לי, דאי כתב רחמנא פסח שבא בטומאה לא ילפינן לשאר קרבנות הצבור מיניה שכן ענוש כרת, ואי כתב תמיד שכן תמיד וכליל, ומתרווייהו לא אתי דאיכא למיפרך מה להנך שכן יש בהן צד חמור, פסח שכן ענוש כרת תמיד שכן תמיד וכליל, והא התם דפרכינן צד חמור משום כרת, ואף על גב דאיכא כמה כריתות בתורה. ואם תאמר, בביטול ועשה כגון פסח לא אשכחן, והא מילה דעשה כן ובבטולה איכא כרת, ואפשר לומר, דהתם כיון דליתיה בשאר קרבנות ושאר קרבנות הוא דאתיא למילף מינה שפיר פרכינן צד חמור, ומכל מקום צד הקל קשיא [ראה תוס' לפנינו ד"ה שכן]. ויש מי שפירש, דכי פרכינן צד חמור היינו כגון הכא דחומרות אלו שהן במלמדין, דהיינו חובל ועדים זוממין, אינן בלמדין, דאין לך בשאר מחוייבי ממון ומלקות חומרא זו שיהא חייב בחמשה דברים ולא יהא צריך התראה, וכל חומרות שהן במלמדין הן בשני אלו המלמדין או באחד מהן דאין בשאר מחוייבי ממון ומלקות צד חמור כלל שלא יהא בחובל ועדים זוממין, ואף על גב דבמלמדין אלו איכא כרת במלמדין גם כן איכא ומשכחת לה בחובל בחבירו ביום הכיפורים, ומיתה איכא בחובל באביו ובעדים היכא שהוזמו מעדות מיתה, אבל בעלמא כי לא פרכינן צד חמור היינו משום דאף בלמדין איכא חומרא שאינה במלמדין, וכיון שכן לא פרכינן צד חמור ואתי במה הצד, וכן נראה דעתו של רש"י ז"ל במה שפירש בסנהדרין בפרק ארבע מיתות בית דין [ס"ו ע"א ד"ה ה"ג] גבי מקלל אביו דמייתינן ליה התם מדיין וחרש במה הצד, ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין, ופרש"י ז"ל [ד"ה שכן] דאינו צד חמור, דאי משום צד חמור פריך לאו פירכא היא דאביו נמי יש בו צד חמור שאינו בשאר שכן הוקש כבודו לכבוד המקום, ולהאי סברא נמי קשיא ההיא דפסחים [שם] דהתם פרכינן צד חמור אף על גב דאיכא חומרא בלמדין שאינה במלמדין שהרי המלמדין הן עומר ושתי הלחם ומתירין בחדש, מה שאין כן בתמיד ופסח ושאר קרבנות צבור נמי מכפרין מה שאין כן בפסח, איכא למימר דהא לא קשיא דאף במלמדין שנה לחומרא זו שאף תמיד דמכפר הוא, ופסח נמי כיון דאיכא הוצאת דמים מכפר הוא, ועומר ושתי הלחם לאו משום פירכא דצד חמור הוא דלא אתו מינה דהא לא הוי קושיא, ומטעמא דפרישו אלא משום פירכא אחריתי דאיכא התם דלא אתו מינה וכדאיתא התם בהדיא מי שהקשה ואמר דמכל מקום אינו מחוור דצד הקל קשיא דהא איכא קולא בלמדין שאינה במלמדין דהא קנס הוא ואי בעי מודה ומיפטר, מה שאין כן בחובל ועדים זוממין דאי מודה לא מיפטר. ומיהו הא לא קשיא למאן דאמר התם במכות [ד' ע"ב] דעדים זוממין קנסא הוא דאם כן בעדים זוממין נמי איתא להאי קולא, דאי בעי מודו ומיפטרי אבל ודאי למאן דאמר ממונא קשיא. ואפשר לי לומר דבחובל נמי משכחת לה להאי קולא בחובל בעבדו שיוצא לחירות בשן ועין ואי מודה מיפטר דקנסא הוא, אלא שיש לומר בזו דאנן לאו מהאי חובל גמרינן אלא מחובל דאיכא ממון ומלקות, ובחובל בעבדו ליכא מלקות, והילכך כיון שבחובל זה שאנו באים ללמוד ממנו לא משכחת לה להאי קולא ודאי קשיא לפי סברא זו אמאי פרכינן צד הקל כיון דבלמד איכא קולא דאינה במלמד, ואפילו הכי נראה לי דכיון דאיכא חובל דאיתא להאי קולא שפיר פריך צד הקל דכיון דבמלמדין עצמן איכא צד הקל הזה ואיכא חובל דמשכחת ביה אף קולא זו שהיא בלמד אפשר דמשום כך הקלה בו תורה בחובל ואמרינן שיהא נדון בקלה כנ"ל, וצ"ע.
ורבינו נ"ר כתב, דכי פרכינן צד חמור הני מילי כשיש לומר שהדבר שאנו באין ללמוד ממנו תלוי באותו צד חמור דמפני אותו צד חמור הוא שאמרה תורה שיהא נדון אף בחומרא זו, כגון עדים זוממין שהחמירה תורה בעונשין שלא הצריכן התראה, ואפשר שהיא הנותנת לענשן בממון החמור ולא במלקות הקל, ואי ממונא לקולא אפשר דמשום שהם קלים שלא עשו מעשה גמור הוא שהקלה תורה בהן להיות נדונין בממון הקל ולא במלקות החמור, שהדין נותן שמי שהוא קל לא יהיה נדון בחמורה אלא בקלה, וכן חובל, שהחמירה תורה בענשו לחייבו חמשה דברים איפשר דמשום הכי החמירה בו לחייבו בממון החמור ולא במלקות הקל, ואם קל הוא לחייבו בממון הקל ולא במלקות החמור, אבל במה הצד דעלמא דחומרה שהיא בתלמוד אין נראה שיהא גורם לה החומרה האחרת שבו משום דחדא חומרא לא שייכא לאידך, כגון כרם שפועל אוכל בו ואתיא למילף מיניה קמה דמקשי' מה לכרם שכן חייב בעוללות [ב"מ פ"ז ע"ב], דחיוב עוללות ודאי אינו גורם לפועל שיהא אוכל בו דמה ענין פועל אוכל אצל חיוב עוללות אלא דמכל מקום ליכא למיגמר מיניה דהא אינן שוין והילכך כי מרבים ביה במה הצד ליכא למיפרך צד חמור, אינו גורם לחומרא האחרת אבל הכא דחומרא זו שיכא בהדי אידך מקשים צד חמור. ולפום הא גם כן אתיא שפיר ההיא (דכיון) [דכיצד] (ד)צולין דמקשינן צד חמור גבי פסח, משום דאפשר דאותו צד חמור שבו שהוא ענוש כרת הוא שגורם שיהא בא בטומאה דכיון שהתורה חייבה כרת בבטולו ראוי הוא שלא תדחה בשום ענין ואפילו משום טומאה, וכן תמיד שהוא תדיר וכליל אפשר שאותו צד הוא שגורם לו לבוא בטומאה דכיון דתדיר הוא אינו בדין שידחה, ובכי הא הוא דפרכינן צד חמור, וכן כולם אבל בעלמא לא, וזהו נכון, רבינו נ"ר.
<h2>דף לב:</h2>
אלא עולא תחת תחת גמר, כתיב הכא [דברים כ"ב כ"ט] גבי אונס תחת אשר עינה, וכתיב התם [שמות כ"א כ"ד] עין תחת עין. וכיון שכן ילפינן מגזירה שוה זו דאונס אף על גב דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, ומיניה ילפינן לכל התורה בבנין אב, ואי משכחת ביה פירכא אתו כולהו במה הצד משלשתן, דתו ליכא למיפרך צד חמור.
אלא כדאמר רב איל[ע]א בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, הכא נמי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וליכא למילף מינייהו, משום דאי מחובל גמרינן איכא למפרך מה לחובל שכן חייב בחמשה דברים, ואי מעדים זוממין איכא למיפרך שכן אין צריכין התראה, ובמה הצד לא אתו משום דאיכא למיפרך צד חמור, וכדאיתא לעיל.
שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין דברי רבי מאיר. פרש"י ז"ל, דהשם המביאן לידי מכות הוא לאו דלא תענה, והשם המביאן לידי תשלומין הוא ועשיתם לו כאשר זמם. וקשיא לן, והא רבי מאיר אפילו היכא דנפקי ממון ומלקות משום אחד קאמר דלוקה ומשלם, וכדאיתא בבא מציעא [צ"א ע"א] החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם שלשת קבין לפרה וארבע קבין לחמור, ומוקמינן לה כרבי מאיר, והא התם דמלקות ותשלומין מחדא קרא נפקא דהיינו מלא תחסום, ועוד דאי רבי מאיר לא אמר אלא היכא דאתו משני שמות אבל משם אחד לא, מאי האי דאקשי לקמן [ל"ז ע"א] ולרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם כדי רשעתו מאי עביד ליה, ומוקי לה במיתה ומלקות, דמאי קושיא לימא כגון דאתי משם אחד. ויש מתרצים, דמשום הכי אקשיה מאי עביד ליה, משום דגבי ממון לא משכחת ליה ממון ומלקות משם אחד, דהתם לאו משום אחד קא אתו, דהמלקות הוא משום לא תחסום והתשלומים משום והשיב את הגזילה. ומיהו אינו מחוור, דכיון דאית ליה לרבי מאיר דאדם לוקה ומשלם דלית ליה [משום] רשעה אחת אתה מחייבו מה לי משם אחד מה לי משני שמות. לפיכך הנכון כמו שפירש הרמב"ן ז"ל, במסכת מכות, דהכי קאמר שלא השם המביאן לידי מכות, כלומר, דלא תימא דכיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם ודאי לא ענש אלא אם כן הזהיר והילכך אזהרתיה מלא תענה והילכך לא לקי אלא משלם ממון דהאי לאו לא למלקות אתא אלא לאזהרה שלא יעידו עדות שקר שאם יעידו עדות שקר יעשו לו כאשר זמם לעשות לאחיו לכך אתא רבי מאיר ופירש, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דהשם המביאן לידי תשלומין הוא ועשיתם לו כאשר זמם ואזהרתיה מלא יוסיפו נפקא, וכדאמרינן בהדיא התם אליבא דרבי מאיר ולא תענה לאו באפי נפשיה דאתו לחיובי מלקות, וכיון דסבירא ליה לרבי מאיר דאדם לוקה ומשלם, לוקה אף על פי שמשלם, אבל לעולם אימא לך דלא שני ליה לרבי מאיר בין אתו משום אחד לאתו משני שמות, כך פירש הרמב"ן ז"ל, ונכון הוא.
ורב יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. ואם תאמר, מאי קושיא משום דדריש סמוכין. הא לא קשיא דגזירה שוה עדיפא מסמוכין היכא דלא מופנה ולא מוכח כדאיתא במסכת יבמות [ד' ע"א] דאיכא מאן דלא דריש סמוכין, אלא בכי האי גוונא. ואם תאמר לימא ליה דגזירה שוה לא גמיר [נדה י"ט ע"ב] דאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבלה מרבו. ויש לומר, דלאו קושיא היא אלא בעיא דתלמודא היא דבעי לגלויי טעמיה ולברוריה כיון דלית ליה גזירה שוה האי תחת מאי עביד ליה. אי נמי, איפשר דקים להו דכולהו אית להו גזירה שוה דתחת תחת ועולא אמר דלהכי אתא ולפיכך בעי רב יוחנן [מאי טעמא] (אמר) לא אמר נמי דלהכי אתא ואסיקנא דרב יוחנן לא אמר כעולא משום דהאי תחת אשר עינה לאו מופנה הוא דאיצטריך ליה לכדאביי.
<h2>דף לג.</h2>
משום דלאו בני התראה נינהו. כלומר, וכיון דלאו בני התראה נינהו ולא אשכחן בעלמא מלקות בלא התראה, הכא דאיכא ממון ומלקות וליכא למענשיהו אלא חדא משום רשעה אחת אתה מחייבו על כרחין ליכא לחיובינהו אלא ממון דאתי מדינא, דאי מחייבת ליה מלקות לאו כדין אתי, דהא לא אשכחן בעלמא מלקות בלא התראה, והילכך בההיא דאתי בדין מחייבינן ליה, דהיינו ממון ולא במלקות דאתי שלא כדין. ומיהו, היכא דליכא ממון, כגון שהעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה ודאי לוקה אפילו בלא התראה דעדים זוממין אינן צריכין התראה, ופירש רבא טעמא, משום דלא אפשר למיתרי בהו, ואביי אמר דאיפשר ודאי בהתראה, כגון דניתרו בהו תוך כדי דיבור אלא דלא אפשר דבעו התראה כיון דאינהו קטלי בלא התראה, ובעינן כאשר זמם.
וניתרי בהו תוך כדי דיבור. פירוש, בתוך כדי דיבור של עד שני שיכולין לחזור בהן, דאף על גב דאחר התראה האיכא יותר מכדי דבור, כיון דהתחלת ההתראה הויא בתוך כדי דבור, וההתראה הוא מצורך העדות כתוך כדי דבור דמי, דהא אשכחן [ראה מכות ו' ע"א] דעד ראשון יכול לחזור בו בתוך כדי דבור של חבירו אף על גב דהוי אחר כדי דבור לעדותו דכיון דעדות אחת היא, הרי הוא כאילו חזר בו בתוך כדי דבורו, והכא נמי הכי הוא, אבל ליכא למימר דניתרי בהו אחר כדי דיבור, כיון דההתראה מצורך העדות הוא, דהא לא מחייבינן להו בלא התראה ושיהו הן יכולין לחזור בהן לעולם תוך כדי דבור של התראה, דכיון שהעידו מאי דהוה הוה, דליכא למימר הכי אלא בעד ראשון דכיון שיש לו לעד שני להעיד על ראשון יכול לחזור בו אפילו אחר כדי דבור כל היכא שיהא תוך כדי דבור של חבירו, אבל בעד אחד שהעיד לבדו ואחר כדי דבור בא עד אחר והעיד אין אומרים שיהא ראשון יכול לחזור בו בתוך כדי דבורו של שני אף על פי שעדותו של זה צורך העדות היא, שהרי לא היו יודעין שיבוא זה ויעיד, והכא נמי כיון דלא ידעינן אי מתרו בהו אם לאו אף על פי שההתראה צורך לעדות כיון דאחר כדי דבור אתיא הרי היא חלוקה מן העדות, דלא עדיף מעד אחד שהעיד דלא מצטרף עם עד שני לענין שיהא יכול לחזור בו תוך כדי דבורו של חבירו, כיון שלא באו שניהם תחילה להעיד, כנ"ל.
וניתרי בהו מעיקרא ונרמזינהו רמוזי, פירוש, דכיון דלא מתרינן בהו בבית דין לא פרשי ומסהדי, ואף על גב דמרמזינן להו בבית דין לא פרשי ומסהדי כיון דלא אמרינן להו עונש הדבר בהדיא.
<h2>דף לג:</h2>
דאמר רב אלמלא נגדו לחנניא מישאל ועזריה פלחו לצלמא, רש"י ז"ל פירש, דבתמיהה קאמר, כלומר, מי איכא למימר דאפילו הלקום היו עובדין לצלם הא ודאי לא, ומכל מקום, שפיר ילפינן מינה דמלקות חמורה. ולא נהירא, דעל מאי קאמר רב הכי, ויש מי שפירשו, בניחותא ואמר דגוזמא קאמר, אפשר דאלו הלקום היו עובדין לצלם דמלקות חמירא טפי ולא היו יכולים לעמוד עליו, ולאו בדוקא קאמר, אלא דרך גוזמא, דודאי ליכא למימר שהם היו עובדין לעבודה זרה, אף על פי שהלקום, והא נמי לא נהירא דאם כן למה ליה לרב למימר עליהו דצדקי הכי. אלא הנכון כמו שפירש רת"ם ז"ל [בתוד"ה אלמלי], דהא[י] צלם לאו עבודה זרה גמורה היתה, אלא אינדרטי של מלכים היתה שנבוכדנצר צוה להשתחות לו לכבודו ולא לשם עבודה זרה, ואפילו הכי לא רצו חנניא מישאל ועזריה להשתחוות לו לקדש את השם מפני שהיו מקצת העם חושבין שעבודה זרה היתה ומפני כך אמרו שאלמלא נגדו אותם היו משתחוים לצלם מפני שמן הדין היו יכולים לעשות כן דלאו עבודה זרה גמורה היתה, ואדרבה צריכין היו להוראה כשמסרו עצמן עליו, והיינו דאמרינן התם [פסחים נ"ג ע"ב] מה ראו חנניא מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואי עבודה זרה היתה איך שאלו מה ראו, והלא מן הדין היה להם לעשות כך, דבעבודה זרה יהרג ואל יעבור איכא, והיינו דאמרינן דנשאו קל וחומר מצפרדעים, כלומר, שלא נתכוונו אלא לקדש את השם בלחוד, ותדע לך דאילו עבודה זרה היתה, היאך אפשר שלא נמסר עליה אחד מישראל אלא חנניה מישאל ועזריה, אלא ודאי לאו עבודה זרה היתה, אלא אנדרטי של מלכים, ואף על גב דכתיב [דניאל ג'] לאלהך לית אנא פלחין, הכי קאמרו ליה משום דלאלהך לית אנא פלחין לצלמא די הקימת לא נסגד, שלא יהא נראה כמשתחוה לעבודה זרה, דאסור לנו להשתחוות לעבודה זרה. וכן מוכח בהגדה שם במדרש חזית [שיר השירים רבה פ"ז אות ח'], דלא עבודה זרה היה, ששם אמרו, שאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי [ישעי' כ"ו כ'], חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, מאי את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון ומה אתון בעון דיהון אמרין כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל, משם נראה שיכולים היו להסתלק אלא שלקדוש השם נתכוונו.
הא דאמרינן, דילמא בשוגג ונקה מגלות, לא משכחת לה אלא בביתא דשישא ולא פרכס דאי לא חיישינן שמא הרוח בלבלתו, או שמא הוא קירב את מיתתו, ואף על פי שסופו למות כיון שסייע דבר אחר במיתה אינו גולה וכדמוכח בגיטין בריש פרק מי שאחזו [ע' ע"ב] וכן ביבמות [ק"כ ע"ב] אלא הכא בביתא דשישא דליכא למימר שמא הוא קירב את מיתתו, וכבר כתבתיה שם בפרק מי שאחזו, בס"ד.
ר' איל[ע]א וכל חבורתא משמיה דרב יוחנן אמרי בטובח על ידי אחר, ואף על גב, דסבר רב יוחנן רבי מאיר אדם לוקה ומשלם אית ליה, מת ומשלם לית ליה, ומשום הכי הוא דאוקמה בטובח על ידי אחר, והיה אפשר לו לאוקומי מתניתין כרבי מאיר, אפילו הכי ניחא ליה לאוקומיה כרבנן, וריש לקיש דאוקי לה כרבי מאיר לאו משום דמשמע ליה דכולה רבי מאיר היא מדרישא רבי מאיר דקתני נערות, דהא אמרינן לעיל [ראה להלן ל"ו ע"א] דלא אתיא כרבי מאיר אלא מדינא דנערות לבד, ותדע לך, דלקמן [ל"ד ע"ב] דאמרינן אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרב יוחנן, לא מהדרינן דמשום דרישא רבי מאיר אוקומה כולה כרבי מאיר, אלא משום דלא אפשר לאוקומה כרבנן [הלא"ה] הוה מוקי לה כרבנן, אף על גב דנערות ולא קטנות לא אתיא אלא כרבי מאיר.
[אי] בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, דלא ניחא ליה למימר דרבנן לית להו הני דרשי דרבא ודתנא דבי רב ישמעאל. ועוד, דאי בהא דוקא פליגי אי מתחייב על ידי אחר או לא מאי שנא שבת ועבודה זרה דנקט.
<h2>דף לד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואי קשיא לך שוחט בשבת היאך שחיטתו כשירה והא משומד לחלל שבתו הרי הוא כמשומד לעבודה זרה ושחיטתו פסולה [כדמוכח בחולין ה' ע"א]. ויש מי שתירץ והוא הנכון דהא לא קשיא דהא בצנעא, והא בפרהסיא, [ובפרהסיא] הוא שנעשה כמשומד לכל התורה כולה ושחיטתו פסולה אבל בצנעא לא. אבל בתוספות [חולין י"ד ע"א ד"ה השוחט] פירשו דאותה שחיטה שנעשית בה משומד אינה נאסרת, דעדיין לאו משומד גמור הוא ושחיטה ראוייה היא, ומביאין ראיה לדבריהם מיהא דאמר רב יוחנן התם באותו ואת בנו [חולין פ"א ע"ב], דאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לעבודה זרה חייב, ומפרשים לה התם בשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עבודה זרה, דאי אתרו ביה משום עבודה זרה כיון דחייב מיתה הוא אינו לוקה ומת, ואי איתא דבשחיטה ראשונה הוא שנעשה משומד להפסל אותה שחיטה אפילו כי לא אתרו ביה משום עבודה זרה אמאי חייב דהא שחיטה שאינה ראויה היא, והרי הוא כנוחר דלכולי עלמא לאו שחיטה היא. ויש לומר, דאי משום ההיא לאו ראיה היא דהתם באומר בגמר זביחה הוה עובדא שנשחטה קודם שנעשה משומד, אבל ודאי בעלמא אפילו אותה שחיטה שנעשית בה משומד, וכגון ששחטה בשבת בפרהסיא אסורה משום דשמד ושחיטה באין כאחד, אבל לאו משום דנעשה משומד מדשחט בה פורתא, דכי שחט בה פורתא אינו חייב דהא מקלקל הוא אבל בגמר זביחה נעשה משומד ונפסלה שחיטתו כאחת. רבינו נ"ר.
המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר. פירוש, בשוגג יאכל בו ביום ואפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד, וכדאיתא בפרק הניזקין [גיטין נ"ג ע"ב] והכי מוכח התם בשבת [ל"ח ע"א], דאמרינן התם, בראשונה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, והוא הדין לשוכח, משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחים אנו גזרו אף על השוכח, והתם אי איתא דהוא עצמו אינו אוכל בו ביום מה תועלת יש לשהות במזיד ולומר ששוכח הוא, כיון דאפילו בשוכח אינו מותר לו בו ביום, אלא שמע מינה דבשוכח מותר הוא בו ביום ואפילו לעצמו, והוא הדין לשוגג דכי הדדי נינהו.
במזיד לא יאכל. פירוש, בין הוא בין אחרים, אבל לערב מותר לו ולאחרים. ותדע לך מדבעי לאוקומי התם בחולין [ט"ו ע"א] ההיא דשוחט בשבת במזיד וכרבי מאיר, ואמרינן התם דשבת דומיא דיום הכיפורים בין לו בין לאחרים ליומיה אסירא, לערב שריא, אף בשבת ליומיה אסירא בין לו בין לאחרים, למוצאי שבת שריא בין לו בין לאחרים.
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, פירוש, בין הוא בין אחרים אבל בשבת אסירא אפילו לאחרים, ומנא תימרא, מדמקשינן התם בחולין [ט"ו ע"א] בההיא דשוחט בשבת ולוקמה בשוגג כרבי יהודה, אלמא דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר.
במזיד לא יאכל עולמית, פירוש, הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת. ותדע לך דהא ליכא מאן דאמר דמעשה שבת אסורין אלא רבי יוחנן הסנדלר והיינו דאמרינן לקמן [בסוגיין] מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא אמרינן מאי טעמא דרבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר, וכללא דמילתא מזיד דרבי מאיר כשוגג דרבי יהודה, מזיד דרבי יהודה כשוגג דרבי יוחנן הסנדלר, ובמסכת חולין פרק קמא [ט"ו ע"א] פירשתיה, ושם הארכתי בה יותר בס"ד.
פליגי [בה] רב אחא ורבינא. הפירוש הנכון, דאליבא דרבי יוחנן הסנדלר פליגי, רבי יוחנן הסנדלר דאומר דמעשה שבת אסורין או דאורייתא קאמר או דרבנן, אבל לרבי מאיר ורבי יהודה מעשה שבת ודאי מותרין, והיינו דאמרינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, כלומר, אף על גב דאית להו כרבי יוחנן הסנדלר כיון דאינן אסורין אלא דרבנן ונמצא דמדאורייתא שחיטה ראויה היא, אמאי פוטרין אותו מתשלומי ארבעה וחמשה, דאם איתא דכולי עלמא מודו דאליבא דרבי יוחנן הסנדלר דאורייתא נינהו וכי קא פליגי הכא לאו אליבא דרבי יוחנן הסנדלר פליגי, אלא בסברא דנפשיהו, ומאן דאסר כרבי יוחנן הסנדלר, וכמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל אם כן, מאי האי דאמרינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, דהא אמרינן דאינהו כרבי יוחנן הסנדלר סבירא להו ומעשה שבת אסורין דאורייתא סבירא להו, אלא שמע מינה כדפרישנא. ותימה על הרב אלפסי ז"ל שהביא בפרק כירה [שבת ל"ח ע"א] פלוגתא דרב אחא ורבינא ופסק כרבינא לקולא, ומוכח מינה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר, דהא מינה ודאי ליכא ראיה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר, דהא רבינא כי אמר דרבנן לדרבי יוחנן הסנדלר קאמר וכדפרישנא, אלא דלא קיימא לן ודאי כרבי יוחנן הסנדלר אלא או כרבי מאיר או כרבי יהודה, ושם בחולין הארכתי בפסק זה, בס"ד.
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, קשיא לן, ולמה ליה למימר דרבי מאיר סבר לה כרבי שמעון, דרבי מאיר עדיפא מדרבי שמעון, דאלו רבי שמעון לא אמר דדבר הגורם לממון כממון דמי אלא בדבר שגופו ממון ולית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון וכדאיתא התם [ב"ק צ"ח ע"ב], ואלו רבי מאיר אית לה דינא דגרמי ומחייב בשורף שטרותיו של חבירו אף על גב דאין גופו ממון. ויש לומר, דאף על גב דדאין רבי מאיר דינא דגרמי אפילו הכי איצטריך להא דרבי שמעון, דאף על גב דדאין רבי מאיר דינא דגרמי לא משוי ליה כגופו ממון לשלומי עליה תשלומי ארבעה וחמשה, ורבי שמעון קאמר דדבר הגורם לממון הרי הוא כגופו ממון, ומשום הכי איצטריך למימר דסבר לה כרבי שמעון דמשוי ליה כגופו ממון ומשום הכי חייב בתשלומי ארבעה וחמשה דלענין תשלומי כפל ותשלומי ד' וחמשה דבר שבגופו ממון בעינן דהתורה מיעטה בהדיא דבר שאין גופו ממון לתשלומי כפל ולתשלומי ארבעה וחמשה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק מרובה [שם ע"א ע"ב].
רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו, פירוש, רבה לאו לתרוצי מתניתין אליבא דרבי מאיר קאתי דאכתי קשיא בתו כיון דאית ליה דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמיקטיל משלם וכדמקשינן לקמן, אלא רבה לתרוצי ברייתא קאתי דלא משמע ליה דברייתא בטובח על ידי אחר, וכי קאמר נמי דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמיקטיל משלם אליבא דרבי מאיר קאמר ומיהו נמי סבירא ליה הכי וכדמוכח בסמוך, אבל רבנן פליגי עליהו והיינו טעמייהו דרבנן דפטרי והכי משמע לקמן דרבנן אליבא דרבה לית להו דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמקטיל משלם, קשיא, דהא מוקמינן מתניתין לקמן אליבא דרבה כרבנן, ואם איתא דרבנן סברי בקנס דאף על גב דמיקטיל משלם קשיא בתו אלא שמע מינה דרבה סבר דטעמייהו דרבנן דפטרי משום דלית ליה כלל דאדם מת ומשלם ואפילו בקנס. והאי דסבר לה רבה האי ולא מוקי רבנן כוותיה ולימא דאף רבנן סברי דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס ואף על גב דמיקטיל משלם והכא בטובח על ידי עצמו פטרי רבנן משום דסברי לה כרבי שמעון דאמר דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ושחיטת שבת שחיטה שאינה ראויה היא כרבי יוחנן הסנדלר. יש לומר דהיינו טעמא דלא אמר הכי משום דקשיא ליה מתניתין מני, ולא אפשר לאוקומה כרב יוחנן וכרבנן וכדמוקי לה השתא וכדאיתא לקמן, ועוד דאם איתא דמהאי טעמא פטרי רבנן מנא ליה דרבי יהושע דמחייב משום דסבר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, דילמא טעמיה דרבי מאיר דמחייב משום דסבר דשחיטה ראויה ודלא כרבי יוחנן הסנדלר ואית ליה דאדם מת ומשלם לעולם. ועוד דלמאן דאמר דרבי יוחנן הסנדלר דאמר דמעשה שבת אסורין מדרבנן קאמר קשיא ליה אם כן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ולא ניחא ליה לתרוצי אשארא דתירוצא דחיקא היא ומכל הני משמע דרבנן דפליגי עליה לית להו כי האי סברא ורבי מאיר בלחוד הוא דקאמר לה ואיהו סבר כוותיה.
<h2>דף לד:</h2>
היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת. פרש"י ז"ל גדי גנוב לו בחול, ואיברא דהכי דייק לישנא, אבל לאו דווקא, דהוא הדין אף על פי שגנבו בשבת, וכגון דאגבהה והדר אפקיה דכל שנתחייב בגניבה בלא אסור שבת חייב, אף על גב דבטביחה איכא איסור שבת.
גנב וטבח בשבת פטור. פרש"י ז"ל, משום דחיוב ממון דקרן אתי עליה באיסור שבת, ולא סבירא ליה כרבי נתן דאמר [שבת צ"ד ע"א] חי נושא את עצמו. אי נמי בכפות, אפילו כרבי נתן, ומשכחת לה כגון שהגביהו על מנת להוציאו והוציא ולא עמד דהגבהה צורך הוצאה היא ונמצא אסור שבת ואסור גניבה באין כאחד וכדאמרינן לעיל, הילכך כי קא טבח פטור כיון שנפטר על הקרן, דאם אין גניבה, כלומר, אם אין חיוב קרן אין חיוב קנס דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה. ולפי פירוש זה קשיא אם כן אמאי נקט טבח בשבת אפילו טבח בחול נמי פטור, כיון שנפטר על הקרן משום דאתא באיסור שבת, ואיכא מאן דאמר דאי טבח בחול חייב אפילו שגנב בשבת ונתחייב בנפשו משום דכיון דאיתיה לגניבה בעין חייב הוא להחזירה, אף על פי שנתחייב בנפשו בשעת גניבה, וכיון שיש גניבה יש טביחה ויש מכירה, ולפי דבריהם, אפילו בטבח בשבת נמי כל היכא שאיסור גניבה ואיסור [טביחה] לאו כאחד והא ליתא דכיון דבשעת גניבה פטור על הגניבה מפני שנתחייב בנפשו אם איתא בעין דחייב לא מדין גניבה הוא דחייב דהא ודאי אם לא טבחה אינו חייב בכפל, אלא [כל] היכא דאיתיה דמריה הוא, ויש לו להחזירה לו, וכיון דכן כשטבחה אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, ואפשר דכי נקט בשבת לאו דוקא אלא דאגב דנקטיה לעיל נקטיה הכא אגב שיטפיה. וליכא למיקשי היכי נקט האי לישנא דאיכא למטעי ביה דמשום טביחה בשבת הוא שפטור, דהא אמרינן לעיל דטביחה בשבת אינה פוטרת, והיכא שגדי גנוב לו אף על פי שטבחו בשבת חייב. ויש לפרשה דהא מיירי כגון שאסור גניבה ואסור טביחה באו כאחד וכגון שהיתה בהמת חבירו רבוצה בחצירו ולא רצה לזכות בה עד שעת טביחה דההיא שעתא איסור שבת ואיסור גניבה וטביחה באו כאחד, ומיהו הוא הדין שפטור היכא שטבחה בחול כל היכא דאיסור גניבה ואיסור שבת באו כאחד, וכדפרישית לעיל.
וצריכא דאי אשמעינן שבת משום דאיסורא איסור עולם. פרש"י ז"ל אי אשמעינן שבת שפטור הוה אמינא דהתם הוא משום דאיסורו איסור עולם, ואי אשמעינן מחתרת שפטור משום דמחתרתו זו היא התראתו, אבל שבת אימא לא קא משמע לן. וקשיא לן, וכי לפטורא דשבת הוצרכנו והוצרך רבה לאשמועינן דמי שמתחייב בשבת פטור מן התשלומין והא משנה שלימה שנינו [ב"ק ל"ד ע"ב] והוא שהדליק את הגדיש פטור, ואפשר דבעלמא היכא דליכא קנס דבר ברור הוא דהיכא שמתחייב בנפשו בשבת דפטור הוא מן התשלומין, וכי איצטריך רבה הכא הוא דאיצטריך דלא תימא דכיון דאיכא קנס דמיקטל ומשלם אף הקרן נגרר אחריו וחייב הוא גם כן על הקרן, קא משמע לן, דאף הכא נמי פטור הוא על הקרן, וכיון שפטור על הקרן פטור הוא על הקנס. איצטריך לאשמועינן האי דינא בשבת ובמחתרת.
אמר רבה הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה, מתה אין חייבין באונסיה. פירוש, ואפילו נשתמשו בה דזכות אביהן קא ירתי, חוב שנשתעבד בו אביהן לא פרעי ליה דאינהו לא שואלים נינהו עליה, מאי אמרת אביהן נשתעבד הכא שלא הניח להם אחריות נכסים אינהו לא פרעי ליה ואף על גב דהניח מטלטלים, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, או אפילו היכא דהניח להם אביהם אחריות נכסים וכמאן דמתני ליה אסיפא משום דלא נתחייב באונסין עד שעת האונס וההיא שעתא אביהן לא היה קיים, ואינהו גם כן לא היו שואלין עליה, ודווקא מן האונסין הוא שפטורים דאינהו לא שאילי מידו אבל בגנבה ואבידה נראה דחייבין דשומר שכר נינהו ולא גרע מאבידה דהוי עליה שומר שכר מכיון שנהנה בה דאיפטר ליה מפרוטה דרב יוסף [ב"מ כ"ט ע"א] הכא נמי כיון שנהנו בה שיש להם רשות להשתמש בה הוו עליה שומר שכר הואיל ונהנה מהני, ואפילו היכא שלא נשתמש בה עדיין כיון שיש להם רשות להשתמש בה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
איכא דמתני לה אסיפא אטבחוה ואכלוה אבל ארישא לא, והיינו דרב פפא דאמר דלא נתחייב באונסין משעת משיכה אלא משעת האונס. ואם כן קשיא לן בסיפא הניח להם אביהן אחריות נכסים אמאי חייבים דאי משום אביהם הא בשעת האונס לא היה אביהן בעולם, ואי משום עצמן אינהו לא היו שואלים עליה, ופרש"י ז"ל, דאינהו חייבים משום דפושעים נינהו כשאכלוה דאיבעי להו למידק. ואינו מחוור, דאי משום פשיעה דידהו אפילו כי לא הניח להן אביהן אחריות נכסים יהו חייבין לשלם, אלא טעמא משום דאביהם פושע כשלא הודיעם שלא היתה שלו, וכי אמר רב פפא דלא מחייב באונסיה אלא עד שעת האונסין דהוא הדין דמחייב בה משעת פשיעת האונסין וכיון שכן אביהן פשע כשלא הודיען בשעת מיתתו, וכיון שכן מאותה שעה נתחייב באונסין, והני מילי כשמתה מחמת הפשיעה כי הכא שאכלוה מפני שלא הודיען אביהם שלא היתה שלו, אבל היכא שמתה באונס אף על פי שפשע בה פטור שלא חל חיובו, אלא לענין שאם יארע לה אונס מחמת הפשיעה שיהא חייב. ואיכא מאן דקשיא ליה כשלא הניח להם אביהן אחריות נכסים וטבחוה ואכלוה אמאי משלמין אפילו דמי בשר בזול, דהא קיימא לן [ב"ק קי"א ע"ב] דהגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, והיא לא קושיא היא כלל, דהא אוקימנא התם, דמכל מקום לאחר יאוש, אבל קודם יאוש לא, והכא כיון דשאלה היא ליכא יאוש אלא אי קשיא הא קשיא, כיון דליכא יאוש אמאי אין משלמין דמי כולה דהא אמר רב יהודה [שם] גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, יש לומר, דהתם הוא בשאכלה בתורת גזילה שנתחייב בה רצה זה גובה מגוזל ראשון או מגוזל שני, אבל כאן דברשות נחתי בה דכסבורין של אביהן היא אין משלמין אלא דמי בשר בזול כמה דמשתרשי להו. ולענין הלכתא קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, והיינו דרב פפא דהתם בבא מציעא בפרק השואל [צ"ג ע"א] נראה דקיימא לן כרב פפא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ושם נאריך בזה בס"ד.
<h2>דף לה.</h2>
מאי לאו דין אסון. כלומר, אם לא יהיה דין אסון בזה, וכגון שלא התרו אף על גב דאיכא אסון באשה חייב אלמא דחייבי מיתות שוגגין חייבין. ודחינן לה אסון ממש, כלומר, דהיכא דליכא אסון באשה הוא דחייב אבל איכא אסון באשה לא שנא שוגג ולא שנא מזיד פטור.
אמר רבא ומי איכא מאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבים. כלומר, ממון, דאממון הוא דמתמהינן ומשום הקישא דמכה בהמה דהוא בממון, אבל במלקות ודאי פליג רב יוחנן בהדי ריש לקיש ואמר דחייבי מיתות שוגגין ומלקות חייב כגון שהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה וכדאיתא בהדיא בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"ב] אלא הכא אממון בלחוד הוא דמתמהינן וכדפרישית.
ומי איכא למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייב והא תנא דבי חזקיה וקשיא לן, והיכי מקשי מתנא דבי חזקיה לרב יוחנן, דהא אמרינן התם בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין [ע"ט ע"ב], דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן, מפקא מדרבי, דרבי סבר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון, ומפקא מדרבנן, דרבנן סברי דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ואלו תנא דבי חזקיה אמר דפטור ממיתה ומממון. ויש לומר, דהא לא קשיא דעל כרחך לא פליגי רבנן עליה דתנא דבי חזקיה אלא בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, דרבנן סברי דחייב ותנא דבי חזקיה דפטור, אבל בעיקר הקושיא לא פליגי עליה דאית להו לרבנן האי הקישא ולומר דכי היכי דבמכה בהמה ליכא חלוק בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין לפטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו לעולם בשום עניין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואף על גב, דרבי לית ליה האי הקישא, דליכא למימר דבמתכוין לזה והרג את זה לית ליה דרבתה אותו תורה לתשלומין במקום מיתה מגזירה שוה דנתינה נתינה כדאיתא התם, אבל בשוגג כמזיד אית ליה היקישא דתנא דבי חזקיה, דאי אפשר לומר כן, ומנתכוין לאחר גמרינן דהיכא דבמתכוין להרוג מחייב ממון כל שכן בשלא נתכוין להרוג דחייב ממון דאם איתא לפוטרו טפי איכא לפטרו במתכוין להרוג דאיכא דמחייבו מיתה משוגג דלכולי עלמא פטור ממיתה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין [סנהדרין ע"ט ע"ב] אלא למאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה מאי איכא למימר, ואי רבי אית ליה כתנא דבי חזקיה, לא אשכחן מאן דלית ליה, אלא ודאי רבי הוא דלית ליה, ואפילו הכי לא איכפת לן, דכיון דרבנן סבירא להו כתנא דבי חזקיה שפיר איכא למיקשי מינה. ואי קשיא לך מכל מקום אדמקשי ליה אדתנא דבי חזקיה ליקשי ליה ממתניתין דהכא דאוקי רב יוחנן בשלא התרו בו וקתני אף על פי שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין אלמא דאי הוה בהו מיתת בית דין פטורין אף על גב דליכא חיוב מיתה ממש דהא בדלא אתרו ביה עסקינן אליבא דרב יוחנן. יש לומר, דהא לא הוה קשיא ליה דמצי לתרוצי דהכי קאמר אף על פי שהן מזידין לענין כרת ואיכא כרת ואפילו בלא התראה, דבכרת אינו צריך התראה כיון דליכא מיתת בית דין ממש חייב לאפוקי מדרבי נחוניא בלחוד הוא דאתא אבל היכא דאיכא מיתת בית דין פטור כגון בא על בתו, והנך כולהו דקתני וכגון שהתרו בהן. ואי קשיא לך אם כן לפלוג בבתו ולימא הבא על בתו ולא התרו בו אף על פי שהוא בהכרת חייב, ואם התרו בו פטור. ויש לומר דניחא ליה לאקשויי מתנא דבי חזקיה דמיפרשא בהדיא ומפרש לטעמא, ממתניתין דלא מיפרשא בהדיא ומדיוקא הוה ליה למפרך ואסיקנא דרב יוחנן ודאי מודה בחייבי מיתות שוגגין דפטור דלא פליג אלא בחייבי מלקיות.
אביי אמר אתיא רשע רשע. וכי תימא רב יוחנן לית ליה האי גזירה שוה, והא אשכחן דתנו לה בברייתא התם במסכת מכות [ה' ע"ב], ויש לומר, דרב יוחנן סבר דאף על גב דאיתקש חייבי מלקות לחייבי מיתות לא איתקיש לגבי הא מילתא לפטור חייבי מלקיות וממון כחייבי מיתות, משום דרשע כתיב לגבי מלקיות היינו והיה אם בן הכות הרשע וההיא במלקות גופיה הוא דכתיב, ולאו גבי ממון וכיון דלא כתיב גבי ממון לא הכא ולא התם לא גמרינן מינה לממון אלא למילתא אחריתי הוא דאתקש. ואיפשר דמשום האי טעמא נאדי רבא מטעמיה דאביי משום דקסבר דליכא למילף מההיא גזירה שוה לממון כיון דרשע לא לגבי ממון כתיב וכדפרישית, ואמר דאתיא מכה מכה.
ומכה מכה דאמר רבא אסיקנא דהיינו מכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו, והכאה הכאה קאמר, ואיש כי יתן מום היינו חובל וחובל מחייבי מלקיות הוא, נמצא שהוקשו חייבי מלקיות למכה בהמה ודרשינן הכי מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף חובל לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, והאי דלא גמרינן ליה לחיוב דנימא מה מכה בהמה לעולם חייב ממון אף חובל לעולם חייב ממון ואפילו מזיד. נראה לי, משום דלחיוב האיכא קרא אחרינא דהיינו כן ינתן בו דמיניה ילפינן לעיל תשלומין בחובל ואפילו היכא דאיכא מלקות וכדאמרינן בסמוך דחובל בפירוש רבתה אותו תורה לתשלומין והילכך לחיוב לא איצטריך, ועל כרחין לפטור אתא ולפוטרו לגמרי אי אפשר דהא רבתה אותו תורה לתשלומין הילכך אמרינן הכי דהיכא שהתשלומין אתו מחמת החבלה חייב דהא בפירוש רבתה תורה לתשלומין, והיכא שהתשלומין אינן באין מחמת החבלה וכגון דמחייה הכאה שאין בה שוה פרוטה וקרע שיראין דיליה אמרינן דפטור, ומעיקרא מאן דיליף היקישא לפטור מהאי טעמא דיליף לה וליכא למימר משום דסבר ריש לקיש דהיכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם לא מצי למילף לחיוב דאי לאו דרבתה אותו תורה לתשלומין מכן ינתן הוה אמינא דרבתה אותו תורה לתשלומין מהאי היקישא והא הוה עדיפא ליה דהוי דומיא דמכה בהמה לגמרי דמה התם לחיוב אף כאן לחיוב אלא משום דרבתה אותו תורה מכן ינתן לא הוה מצי למימר דאתיא לחיוב אלא לפטור והילכך יליף לה לפטור וכדפרישית, ומעיקרא נמי מאן דיליף לה לאו לגמרי לפטור קא יליף לה אלא בכי האי גוונא הוא דיליף לה אלא דמקשי ליה סבר דלפטרו לגמרי יליף, והיינו דמקשי ליה והא אמרת בפירוש רבתה תורה אותו לתשלומין ואיהו אהדר ליה דלא אמר אלא בהכאה שאין בו שוה פרוטה וכגון דמחייה, ותדע לך דהכי הוא דהא לא אמר אלא דלא מיהדר הדר ביה ומעיקרא נמי הכי הוה סלקא דעתך אלא דמקשה לא הוה ידע ופרושי קא מפרש למילתיה כנ"ל.
<h2>דף לה:</h2>
לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמיקטל משלם מתניתין כמאן מוקי לה אי כרבי מאיר קשיא בתו דהא סבר רבי מאיר דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמיקטיל משלם, וכיון שכן, הבא על בתו אמאי אינו משלם קנס, ואי כרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו והא דלא דייק נמי לרבנן משום דלרבנן אי בהתרו בו עסקינן כולה מתניתין קשיא דהא סברי דאין אדם לוקה ומשלם, ואי בלא התרו בו האי אפשר לאוקומה כרבנן וכרבי יוחנן ובכלל מאי דאמרינן הניחא אי סבר לה כרב יוחנן מתרץ לה כרבי יוחנן הוא כלומר מתרץ לה כרב יוחנן דמוקי לה בלא התרו בו וכרבנן וכדאמרינן לעיל בשלמא רב יוחנן לא אמר כריש לקיש משום דמוקי לה כרבנן הילכך לא דייק הכא אלא הני דלא אפשר לאוקומה כוותייהו, והא דאמרינן אי כרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו הוא דקשיא ליה אבל ממזרת לא קשיא ליה דסבר לה כרבי מאיר דאמר אדם לוקה ומשלם, והכי משמע מדקאמר היה עושה יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת וכו' אף יום הכפורים מתחייב בנפשו, מדנקט טעמא משום כרת ואיצטריך להיקישא דאסון אסון ולא פטר ליה משום לאו ומלקות שבו, אלמא דסבר דאדם לוקה ומשלם, וכן כתב רש"י ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה ולוקמיה כרבי נחוניא בן הקנה וכגון שבא עליה בשוגג דליתיה לכרת דליכא כרת אלא במזיד, וכיון דליכא כרת חייב דהא אפשר למימר דרבי נחוניא לא פטר ליה אלא היכא דאיתיה לכרת אבל היכא דליתיה לכרת לא, ויש מתרצים דאליבא דריש לקיש דסבר דחייבי מלקיות שוגגין פטורין ליכא למימר הכי, דהוא הדין לחייבי כריתות שוגגין דפטורין דהא טעמא דריש לקיש משום דאיתקוש חייבי מלקיות לחייבי מיתות הוא וקסבר דכיון דאיתקוש לגמרי איתקוש ואפילו לחייבי מיתות שוגגין הכי נמי אית ליה דהאי הקישא דאיתקיש חייבי כריתות לחייבי מיתות דלגמרי איתקוש ואף לחייבי מיתות שוגגין פטורין אף חייבי כריתות שוגגין נמי פטורין, אבל לרב יוחנן דלית ליה הקישא דחייבי מלקיות שוגגין אפשר דלית ליה היקישא דחייבי כריתות שוגגין אלא היקישא דחייבי כריתות מזידין, ולדידיה חייבי כריתות שוגגין חייב ומכל מקום הא לא קשיא לה כרבנן או כרבי נחוניא בן הקנה אי סבר לה כרב יוחנן ומתרץ לה כרב יוחנן ומוקים לה כרבנן או כרבי נחוניא בן הקנה וכגון שבא עליה בשוגג או כרב יצחק דלכולהו אתיא, אלא אי סבר לה כריש לקיש כמאן מתרץ לה, דלריש לקיש ליכא לאוקומה אפילו כרבי נחוניא וכגון שבא עליה בשוגג דאפילו הכי פטור וכדכתיבנן דאף על גב דלית ליה לרבי נחוניא היקישא דחייבי מלקיות לפטור דהא פרישנא לעיל, דאיהו סבר דאדם לוקה ומשלם, מכל מקום כיון דאית ליה היקישא דחייבי כריתות לחייבי מיתות לגמרי סבירא ליה דאיתקוש בין לשוגג בין למזיד כי היכי דסבירא ליה לריש לקיש דחייבי מלקיות איתקוש לגמרי לחייבי מיתות, ואינו מחוור בעיני, משום דגבי מלקות כיון דאיתקוש על כרחין אית לן למימר דלשוגג איתקוש, דאילו למזיד מכדי רשעתו נפקא אבל בחייבי כריתות אפשר לומר דלא איתקוש אלא לחייבי כריתות מזידין אבל לא לשוגגין והדר קושיא לדוכתיא. ויש מתרצים, דמתניתין ליכא לאוקומה הכי מדקתני אף על פי שהן בהכרת דהאי לישנא משמע דאיתיה לכרת וכגון שהיו מזידין מדלא קאמר אף על פי שיש בהן כרת. אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב דכרבי נחוניא לא אפשר לאוקומה ואפילו לרבי יוחנן משום דבין ריש לקיש בין רבי יוחנן כולהו סברי דחייבי כריתות שוגגין אליבא דרבי נחוניא בן הקנה, דעד כאן לא פליגי אלא בחייבי מלקיות לענין ממון ומוקי לה למילתא אחריתי וכדפרישית לעיל, אבל בחייבי כריתות מודה דכיון דסבר רבי נחוניא דכרת הרי הוא כמיתה וחייבי כריתות איתקוש למכה בהמה הרי הוא כאילו הוקשו חייבי כריתות למכה בהמה דלדידיה מיתה וכרת חדא היא, ואיכא מאן דמקשה ליה מיהא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה [ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, ואוקימנא לה כרבי יוסי הגלילי דאמר דחמץ בפסח מותר בהנאה ויש לו דמים וכדרבי נחוניא בן הקנה הילכך במזיד פטור דאין אדם כרת ומשלם ובשוגג חייב דהא אית ליה דמים וכיון דליכא כרת חייב אלמא דחייבי כריתות שוגגין לרבי נחוניא בן הקונה חייב. ואי משום הא לא איריא שכבר תרצה הרב ז"ל בספרו בפסחים, ואמר דשאני תרומות והקדש שהתורה רבתה אותו לתשלומים, דאף על גב דבתרומות איכא מיתה במזיד קאמר רחמנא דבשוגגין משלם קרן וחומש ואף על גב דהוי שוגג בחיוב מיתה בידי שמים וכיון דכן אף על גב דאיכא כרת מצד אחד לא פטר ליה דהא מיתה וכרת אליבא דרבי נחוניא חדא היא. דהא יליף אסון אסון וכיון דרבייה תורה ואפילו היכא דאיכא מיתה הוא הדין היכא דאיכא כרת. ותדע לך דהכי הוא דאי לא למאן דאמר חייבי מלקיות שוגגין פטור האוכל תרומה בשוגג אמאי חייב בתשלומין דהא בתרומה נמי איכא מלקות במזיד וכיון שכן בשוגג מחייבי מלקיות הוא ואמאי חייב אלא מאי אית לך למימר לדידיה דהתורה רבתה אותה לתשלומים הכי נמי לרבי נחוניא אף על גב דסבר בעלמא דחייבי כריתות שוגגין פטורין, תרומה שאני משום דרבתה אותה תורה לתשלומים. רבינו נ"ר, ואם תאמר הא תינח לאביי אליבא דרבי נחוניא דסבר דמיתה בידי שמים הרי היא ככרת דאליבא דידיה איכא למימר דרבייה תורה לתשלומין דכיון דהוי שוגג בחיוב מיתה בידי שמים לפי סברתו, בדין היה שיהא פטור מן התשלומין ואפילו הכי אמר רחמנא שישלם קרן וחומש, אלא לרבא דמפרש טעמיה דרבי נחוניא משום כרת שלו כמיתה שלכם, ואמר דדווקא כרת הוא כמיתה אבל מיתה בידי שמים לא וכדאיתא לעיל, היכן רבייה תורה לתשלומין דהא מדינא חייב הוא התשלומין דהא אית ליה דאדם מת בידי שמים ומשלם, וכיון דכן בהא דאיכא כרת משום חמץ ליפטר ולדידיה דסבר דלרבי נחוניא בן הקנה חייבי כריתות שוגגין פטורין. ויש לומר, דהא לא קשיא דסוגיין דהתם אליבא דאביי הוא דלדידיה הוא דאיצטריכיה לאוקומה הכי ומשום דסבר דהאוכל תרומה לפי דמים משלם ולא לפי מדה, דקשיא עליה ההיא אם כן בשוגג אמאי משלם קרן וחומש דהא לית ליה דמים, ולדידיה הוא דאיצטריכיה לאוקומי כרבי יוסי הגלילי דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וכרבי נחוניא וכדאיתא התם. ותדע לך שכן הוא כדברי בעל המאור, דלפי דבריהם כיון דאוקימנא לה כרבי נחוניא וכרבי יוסי הגלילי, מאי שנא תרומה דנקט ניתני האוכל חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין במזיד פטור ובשוגג דהא יש לה דמים ואף על גב דהוי שוגג בכרת הא סברי דלרבי נחוניא בן הקנה חייב כיון דליכא כרת ובמזיד דאיכא כרת פטור, אבל לדברי בעל המאור ז"ל אתי שפיר תרומה דנקט, דחמץ אחר לא הוה מצי למינקט דאפילו בשוגג נמי פטור דחייבי כריתות שוגגין לרבי נחוניא בן הקנה פטור, ומשום הכי נקט תרומה דבתרומה חייב משום דרבתה אותו תורה לתשלומין. ודוקא בשוגג אבל במזיד לא, דלא רבתה תורה תרומה לתשלומין במזיד אלא בשוגג וזה מכריח כדברי בעל המאור ז"ל, מפי רבינו נ"ר.
והא דאמרינן אי כרב יצחק קשיא ממזרת. משום דלא ניחא ליה למימר דרבי יצחק סבר לה כרבי מאיר דאדם לוקה ומשלם. ואי קשיא לך ולוקמה בממזר שבא על הממזרת דליכא מלקות וכדמוקי לה בירושלמי, איכא למימר דבגמרא דילן לא ניחא להו בההוא פירוקא משום דאם כן פשיטא והרי הוא כישראל הבא על הישראלית.
הניחא אי סבר לה כרב יוחנן. כלומר, דאמר דחייבי מלקיות שוגגין חייב מתרץ לה כרב יוחנן בשלא התרו בו ואתיא כרבנן וכדפרישנא לעיל. אי נמי כרב יצחק אבל כרבי נחוניא בן הקנה לא אתיא וכדכתיבנא לעיל, אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר דחייבי מלקיות שוגגין פטור היכי מתרץ לה, דאפילו כרבנן לא אתיא, דכיון דחייבי מלקיות שוגגין נינהו אמאי יש להן קנס, ואמרינן על כרחיך כרב יוחנן סבירא ליה. הקשה הרמב"ן ז"ל, ודילמא לעולם כריש לקיש דאמר דחייבי מלקיות שוגגין פטור והני מילי כגון דמחייה הכאה שאין בו שוה פרוטה וקרע שיראין דיליה, כלומר התם הוא דפטור כיון דחיוב התשלומין לא מצד ההכאה קאתי, אלא בהכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה דאיכא ממון ומלקות כיון שאף הממון מצד ההכאה קאתי, בהא סבר לה כעולא דאמר דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ומוקי למתניתין כעולא. וניחא ליה לרב ז"ל ואמר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, אלא דסברא דעולא לא סבירא לן. ואינו מחוור, ורבינו נ"ר כתב, דהא לא קשיא כלל, דאנן אי סבר לן כריש לקיש קאמרינן, ובודאי דמאן דסבר לה כריש לקיש בחייבי מלקיות שוגגין לית ליה דעולא. ותדע לך דהא רב יוחנן וריש לקיש בחייבי מלקיות מזידין לא פליגי, ורב יוחנן בחייבי מלקיות מזידין לא מפליג בין שיהו התשלומין מצד הדבר בעצמו או מצד דבר אחר לעולם אית ליה דמילקא לקי ממונא לא משלם וכדדריש לעיל מסמוכין אלא בחובל בלחוד ומשום דרבתה אותו תורה לתשלומין, וריש לקיש עושה חייבי מלקיות שוגגין כחייבי מלקיות מזידין, וכי היכי דבמזידין לא מפליג, הוא הדין בשוגגין, אלא דבחובל בלחוד שרבתה אותו תורה לתשלומין הוא דקא מפליג וכדאיתא לעיל, הילכך מאן דאית ליה כריש לקיש לעולם אית ליה דפטור בכל דבר לבר מחובל אף על גב דאתו חיוב התשלומין מצד הדבר בעצמו, הילכך לית ליה סברא דעולא, דעולא סבר דלעולם חייב ממון בין דאתי החיוב מצד הדבר בעצמו או מצד אחר, והילכך על כרחין מאן דאית ליה כריש לקיש לא מצי לאוקומה כעולא דלא סבר ליה כוותיה.
לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מלקיות מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא בן הקנה. דאף על גב דמשום כרת לא מודו רבנן מכל מקום הא איכא מלקות, ובמלקות הא אמרת דאפילו בשוגג פטור מממון. והא דוקא אליבא דריש לקיש קשיא לן אבל לרב יוחנן ניחא דרבנן פליגי עליה ומיירי בשלא התרו בו דליכא מלקות והן מזידין לענין כרת דמשום מלקות ליכא למיפטריה דהא ליכא מלקות, ומשום כרת נמי לא דסברי רבנן דאדם כרת ומשלם, ולדעת בעל המאור ז"ל דסבר דבין לריש לקיש בין לרב יוחנן חייבי כריתות שוגגין פטור אליבא דרבי נחוניא, הא אתיא גם כן שפיר אליבא דרב יוחנן דתנא דפליג עליה רבנן ומשכחת לה נמי בשוגג לגמרי בין על הכרת בין על המלקות דרבנן מחייבי דאית להו חייבי מלקיות שוגגין חייבין, ומשום כרת נמי לא מיפטר דהא סברי דאדם כרת ומשלם, ורבי נחוניא פוטר משום כרת דאית ביה ואף על גב דהוי שוגג עליה דהא אמרינן דרבי נחוניא בן הקנה סבר דחייבי כריתות שוגגין פטורין.
ואמרינן דתנא דפליג עליה או כרבי מאיר או רבי יצחק. דסבר דאדם לוקה ומשלם, הילכך מלקות שבו ליכא למיפטריה, ולא משום כרת. או רב יצחק דסבר דחייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים, וכיון שכן מלקות ליכא ומשום כרת לא מיפטר דקסבר דאדם כרת ומשלם.
הממאנת אין לה קנס ואין לה פתוי. פרש"י ז"ל משום דכיון דנשאת הרי היא בחזקת בעולה. ואיכא למידק היכי דאמי אי בשנתיחדה עמו פשיטא, ואי בשלא נתיחדה עמו אמאי אין לה קנס. ואיכא מאן דאמר לעולם בשנתיחדה ולאו להיא גופה איצטריכא אלא לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס ורבנן הוא. ולא נהיר דבמסקנא לא מוקמינן לה כרבנן. ורבינו נ"ר פי', דאין לה קנס ולא פיתוי מבעלה קאמר היכא שבא עליה הבעל באונס, דלא תימא דכיון דמיעקרי נשואין לגמרי דהא מותרת היא בקרוביו דלית לה קנס, שהדין היה נותן שיש לה דהא איגלאי מילתא למפרע דלאו אשתו הות וקדושין ונשואין בטלי לגמרי וכמאן דליתנהו הוו, קא משמע לן דכיון דבא עליה בחזקת שהיא אשתו אין לה קנס. ואיצטריכא לאשמועינן האי דינא כי היכי דאיצטריכו לאשמועינן דאין לה פירות, אף על גב דברשות אכלן, דאי לאו דאמרו הכי בהדיא הוה אמינא דאית לה פירות כיון שהנשואין בטלין, הכי נמי אצטריכו לאשמועינן דאין לה קנס דאי לא הוה אמינא דיש לה, רבינו נ"ר.
והאי דקאמר דאין לה פתוי, לאו דוקא, דהא לא אצטריכא כלל דכיון דיתומה היא וקנסא שלה והיא מפותה פשיטא שאין לה פתוי, ואפילו קטנה כיוצא בה אין לה, ולא תימא דאין מחילתה מחילה דהא אמרינן התם דאינה מתקדשת למיאונין עד שתגיע לעונת הפעוטות, וכיון שתגיע לעונת הפעוטות מתנתה מתנה ומחילתה מחילה במטלטלין. ואיפשר דבשוטה עסקינן דלאו בת מחילה היא ומשום הכי קתני פתוי, וליכא למימר דאפילו בכל הנשים היא ומשום דקיימא לן דפתוי קטנה אונס הוא, דהא לא איתמר אלא שלא לאסור על בעלה משום דחשיבא כאנוסה, אבל הכא כיון דברצונה הות הא מחלה ומחילתה אלא לא כדפרישית.
<h2>דף לו.</h2>
משום דאית ליה למרמה אחריתי עליה החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים. ומחרשת קא פריך דלעיל אמרינן דיש לה קנס אלמא בחזקת בתולה היא והכא אמרינן דאין להם טענת בתולין, וקא סלקא דעתך דטעמא דחרשת ושוטה משום דבחזקת בעולות נינהו כיון דאין להם דעת, ובוגרת מפני שכלו בתוליה, ומוכת עץ נמי דהא אין לה דמים.
ומפרקינן הא רבן גמליאל הא רבי יהושע, כך היא גירסת הספרים. והכי פירושו, הא דקתני דחרשת אין לה טענת בתולין לאו משום דהויא בחזקת בעולה דלעולם בחזקת בתולה היא וכדקתני אידך דקתני דיש לה קנס, אלא רבן גמליאל היא ומשום הכי אמר' דאין לה טענת בתולין כלומר דאינו יכול לטעון עליה טענת בתולין, ואי טעין לא מהני לה מידי דרבן גמליאל היא דמהימן לדידה, והילכך כיון דהיכא דאיהי טענה מוכת עץ אני תחתיך או דרוסת איש אני תחתיך מהימנא, אנן נמי טענינן לה ואית לה מאתן דכגון זה פתח פיך לאלם הוא, ואי קדש ובעל לאלתר טענינן לה דמוכת עץ הות קודם לכן ואית לה מנה דהא קיימא לן כרבא דבין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה מנה דלאו מקח טעות הוא, ואפשר דאפילו למאן דאמר דהכיר בה ולא כלום הכא אית לה דבחזקת מוכת עץ קיימא כיון דלאו בת דעת היא ואינה יודעת לשמור את עצמה, דאף על גב דפליגי רבנן בסומא היינו סומא דבת דעת היא, אבל בזו אפילו רבנן מודו. ואידך דקתני דחרשת יש לה קנס אפילו רבי יהושע דודאי כולי עלמא מודו בה, ולא נקט הא רבי יהושע, אלא דמשום דאמר דאידך רבן גמליאל קאמר אף רבי יהושע היא, ומיהו ר"ח ז"ל לא גריס הא רבי יהושע אלא הא רבן גמליאל היא ותו לא, וגירסתו נכונה היא.
<h2>דף לו:</h2>
גירסת רש"י ז"ל והיא הנכונה אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח. והכי פירושו, אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי דטענתו טענה דבוגרת דמים יש לה, ומשום הכי, אמר רב דנותנים לה לילה הראשון, וכי אמרינן הכא דאין לה טענת בתולים בטוען פתח פתוח מצאתי דהאי לאו טענה היא להפסידה כלום דבוגרת פתח פתוח וכן הוא בירושלמי [פ"א ה"א], בוגרת כחבית פתוחה דמיא. והא דאמרינן הכא דבוגרת יש לה דמים, ואמרינן התם [יבמות נ"ט ע"א] פרט לבוגרת שכלו בתוליה, איכא למימר דמשום פתח פתוח קאמר, אי נמי אפשר דכלו מקצת בתוליה קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל [אישות פי"א הי"ג] והוא הנכון דאמרינן בירושלמי [יבמות פ"ו ה"ב] בוגרת כלו בתוליה במעיה לאו כל בתולה קאמרינן.
אימא זיופי זייף וכתב. פירוש הוא בעצמו אבל לעדים לא חיישינן דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, והילכך אי אתו עדים ואמרי כתב ידנו הוא זה וזכורין אנו על ההלואה שלפנינו הלוהו מגבי' לה הא לאו הכי לא, ואף על גב דאמרינן כתב ידינו הוא זה. וכתב רבנו נ"ר דלא חיישינן לזיופי אלא לההוא שטרא בלחוד וכגון דאתו עדים ואמרו לדידן אמר לן זיפו לי שטר מכך וכך על פלוני דאתו (פטר) [שטר] בלחוד ריע, אבל שאר שטרות שיש לו עדים אחרים לא ריע, וכן שאר שטרות שיש על אותו פלוני דלאו מאותו סך נינהו לא ריע. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שפירש אי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפו לי כי האי שטרא איתרע ההיא שטרא על כך, ותו לא מידי.
הבא על בתו ועל בת בתו וכו' מפני שמתחייב בנפשו וכו'. המתחייב בנפשו אין מתחייב ממון. קשיא לן למה לי טעמא דמתחייב בנפשו תיפוק ליה דקנסא דידיה הוא. השתא אלו אחר בא עליה קנסא לאביה, כשאביה בא עליה משלם קנס. וליכא למימר דהכא בנתארסה ונתגרשה עסקינן וכרבי עקיבה דמתניתין דאמר דקנסה לעצמה, דהכא אליבא דרב פפא במפותה עסקינן כדכתיבנן לעיל, דרישא דקתני הבא על אשת אחיו בשנתארסה ונתגרשה עסקינן ובמפותה, דאי באנוסה הרי ניתן להצילה בנפשו ואינו משלם קנס וכדאוקמא רב פפא בסנהדרין בפרק בן סורר ומורה [ע"ג ע"ב], ומדרישא במפותה סיפא נמי במפותה דאי באנוסה למה לי הכי דחייבי מיתות נינהו, אפילו חייבי כריתות נמי פטור משום דנתנו להצילן בנפשו, וכיון דבמפותה עסקינן למה לי טעמא דמתחייב בנפשו, תיפוק ליה דמדעתה עבד ואחולה אחלה, הא למה זה דומה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ומיהו לא קשיא לדעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל, דסברי דכיון דאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאינה יכולה למחלו דאיפשר להו לאוקומה ודאי בנתארסה ונתגרשה וכרבי עקיבא דמתניתין דאמר דקנסה לעצמה, ורישא נמי אתיא שפיר כותיה אבל למאי דסבירא לן דיכולה היא למחלו אף על פי שלא זכתה בו ודאי קשיא. ויש לומר, דמשכחת לה אפילו בלא נתארשה ונתגרשה וכגון שמת האב קודם שעמדה בדין או שבגרה וכדתנן לקמן [מ"א ע"ב] מת האב עד שלא עמדה בדין או שבגרה עד שלא עמדה בדין קנסה לעצמה. דהשתא אתי שפיר דבשעת ביאה לא שלה הוי למחלו וכי מת האב או שבגרה שזכתה בו בההיא שעתא לא מחלה ולא מידי. ואם תאמר התינח כשבא עליה אחר דבעינן העמדה בדין [משא"כ אב] דהא אינו מחוסר גובינאה כלל. ויש לומר, דאפילו הכי לא זכה בו אלא בהעמדה בדין וכל שבגרה או שמת קודם לכן קנסה על עצמה. ונראה לי דטעמא דמילתא משום דאין אדם מתחייב בקנס אלא משעה שיכפור אותו בבית דין דקודם לכן אי מודה ביה בבית דין מיפטר, והילכך כל שלא עמד האב בבית דין ולא כפר בו קודם שמת או קודם שבגרה הרי היא כאילו לא נתחייב בו, והילכך אף על פי שהקנס בידו ואינו מחוסר גוביינאה אינו זוכה בו משום אותו זכות שנתנה לו תורה לזכות בקנס בתו, שהרי לא הוצרך עדיין לזכות בו, משום הכי, שהרי לא נתחייב ואדרבה אי בעי הוא מודה ומיפטר, והילכך כשלא הספיק לעמוד בדין עד שמת או עד שבגרה קנסה לעצמה. ושני לשונות אלו מפורשים הם בירושלמי [בפרקין ה"ג], דגרסינן התם אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה היא, תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי, ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה. פירוש, משכחת לה כשבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי. כלומר, ואפילו כרבי יוסי הגלילי. ברם כרבי עקיבא משכחת לה אף על פי שלא מת אביה וכגון שנתארסה ונתגרשה ואף על גב דבמפותה עסקינן וכדפרישית, אינהו סברי דאינה יכולה למחלו כיון שלא זינתה בו, וכדעת רבותינו הצרפתים ז"ל, ומיהו פלוגתא דאמוראי היא התם בהדיא אי יכולה למחלו או לא, ונראה לפי גרסותינו והלכתא כמאן דאמר התם דיכולה היא למחלו וכדבעינן למיכתב קמן גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה בס"ד.
מכל מקום קשיא לרבי יהודה. ואי קשיא לך ומאי קשיא ודילמא רבי יהודה ספוקי מספקא ליה והכא לחומרא והכא לחומרא, הכא לענין יוחסין אזיל לחומרא ומשוי לה כודאי נבעלה, ולענין קנס כדי שלא יהיה חוטא נשכר משוי לה בלא נבעלה וכדאמר לעיל. ויש לומר דהא לא אפשר דאם כן היכי מחמיר בה טפי מדרבנן דסברי בכל דוכתא דלאו בקדושתה קיימא ואפילו הכי אמרי דהיכא שפודה אותה ומעיד בה ישאנה, אלא על כרחין טעמא דרב יהודה הכא משום דסבר דלאו בקדושתה קיימא, והיינו דקא מקשה מינה.
אמר רב פפא אימא רבי יהודה בין כך ובין כך ישאנה. אפשר לומר לפום האי תירוצא דרב פפא דרב יהודה סבר דבקדושתה קיימא לעולם וכדרב יוחנן דאמר דרב יהודה ורב דוסא אמרו דבר אחד, ובין כך ובין כך לאו דוקא, דהוא הדין אפילו לא העיד בה כלל וכדלא כדחוייא דרבא דאמר דלרב יהודה ספוקי מספקא ליה ולענין קנס בלחוד הוא דקאמר דבקדושתה קיימא כדי שלא יהא חוטא נשכר. אי נמי אפשר לומר דרב פפא סבר לה כרבא דלרב יהודה ספוקי מספקא ליה והכא משום דמעיד בה הוא דאמר ישאנה דכיון דדינא הוי דמהימן אי לאו משום דחיישינן דשמא עיניו נתן בה הכא כיון דספקא הוא אי נבעלה או לא לא חשדינן לה, ולהאי לישנא אתי שפיר הא דקאמר בין כך ובין כך ישאנה דמשמע משום דמעיד בה הוא.
<h2>דף לז.</h2>
הא דמקשה רב פפא בר שמואל מגיורת לשבויה טעמא משום דקסבר דגיורת כיון דדעתה לאיגיוריה הרי היא כשבויה ומנטרה נפשה, והיינו טעמא דרב אסי דמתיר. אי נמי משום דקסבר דשבויה כיון דברשותם הרי היא כגיורת, וגריעא מינה דגיורת שהיא ברשות עצמה איפשר דלא אנסי לה אבל שבויה דברשותם היא ואינה ברשות עצמה ודאי אנסי לה, וכיון דרבי יהודה מחמיר בגיורת הוא הדין בשבויה, ואיהו שני ליה דלא דמי, דאף על גב דבשבויה אינה ברשות עצמה ישראלים קדושים הם ומינטרא נפשה ומנוולא נפשא לגבי שבאי, אבל גיורת פרוצה היא בעצמה.
איכא ספרים דגרסי אגיורת ואשבויה ואשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד. ולפום האי גירסא, קשיא לן, היכי גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה, דהא בהדיא אמרינן ביבמות [מ"ב ע"ב] דרבי יהודה לא גזר אירוסין אטו נישואין, וכל שכן דליכא למיגזר קטנה אטו גדולה. ועוד דהא תניא בהדיא התם דלא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיתה זקנה נערה או קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא דרבי יהודה לא גזר קטנה או גדולה, ואף על פי שיש מקצת נוסחאות דאית בהו שם רבי יוסי במקום רב יהודה, ברוב הנוסחאות אית בהו רבי יהודה, וכן היא הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. והנכון דלא גרסינן הכא יתירות על בנות שלש שנים, ובגדולות עסקינן. וכן היא הגירסא במקצת הספרים, וכן מצאנוה בתוספתא [יבמות פ"ו ה"א] ולפום הא אתי שפיר הא דמקשים לרב ששת דמוקי לה בראוה שנבעלה, אי הכי מאי טעמא דרבי יוסי דבגדולה עסקינן וראוה שנבעלה מאי קאמר דאין צריכות להמתין, דאם בקטנות מאי קושיא, משום דלא גזר רבי יוסי קטנה אטו גדולה. ואי משום הא לא איריא, דכיון דרבי יוסי מתיר ביתרות על בנות שלש שנים ויום אחד דאין צריכות להמתין ובכלל יתרות הם אפילו גדולות ממש שפיר קא מקשה, והכי קאמר בגדולות מאי טעמא דרבי יוסי.
בשלמא גיורת כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה, פירוש, דלא משמע ליה דאשה מזנה מכינה לה מוך אלא אם כן יש לה טענה כגון דדעתה לאיגיורי או דלא ידעה להיכא אזלה הא לאו הכי ודאי ניחא לה בבנים אף על פי שהם בזנות.
אלא אמר רבא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. פרש"י ז"ל וכולן עושות כן. משמע מדבריו שאפילו יוצאה בשן ועין נמי מתהפכת כדי שלא תתעבר דלא ניחא לה בבנים דרך זנות. וקשיא לן אם כן דטעמא דמשמשת במוך אמאי לא אמרינן דכיון דמדעתה קא מזנה מכינה לה מוך כדי שלא תתעבר, ובאידך נמי דהיינו שבויה ושפחה אמאי אצטריכיה לטעמא אחרינא אלא משום דלא ניחא להו בבנים דרך זנות הן מכינות להן מוך. אלא ודאי משמע דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טעמא אחריתי הא לאו הכי לא קפדן בהכי וניחא להו בבנים דרך זנות, וכיון שכן יוצא בשן ועין דלא כשחרורה אמאי אמרינן דמתהפכת. ויש מתרצים לדעת רש"י ז"ל, דמוך דטריחה לה לא מכינה אלא היכא דאיכא טענה אחריתי, אבל היפוך דלא טריחא לה מילתא מתהפכת לעולם אפילו היכא דליכא טענה אחריתי חשו דלא ניחא להו בבנים דרך זנות. ולא נהירא דאם איתא דלא ניחא להו בבנים ודאי מכינה לה מוך דטירחא דמוך לאו טירחא היא כל כך, ועוד דשפחה היכא שנשאת לעבד קא מתהפכה דהא לא דמיא בנפשה כמזנה. אלא הנכון, דהשתא נמי סבירא לן דאינה מתהפכת אלא בטענה כגון גיורת (דדעתי) [דדעתה] לאיגיורי או שבויה משום דלא ידעא להיכא אזלא וישראל שונאי זימה הם, הא לאו הכי, ניחא להו בבנים ודאי ואפילו דרך זנות, הילכך אנוסה ומפותה נמי מתהפכות הם, אבל יוצאה בשן ועין ודאי אינה מתהפכת וצריכה להמתין שלשה חדשים ואפילו לרבי יוסי, ומעיקרא לא קא מקשי מיוצאה בשן ועין אלא משום דהוה סלקא דעתך דאנוסה ומפותה כיוצאה בשן ועין, אבל השתא דאמרי דאנוסה תקנה אחריתי יש לה, יוצאה בשן ועין לא קשיא לן דביוצאה בשן ועין לא אמר רבי יוסי. כך פירש הרמב"ן ז"ל ונכון הוא. ובפלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודה באם צריכות להמתין או לא פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבי יוסי דאמר דאין צריכות להמתין כלל. ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרבי יהודה, וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות פרק ארבע אחין ושם יתבאר זה בס"ד.
<h2>דף לז:</h2>
ולרבי מאיר דאמר התם לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות וצריכא. אבל לרבנן לא צריך קרא למיתה ומלקות דכיון דממון ומלקות לא מיחייב כל שכן מלקות ומיתה דלא מיחייב, דאי משום דחמיר איסוריהו הא אשמעינן מיתה וממון דאף על גב דחמיר אסוריה לא מחויב תרתי, ולא משמע להו לאפרושי בין מיתה וממון למיתה ומלקות. אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה, כלומר, דאי לא כתיב אלא האי קרא לא שמעינן מיניה דלא נקט כופר אלא במיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון חובל בחבירו וגונב נפש, מיתות קלות כגון רוצח שנתן שגגתן לכפרה דהיכא שהרגו בשוגג איכא כפרה בגלות מנין דלא נשקול מיניה ממונא ומפטריה תלמוד לומר כל חרם.
<h2>דף לח.</h2>
ולאו ממילא [מלא תקחו כופר] שמעת מינה לא תשקול ממונא [מיניה] ותפטריה. כלומר, האי רבויא דכל חרם למאי איצטריך למיתות קלות, דהא קרא כתיב בהדיא לא תקחו כופר לנפש רוצח. ופרקינן אמר רמי בר חמא איצטריך, (כלומר, ברחמנא) כלומר אכתי איצטריך רבויא דכל חרם דאם משום לא תקחו כופר לנפש רוצח הוה אמינא הני מילי היכא דהרגו דרך עליה דחמיר, דהיכא דהרגו כן בשוגג לא נתן לכפרה דליכא כפרת גלות אלא היכא שהרגו דרך ירידה, ומוכח לה התם משום דכתיב ויפל עליו וימת, הרגו דרך ירידה שהוא קל דניתן שגגתו לכפרה מנין תלמוד לומר כל חרם, ואית לן ארבע קראי, לא תקחו כופר לנפש רוצח, לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו, חרם, וכל חרם, חד איצטריך למיתות חמורות שאין במינן כפרה כגון חובל באביו וגונב נפש מאחיו, וחד איצטריך למיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח דרך עליה אבל יש במינן כפרה, וחד איצטריך במיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח דרך ירידה, ואידך לשוגג גמור דאית ליה כפרה בגלות. ואי קשיא לן ארבע קראי למה לי, בשלשה סגיא, דכיון דכתיב בקרא בהדיא למיתות קלות דהיינו רוצח דלא נישקול ממונא ונפטריה, כל שכן במיתות חמורות כגון חובל באביו דלא נישקול. ואיכא למימר דאיצטריך דחובל באביו לא אתי מרוצח דאדרבה אנא אמינא ברוצח הוא דאמר רחמנא דלא נישקול ממונא מיניה ונפטריה מפני שהרג את הנפש, אבל בחובל באביו שלא הרג את הנפש אימא נשקול ממונא מיניה ונפטריה משום [הכי] דאיצטריך קרא לחובל באביו דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה.
אמר ליה רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא, כלומר, הרגו במזיד דרך ירידה דלא נישקול ממונא מיניה מדתנא דבי חזקיה נפקא דקאמר דליכא חילוק בין הרגו דרך עליה להרגו דרך ירידה. וכיון דאית לן קרא לדרך עליה תו לא צריך קרא לדרך ירידה דילפינן מהיקישא. ואי קשיא לך והא מדתנא דבי חזקיה לא שמעינן אלא דלא נחייביה תרתי מיתה וממון. אבל דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה זה לא שמענו. ויש לומר, דכי היכא דמשמע ליה דתנא דבי חזקיה מהיקישא דלא תחלוק בו לחייבו תרתי, הכי נמי שמעינן מהיקישא דליכא חלוק בין דרך ירידה לדרך עליה לענין כופר, ודרשינן הכי מה מכה בהמה לא חלקת בו בין דרך ירידה לדרך עליה ולעולם חייב ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין דרך ירידה לדרך עליה ולעולם פטור מממון, לא שנא היכא דאיכא מיתה וממון דלא נשקול ממונא לא שנא היכא דאיכא מיתה לחודה דלא נשקול ממונא ומיפטריה. ומיהו קרא דלא תקחו כופר איצטריך דאי לא דגלי לן קרא בחד דוכתא דלא נישקול ממונא ונפטריה אדרבה אנא אמינא מה מכה בהמה לעולם חייב ממון אף מכה אדם לעולם חייב ממון, ואף על גב דכתיב ומכה אדם ומת הוה אמינא דאית ליה פדיון בממון ומהאי טעמא הוא, ואיצטריך קרא דבלא יהיה אסון דלא ניחייביה תרתי אף על גב דמהקיש נפקא לן דלא נחייביה תרתי, משום דאי לאו דגלי לן קרא דלא נחייביה תרתי אדרבה אנא אמינא דהיקישא לחיוב ממון אתא, ומה מכה בהמה לעולם חייב ממון אף מכה אדם חייב ממון אף על גב דחייב מיתה, אבל השתא דגלי לן קרא דולא יהיה אסון דלא נחייביה תרתי שמעינן דהיקש לפוטרו ממון אתא, ומיהו היקש למזיד לא איצטריכא דהא כתיב ולא יהיה אסון, ולא איצטריך אלא לשוגג לומר דשוגג כמזיד ומה מזיד אין אדם מת ומשלם אף שוגג נמי פטור דחייבי מיתות שוגגין פטורין. ואי קשיא לך כיון דגלי לן קרא בחד דוכתא דלא נשקול ממונא ונפטריה, בחד מינייהו סגיא דמהיקשא ניליף לאידך דאמרינן מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד וחייב ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד ולעולם ליכא ממון. ויש לומר דתרוייהו צריכי דאי כתב רחמנא בשוגג דהיינו קרא דלא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לא ניליף מזיד מיניה משום הקישא, דאנא אמינא בשוגג הוא דאמר רחמנא דלא נשקול ממונא וניפטריה דאית ליה תקנה בגלות, אבל במזיד דלית ליה תקנה אימא דנשקול ממונא וניפטריה דהא אשכחן מומתין בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם וילפינן מינייהו דהתם גלי לן קרא דניחא לן בכפרתו ואיכא (ר"ח) [קרא] במזיד דהיינו לא תקחו כופר לנפש רוצח ולא ילפינן מהיקישא דהוא הדין לשוגג, דאדרבה אנא אמינא דבשוגג נישקול ממונא, ונפטריה שהרי רבתה תורה בו פדיון דהא גבי מומתין דס"ד שמים דדמיאן לשוגג שהרי שורו הוא שהרג ולא איהו הרג בכוונה קאמר דס"ד נשקול ממונא מיניה ונפטריה, ומשום הכי, איצטריך רחמנא למכתב גבי שוגג וגבי מזיד דלא נשקול ממונא מיניהו.
אלא אמר רמי בר חמא איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דסימא את עינו והרגו בה. פירוש, חד מהנך קראי דמיתה לן איצטריך ולאו לאשמועינן דלא נישקול ממונא מיניה ונפטריה דהא שמעינן לה מאידך קראי ומתנא דבי חזקיה, אלא לאשמועינן דלא נחייבה תרתי מיתה וממון, דאף על גב דכתיב ולא יהיה אסון דשמעינן מינה דלא ניחייביה תרתי, איכא למימר דהני מילי היכא דסימא את עינו והרגו בה, דכיון דחיוב התשלומין וחיוב המיתה בא מחמת דבר אחד בהא הוא דאמרינן דאינו מת ומשלם, אבל היכא דסימא את עינו והרגו בה בדבר אחר אפילו בבת אחת אימא נשקול ממונא מיניה וניקטליה קא משמע לן.
ואקשי' סימא את עינו והרגו בה מאידך דתנא דבי חזקיה נפקא. והילכך לא יהיה אסון על כרחין היכא שסימא את עינו והרגו בדבר אחר אתא, דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין, וכי היכי דמשמע ליה לחזקיה דעין תחת עין לאו עין ממש הוא (דזימנין) משום דזימנין הוי עין ונפש תחת עין אלמא דמקפד קפיד קרא דלא נחייביה תרתי משום עין, הכי נמי ילפינן מיניה דהיכא שסימא עינו והרגו בה דלא נחייביה תרתי, דאם כן נמצא אתה מחייבו תרתי משום חדא דסימא את עינו והרגו בה אינו אלא חדא דמה [לי] הרגו דרך עינו או הרגו דרך סימניו ואם כן היכי מחייבי לה משום חדא הא ודאי לא ופרקינן דהאי קרא דאייתר לן איצטריך לאשמועינן דאפילו בקנס אין אדם מת ומשלם דלא תימא כיון דחדוש הוא אדם מת ומשלם כנ"ל.
<h2>דף לח:</h2>
אדרבה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה אשר לא אורשה [מסתברא] הא אישתני גופה והאי לא אישתני גופה, והילכך טפי עדיף לן למימר דאשר לא אורשה לגזירה שוה והוא הדין אורסה דאית לה קנס ובתולה למעוטי בעולה דאין לה קנס, מלמימר דבתולה לגזירה שוה אבל בעולה יש לה קנס ואשר לא אורשה דוקא אבל אורשה אין לה קנס, דטפי עדיף למימר דבעולה דאישתני גופא לית לה קנס מנערה שנתארסה דלא אישתני גופה. והא דפרקינן הא אישתני גופא והא דלא אישתני גופא ולא פרקינן דבעולה ליכא למימר דאתי לגזירה שוה דאם כן אתי גזירה שוה ומפיק קרא מפשטיה מה שאין כן באשר לא אורשה דאפילו לרבי עקיבא דברייתא לא מפיק קרא מפשטיה לגמרי דקרי ביה אשר לא ארוסה וכדאמר רב נחמן בסמוך, משום דהשתא לא אליבא דרבי עקיבא דברייתא קא פרכינן דהוא הדין נמי דפרכינן לרבי עקיבא דמתניתין דאיהו נמי אית ליה האי גזירה שוה, ולדידיה לא סגיא לן בהאי תירוצא דהא לא מפקינן ליה מפשטיה אלא אמרינן דבתולה לאביה הא בעולה לעצמה, הילכך שני ליה הכי דסוגייא לתרווייהו, ומיהו בדין הוא דמצי לתרוצי דגזירה שוה דאשר לא אורשה עדיפא ליה דמופנית מגזירה שוה דבעולה, אלא דעדיפא מינה קא מתרץ ליה דהא אישתני גופה והאי לא אישתני גופה.
בשלמא רבי עקיבא דמתניתין לא אתיא גזירה שוה ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי, דהא משמע ליה אשר לא אורשה לאביה הא אורסה אין לה והיינו דחשיב כמופנה לדון הימנו גזירה שוה דעיקר קרא לגזירה שוה אתא אלא דכי היכי דלא נפיק ליה מפשטיה לגמרי דרשינן מיניה הא אורשה לעצמה. וקשיא לי אמאי משמע להו דקרא לגזירה שוה אתא ולא משמע להו דלגופיה אתא דדוקא אשר לא אורשה לאביה הא אורשה אין לה כלל ולילפי גזירה שוה מכמהר הבתולות כרבי יוסי הגלילי, כיון דלא גמרי גזירה שוה מהיכא ממש נפקא וכדמקשינן מאי חזית דאשר לא אורסה לגזירה שוה אימא מבתולה. ונראה לי, דטעמא דכיון דאינהו לא ידעי מהיכא אלא דגמירי דאונס ומפתה ילפי מהדדי בגזירה שוה ילפי לה מהיכא דמשמע להו אתי שפיר ובסברא פליגי ומשמע להו דגזירה שוה נפקא מאשר לא אורשה ולא מבתולה משום דהא אישתני גופה והא לא אישתני גופה, ומכמהר הבתולות לא נפקא להו משום דלא גזירה שוה מופנית ממש היא דהא גבי אונס לא כתיב בתולות אלא כי ימצא איש נערה בתולה וההוא לגופיה איצטריך למעוטי בעולה, והילכך ילפינן גזירה שוה מאשר לא אורשה משני צדדין הוא, ורבי יוסי הגלילי לאוקומי קרא דאשר לא אורשה כפשטיה עדיף ליה [ויליף] (למילף) לה מכמהר הבתולות דמכל מקום מופנה מצד אחד הוא, ואיפשר נמי לומר דלאו גזירה שוה קאמר וכדכתיבנן לעיל בריש פירקין אלא מדקאמר כמהר בתולות דמשמע הבתולות הידועות משמע ליה דמכסף האמור גבי אונס קאמר. אלא דאכתי צריך עיון רבי עקיבא האי כמהר הבתולות מאי עביד ליה, דאי לכתובה ליכא למימר ולא ידעינן לה או אפשר דדריש לה לחייבי לאוין ולחייבי כריתות וכדאיתא לעיל בריש פרקין.
אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא אורשה אבל ארוסה לית לה כלל. ואי קשיא לך אם כן היכי דריש לה לגזירה שוה ואמרי בברייתא דמופנה הוא, דהא איצטריך לגופיה לגמרי לאשמועינן דאשר לא אורשה יש לה קנס הא אורסה אין לה כלל. ויש לי לומר דהני מילי אי כתיב אשר לא ארוסה בהדיא דאי כתיב הכי איכא למימר דלגופיה איצטריך ולא גמרינן מיניה גזירה שוה, אבל השתא דכתיב אשר לא אורסה דפשטיה הוא אשר לא אורסה כלל ולא איצטריך לגופיה דאפילו אורסה יש לה, שפיר דריש מיניה גזירה שוה דאף על גב דאמרינן דאשר לא אורשה קאמר מכל מקום הא לאו פשטיה ממש הוא דאורשה כתיב דמשמע לפי פשטיה אשר לא אורשה כבר והילכך ליכא למימר דלגופיה איצטריך דאורשה ודאי לאו לגופיה איצטריך מאי אמרת אשר לא אורסה איצטריך לגופיה הא כתיב הכי בהדיא אלא דאנן הוא דפרשינן לה הכי כי היכי דלא ליתי גזירה שוה ולא לפיק קרא מפשטיה לגמרי.
ומילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעי ליה לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר ומיהו לאו לפום מאי דקא סלקא דעתך מעיקרא קאמר דלפום מאי דקא סלקא דעתך מעיקרא לרבא פשיטא ליה דחייב אלא דמספקא ליה למאן קא יהיב ליה אלא לפום מאי דפריש בה מר בר רב אשי דקא פריש דרבא כי אמר יש בגר בקבר או אין בגר בקבר מיתה אי עושה בגרות או לא קא בעי ותדע לך דמר בר רב אשי פרושי קא מפרש לישניה דרבא אבל לישנא דרבא יש בגר בקבר הוה דאי לא לא הוה ליה לאיתויי אלא לישנא דמר בר רב בלחוד דלפום לישנא דמר בר רב אשי הוא דאשכחן דמאי דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא אלא דמשום דלישניה דרבא הוה יש בגר בקבר או אין בגר בקבר איתי ליה ואף על גב דלא איצטריכא דבלישניא דמר בר רב אשי סגיא אגב אורחיה אשמעינן דלישנא דרבא לאו הכי הוה ומר בר רב אשי פרשי הוא דקא מפרש לה.
יש בגר בקבר ודבנה הוי, וקשיא לן והא קיימא לן דלאו ממון הוי להורישו לבניו והכי נמי משמע במסקנא דאמרינן יש בגר בקבר ופקע אב, ואי ממון הוי להורישו לבניו מה לי אב מה לי בן. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דדבנה הוי לאו דוקא דהא ודאי לאו ממון הוי להורישו לבניו, אלא דבנה בעי למיהוי קאמר וכתב דקא סלקא דעתך דעל כורחיך לא איבעיא אלא הכי דאית ליה בן דכיון דאית ליה בן דדבנה בעי למהוי אי הוי ראוי להורישו לו דינא הוא דבגרות כזה מפקיע מידי אב, או אפשר דאפילו הכי לא מפקיע ודאביה הוי, אבל לית לה בן דאבוה ירית לה ואי הוה ממון ראוי להורישו איהו ירית ליה פשיטא ליה דבגרות כי האי לא מפקע מזכות דאב כיון דמעיקרא ממונא דאב הוה וסוף סוף דידיה בעי למהוי. ומיהו במסקנא הדר בה מיהא ואמר דאפילו לית לה בן אי יש בגר בקבר פקע אב. והרב בעל המאור ז"ל כתב, דהא אתיא אליבא דרבי שמעון דאמר כל זמן דבגרה קודם נתינה אף על פי שעמד בדין קנסה לעצמה הוי, משום דקסבר דלא זיכתה תורה לאב אלא עד שעת נתינה, והכא נמי מיירי בשעמד בדין הילכך אי יש בגר בקבר כיון שלא הגיע הממון לרשות האב דבנה הוי שהרי זכתה בו הבת, וכיון שעמד בדין ממון ראוי הוא גבי דידה להורישו לבניה, או דילמא אין בגר בקבר ודאביה הוי ומיהו לקמן דאמרינן יש בגר בקבר ופקע אב בשלא עמד בדין ודברי הכל היא ולא קשיא הא דבעי לה סתמא אליבא דרבי שמעון דלא קיימא לן כוותיה דרבא ודאי אליבא דרבי שמעון קא בעו לה אלא דתלמודא מעיקרא לא ברור ליה בעיא דרבא למאי קאמר אי יש בגר בקבר או אין בגר בקבר והוה סליק אדעתיה דלענין אי הוה דבנה או דאביה הוי קאמר ומשכחת לה כרבי שמעון. והראב"ד ז"ל תירץ דמעיקרא קא סלקא דעתך דרבא סבר דממון הוי להורישו לבניו ובמסקנא הוא דהדר ביה והא דלא אקשי ליה והאי לאו ממון הוי להורישו לבניו דעדיפא מינה אקשי ליה דאי אפשר דאית ליה בן קודם בגרות וזהו הנכון.
<h2>דף לט.</h2>
שלש נשים משמשות במוך, פרש"י ז"ל, מותרות לשמש במוך, כלומר, ואינן כמשחיתות זרע בעליהן דאף על גב דאינהו לא איפקיד אפריה ורביה מכל מקום אסור להן להשחית זרע בעליהן. וקשיא לן אם כן רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו מש(ת)משות כדרכה חייבות לשמש כדרכה קאמרי ואסורות לשמש במוך ואמאי מודו רבנן דאי מעברא ודאי מתה אלא דאינהו סבור דמן השמים ירחמו דלא מיעברא אמאי אסורות לשמש במוך, דהא ליכא משום השחתת זרע, אבל הנכון דרבי מאיר סבר דחייבות לשמש במוך כי היכי דלאו ליתו לידי סכנה ורבנן סברי דהרשות בידה דחייבות לשמש בלא מוך שמן השמים ירחמו.
קטנה שמא תתעבר ותמות. וקשיא לן ומאי קושיא דהא אסיקנא ביבמות דשמא תתעבר ושמא תמות קאמר אלמא דאפשר דאיכא קטנה דמיעברא והיא ובנה חיין. ויש לומר דהא לא קשיא דהא אמרינן התם דבנים הרי הם כסימנין, ומדוחק קושיא זו ודאי יש לפרש הרי הן כסימנין משעת העיבור קאמר הילכך בשעת לידה הרי היא בוגרת הילכך לא משכחת לה דאית לה בן ויגיע זמן בגרותה בקבר, וכיון שכן שפיר קא פריך או משום דלא מיעברא ואי מיעברא הא הויא לה בוגרת קודם מיתה ופקע אב, ואי קשיא לך אם כן דהרי הן כסימנין משעת העבור קאמרינן וכשהיא יולדת הויא לה בוגרת, מאי האי דקאמרינן התם לאידך לישנא בנים עדיפי מסימנים ואמרינן דנפקא מינה לרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דאפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנים לרבי יהודה אינה יכולה למאן דהא בשעת לידה בוגרת היא, וליכא למאן דאמר דבוגרת יכולה למאן. ואיכא למימר דנפקא מינה כשמיאנה תוך זמן עבורה ואחר כך ילדה דלמאן דאמר בנים הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין אין מיאונה מיאון דהא איגלי מילתא בשעת לידה דבההיא שעתא דמיאנה לא היתה ראויה למאן, דגדולה הות דהא אמרינן דעדיפי מסימנין, והיכא שבא עליה ואחר כך נישאת לעצמה אבל בא עליה ואחר כך נתארסה ודאי לאביה, דאירוסין לא מפקי לה מרשותה דאב לגמרי דהתנן דאביה ובעלה מפירין נדריה.
<h2>דף לט:</h2>
משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, ואי קשיא לך לפום מאי דקא סלקא דעתך השתא דשיראין שלה הן, אם כן, מפתה אמאי חייב בבשת ופגם. איכא למימר דפשיטא ליה דבשת ופגם דאביה הוא שהרי בידו למסרה למנוול ומוכה שחין וכדאיתא לקמן, אבל צער אף על פי שבידו שצערה משמע ליה דצער כי האי אינו ראוי להתחייב עליו דמשום מה מחייב משום דקא מצער ליה כיון דניחא לה לדידה בהאי צערא וברצונה עבד אין זה צער הראוי להשתלם, דהא לדידה לא חשיב לצער אף על גב דודאי איכא צער לפום מאי דקא סלקא דעתך השתא. והיינו דקא מקשינן שלה, דאביה הוא, כלומר דכיון דאמרת דודאי איכא צער אף על גב דניחא לה לדידה בהאי צערא לא מיפטר דצער כזה דאביה הוא מתוך שבידו לצערה, ואסיקנא דמפותה אין לה צער, כלומר, ליכא צער הראוי להשתלם.
לכשיוציא אשתו היא, פירוש, בתמיה וכי אשתו היא זו דאת אמרת לכשיוציא והלא עדיין לא כנסה, ואמר אביי אימא לכשלא יכנוס.
אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב. פירוש, באונס היא יכולה לעכב אף על פי שהאב רוצה ובידו לקדשה משום דהתורה לא רצתה שיכנסנה זה על כרחה אחר שעינה אותה ועשה לה שלא כהוגן. ואיכא מאן דאמר שאם האב רוצה ומקדשה לו מקודשת אפילו על כרחה וע"כ לא קאמרינן הכא דאיהי יכולה לעכב אלא לענין שהאונס אינו מחוייב לכנסה על כרחה, אבל אם רצה לכנסה ברשות האב כונסה ואפילו על כרחה. ולענין מפתה פירשו בגמרא בקידושין בפרק ב' האיש מקדש [מ"ו ע"א] דאיהי יכולה לעכב לענין קנס דוקא קאמר אבל לענין כניסה לא משמע להו, דהא ברשות האב היא לקדשה לכל מי שירצה על כרחה ואם רצה לקדשה למפתה זה אמאי לא יקדשנה לו אלא ברצונה אטו מפתה זה מאי עבד לה מדעתה הוא דעבד. ואיכא למימר דאיהי יכולה לעכב בשאין לה אב (פשי') לפי פירש"י שם בגמרא דלענין קנס קאמר ולומר דכל זמן שהיא מעכבת מפתה משלם קנס וכבר פרישנא לה בפרק האיש מקדש גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בס"ד.
אלא אביה מנא לן, פירוש, דאף על גב דילפי מהדדי אונס ממפתה, איכא למימר דלהא מילתא לא ילפי מהדדי דהא אונס שותה בעציצו ומפתה אינו שותה. ואפשר דכיון שהוא שותה בו בעל כרחו שהתורה חייבה גם כן לאב לתתה לו אי לאו משום טעמא דאביי דכדי שלא יהיה חוטא נשכר או משום קל וחומר וכדרבא.
כשתצא היא אין לה עליו כלום. פירוש, דאף על גב דכתיב ולא יוכל לשלחה דאם שלחה קאי עלה בעמוד וחזור כדאיתא בגיטין בשלהי המגרש [צ' ע"א], הני מילי על כרחה אבל ברצונה ודאי משלחה ולא בעמוד וחזור קאי, ולענין אם יש לה כתובה או לא קיימא לן כרבנן דאמרי דאין לה עליו כלום.
<h2>דף מ.</h2>
וניתו עשה ונדחי לא תעשה, פרש"י ז"ל, וניתי עשה דלו תהיה לאשה ונידחי לא תעשה דאינה ראויה לבוא בקהל כגון ממזרת. וקשיא לן ומאי קושיא דהא מעשה גופיה משמע לן דדוקא הראויה לו אבל שאינה ראויה לו לא וכדתנן במתניתין, ונמצא דליכא עשה אלא לראויה, דאף על פי שרבה אותן הכתוב לענין קנס וכדאמרינן לעיל בריש פירקין, לענין כניסה לא רבה אותן הכתוב. ותירץ רבינו נ"ר, דודאי מאשה גופיה לא משמע אשה הראויה לו, וכי קתני במתניתין ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, רבנן הוא דקא מפרשי לה הכי, משום דידעי דהאי עשה לא אלים למידחי ללאו, כלומר, אף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה, דוקא אשה הראויה לו אבל מקרא לא משמע הכי, והיינו דמקשין וניתי עשה ונידחי לא תעשה, ומאי טעמייהו דרבנן דאמרי דאינו דוחה, ואף על גב דאמרינן בריש פירקין קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, לאו למימרא דמקרא משמע דאשה הראויה לו קאמר וכדפרישית, אלא הכי קאמר, כיון דלענין כניסה אף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה אמרינן דאינו כונס אלא אם כן היא ראויה לו, ומשום דלא אלים העשה לדחויי ללאו, אף לענין קנס נימא דלא חייבה תורה קנס אלא בבא על מי שהיא ראויה לו, אחר שחייבו הכתוב לישא אותה דאלמא דקרא לא מיירי אלא במי שהיא ראויה לו לינשא מדקאמר ולו תהיה לאשה.
ומפרקינן, היכי אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלאו איפשר דלא לקיומיה לעשה אבל הכא אילו אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, כלומר, וכיון דקיל האי עשה דאיפשר דליתיה וכגון דאמרה לא בעינן ליה, עשה כי האי אינו דוחה לא תעשה דאין עשה דוחה לא תעשה אלא עשה אלים דלא מידחי, אבל האי דאיפשר דמידחי לא, וכי האי גוונא אשכחן בבבא מציעא [ל"ב ע"א], גבי עשה דהשב תשיבם דאינו דוחה טומאה משום דאי אמר בעל אבידה לא בעינא ליה ליתיה לעשה כלל. ואף על גב דאשכחן סדין בציצית דמצי למיפטר נפשיה בטלית של צמר, מכל מקום עשה דציצית הא איתיה לעולם ולאו הוא דליתיה, אבל עשה לעולם איתיה דאפילו טלית של צמר חייבת בציצית.
אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן, רבי אליעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה, ממאי, כלומר, ממאי דלרבי עקיבא דמתניתין, דילמא כרבי עקיבא דברייתא דאמר לאביה, אבל כרבי יוסי הגלילי פשיטא דלא אמרה דכיון שנתארסה ונתגרשה שוב אין לה קנס, והיכי קתני האונס חייב, אלא הכי קאמר, ממאי דכרבי עקיבא דמתניתין דילמא כרבי עקיבא דברייתא והכא כי קתני האונס חייב והמפתה פטור משום דביתומה שנתארסה ונתגרשה עסקינן דקנסה שלה, כיון דיתומה היא. ומהדרינן, מדקתני האונס חייב והמפתה פטור שמעינן דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והיינו דקתני המפתה פטור דליכא למימר דמשום דקתני יתומה שקנסה של עצמה קאמר דמפתה פטור, דביתומה פשיטא דמפתה פטור, דהא ודאי קנסה שלה ובהא ליכא מאן דפליג וכיון שכן פשיטא דמפתה פטור דמדעתה עבד ואפילו בלא נתארסה ונתגרשה נמי ואמאי נקט לה בשנתארסה ונתגרשה, אלא הא קא משמע לן דנערה שנתארסה ונתגרשה אפילו יש לה אב הרי היא כיתומה ומה יתומה קנסה לעצמה אף זו קנסה לעצמה, ומשום הכי קתני המפתה פטור והוא הוא דאתא לאשמועינן דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה. וזה קשה לדברי התוספות ז"ל, דלפי דבריהם אפילו כי קנסה לעצמה אמאי המפתה פטור והא אינה יכולה למחלו שהרי לא זכתה בו עד שעת העמדה בדין, אלא שמע מינה דיכולה היא למחלו אף על פי שלא זכתה בו, והם ז"ל מתרצים דכי אמרינן הכא האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל קאמר והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם אבל מן הקנס מאי חייב וכי קתני נמי דמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם דוקא ביתומה אבל בנערה שנתארסה ושנתגרשה ודאי חייב בכל מן הקנס אף על פי שהיא שלה מפני שהיא אינה יכולה למחלו, ומן הבשת ומן הפגם שהרי של אביה היא, ולפי דבריהם כי קתני נערה שנתארסה ונתגרשה עם יתומה לא קתני לה אלא לאשמועינן דמה יתומה קנסה לעצמה אף זו קנסה לעצמה אבל ודאי בנערה שנתארסה ונתגרשה אפילו מפתה חייב בכל. וזה תימה דהיכי מערב ותני לה בהדה וקתני סתמא האונס חייב והמפתה פטור דמשמע דאתרווייהו קאמר האונס חייב והמפתה פטור ואינהו לא דאמו לגבי הא מילתא כלל, דביתומה פטור מן הבשת ומן הפגם, ובנערה שנתארסה ונתגרשה חייב בכל. ומיהו בירושלמי [בפרקין ה"ג] איפליגו בהא מילתא כלומר בקנס אי יכולה למחלו כיון שאינו ברשותה או לא, דאיכא מאן דאמר דאינה יכולה למחלו ומפרשי לה למתניתין כדפרשי לה בתוספות לגמרי, ואיכא מאן דאמר דיכולה היא למחלו ואתיא להו שפיר מתניתין בשיטת רבי עקיבא רבו כמה דרבי עקיבא אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה כן רבי אליעזר אמר יש לה קנס וקנסה [לעצמה] מעתה אפילו מפותה יש לה קנס ואמאי פטור דקא סלקא דעתך השתא דאפילו על הקנס קאמר, ומפרקינן בשמחלה ולאו דוקא אלא כלומר מפותה הא קא מחלה. ומקשינן ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו, תפתר ביתומה שהכל לעצמה. פירוש, היכי קתני המפתה פטור דמשמע פטור אפילו מבשת ופגם, וכי אדם מוחל דבר שאינו שלו, דודאי בשתה ופגמה לאביה, דאף על גב דנפקא לענין קנס מרשותיה, לענין בושת ופגם לא נפקא ודאביה הוי, דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, ומהדרינן ביתומה שהכל לעצמה, כלומר, כי קתני המפתה פטור איתומה קאי שהכל לעצמה, ומשום הכי מן הכל [פטור] שאפילו מן הבשת ומן הפגם, כיון דמדעתה עבד. ואקשינן תו, ותו יש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, כלומר, והיכי יכולה למחול קנסה שלא זכתה בו עד שעת העמדה בדין, וכי מוחל אדם דבר שאינו ברשותו, נשמענה מן הדא דאין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו דאמר רב בון ב"ר חייא בשם רבי זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, אם את אומר כן, הרי הן של אחין משעה ראשונה, פירוש, אם אתה אומר שזוכה בקנס מיד כשבא עליה הרי הן של אחין משעה ראשונה שהרי ממון שלו הוא ומורישו לבניו, ואף על פי שלא עמדה בדין, ומדבעינן העמדה בדין שמעינן דאינו שלו משעה ראשונה, וכיון דכן תקשה לן היכי יכולה [למחול] אותו, כיון שלא זכתה בו משעה ראשונה שהרי בשעת מחילה לא היא ברשותו ומוחל אדם דבר שאינו ברשותו. ומפרקינן רב בא בר חסדא בבשת ופגם היא מתניתא, כלומר, מתניתא דקתני המפתה פטור מן הבשת ומן הפגם קאמר אבל ודאי חייב הוא בקנס דאינה יכולה למחול אותו כיון שאינו ברשותה, ואקשינן מהא דרב מונא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור מן הכל, כלומר, מה זה שאתה אומר בבושת ופגם היא מתניתא דהא אמר רב מונא דהמפתה פטור מן הכל קאמר ואפילו מן הקנס. ומפרקינן אמר רב בון א"ר שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם וחייב בקנס והא רבי עקיבא זה מצאו בירושלמי, ושמעינן מינה דפלוגתא היא התם בירושלמי דרב בון סבר דקנס אינו יכול למחלו ורב מונא סבר דאדם יכול למחלו. ונראין הדברים דהלכתא כרבי מונא דסבר דיכולה היא למוחלו, דהא למה זה דומה לאמר לארוסתו דין ודברים אין בנכסיך בחייך ובמותיך דקיימא לן דאם (מה) [מת] אינו יורשה דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, פירוש, שעכשיו אינו ראוי לה כגון ארוסה אדם מתנה עליה שלא יירשנה, ולאפוקי ירושת אביו שהיא ראויה לו, והא נמי להא דמיא, ועוד דהכא הרי הוא כאומר קרע שיראין שלי והפטר שהרי מדעת מסרה לו גופה ועל מה יתחייב דמכל מקום החיוב משעת ביאה הוא ואם באותה שעה נתרצת לו על מה יתחייב. הילכך קיימא לן כרבי מונא דאמר המפתה פטור מן הכל, ולדידיה אתיא שפיר מתניתין כפשטה וכן נראה לפי הגמרא שלנו, במאי דאוקימנא לעיל בריש פירקין מתניתין ביתומה ומפותה וכדכתיבנא לעיל. ומיהו לפי דברי התוספות ז"ל, הא דאמרינן הכא רבי אליעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה שמעינן לה מדקתני יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור דאי משום יתומה פשיטא לן דהכי דינא בלאו שנתארסה ונתגרשה דמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם ואמאי נקט שנתארסה ונתגרשה לאשמועינן דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה, ומיהו לאו לענין הני דיני דקתני דלא אפשר דאילו יתומה מפתה פטור מבשת ופגם ואלו נערה שנתארסה ונתגרשה חייב בכל אלא לענין דמה זו קנסה לעצמה אף זו קנסה לעצמה, משום הכי ערבינהו ותננהו ומיהו לדידן אתיא שפיר טפי וכדכתיבנא.
אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כרבי אלעזר, נראה דמשום הכי פסק כרבי אלעזר ולא פסק כרבי עקיבא משום דתנאי פליגי אליבא דרבי עקיבא.
<h2>דף מ:</h2>
אלא מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. פירוש, ואפילו בעודה נערה שהרי מקבל האב קידושי בתו נערה. והא דילפינן הכא בשת ופגם מקידושין, ואילו בפרק קמא דקידושין [ג' ע"ב] בעינן למילף קידושין מבשת ופגם, הא לא קשיא כלל דהא פרישנא התם דמקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה מוכח דמקבל אדם את קידושי בתו ואפילו נערה דקרא בנערה כתיב וכדמשמע הכא בסמוך אלא דהתם מספקא לן בשקדשה היא את עצמה אי הואי הכסף שלה או שלו, והא היא דגמרי מבשת ופגם, דכיון דבושת ופגם הוא שלו הוא הדין לכסף קדושיה, אף על גב דתיקדוש איהי נפשה דהוי שלו, אבל עיקר קידושין שהאב מקבל קידושי בתו נערה מקרא שמעינן לה, וכיון שכן שפיר ילפינן הכא דבושת ופגם שלו מתוך שבידו למסרה שהרי בידו למסרה למנוול ומוכה שחין ואפילו בעודה נערה, והא לאו מבשת ופגם ילפינן ליה התם אלא מקרא גופיה. וכבר הארכתי בזה שם בפרק קמא דקידושין בס"ד. ויש מי שפירשו דהכי קאמר מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין בעודה קטנה ובשתה ופגמה נמשך אפילו בנערותה הילכך דינא הוא דבשתה ופגמה שלו והכא בשת ופגם הוא דילפינן מקידושי קטנה דלכולי עלמא מקבל אדם קדושי בתו קטנה, והתם ילפינן קידושין דנערה מבשת ופגם, וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל, וגם זה נכון, אבל הראשון נראה עיקר ואתי שפיר לפי סוגיית הגמרא שם בקידושין וכדכתיבנא שם בס"ד.
ולענין פסק הלכה בקטנה אם יש לה קנס או לא, כתב הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרבנן דסברי דקטנה יש לה קנס ולא קיימא לן כסתם מתניתין דאלו נערות, חדא דהא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים אלמא דזו ולא סבירא לן, דכן אמרינן ברוב המקומות בתלמוד אף על פי שיש מקומות בתלמוד דאמרינן דזו וסבירא ליה קאמר. ועוד דהא אמר ריש לקיש [לקמן מ"ד ע"ב] דהמוציא שם רע על הקטנה פטור ואמרינן דכאן נערה אבל כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע, וריש לקיש בהא לאו טעמא דרבנן קא מפרש אלמא מילתא בפני עצמה הא דקאמר וזו ראיה גמורה לרבינו אלפסי ז"ל דאמר דהלכה כרבנן אף על פי שיש חולקים עליו ופוסקין כר' מאיר. ומיהו לענין קנס לא שנא בא עליה כדרכה או שלא כדרכה משלמים קנס וכדאמרינן לעיל אילו באו עליה שנים, אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה משלם חמישים בעל פגומה חמישים, וכן נמי אם באו עליה עשרה בזה אחר זה שלא כדרכה כולן משלמים קנס וכדתניא בברייתא ומייתי לה בפרק קמא דקידושין [י' ע"א] באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק ואמר רב זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי. ולפי זה אילו אנסוה עכשיו ובאו עליה שלא כדרכה איזה מהן שתברור היא נושא ושותה בעציצו, והדין נותן שהרי בידה לעכב וכיון שבידה לעכב ולא חל חיוב אלא על זה שבררה לו, וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"ו] דגרסינן התם ביררה לו אחת מהן נפטרו כולן אמרה אי אפשרי בוררת וחוזרת ובוררת עד כאן בירושלמי.
טעמא דכתב רחמנא בנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והא כתיב אם אמת היה הדבר וסקלוה [כו'] וקטנה לאו בת עונשין היא. הקשו בתוספות [ד"ה הא לאו הכי] ומאי קושיא ודילמא אף על גב דלענין סקילה פטורה דלאו בת עונשין היא אי לאו כתיב נערה מלא הוה אמינא דאיהו שהוציא שם רע על הקטנה חייב דהא הבא עליה נסקל וכדאיתא בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ו ע"ב] לרבנן אף על פי שהיא אינה חייבת מיתה, ואף על גב דפרש' נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מינה אלא עונשה דידה הא דיני דבועל איתנהו, וכיון שכן איפשר דאיהו הוציא שם רע על הקטנה חייב בקנס. והם ז"ל תירצו, דמוציא שם רע עיקר חיובו הוא על שגורם לה מיתה, הילכך מוציא שם רע על הקטנה דלאו בת עונשין היא ואינו גורם לו מיתה פטור. ואי קשיא לך מאי דאמרינן בפרק יש בערכין [ט"ו ע"א] (האומר) נמצא בפיו חמור מן העושה מעשה, דאילו עושה מעשה חמישים שזהו אונס ומפתה ואילו מוציא שם רע מנה. ומקשים ודילמא משום דקא גרים לה קטלא. ופרקינן אמר רבא אמר קרא כי הוציא שם רע על שהוציא שם רע, אלמא דחיובו לאו משום דקא גרים לה קטלא אלא על השם רע שהוציא בלבד, ואיכא למימר, דודאי עיקר חיובו משום דקא גרים לה קטלא וכדמקשינן התם בהדיא, אלא דקרא אסמכתא בעלמא לומר שראוי היה גם כן לחייבו על שם רע שהוציא, ומיהו קרא לאו להכי אתא דהא איצטריך לבתולת ישראל ולא בתולת גרים וכדאיתא בפרקין דלקמן, אלא דמלישנא שהוציא דנקט סמכו דעל הוצאת שם רע בלחוד היה ראוי לחייבו.
<h2>דף מא.</h2>
דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ואף על גב דלית להו לבני משפחה בדמי בשתה כלום, מכל מקום כיון דשיירי בבשתה ופגמה לאו כל כמיניה לפגום בני משפחה.
קסבר סתם שורים לאו בחזקת שימור קיימי, פירוש, לאו בחזקת נגחנים קאמר, דהא אמרינן התם [ב"ק מ"ו ע"א] דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם מכרו לרדיא הוי מקח טעות, אלא אינם בחזקת משומרים ואדרבה צריכה שימור.
לא נצרכה לפחת נבילה, פירוש, דאפילו במועד הבעלים מטפלים בה ואם נפחתה משעת מיתה עד שעת גוביינאה ההפסד שלו.
תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה, והכי דייק לישנא דתשלומי דנקט אלמא דלא נתחייב לו משלם על כולה אלא על התשלומין, וכיון שכן נמצא שהנבלה היתה שלו משעה ראשונה וממילא שמעינן דאם נפחתה לדידיה נפחתה.
חצי כופר לאו שיורא הוא, הכי נמי רבי יוסי הגלילי היא, ואי קשיא לך וכי דחי ליה כי היכי דתיקשי ליה והלא קושיא אינה אלא מוכרחת. ויש לומר, דודאי במאי דקאמר תנא ושייר, ושייר חצי כופר איתרצא ליה קושיין שפיר אלא מיהו אם איתא דהא דשייר חצי כופר הוי שיורא על כרחין אית לן למימר דפלגו נזקא קנסא תנא ושייר דתנא לא משייר חדא וכיון דשייר חצי כופר שיירה לאידך והוי תיובתא דמאן דאמר פלגו נזקא ממונא ומשום הכי הוצרך לדחות דלא שייר חצי כופר וכן נמי לא שייריה לאידך כי היכי דלא תהוי תיובתא דמאן דאמר פלגו נזקא ממונא.
<h2>דף מא:</h2>
הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. הא מילתא לא שמעינן לה בהדיא לרבי יוסי הגלילי, אלא דהתם בבבא קמא מוכח גבי ובעל השור נקי דאמר רבי אליעזר דנקי מחצי כופר ומשום הכי תלי בה בדרבי יוסי הגלילי כאלו אמרה בהדיא ושם יתבאר זה בס"ד.
והשתא דאמרת פלגו נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא, ולא מגבינן להו בבבל. ואי תפס לא מפקינן מיניה, כתבו רבותינו הגאונים ז"ל דאף על גב דאין דיני קנסות בזמן הזה משמתינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה ואי יהיב ליה מידי דחזי לבית דין דסגי בהכי ולא מיפייס שרי ליה שמתיה. והא דאמרינן ואי תפס לא מפקינן מינה כתב הרמב"ן ז"ל, דלא שנא תפס אחר שהודה לא שנא תפס קודם שהודה לו לא מפקינן מיניה משום דהודאתו לא כלום הוא דהא בעינן שיודה בבית דין ועכשיו ליכא בית דין מומחין. והכי מוכח ממעשה דרבן גמליאל ורבי יהושע דהודאה בבית דין בעינן דאמרינן התם [ב"ק ע"ה ע"א] שאני רבי גמליאל דשלא בבית דין אודי והא רבי יהושע אב בית דין הוה, חוץ לבית דין קאי, וכיון דכן ואנן הדיוטות אנן אם הודה בפנינו הוה ליה כאילו הודה חוץ לבית דין ואינו נפטר בכך, הילכך אי תפס לעולם לא מפקינן מיניה ואפילו תפס בעדים. והא דאמרינן משונה הוא ולא מגבינן בבבל, טעמא משום דהוי קנסא הא אילו הוי ממונא מגבינן ליה בבבל, ואי קשיא ואמאי והא לא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות [כב"ק פ"ד ע"ב] ואיכא למימר, דבהא ודאי עבדינן שליחותייהו דנזקי בהמה שכיחי ואדם באדם הוא דלא שכיחא, ולא עבדינן שליחותייהו, וכדאיתא בהחובל [שם] והילכך אי לאו משום דקנסא הוא מגבינן להו ותו לא מידי.
והצער בתפוסה, פירוש, באנוסה ולישנא דקרא נקט, דכתיב [דברים כ"ב כ"ח] ותפשה ושכב עמה. ואי קשיא לך, והא אמרינן בפרק החובל [ב"ק פ"ז ע"ב] דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא לאב. איכא למימר, דשאני הכא, שבידו לצערה בצער זה, שהרי בידו למסרה למנוול ומוכה שחין שהיא נבעלת לו בעל כרחה, ויש לה צער. ומתניתין דקתני דאונס משלם את הצער דלא כרבי שמעון, דלרבי שמעון [לעיל ל"ט ע"א] אונס אינו משלם את הצער, וכדקאמר טעמא לעיל מפני שסופה להצטער תחת בעלה ואף על גב דרבי שמעון פליג בסיפא ולא פליג ברישא, לא מודה בה ודכותה בתלמודא [בפ"ב דמכילתין כ"ג ע"ב]. והכי איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [בפירקין ה"א] והצער בתפוסה באנוסה ודלא כרבי שמעון, דרבי שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לומר, דרבי שמעון מודה ברישא מדפליג בסיפא ולא פליג ברישא וההיא רבי שמעון בן יהודה היא דקאמר משום רבי שמעון דאמר דאונס אינו משלם את הצער, ותרי תנאי אליבא דרבי שמעון.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. איכא מאן דפריש, דלא קאי אלא באנוסה אבל במפותה לא, דכיון דמדעתה עבד אחולי אחלה שהרי נתרוקנה רשות לה, ולאו משום ירושת אביה אלא מחמת עצמה, וכיון שכן לית לה כלל דאחולי אחלה דאיהי בשעת ביאה מחלה לו כל זכות שיש לה. ומיהו לא מיחוור, דאפילו לדידן דאמרי דקנס יכולה היא למחלו אפילו קודם העמדה בדין, הני מילי ביתומה או בנערה שנתארסה ונתגרשה דמעיקרא קנסא דידה, אבל בזו כיון שיש לה אב מעיקרא הא לית לה כלל, וההיא שעתא לאו בת מחילה הות דהא קנסא דאביה הוא, וכי מת האב שנתרוקנה זכות לה עכשיו הוא שזכתה בו, והשתא לא מחלה ולא מידי וכדכתיבנא לעיל [מ' ע"א] ביתומה שנתארסה ונתגרשה, וגבי מתניתין דהבא על בתו [ל"ו ע"ב] דההיא לא אשכחנא בה פיתרי אלא בהכי אבל הנכון ודאי דבין באנוסה ובין במפותה קאי ואפילו לדידן וכל שכן לדעת התוספות ז"ל [קידושין מ"ו ע"א ד"ה קרא], ומיהו כי אמרינן דהרי הן של עצמה, הני מילי עיקר קנס אבל בשת ופגם דממונא היא ולא מיחסר העמדה בדין דאחין הוי דהרי האב זכה בהן משעה ראשונה, דהא דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, לאו דווקא ואיידי דתנא רישא הרי הן של אב דקאי בין אקנס בין אבשת ופגם תנא הכא נמי הרי הן של עצמה. ומיהו לאו דוקא אלא קנס אבל לא בשת ופגם וכדפרישית וכן פרש"י ז"ל [במשנה ד"ה מת], ואי קשיא אם כן אדתני סיפא ואמר מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, ליפליג וליתני בדידיה, בשתה ופגמה מת האב הרי הן של אחין, איכא למימר דהא לא קשיא דמעשה ידיה איצטריכא ליה, כלומר, לאקשויי מעשה ידיה ומציאתה כדאיתא בגמרא, אבל בתוספות [ד"ה נערה] אמרו דבשת ופגם אם מת האב הרי הן של עצמה דכיון שהקנס שלה אף בשת ופגם שלה דמיניה אתרבו דכתיב תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם וכדאמרינן לעיל, ואינו מחוור, חדא דבושת ופגם לאו מהאי קרא נפקא לן דלא נפקא ליה מהאי קרא אלא דבשת ופגם לאו בכלל חמשים כסף נינהו, אבל מההוא קרא לא נפקא לן בשת ופגם אלא מהיכא דנפקא לן לחובל בעלמא, ותדע לך דהא אמרינן לעיל בפרק אלו נערות [ל"ט ע"א] גבי בשת ופגם ואימא לדידה, דאלמא דלאו אהדדי נינהו דאף על גב דקנסה לאביה קא סלקא דעתך למימרא דבשת ופגם שלה, ועוד לפי דבריהם דסברי שאינה יכולה למחול בקנס אף בבושת ופגם כיון דכי הדדי נינהו אית לן למימר הכי, ואילו בבשת ופגם הא אמרינן בהדיא בגמרא דמציא מחלה דהא אמרינן לאביה נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד, והא על כרחין לפי דבריהם מבשת ופגם קאמר כיון דאית להו דקנס לא מציא מחלה ומאי שנא כיון דכי אהדדי נינהו אלא שמע מינה כדפרישית שאין הדבר אמור אלא לענין קנס אבל בשת ופגם דאחין הוי.
<h2>דף מב.</h2>
גמרא. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, פירוש, לדידן דאית לן דקנס יכולה היא למחול מדקא יהיב מפתה בין קנס בין בשת ופגם קאמר, אבל לדעת התוספות ז"ל [ד"ה נערה] לא אמר אלא בושת ופגם לחוד.
הכי גרסינן וכן היא גירסת הספרים, בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי וכו', ונשבע והודה, לרבי שמעון מאי, כיון דעמד [בדין] ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה, או דילמא אף על גב דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור, כך הגירסא בספרים. אבל רש"י ז"ל [ד"ה או] לא גריס ומודה בקנס פטור, ופירש, דאביי פשיטא ליה דממונא הוי אחר העמדה בדין לענין דאם מודה בו חייב, וכן נמי נראה דממונא הוי לענין להורישו לבניו דאין לחלק בזה ואביי לא מספקא ליה אלא לענין קרבן שבועה אי הוי ממונא או לא, משום דהוה ליה עיקרו קנס. ונראה שהצריכו לרש"י לומר כן משום דאביי לא נקט בעיקר בעיא אלא קרבן שבועה, ואם איתא דמספקא ליה מודה בו אי חייב או לא, הכי הוה ליה למיבעי ממונא הוי ומודה בה חייב או דילמא קנסא הוי ומודה בקנס פטור, ומאי שנא דנקט גבי ממונא ומחייב עליה קרבן שבועה, וגבי קנסא ומודה בקנס פטור, ועל זה הוצרך רש"י ז"ל למחוק גירסת הספרים ולומר דעיקר בעיא לא הוה אלא לענין קרבן שבועה אבל לשאר מילי פשיטא ליה לאביי דממונא הוי ואפילו לרבי שמעון, ואינו מחוור דכולה סוגייא דשמעתין לא אתיא שפיר לפי פירושו דאיכא עליו כמה פירכי, וכדבעינן לברורה כל פירכא ופירכא בדוכתא, בס"ד, ועוד שאין כן גירסת כל הספרים, אלא הנכון דאביי [בעי] לכל מילי בין לקרבן שבועה בין למודה בו אי חייב או לא, דאביי לא שני ליה בין שבועה לשאר דינין, והאי דנקט קרבן שבועה, ולא איבעיא ליה בהדיא היא גופא אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו חייב, איכא למימר דמשום דאליבא רבי שמעון קא בעי לה, ורבי שמעון מיירי בקרבן שבועה, נקט איהו במילתא קרבן שבועה. והאי דקאמר או דלמא אף על גב דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור ולא קאמר קנסא הוא ולא מיחייב עליה קרבן שבועה, משום דרבי שמעון נקט בטעמיה דהיינו טעמא דפטור מקרבן משום דאין משלם קנס על פי עצמו, נקט איהו נמי טעמא דמילתא. והא דאמרינן בשילהי שמעתין אותיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו. טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, דאלמא משמע דכיון דעמד בדין לכולי עלמא אי מודה בו חייב. לא היא, דהתם לטעמיה דרבה קא מקשה ליה וכדבעינן לפרושא לקמן בס"ד.
ואי קשיא לך ומאי שנא דבעי לה אליבא דרבי שמעון ולא בעי לה נמי אליבא דרבנן, דהא רבנן ורבי שמעון לא פליגי היכא דתבע קנס בהדיא דפטור דלא פליגי אלא אי תבע קנס ברישא או בשת ופגם וכדאמרן אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו בשת ופגם משלם על פי עצמו, אלמא כל היכא דתבעיה קנס בהדיא אפילו רבנן מודו דאינו חייב בקרבן שבועה, והכא בתבעיה קנס בהדיא עסקינן. ואיכא למימר לפום מאי דפרישנא דאביי לא שני ליה בין שבועה לשאר מילי אתי שפיר, משום דלאביי פשיטא ליה דהיכא דעמד בדין חייב קרבן שבועה לרבנן, ומודה בו נמי חייב, דהא מתניתין היא בהדיא עמדה בדין עד שלא מת האב ומת האב הרי הן של אחין, אלמא לדידהו כיון דעמד בדין ממונא הוי להורישו לבניו, והוא הדין לאביי לענין שבועה, דלאביי לא שני ליה בין שבועה לשאר מילי וכדפרישית. ומשום הכי בעי לה אליבא דרבי שמעון. ועוד דאביי מידע הוה ידע ברייתא דמייתינן בסמוך דאמרינן רבנן בהדיא דהיכא דעמד בדין דחייב קרבן שבועה משום דומעלה מעל ריבה. ואם תאמר אם כן מאי קא מספקא ליה טפי לרבי שמעון דבעי לה אליביה, דהא מתניתין היא בהדיא, דקתני רבי שמעון אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה, אלמא דלא הוי ממונא לרבי שמעון אפילו אחר העמדה בדין להורישו לבניו, והוא הדין לשבועה. ועוד דאביי נמי הא ידע ברייתא דוכחש דאיהו מייתי לה דפוטר רבי שמעון בהדיא אפילו אחר העמדה בדין, ומאי קא מספקא ליה אליבא דרבי שמעון. ויש לומר דאביי מתניתין דשבועות [ל"ח ע"ב] דאנסת ופתית קשתיה דנקט פלוגתייהו קודם העמדה בדין וכדמוכח בהדיא מדאמרו ליה אף על פי שאינו משלם את הקנס על פי עצמו ואי אחר העמדה בדין ודאי לרבנן משלם אותו על פי עצמו אלא ההיא על כרחך בשלא עמד בדין הוא והיינו דקשיא ליה דמדנקט פלוגתייהו בלא עמד בדין משמע דבעמד בדין אפילו רבי שמעון מודה דחייב דאי לא לינקוט פלוגתייהו בעמד דאי לאשמועינן דאפילו בהכי מיחייבי רבנן ומשום דבשת ופגם קא תבע ליפלוג בהדיא בין בעמד בין שלא עמד והיינו דקשיא ליה משום דחזי במתניתין דרבי שמעון אפילו בהעמדה בדין לא חשיב ליה ממונא. וכן בברייתא דוכחש מפורש דפוטר רבי שמעון אפילו אחר העמדה בדין והתם במתניתין דאנסת ופתית נקט פלוגתייהו בלא עמד בדין דמשמע דבעמד בדין מודה דחייב, והיינו דקא מיבעיא ליה, ואילו הוה אמר ליה רבה דהוא הדין דפוטר רבי שמעון אפילו עמד וכדמוכח במתניתין ובברייתא, ודאי הוה מקשי ליה אביי מאי שנא דנקט התם פלוגתייהו בלא עמד דהיינו דהוה קשיא ליה אלא דרבה שני ליה דרבי שמעון לא פליג אלא בלא עמד אבל בעמד מודה דממונא הוי ומשום הכי אזיל ומקשי ליה מברייתא דוכחש וממתניתין.
<h2>דף מב:</h2>
מאי לאו בשעמד בדין, כלומר, וקא משמע לן קרא דקנסא הוא בין לשבועה בין לשאר מילי דהא אביי לא שני ליה וכדפרישית. ואהדר ליה לא בשלא עמד בדין. ואי קשיא לך אי דלא עמד בדין קרא למה לי דהא פשיטא הוא דלאו ממונא הוא ואי הוה מודה ביה מיפטר דהא קיימא לן דמודה בקנס פטור. ואיכא מאן דאמר דהא לא קשיא כלל דאיהו לאו מריבויא קא דריש כן אלא לומר דכיון דקרא לא נקט אלא (פדיון) [פקדון] ותשומת יד וכיוצא בהן, שמעינן דאין חיוב קרבן שבועה אלא בכפירת ממון ולא בדבר אחר, וכיון שכן בקנס קודם העמדה בדין כיון דאילו מודה מיפטר לא כפירת ממון הוא ופטור, והרי הוא כמאן דאמר מנין שאין חיוב קרבן שבועה על כפירת ממון תלמוד לומר וכחש בעמיתו בפקדון, מה אלו מיוחדין שהן ממון אף כל שהוא ממון יצא כל דבר שאינו ממון. והא אתי שפיר אלא דבדוכתא בספרא [ויקרא פכ"ב] מוכח דמיתורא דקרא קא דריש הכי ומשום דכתיב וכחש בה, דהוה מצי למימר וכחש מאי בה לומר דוקא כיוצא בדברים אלו שהן מיוחדין ממון ואי בלא עמד בדין למה לי יתורא דקרא בלאו הכי שמעינן לה ממילא מפקדון ותשומת יד דאין חיוב קרבן שבועה אלא על כפירת ממון, וכופר בקנס לאו כפירת ממון הוא כיון דאילו הוה מודה בה מיפטר. ויש לומר דאיצטריך לאנסת ופתית את בתי דלא תימא כיון דאיכא בשת ופגם דחייב עליה קרבן שבועה קא משמע לן קרא דומיא דפקדון, מה פקדון כולו ממון אף כל שכולו ממון יצא אונס ומפתה דכיון דאיכא קנס אינו חייב משום דאיהו כי תבע קנס תבע דלא שביק מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ, והא הוא דאתא קרא לאשמועינן ואף על גב דלא משמע דקרא להכי אתא כיון דאפשר ליה לדחויי הכי ניחא ליה עדיפא ליה לאקשויי לה מרישא. ואיכא מאן דאמר דאף לשאר קנסות איצטריך דהיינו הפלת את שיני וסימית את עיני והמית שורך את עבדי, דאף כשתמצא לומר דכולה קנס, מכל מקום, הא מיפטר מממון בקנס זה דהא אכולהו מילי משלם שלשים או משלחו לחירות אף על גב (דפתיתי) [דפתיכי] בשלושים דמי העבד ובהפלת את שיני וסימית עיני נזק וצער וריפוי וסלקא דעתך אמינא דכיון דפתיך ממונא בהאי קנסא ליחייב שבועה, קא משמע לן דדומיא דפקדון בעינן ע"כ. ואינו מחוור בעיני חדא דהפלת את שיני וסימית את עיני לא פתיך בהא קנסא ממונא כלל, דהא החובל בעבדו אינו חייב בחמשה דברים וכדאיתא בבבא קמא. ועוד דמה לי אי מיפטר ממונא בהאי קנסא כיון דכולן אית להן דין קנס ואי הוה מודה בהו מיפטר, שהרי נמצא שלא כפר לו ממון ואין חיוב קרבן אלא בכפירת ממון ולהא לא צריך קרא. והראשון עיקר.
אי דלא עמד בדין כפלא מי איתא, פירוש, דהא מעיקרא ודאי לא תבעו אלא תשלומי כפל, כלומר, הכפל לבד דאילו תבעו הקרן והכפל תיפוק ליה דחייב קרבן הכא לכולי עלמא משום הקרן שכפר לו שהוא ממון גמור ובהא לא הוה צריך רבויא דומעלה מעל, דבלאו הכי פשיטא דחייב, אלא הכא על כרחין בשתבעו הכפל לבד עסקינן וכפר בו הלה ואמר שאיני חייב לו תשלומי כפל ונשבע ואחר כך הודה לו שחייב לו תשלומי כפל ולשקר נשבע ובכי האי גוונא הוא דאמרינן דחייב, והאיך אפשר שיהא חייב לו זה בכפל אלמלא שכבר עמד עמו בדין.
אלא פשיטא בשעמד בדין ומדרישא בשעמד בדין סיפא נמי בשעמד בדין, דודאי רבי שמעון פליג בהדי רבנן ואמר דאפילו בשעמד בדין פטור, ואי קשיא אם כן דרישא רבנן וסיפא רבי שמעון מאי שנא דרבי שמעון לא נקט קנסי דנקטי רבנן ונקט שלשים של עבד והפלת את שיני וסימית את עיני. ותירץ רבנו נ"ר דאפשר דרבי שמעון אף על גב דפליג בהדי רבנן דלאו עלייהו קאי ובמילתא באפי נפשה הוא דקאמר, ונקיט הני קנסי. ורבנן נמי לאו עליה דרבי שמעון קיימי ונקטי לה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, אלא דמאן דמסדר לה לברייתא ידע דרבי שמעון ורבנן פליגי דרבי שמעון כי פטר אפילו בדין פטר ורבנן מיחייבי משום דעמד בדין, ומדתנא לה כחדא שמעינן דכיון דרבנן ברישא מיירי בשעמד בדין הוא הדין דרבי שמעון בסיפא מיירי בשעמד בדין. ומיהו כיון דלא קיימי אהדדי לא קשיא מאי שנא דמר לא נקיט קנסיה דמר כך תירץ רבינו נ"ר. ונכון הוא. ויש שתירצו דהיינו טעמא דלא נקיט רבי שמעון קנס דרבנן ולא רבנן קנסי דרבי שמעון, משום דרבי שמעון ורבנן פליגי בעלמא בקנס הבת קודם העמדה בדין דרבנן מיחייבי ורבי שמעון פוטר, הילכך כל חד וחד כטעמיה, רבי שמעון דפוטר בקנס הבת נקיט בהדיא שלשים של עבד והפלת את שיני דכולן קנס לומר דקנס דאונס ומפתה כשלשים של עבד, מה התם קנס קא תבע דהא כוליה קנסא וליכא ממונא בהדיה, אף קנס הבת כך דאף על גב דאיכא ממונא בהדיה, קנס קא תבע, משום דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ. ורבנן מדמו ליה לתשלומי ארבעה וחמשה מה התם אי תבע ליה סתם ולא שלם לו את הקרן ממונא דאית ביה תבע ברישא דהיינו הקרן ואף על פי שלא עמד בדין חייב ואפילו לרבי שמעון דהא רבי שמעון לא פליג אלא משום דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ הכא דקרן קיץ בכפל אפילו לדידיה קא תבע ברישא דכיון דקיץ לא שביק איניש מידי דאי מודה ליה לא מיפטר ותבע ליה מידי דאי מודה בה מיפטר, והכא נמי בקנס הבת סברי דממונא תבע ברישא דהיינו בשת ופגם משום הכי מדמו ליה לתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. מיהו מאן דמחייב מחייב ביה אפילו בלא עמד בדין ומאן דפטר פטר אפילו בעמד בדין וכדמוכח מיהא דהכא דרבי שמעון פוטר אפילו בעמד בדין.
ומודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה מוכחש וכי קא אמינא ממון הוי להורישו לבניו. זה קשה לפי פרוש רש"י ז"ל [לעיל מ"ב ע"א ד"ה או דילמא] שהוא ז"ל פירש, דאביי לא מספקא ליה לענין מודה בו דפשיטא דכיון דעומד בדין דמודה בו חייב ומורישו לבניו, ולפי זה, מאי קא מקשי ליה אביי לרבא ממתניתין דאם לא הספיקה לגבות דאף לדידיה נמי קשיא, אבל לפי מה שפירשנו דאביי לא משוי הפרישא בין שבועה לשאר מילי אתי שפיר.
וכי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו, בשאר קנסות, ומדאמרינן כי קאמר רבה משמע דרבה סבר הכי דחלוק יש בין קנס הבת לשאר הקנסות ואיהו שני ליה לאביי הכי אלא דטעמא לא הוה ידעי והא הוא דהוה קשיא להו עד דאתא רב יוסף ופירקא משום דכתיב ונתן הוא דלא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה הילכך לגבי דידיה לאו ממונא הוא ואינו מורישו לבניו ואי הוה מודה ביה אידך מיפטר.
אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים יתן לאדוניו הכי נמי שלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה. פירוש, אביי לפום טעמיה דרבה דקא משוי הפרישא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן קא מקשי דלדידיה גבי עבד נמי יש לו לומר כן ואיהו הא קאמר דכולהו שאר קנסות אחר העמדה בדין הוו ממונא אבל לאביי בכולהו קנסות סבר אף על גב דלא כתיבא בהו נתינה ולא הוו ממונא להורישו לבניו עד שעת נתינה משום דסבר דאף אחר העמדה בדין קנס גמור נינהו ודין קנס יש להם.
יתן לחוד ונתן לחוד. איכא מאן דאמר דבמוציא שם רע דכתיב ונתנו הכי נמי דלא זכתה תורה לאב אלא עד שעת נתינה. וליתיה דהתם לבית דין הוא דקאמרו ונתינה דידהו היינו חיובא הילכך משעת העמדה בדין זכה בהן אב.
אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה. פירוש, אם כן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות, דקנס הבת אפילו אחר העמדה בדין לא הוי ממון אלא קנס גמור ואינו מורישו לבניו והוא הדין דאי מודה ביה מיפטר. אי נמי, למאי נסיב תלמודא פטורא דידיה משום וכחש דהא קרא לא איצטריך להכי כלל דבלאו וכחש נמי פטור משום ונתן כלומר דאפילו בלאו יתורא דקרא דוכחש בה דמיניה יליף להכי לפטור אפילו אחר העמדה בדין וכדכתיבנא לעיל וכדמוכח בדוכתא בסיפרי ידעו דבקנס הבת ליכא חיוב קרבן דהא קנס גמור הוא לעולם, ואי הוה מודה מיפטר, וכיון שכן פשיטא דפטור דליכא כפירת ממון והרי הוא ככפירת דברים בעלמא, דמגופיה דקרא משמע לן מדנקט פקדון ותשומת יד דליכא חיוב קרבן בכפירת דברים אלא בכפירת ממון, והילכך וכחש בה לאו איצטריך לקנס הבת כלל דכיון שכן היכי נקיט ליה תנא וכאילו לוה בהדי הנך דאינון ממונא אלא דאי מעטו לענין קרבן שבועה דמשמע דאף קנס הבת כוותייהו לא הוה ליה למנקט בקנס הבת טעמא אלא משום ונתן דכיון דידעינן משום ונתן דלאו ממונא הוא, ממילא שמעינן דליכא ביה חיוב קרבן דאינו אלא בכפירת דברים בעלמא, ומיהא שמעינן דכל היכא דהוי ממון להורישו לבניו הוא הדין דאי מודה בו חייב דאי לא אכתי איצטריך וכחש לקנס הבת, דדילמא לענין להורישו לבניו הוא דלא הוי ממונא אבל לענין מודה בו חייב הוי [ממונא] והילכך לא ממעט משום ונתן, וכיון דמודה בו חייב דהא לאו כפירת דברים בעלמא הוא, ומשום הכי איצטריך וכחש, אלא שמע מינה דהא בהא תליא וכדפרישית. ומיהו לאביי ודאי אתי שפיר דאיהו סבר דליכא חילוק בין קנס הבת לשאר קנסות וכולהו לרבי שמעון אף על גב דעמד בדין לא הוי ממונא בין להורישו לבניו בין לענין שבועה והיינו דקא נסיב להו לכולהו משום וכחש לומר דלא חייבה תורה קרבן שבועה אלא במכחיש בממון גמור לאפוקי הני, דאף על גב דעמד בדין דלאו ממונא נינהו ואי הוה מודה בהו מיפטר והא הוא דאתא קרא לאשמועינן דלאו ממונא נינהו אפילו אחר העמדה בדין כיון דפטר להו מקרבן. ואיהו אהדר ליה דכי איצטריך וכחש לקנס הבת כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מיניה דידה קא ירית, וכיון שכן דין ממון יש לו להורישו לבניו ואי הוה מודה ביה חייב דלא אמרי' דלא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה אלא לאב אבל לגבי דידה ממון גמור הוא משעת העמדה בדין ואב דירית לא קם תחתיה אלא דאפילו אם מעט לענין קרבן שבועה.0...
ומקשים אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא, פירוש, כיון שאמרת דמורישו לבניו ואי מודה ביה מיחייב אמאי קרי להו קנס ממון הוא, וזה קשה לפירוש רש"י ז"ל, דמאי מקשי אביי לדידיה קשיא דהא איהו נמי סבר דממונא נינהו אחר העמדה בדין לענין דאי מודה בהו חייב, ואם כן, היכי קרי להו קנס, ומיהו כבר נשמר רש"י ז"ל מקושיא זו, ופירש, דהכי קאמר אי הכי דאוקימתא בשעמד בדין ואכתי אינו מחוור דאם כן אף לאביי קשיא דאיהו הוא דאוקמה הכי ואכרח לרבה לאוקומה בהכי וכדאיתא לעיל אלא שמע מינה וכדפרישית.
טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב, והא נמי לא אתי שפיר, לפי פרש"י ז"ל, דמאי קא מקשה מינה אביי אטו לדידיה מי ניחא והא הכא משמע דהיכא שעמד בדין דמשלם על פי עצמו דקסבר שבועה נמי מחייב, ואילו לעיל בברייתא פוטר רבי שמעון דאף על גב דעמד בדין וכדאוקים לעיל, ואף על גב דמשלם על פי עצמו ואם כן קשיא מתניתין אהדדי. אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר לאביי, דאביי סבר דאפילו דעמד בדין אינו משלם על פי עצמו, וכיון שכן ליכא למידק מינה טעמא דלא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב דלדידיה ליכא הפרישא בין עמד ללא עמד דלעולם אינו משלם קנס על פי עצמו ואפילו בעמד בדין כיון דלענין קרבן שבועה פטור דאיהו לא משוי היפרישא בין קרבן שבועה לשאר מילי, אבל לרבא קשיא דסבירא ליה דאף על גב דממונא הוא לענין דמשלם על פי עצמו, אפילו הכי פטור לענין קרבן שבועה ואילו הכא משמע דהא בהא תליא דהא רבי שמעון נקט בטעמיה דהיינו טעמא דפטור מקרבן שבועה משום דאינו משלם על פי עצמו אלמא דכל היכא דמשלם על פי עצמו חייב, והא דקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ליכא לפרושה כפשטה דאהא קאי דהא הכא בקנס הבת עסקינן, ובקנס הבת הא מודה רבא דאף על גב דעמד בדין לא הוי ממונא כלל בין לענין קרבן שבועה בין לשאר, אלא הכי קאמר מדקאמר רבי שמעון הכא משום דאינו משלם על פי עצמו משמע דבשאר קנסות אינו פטור לדידיה אלא היכא דלא עמד בדין דאינו משלם על פי עצמו אבל היכא דעמד בדין דמשלם על פי עצמו חייב ומהדרינן רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו.
וקשיא לן רבה היכי מחליף ממילתא למילתא דאביי בעא מיניה קנס הבת לענין קרבן שבועה וכל מילי אי הוי ממונא או לא, ואיהו אהדר ליה דממונא הוי דמשמע דלכל מילי קאמר ליה, והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר אלא להורישו לבניו, והדר אמר ליה דאפילו להורישו לבניו לאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסות. ויש לומר דאביי לא פירש בשאלתו לא קנס הבת ולא קרבן שבועה אלא הכי בעא מיניה קנס אחר העמדה בדין לרבי שמעון אי הוי ממונא או לא, ודעתיה דאביי בין לשבועה בין לשאר מילי דאיהו לא משוי היפרישא בין שבועה לשאר מילי, ורבה אהדר ליה סתמא דממונא הוי. ומיהו מאן דמסדר תלמודא משום דרבי שמעון קא מיירי בקנס הבת ולענין שבועה ואיהו קא בעא לה אליבא דרבי שמעון פירשה בקנס הבת ולענין שבועה, אבל איברא דאביי נמי בין בקנס הבת בין בשאר קנסות בעי לה בין לשבועה בין לשאר מילי, אלא דסתמא בעי לה וכדפרישית, ורבה סתמא מהדר ליה דממונא הוי. ומיהו רבה לא מיחלף ממילתא למילתא דמעיקרא כי אמר ליה ממונא הוי לא היה בדעתו לומר אלא להורישו לבניו או לענין דאי מודה בו חייב, אבל לקרבן שבועה אף על גב דממונא הוא רחמנא מיעטיה משום דעיקרו קנס. ואביי הוה קא סלקא דעתך דלכל מילי קאמר ליה. ולפיכך אותביה מקרבן שבועה, ורבה שני ליה דלא אמר אלא להורישו לבניו אבל לא לקרבן שבועה, והאי דלא אמר ליה הכי מעיקרא ומהדר לאוקומה בלא עמד בדין, לאו משום דמעיקרא קאמר דממונא הוי לכל מילי ולבסוף הוה קא הדר ביה, אלא דרבה היה מחזר לדחותו אפילו לפום מאי דקסבר אביי, והכי קאמר ליה, אפילו לפום מאי דסבירא לך דאנא אמינא דממונא הוי לכל מילי ומקשת לי מיהא, הא מאי קשיא, דיכילנא לך למימר לך, דההיא בלא עמד בדין, וכי אכרח ליה אביי, דלא איפשר ליה לאוקומי בהכי, גלי ליה קושטא דמילתא דאיהו לא אמר אלא להורישו לבניו אבל לא לענין קרבן שבועה, וכי הדר אקשי ליה מקנס הבת גלי ליה דאיהו לא אמר אלא בשאר קנסות אבל לא בקנס הבת, ומיהו רבה לא הוה ידע טעמיה דרבי שמעון דקא משוי היפרישא בין קנס הבת לשאר קנסות אלא דגמרא שמיע ליה דרבי שמעון משוי היפרישא בין קנס הבת לשאר קנסות, ולבסוף אתי רבי יוסף ופירש דטעמא דרבי שמעון בקנס הבת משום דכתיב ונתן.
ואיכא דמותיב אשמעתין דאילו הכא משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו בלא עמד בדין ואילו בבבא קמא [ע"א ע"א] בפרק מרובה משמע דאדם מוריש קנס לבניו אפילו קודם העמדה בדין, דגרסינן התם בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפים וטבחו והודה לאחד מהן מהו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דילמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, אמר ליה, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, ואותביה רבה מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר האי כיון דמת אביו זכה ליה במנתא דידיה אמאי משלם, ואהדר ליה דמתניתין בשעמד בדין, ומקשי ליה אי הכי אימא סיפא, אלמא דרבא סבר דמתניתין בלא עמד בדין ואפילו הכי מוריש קנס לבניו, וע"כ לא היה מוקי לה רב נחמן בשעמד בדין אלא משום דקסבר דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, ובמסקנא קא הדר ביה ואמר דחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, וכיון שכן תו לא איצטריך ליה לאוקומה בשעמד בדין אלא בלא עמד בדין, אלמא דמוריש אדם קנס לבניו ואפילו קודם העמדה בדין, ונראה נמי דרבי שמעון מודה בה, דהא איירי רבי שמעון בסיפא דההיא מתניתין דקתני דקדשים שחייב באחריותן חייב ולא פליג ברישא. ואיכא מאן דאמר דפלוגתא דאמוראי היא, דרבה ואביי סברי דאין אדם מוריש שום קנס לבניו קודם העמדה בדין, ואילו רבא ורב נחמן דהתם סברי דאדם מוריש לבניו לבר מקנס הבת דכיון דאין אדם מוריש גופיה אין אדם מוריש קנסים אלא אם כן זכה בהן האב בחייו, ולרבנן אינו זוכה אלא בהעמדה בדין ולרבי שמעון אינו זוכה אלא משעת נתינה אבל שאר קנסות כיון שגוף השור מוריש, מוריש אף נכסיו.
ואי קשיא והא רבה הוא דאמר לעיל [ל"ט ע"א] יש בגר בקבר ופקע אב, ואם איתא דסבירא ליה לרבא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין אמאי פקע אב, דהא לגבי דידה ליכא למימר דלא זכתה אלא עד שעת נתינה דליכא למימר הכי אלא גבי אב אבל גבי דידה הרי היא כשאר קנסות שאדם מורישן. ואיכא למימר דהתם שאני דכיון שלא זכתה בו איהי מחיים שהרי לא בגרה מחיים אף על פי שבגרה בקבר אינו בגר ממש לזכות בו זכייה גמורה שאין קנין למתים. ובירושלמי [בפרקין ה"א] אשכחן פלוגתא דאמוראי בהאי מילתא, דגרסינן התם, קנס אימת הוא מתחייב רב יונה אמר משעה ראשונה, רבי יוסי אמר בסוף. פירוש, מאיזה זמן אנו רואין שנתחייב זה לזה שיהא כשלו להורישו לבניו, רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר בסוף. כלומר, ואין אדם מורישו לבניו, ואותיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימא משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, כלומר, ודוקא בהעמדה בדין, ואמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה, לומר דאינו זוכה בקנס אלא עד שעת נתינה מדכתיב ונתן ולרבנן עד שעת העמדה בדין דהיינו נתינה דידהו, והך סברא דרבי יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן וכדפרישית לעיל, ורבי יונה אותיב לרבי יוסי על דעתיך דתימא בסוף, והא תנינן בגרה הרי היא של עצמה, ובוגרת יש לה קנס. ופריק, מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה, ואיתמר נמי התם, אתיא פלוגתא דהנין פלוגתאתא דתנינן תמן גנב משל אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מתיב רבי חגאי לרבי יוסי על דעתיך דתימר בעמידת בית דין הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ותייה דרבי יונה כרבי חגאי ודרבי יוסי כדעתיה ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה דפלוגתא דאמוראי היא דרבי יונה ורבי חגאי סברי לה כרבא, ורב נחמן ורבי יוסי כרבה ואביי כן נראה לפי הירושלמי. אבל לפי גירסתנו יש לומר דכולי עלמא סברי דאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וההיא דבבא קמא לא קשיא כלל, דבדין הוא דהוה מצי רב נחמן למימר ליה לרבה דמקשי ליה ממתניתין ולטעמיך דסבירא לך דמתניתין בשלא עמד בדין מי ניחא והא אין אדם מוריש קנס לבניו ואמאי משלם, אלא דבדוכתי טובא אשכחן בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר ליה, ואפילו במסקנא דקאמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר אף על גב דמשום הכריחא דההיא טעמא לא איצטריכיא לאוקומה למתניתין בשעמד בדין מכל מקום בלא הכי לא אפשר לאוקומה אלא בשעמד בדין משום דאי קודם העמדה בדין אינו משלם דאין אדם מוריש קנס לבניו, ואי קשיא לך אם כן דבלא עמד בדין אין אדם מוריש קנס לבניו הא דקתני סיפא דההיא גנב משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דאיירי על כרחין בשעמד בדין על הגנבה דאי לא לא הוה משלם כפל, אם כן, מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפילו טבח בחיי אביו נמי אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כיון שעמד בדין על הגניבה משמע שעמד בדין נעשה גזלן ותו לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכדאיתא התם. ויש לומר, דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו "חייב אתה ליתן לו" דלא פסקוה למילתיה, מדלא אמרי ליה "צא תן לו" דכיון דלא פסקוה למילתיה אכתי נעשה גנב עליה, ואי טובח או מוכר חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, ואף על גב דבעלמא לא שני לן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו וכדמוכח בפרק קמא דמציעא [י"ז ע"א] מכל מקום כיון דלא משמע להו לאינשי שפיר דפסקוה למילתיה בהכי סגי התם לענין שלא יעשה גזלן כך תירץ הרמב"ן ז"ל, וזהו הנכון לפי גמרתנו. אבל כתב ר' יצחק הלבן ז"ל, דכל זכות שיש לו לאדם מורישו לבניו וכולי עלמא סברי דאדם מוריש קנס לבניו אפילו קודם העמדה בדין ואפילו (הכי) רבה ואביי חוץ מקנס הבת, דבקנס הבת מכיון דקיימא לן דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו אף קנסיה אינו מוריש אלא עד שזכה בהן ממש לרבנן בהעמדה בדין ולרבי שמעון בנתינה וכדכתיבנן לעיל, ורבה לא איחליף ליה לאביי ממילתא למילתא דאביי בעא מיניה קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות אי הוה ממונא לענין קרבן שבועה, והוא הדין לענין דאי מודה בו חייב. או דילמא קנסא הוא ואי מודה ביה פטור וכל שכן לענין קרבן שבועה, ורבא אהדר ליה דממונא הוי לענין קרבן שבועה הוא דאהדר ליה וכן בכל מילי דקאמר ליה אהדר ליה דממונא הוי לענין קרבן שבועה, ולא איחלף רבא מיהא. וכי אותביה אביי מקרבן שבועה ואהדר ליה איהו לענין קרבן שבועה מודינא לך, לא מהדר קא מהדר ביה אלא הכי קאמר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה דומיא דפקדון בעינן שיהא עיקרו ממון, וכי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו לומר לא הוריש הוריש לבניו קא אמינא שהוא ממון גמור ואפילו לענין קרבן שבועה שאם תבעו הבן ואמרו לו אנסת את אחותי ופתית את אחותי ואבי העמידך בדין ונתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבועה דלגבי בן זה ממון גמור הוא זה מתחילתו שמעולם לא זכה בו עד שנעשה ממון גמור, וכיון שכן לגבי דידיה איכא קרבן שבועה. והתם אותביה אביי ממתניתין דקתני רבי שמעון אמר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ואי אמרת ממון הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי, דאחין בעי למהוי, ופירש, דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא דאף לגבי בניו יש לו דין קנס לענין קרבן שבועה היינו טעמא דהוי לעצמה דהא קנס גמור הוא ומתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו אין אדם מוריש קנסיה, אלא אי אמרת דממון גמור הוא נעשה אצל בניו כיון שזכו בו אחר העמדה בדין נעשה ממון גמור אלא דלגבי דידיה כיון דעיקרו קנס ליכא קרבן שבועה, אם כן שנעשה ממון גמור לפיכך איכא קרבן שבועה גבי הבנים, אמאי אינו מורישו לבניו והוי לעצמו. ומפרקינן, אי הוה מודה הוה מיפטר שקנס הבת עד שעת נתינה כשאר קנסות קודם העמדה בדין והיינו טעמא דלא הוי ממון לענין קרבן שבועה דאפילו לגבי הבנים, דכי קאמר רבה דהוי ממונא לגבי הבנים לענין קרבן שבועה בשאר קנסות קאמר דמשעת העמדה בדין נעשו ממון גמור, וכי מקשינן, אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה, ופריקנא דכי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה מתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית פירש הוא ז"ל, דאף על גב דאביה השתא כי קא ירית מינה דידה אחר העמדה בדין קא ירת וכיון שכן הוה ליה למימר דלגבי דידיה הוי ממון גמור לענין קרבן שבועה וכדפרישית לעיל, דקנס אחר העמדה בדין גבי יורשין ממון גמור הוא ואפילו לענין קרבן שבועה, שאני אב דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית מכל מקום גבי דידיה עיקרו קנס הוא, ולפי פירוש זה לא איחלף ליה רבה לאביי כלל, ומיהו אינו מחוור, שאין לשון להורישו לבניו עולה יפה לפי פירושו, דהוה ליה למימר כשהורישו לבניו ועוד שמתוך הירושלמי נראה שאין הפירוש אמת.
<h2>דף מג.</h2>
בעא מיניה רב אבינא מרב ששת בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה למי, במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב הכא נמי מעשה ידיה לאחין. אפשר לפרש, דרב אבינא בעא מיניה מעשה ידי הבת אי הויא לאחין אפילו דבר תורה, כלומר, אי אמרינן דבמקום אב קיימי לירש זכות אביהן, או לא דאיפשר דלאב בלחוד הוא דזכי ליה רחמנא ומשום דמדידיה קא מיתזנא אבל לאחין לירש זכות אביהן בזה כיון דלאו מדידהו קא מיתזנא, ורב אבינא מספקא ליה דרשא דרב דוהתנחלתם אותם לבניכם אי דרשינן ליה כרב או אמרינן דבפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר כדתני רב חנינא, או איפשר דרב אבינא לא מיבעיא ליה אלא לרבנן אבל דאורייתא פשיטא ליה דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו, ורב ששת דאהדר ליה תנינא על כרחין דרבנן קאמר ליה דומיא דאלמנתו אבל מודה דמדאורייתא אין להן, ותדע לך דהא כי אקשי ליה רב יוסף ממתניתין דמעשה ידיה ומציאתה פריק רבה בר עולא דלא נצרכה אלא להעדפה, דהעדפה דאינה נזונת לאחין ואי רב ששת מדאורייתא קאמר ומשום דאדם מוריש זכות שבבתו לבנו אמאי אינה לאחין דהא העדפת הבת לאב אפילו באינה ניזונית, אלא שמע מינה דרב ששת מדרבנן קאמר, ומן התקנה דומיא דאלמנתו ולא קיימא לן כוותיה אלא כרב דאמר דבת הניזונית מן האחין מעשה ידיה לעצמה, ורב אפילו מדרבנן קאמר דמעשה ידיה שלה לומר דרבנן לא תקינו לה מידי ואוקומוה אדינא דאורייתא. והא דאמר רב כהנא מאי טעמא דרב לאו למימרא דרב לא איירי אלא בדאורייתא. אלא הכי קאמר בשלמא אם אמרת דמעשה ידיה אינה לאחין דאורייתא שפיר איכא למימר דאף רבנן לא תקנום אלא מאי טעמא לא אמרינן דאינהו ירתי זכות אביהן וזכו במעשה ידיה דאורייתא ושיהו יכולין לכוף אותה שיהא נזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם.
מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת, כלומר מאי לאו בניזונת מן האחין דומיא דאב דאי אינה ניזונת מן האב אין מעשה ידיה של אב. ופריק לה בשאינה נזונת, דאף על גב דנזונית היא מן האב דיוקא לא אתי אלא היכא דאינה נזונת מן האחין דאין מעשה ידיה שלהן אבל ליכא לפרושי בשאינה נזונית מן האב דאם כן אפילו בחיי האב לעצמה.
ומקשינן, אי בשאינה נזונית מאי למימרא, דהאי פשיטא היא שאין מעשה ידיה שלהן, דהא אפילו דאב לא הוו באינה נזונית מיניה, וליכא למימר דמתניתין לגופה איצטריכא ולא אתא לדיוקא, דלגופיה נמי לא אצטריכא דפשיטא היא דממון גמור הוא ומורישו לבניו, אלא ודאי מתניתין לדיוקא אתא, ואי למידק מינה הא דבאינה נזונית מהן אין מעשה ידיה שלהן הא נמי פשיטא. ומפרקינן, דלהעדפה נצרכה לומר דבת שאינה נזונית מן האחין העדפתה אינה שלהן אף על פי שהוא של אב, ומיהא מוכח מאי דפרישית לעיל דרב ששת לא אמר דמעשה ידיה שלהן דאורייתא אלא דרבנן וכדפרישית לעיל.
ואימא בפתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר. תימא כיון דרחמנא מיעטן אמאי לא ממעטינן להו לכל מילי, ואיכא למימר, דאיהו סבר דלא מיעטן הכתוב אלא מירושה גמורה לומר שאין האב רשאי להוריש גופה כגופו של עבד שמוריש גופו ממש והיינו קנסות וחבלות דידה שהם דבר שבגופה, אבל מעשה ידיה שאינם של שעבוד שיש לו עליה אפשר דבנים ירתי ליה כי היכי דירתי חוב אביהן.
<h2>דף מג:</h2>
הכי גרסינן וכן גריס רש"י ז"ל, טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה, הא נתאלמנה תרי זימני לא חזיא לאינסובי ביה. ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר [יבמות ס"ד ע"ב] בתרי זימני הויא חזקה, ופרש"י ז"ל, דמשום הכי לא נקט תנא נתארמלה תרי זימני משום דהויא מילתא דקלקולא דתו לא חזיא לאינסובי כרבי. ומיהו בגירושין הוה מצי למנקט תרווייהו דהא לא מקלקלא בהכי, אלא דאי נקטה בהכי לא שמעינן מינה להא דרבי דהוה אמינא דנתאלמנה תרי זימני חזאי לאינסובי ואפילו הכי לא נקט נתאלמנה תרי זימני ונקט תרי זימני נתגרשה משום דלא ניחא ליה למנקט לישנא דאלמנות, אבל השתא דנקט חדא בגירושין וחדא באלמנות שמעינן דלא חש תנא הכא דלא למיתני תרווייהו באלמנות משום פורענות דאלמנות, דאם כן לינקוט תרווייהו בגירושין אלא דמשום דנתאלמנה תרי זימני הויא לה אשה מקולקלת, דתו לא חזיא לאינסובי כרבי.
ואיכא מאן דאמר דלא אמרינן אלא דלא חזיא לאינסובי אבל אי אנסיבא אחר כך אית לה כתובה משלישי, וליתא דמכל מקום כל שלא הכיר בה מקח טעות הוא ולא עדיפא מנשאת לראשון ולא היו לו בנים, לשני ולא היו לו בנים (לשני ולא היו לו בנים) לשלישי לא תנשא, ואם נשאת תצא בלא כתובה, וכל שכן הא דאיכא סכנתא, אלא ודאי פשיטא דאין לה כתובה. ומיהו אי אית לה כתובה משני או לא, בהא איכא פלוגתא ביני רבוואתה ז"ל דאיכא מאן דאמר דאפילו משני לית לה וגרסי הכא בהדיא אבל נתארמלה תרי זימני דתו לא חזיא לאינסובי לית לה כתובה משני, ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי, ופרשו דהיינו טעמא דלית לה אליבא דרבי אפילו משני משום שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והוא הדין לרבי שמעון בן גמליאל דמשלישי לית לה מהאי טעמא. והקשה להם הראב"ד ז"ל מיהא דאמרינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [פ"ה ע"א] יש לה כתובה ויש לה מזונות ויש לה פירות ואוקימנא לה התם בלאחר מיתה, אלמא דכתובה אית לה משני. וההיא לאו ראיה היא דאיפשר לאוקומה בנתאלמנה מן הראשון מן האירוסין או שנפל מן הדקל ומת דלאו קטלנית היא וראויה להנשא למאן דאמר דמעיין גורם, אי נמי בשהכיר בה שהיא קטלנית וכגון שנתאלמנה מתרי גברי דכיון דכן ודאי יש לה כתובה דומיא דעקרה ואילונית דאם הכיר בהן יש להן כתובה דרצה ליזוק בנכסיו. ועוד הביא ראיה דכתובה אית לה משני מדאמרינן לקמן בשלהי פרק אף על פי [ס"ה ע"א] דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי ואף על גב דאביי שלישי היה ומדאית לה מזוני ודאי כתובה אית לה. וההיא נמי אינה ראיה כלל דאי משום ההיא אם כן שמע מינה דאפילו משלישי אית לה דהא אביי שלישי ודבר ברור הוא דמשלישי לית לה וכדכתיבנא לעיל. אלא התם היינו טעמא דאית משום דאביי הא הכיר בה ונסבה משום דסמך אדרב יצחק דפסק התם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכיון דהכיר בה דינא הוא דאית לה כתובה דלא אטעיתיה, ומיהו עיקרא דמילתא דמשני אית לה אליבא דרבי וקורא אני בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דהא לישנא לא ממעיט אלא כל זמן שהיא אגידא ביה ומעכבת מחמתו או שמתה שאי אפשר בשום צד לינשא וכדאיתא לקמן בפירקין. וזו הא לא אגידא ביה ואינה מעכבת מחמת זיקת הבעל, ואף על פי שאינה ראויה להנשא הרי היא כחולה שהיא אינה ראויה להנשא דליכא למימר משום הא לישנא דלית לה כתובה כיון דאפשר דתפסי בה קידושין ונשואין הילכך משני ודאי אית לה כתובה אבל לא משלישי דשלישי ודאי מקח טעות הוא, ואין לה אלא אם כן הכיר בה שהרי רצה ליזוק בנכסיו, וטעמא דמשני אית לה ומשלישי לית לה משום דאף על פי שהוחזקה זו בקטלנות מכל מקום אין הדבר ודאי אלא ספק דדילמא לאו מזלא גרם ליה דלא דמי לאילונית דאילונית כשנתגלה הדבר שהיתה אילונית הוי מקח טעות לגמרי שהרי נתגלה הדבר שמעולם לא היתה ראויה, אבל זו כשמתו בעליה עכשיו לא נתגלה הדבר דקטלנית הות מעיקרא, דאף עכשיו אין הדבר ברור אלא ספק אלא דרבנן אסרוה כיון שהוחזקה, ועוד דאפשר לומר דהשתא הוא דאיתרע מזלה או עכשיו נתקלקל המעין למאן דאמר דמעין גורם הילכך לא מפסדה כתובה אלא משני ואילך אבל משני אית לה.
מאי טעמא דרבי יהודה דאמר הראשונה של אב, רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהם. ופרש"י ז"ל [ד"ה ומגבא], דמההיא שעתא איחייב ליה בתקנתא דרבנן דקסבר הרב ז"ל דיש כתובה לארוסה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והכי דייק לישנא דהואיל ומשעת אירוסין זכה בהן, ולא אמר הואיל משעת אירוסין כתב לו, וכדאמרינן באידך הואיל וברשותו נכתבין. ומיהו דעת הגאונים ז"ל, דאין כתובה לארוסה ורש"י ז"ל חזר בו וכתב כן לקמן בשילהי פירקין [נ"ד ע"א] ולקמן יתבאר זה בס"ד. ולפי דבריהם, הכא בשכתב לה כתובה עסקינן שדרכן היה לכתוב כתובה לארוסה כי היכי דלא תפוק בלא כלום אם תתאלמן או תתגרש, וכיון דכתב לה כתובה באירוסין בעודה נערה שהיא ברשות אביה כתובתה שלו דרבי יהודה אזיל בתר שעבוד ורבנן אזלי בתר גוביאנה. ובאידך לישנא אמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו נכתבין. לדעת רבותינו הצרפתים ז"ל, אף על גב דמשעת אירוסין יש לה כתובה בשעת נשואין כותבין לה כתובה ודרכן היה לכתוב כתובה בשעת נישואין קודם הנשואין, וכיון שנשאת פקע חיוב דמשעת אירוסין וחל חיובא משעת כתיבה זו לרב אסי פקע לגמרי, וכיון דברשות אב נכתבה דאכתי בשעת כתיבה ארוסה הויא כתובתה שלו, לאפוקי בגרה אחר כך דבשעת כתיבה כבר יצאת מרשותו דרבי יהודה סובר דבתר כתיבה אזלינן. ולדעת הגאונים ז"ל דסברי דארוסה אין לה כתובה אלא שדרכן היה לכתוב לה כתובה דרכן היה גם כן לכתוב לה כתובה אחרת בשעת נישואין, ואותה היא עיקר וסבר רבי יהודה דכיון דאותה שבשעת נשואין שהוא עוקר נכתבה ברשותו כתובתה שלו לאפוקי בגרה שהרי לא נכתבה ברשותו.
והא דאמרינן ומיגבא מאימת גביא דאמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין, קשיא לן כיון דכתובה ראשונה דבשעת אירוסין בכחה עומדת ולא נמחלה לרב הונא אב אמאי אינו זוכה בה משעת אירוסין ואם בגרה אחר כך קודם כתיבת השניה אמאי אין כתובתה שלו. ונראה לי לומר, דהא לא קשיא דכי היכי דרבנן לא אזלי בתר חיוב אלא בתר גוביאנא לגבי אב, כך רבי יהודה לא אזיל בתר חיוב אלא דכתבה חשיבא ליה כגובייאנה. ולדעת רש"י ז"ל, דסבר דאין כותבין כתובה לארוסה אלא מתקנה יש לה, מכל מקום לא חשיב לן שתהיה היא זוכה בה עד שעת כתיבה הילכך מכתיבה ואילך הוה לי כגבויה אצלה ואב זוכה, ואפילו לדעת הגאונים דאית להו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה אף על גב דכתבי לה כתובה לארוסה מכל מקום ההיא כתובה לא חשיבה אלא כתובה דנשואין דעל דעת נשואין נתחייב לה הילכך כתיבה דנשואין חשיבא ליה ומאותה כתיבה ואילך כגבויה אצלו וזוכה בה האב, אבל מכל מקום שעבוד דידיה מכתיבה ראשונה היא אלא דלא הויא כגוביאנה שניה דעדיפא כנ"ל ונכון הוא.
ורב הונא דאמר מנה מאתים מן האירוסין, ותוספת מן הנשואין, לרש"י ז"ל דסבר דלא היה דרכו לכתוב כתובה לארוסה ומתקנתא דרבנן הוא דאית לה הא אתיא כפשטה והכי קאמר, מנה מאתים גובה מן האירוסין ואם הוסיף לו בשעת נשואין גובה אותו תוספת מן הנשואין, ולא בא עכשיו לומר אלא דמנה מאתים יש לה מן האירוסין. אבל לדעת הגאונים ז"ל דסברי דדרכן היה לכתוב כתובה לארוסה ואפילו הכי חוזרין וכותבין כתובה אחרת בשעת נשואין, רב הונא כי אמר דמנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין לא שנא כתב לה תוספת באותה של אירוסין לא שנא לא כתב לה לעולם הוא אומר (הוא אומר) דאין לה תוספת אלא משעת נשואין דסבר רב הונא דאתופסת לא סמכה דעתא אלא משעת (אירוסין) [נישואין] ואילך. והא אתי שפיר לרבי אליעזר בן עזריה דאמר דארוסה אין לה תוספת שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, דכיון שכן אפשר דאפילו בשכונסה אין דעתה אלא משעת כניסה, ואפילו לרבנן דסברי דאית לה, איכא למימר, דהני מילי בשלא כנסה אלא שנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין אבל כי אתיא לכלל נשואין אפילו רבנן מודו דאין דעתם בתוספת אלא משעת נשואין ואילך והא אתי שפיר לדברי רש"י ז"ל דסבר דארוסה יש לה (קנס) כתובה דכיון דיש לה אפשר דמה שהיה יש לה מדינא לא מחלה אפילו תוספת דמעצמו באה לה מחלה ליה. אבל לדעת הגאונים ז"ל כיון דסבר רב הונא דמנה מאתים מן האירוסין תוספת אמאי אינו מן האירוסין דהא לדידהו אף מנה מאתים לית לה מדינא. ואיכא למימר, דכיון דסוף סוף מנה מאתים אית לה נהי דמשעת אירוסין לית לה מדינא מכל מקום מנה מאתים עדיפי לה וסמכא דעתה טפי בהו ולא מחלה להו בנשואין אבל בתוספת דאיכא מאן דלית לה סמכא דעתא כולי האי. ועוד דרוב כתובות דכתבי לארוסות לא כתבי בהו תוספת וכיון דכן כי כתבי ליה לא סמכא דעתייהו כולי האי, הכא נמי מדלא כתב לה מאה אמאנא אחוליה אחליה לשעבודא קמא ולא מחיל ליה לגמרי אלא דאי בעי בהאי גביא. וטעמא דרב הונא דאמר דמנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין כתב ר"ח ז"ל דמיירי בדכתב לה הכי ואוסיפית לך כך וכך אמאתים קמאי דמשעת אירוסין ומכל מקום תרווייהו לית לה דהא אין דעתם על שתיהן, והא לא נהיר כלל, דבהא לא הוה פליג רב אסי דכיון שרצה להתחייב לדעת מזמן ראשון מאי טעמא אמרינן דלית לה אלא מזמן שני, ויש מי שפירש דההיא בדכתב לה ואוסיפית לך אמאי דאית לך עלי סתמא ובהא פליגי דרב הונא סובר דאמאתים קמאי קאי ומשום הכי אמר דגובה מנה ומאתים משעת אירוסין, ורב אסי סבר דאמאתים של כתובה זו קאי והילכך לא גבי בין עיקר בין תוספת אלא משעת נשואין. והא גם כן לא נהירא דלפי דבריהם אי בעי גביא מאתן מזמן ראשון אפילו לרב אסי כל היכא דלא ליגבי מכתובה בתרא כלום דהא לא גרע מהוציאה עליו שתי כתובות, והא לא מסתבר הכי דרב אסי סתמא קאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין אלמא דלעולם לא יכולה למטרף מן הלקוחות אלא מן הנשואין ואילך. לפיכך הנכון כמו שפירש רבינו נ"ר בשם אחיו החכם הגדול ר' פנחס הלוי ז"ל, דאמר דהכא אף על גב דלא כתב לה לשון תוספת כלל אלא שכתב כתובה שניה בלשון כתובה ראשונה אפילו הכי קאמר רב הונא דגביא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין, משום דלא שייך למימר בטל שני את הראשון אלא בשני שטרות משדה אחת דאין דרך לעשות שני שטרות משדה אחת. וכן בהוציאה שתי כתובות אחר נשואין שאין דרך לאשה אחת שיעשו לה שתי כתובות מן הנשואין ובהכי הוא דאמרינן דבטל שני את הראשון, ואי אוסיף ליה אמרינן דלתוספת כתביה ואי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא, אבל הכא שהיה דרכן לכתוב שתי כתובות אחת מן האירוסין ואחת מן הנשואין בהא לא אמרינן דבטלה שניה לראשונה ומשום בטול דראשונה נעשית השניה דהא אורחיהו בהכי, וליכא למימר נמי דלתוספת כתביה ואי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא דהא אפילו היכא דלא מוספי מידי בכתובה שניה דרכן היה לחזור ולכותבה בשעת נשואין וכיון שכן בהא לא שייכי הני דיני כלל אלא דרב הונא סבר דאזלינן בתר אומדנא ומנה ומאתים לא מחלה ותוספת מחלה, ורב אסי סובר דאחת זה ואחת זה מחלה שאין דעתה אלא אותה של נשואין לבד וכדפרישית וזה נכון וברור.
וכשהוציאה שתי כתובות דאמרינן דאי כתב לה צביתי ואוסיפת לך תלת מאה אמאתן דגבי להו כולהו הני מילי דכתב לה הכי או דכתב אמאתן קמאי, אבל אי כתב לה בכתובה שניה כדרך שכותבין היום בכתובות שלנו דכתבי הכי יהיבנא לך כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ואחר כך כותב אוסיפית לך מדילי עליהו כך וכך, האי תוספת ודאי דבר ברור הוא דלא קאי אלא אמאתן דכתובה זו ולית לה כולהו חמש מנה, אלא אמרינן דאי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא אלא אם כן מזכיר בהדיא מאתן קמאי.
<h2>דף מד.</h2>
אמר רב פפא ומודה רב נחמן אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה, פרש"י ז"ל דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת, כלומר דאי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא וכדאמר רב הונא בהוציאה שתי כתובות וכן עיקר דכל זמן דלא לימא ליה בהדיא ואוסיפית לך דיקלא אשדה דזבני לך לא אפשר ליה למיגבי בתרווייהו, והילכך במתנה דליכא אחריות נראה דאף על גב דאוסיף ליה דיקלא ביטל שני את הראשון דלא אמרינן דלתוספת כתביה, דהשתא ליכא למימר אי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא דהא ליכא אחריות וכל היכא שלא הזכיר בשטר שני מתנה ראשונה על כרחין אית לן למימר דביטל שני את הראשון ומטעמא דאמרינן לקמן. והוא הדין במכר כל היכא דמיגרע בשטר שני וזה ברור וכללא דהא מילתא בשטרי מכר או בשטרי מתנה בשוין אמרינן בטל שני את הראשון ובשטר מכר אי אוסיף ליה דיקלא אמרינן לתוספת כתביה ואי בעי בהאי גביא ואי בעי בהאי גביא, והוא הדין בהוציאה עליו שתי כתובות (אח"ת) ואי כתב ליה בשטר שני בהדיא ואוסיפת לך דקל זה על שדה דזבני לך שני השטרות קיימין, וכן בהוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות גבי להו לתרווייהו אי כתיב בשניה בהדיא ואוסיפית לך כך וכך אמאתן קמאי.
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתיב ליה משום דינא דבר מצרא. ולא אמרינן בהא בטל שני את הראשון דאמרינן דמשום דינא דבר מצרא הוא דכתב ליה כדי שאם יערער עליו בעל המצר שיטמין שטר המכר ויראה שטר המתנה, דבמתנה ליכא משום דינא דבר מצרא. והני מילי בשלא נודע שכתב לו שטר אחר של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי, ואית בה משום דינא דבר מצרא ולא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא. ובתשובה לרב נטרונאי ז"ל, דאף על פי שנודע שטר המכר ליכא משום דינא דבר מצרא. כיון שכתב לו עליו שטר מתנה. ולפי דבריו ז"ל, יש לומר, דלא דמי במתנה לאחריות דהתם כיון דבשטר מתנה עצמו איכא אחריות ההוא שטר אינו נדון אלא בשטר מכר, אבל הכא שכתב לו שטר מתנה בפני עצמו עליו בהא הוא דאיכא למימר דלהכי כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יזכה בו מחמת המכירה אלא מחמת המתנה, ומיהו כל היכא שלא ערער עליו שטר המכר קיים דלא אמרינן דבטל שני את הראשון ואינו מחוור, והראשון עיקר.
מאי טעמא רפרם אמר אימא אודויי אודי ליה. רב אחא אמר אימא אחוליה אחליה לשעבודיה. פירש, רב אחא ודאי לא פליג בהדי רפרם דזמנין דאודה בטעמיה כגון שניהם במתנה דאמרינן דבטל שני את הראשון, דהתם ליכא לטעמא דאחולי אחלה דהא ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייך מחילה דאפילו החזיר לו שטר המתנה ממש קיימא לן דלא חזרה מתנתו וכדאיתא בגט פשוט, אלא התם ודאי על כרחין אית לן למימר דטעמא דבטל שני את הראשון משום דאודיי אודי ליה הוא, אלא דרב אחא סבר דכל היכא דאיפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי, ורפרם סובר דלעולם אמרינן דאודויי אודי דההיא שעתא פסולים הוי ועכשיו הוא שעשו תשובה, ומיהו לפסק הלכה טעמא דאחולי אחליה עדיף דליכא לאורועי סהדי ולבטל שטרי בלא ראיה וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי. לומר דאי אית ליה להאי שטרי אחריני מאותן עדים פסולים להו אבל לגבי עלמא ודאי פשיטא דלא מהימן דלא כל כמיניה למיפסל סהדי אלא לגבי דידיה בלחוד ואפילו לגבי מוכר לא פסילי דמוכר לא אודי ולא מידי והאי דעבד ליה שטרא ניחא ליה כי היכי דליהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבודיה דאית ליה עליה.
והא דאמרינן ולשלומי פירי ולטסקא. פרש"י ז"ל, דלמאן דאמר אודויי אודי ליה לוקח משלם פירי למוכר ומוכר נותן טסקא, ואף על גב דאיכא למימר דלוקח לא מהימן אלא לחובתו אבל לא לחוב על אחרים, שאני טסקא דדינא דמלכותא הוא דמאן דאכיל פירי משלם לה, והני מילי בדשוו פירי טפי מטסקא אבל אי שויא טסקא טפי מפירי לא.
והא דאמרינן דאיכא בינייהו אורועי סהדי ושלומי פירי וטסקא. הוא הדין דאיכא טפי בינייהו וכגון שעדים שבשטר שניה פסולין דלמאן דאמר אדויי אודי ליה הרי אבד כל הקרקע לגמרי שהרי הודה שעידי שטר ראשון פסולין ועדים אלו גם כן פסולין, הילכך כמאן דלית לה שטר דמי וחזר הקרקע לבעלים הראשונים. ולמאן דאמר דאחולי אחליה נהי דאחיל שעבודא אבל גוף הקרקע מכל מקום ברשותו הוא, ודבר זה צריך עיון, דכיון דשטר שני זה שטר פסול הוא אפשר דכמאן דליתיה דמי ואינו הודאה לשטר ראשון דפסול הוא דהאי שטרא לא כלום הוא וחספא בעלמא הוא. ומיהו איכא נמי בינייהו כגון שבשטר שני ליכא אלא חצי שדה דלמאן דאמר דאחולי אחליה יש לו כל השדה. ומיהו בתלמודא לא בעי למימר אלא מאי דאיכא בינייהו בשני שטרות שוין דרב נחמן בהכי איירי. וכתב הרב אלפסי ז"ל, והא דאמרינן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל שני את הראשון דוקא בשטרי מכר או בשטרי מתנה דבהא הוא דאיכא למימר הכי משום שאין דרך לעשות שני שטרות לשדה אחת, אבל בשטר מלוה אף על גב דשוו לא אמרינן הכי דעביד איניש דיזיף והדר יזיף. והביא ראיה מדתנן בבא בתרא [קע"ב ע"ב], האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מנאה וכו' והא התם דאף על גב דשוו תרווייהו אהדדי אמרינן דגבי להו ולא אמרינן דביטל שני את הראשון, ואף על פי שאין ראיה זו מכרעת, דאפשר לומר דהתם בדקא מדכר בשטר שני לאידך חמשין וכגון שכתב לו חמשים אלו חוץ מחמשים אחרים שכבר לויתי ממך בשטר אחר, הדין דין אמת הוא ודבר מוכרח הוה בעצמו וכל שכן שיצא מפיו ואין דבריו צריכין חזוק.
<h2>דף מד:</h2>
הכי גרסינן, אם מאן ימאן אביה לתתה לו לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי כך היא הגירסא בספרים מדוייקים. ובפירוש ר"ח ז"ל ובהלכות הנגיד ז"ל, ולא גרסינן דברי רבי יוסי ב"ר יהודה כדאיתא במקצת הספרים. ופרש"י ז"ל, דהיינו דאיצטריך רבוי ליתומה אף על גב דבמפותה לא כתיב ונתן לאביה, משום דגבי אונס כתיב, ואונס ומפתה גמירי מהדדי, והוה אמינא מה התם לאביה אף הכא נמי דוקא לאביה (להם) [להכי] איצטריך אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס, ומינה ילפינן לאביה לאו דווקא והוא הדין גבי מוציא שם רע דכתיב לאביה דלאו דוקא. וקשיא ליה לרב ז"ל ודילמא היכא דגלי קרא גלי אבל גבי מוציא שם רע דלא גלי לעולם אימא לך לאביה דוקא, וניחא לרב ז"ל, ואמר דהכא נמי לאו יתומה משתמע מריבויא אלא דבין היא ובין אביה יכולים לעכב וכדאמרן לעיל באלו נערות [ל"ט ע"ב], ויתומה לא איתרבאי הכא אלא דסבירא ליה לתנא דאביה דאמר קרא לאו למעוטי יתומה אלא למימר דקנסה לאביה ולא לעצמה בשיש לה אב אמרינן, כי אין לה אב, הוא הדין, דיש לה קנס. דקרא לא ממעט יתומה, והוא הדין לאב האמור במוציא שם רע דלאו דוקא. ואם תאמר אם כן למאי איצטריך ליה לתנא לאיתויי קרא דאם מאן ימאן אלא דלימא הכי יתומה יש לה קנס, דאף על גב דכתיב ונתן לאביה לא מימעטה יתומה, דקרא לא ממעט אלא דקנסה לאביה ולא לעצמה. ויש לומר, דאיצטריך לגלויי דאביה לאו דוקא דאי לאו קרא הוה אמינא דאביה דווקא אין לה קנס שלא תלה הכתוב העכוב אלא באביה אבל היא אינה יכולה לעכב ולאו למימר דטפינן ליה דלינסוב בעל כרחה דקידושין דבעל כרחה לא אשכחן אבל אי מעכבת דלא משלם זה קנס וכיון שכן יתומה לית לה קנס דדילמא אי איתיה לאב יהיב לה ניהליה ועל כרחין הוה לן למימר הכא דלאביה דוקא אבל השתא דילפינן מקרא דאף היא יכולה לעכב ממילא שמעינן דאפשר דיתומה יש לה קנס ואביה לאו דוקא, ואי קשיא לך והא האי קרא גבי מפתה כתיב ויתומה מפותה אין לה קנס דמדעתה עבד, וכן דעת רש"י ז"ל, איכא למימר דהכא מיירי בקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דלאו בת מחילה היא ואליבא דרבנן דסברי דקטנה יש לה קנס. אי נמי בשוטה דלאו בת מחילה היא, זו היא שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה. אף על פי שיש פירושים אחרים בזה, וברייתא במקומה הכי דוקא כדפריש לה רש"י ז"ל, דברייתא זו היא שנויה במכילתין בסידרא דנזיקין, וכך היא שנויה התם, ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב, אין לה אב מניין תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום דברי רבי יוסי הגלילי, הנה שם מפורש דברייתא זו עיקרה זו לומר שהיא יכולה לעכב, וממילא יליף דיכולה היא לעכב אחר מיתת אביה ויש לה קנס ולאו משום רבייא אלא משום דמשמע ליה דלאביה לאו דוקא, דהכי קאמר אין לי אלא שהיא יכולה לעכב משום רבוי דאם מאן ימאן אלא שיש לה אב כלומר בחיי האב, אין לה אב מניין שהיא יכולה לעכב ויש לה קנס, תלמוד לומר, אם מאן ימאן מכל מקום, והא אם מאן ואמר ימאן הא אפקיה לחיי האב אלא לומר דכיון דשמעינן דהיא יכולה לעכב משום אם מאן ימאן ממילא שמעינן דיכולה לעכב אחר מיתת האב גם כן ואם מאן ימאן רבויא הוא בין לחיי האב בין לאחר מיתת האב משום דסבר האי תנא דלאביה לאו דוקא וכדפרש"י ז"ל. ולדידן השתא האי תנא לית ליה דרשא דסיפרי דדרשי התם תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דאלמא דמשום רבויא הוא, דהאי תנא סבר דלאו משום רבויא הוא אלא משום דלאביה לאו דוקא, ואי קשיא לך אמאי לא מקשי ליה ממתניתין דאלו נערות דקתני גיורת וקתני יתומה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס. ואיכא למימר דהא לא קשיא אלא דמתניתין רבי עקיבא היא דסבר דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה כדיליף לה מאשר לא אורשה, ולדידיה הוא דלאביה הכא לאו דוקא משום דגלי ביה קרא אבל גבי מוציא שם רע דלא גלי דאכתי אימא לך דלאביה דוקא, ולהכי עדיפא ליה לאקשויי ליה מיהא דתנא רבי יוסי הגלילי דסבר דנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס ואפילו הכי אמר הכא דיתומה מפותה אית לה קנס, ולאו משום רבויא קא דריש לה אלא ממילא ומשום דסבר דלאביה לאו דוקא וכדפרש"י ז"ל.
ומפרקינן, הבא עליה ואחר כך נתיתמה, דלגבי הא מילתא הוא דאמרינן דלאביה לאו דוקא כיון דבשעה שבא עליה היה קיים וראוי ליטול אבל הכא דבשעה שבא עליה לא היה קיים לא, דלאביה דוקא אמר רחמנא, או שיתן לו ממש או שיהא ראוי ליטול ואסיקנא דמוציא שם רע על היתומה חייב מדאיצטריך קרא למעוטי גרים אלמא דבישראל בכי האי גוונא שאין לה אב חייב. וכן הלכתא.
<h2>דף מה.</h2>
סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק, דסבר שילא דאף על גב דכשהיא נערה כיון דאישתני גופא אישתני קטלא, ודיינין לה בחנק, כאלו זינתה עכשיו בשעת בגרות, ואיפשר דשילא יליף לה מדכתיב את הנערה [דברים כ"ב כ"ד] גבי סקילה דכתיב וסקלתם אותם באבנים ומתו את הנערה, אלמא דבשעת סקילה לא בעינן דתהוי נערה, ואי לא לא דיינין לה בסקילה דאינה נידונית בסקילה אלא נערה, והיינו דכי פרקינן לקמן [ע"ב] הא אמר ליה רב יוחנן לתנא תני תדון בסקילה, ומקשינן אמאי והא כתיב הנערה אלמא דטעמא דשילא דילמא מעיקרא משום דכתיב הנערה הוא, וכדפרישית.
והא דאמרינן ומשבגרה הוציא עליה שם רע, לומר שכנסה אחר שבגרה והוציא עליה שם רע.
אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחדוש הוא. פירוש, אמר לך שילא דשאני מוציא שם רע דחדוש הוא. כלומר, כל מוציא שם רע לדידיה הוא חדוש כשנדונית בסקילה, כיון דסבר דדינא הכי דכל היכא דאישתני גופא אישתני קטלא שהרי לדידיה לא היה בדין דתידון אלא בחנק, כיון דאשכחן בעלמא דנכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק, ואילו זנאי מעיקרא קודם שנכנסה לחופה בסקילה, אלמא דברשות הבעל משני קטלא דמעיקרא בסקילה והשתא בחנק, הכא נמי דמוציא שם רע אית לן למימר דתדון בחנק כיון שנכנסה לרשות הבעל, ורשות הבעל בעלמא משנה קטלא, הכא נמי לא משנה קטלא ונדונת בסקילה כאילו לא נכנסה ברשותו, וכיון שכן איפשר נמי דהיכא דאישתני גופא במוציא שם רע שהוא חדוש דלא אישתני קטלא, אבל בעלמא לעולם אימא לך דהיכא דאישתני גופיה אישתני קטלא. ואי קשיא לך ודקא קרי ליה אמאי לא אקשי ליה ממוציא שם רע גופיה ואקשי ממתניתא. איכא למימר משום דמקשה סבר דלא אמר שילא אלא היכא דאישתני גופה הילכך מוציא שם רע דלא אישתני גופא לאו חידוש הוא כשהוא בסקילה, דאף שילא מודה דהכי הוא דינא לעולם דאזלינן בתר מעיקרא כל היכא דלא אישתני גופא, והיינו דאקשי ליה ממתניתא דקתני בגרה דאישתני גופא, ואהדר ליה רבא דלאו הכי הוא כדהוה סלקא דעתך דאף מוציא שם רע לשילא חידוש הוא ומשום הכי אמרינן דאף על פי שבגרה בסקילה. ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע דאפילו לדידיה דסבר דמוציא שם רע חדוש הוא ליכא למגמר מינה לאשתני גופא, דלא גמרינן חידושא רבא מחידושא זוטא אלא ודאי על כרחיך טעמא דתנא משום דקסבר דאף על גב דאישתני גופא לא אישתני קטלא דאמרינן דאשתני ולא אישתני תנאי היא דתנן [הוריות י' ע"א] חטאו עד שלא נתמנו וקס"ד דמנויין הוא כשנוי הגוף. ובמסקנא אמרינן דשילא טעי דהא אמר ליה ר' יוחנן תני תדון בסקילה דדינא הוא דאע"ג דאישתני גופא לא אישתני קטלא.
<h2>דף מה:</h2>
אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההיא, כלומר, על שער העיר שזינתה בה, אף על פי שנשאת בעיר אחרת ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה על פתח בית דין, לומר דאע"ג שנדונת בעיר שזנתה אינה נדונת אלא על פתח ב"ד, כלומר וסמוך לבית דין כי היכי דתהוי לה הצלה וכדאיתא בסנהדרין [ע"א ע"ב], ובעבודה זרה סוקלין אותו על שער שעבד בו, כלומר על שער אותה העיר שעבד שם.
והא דאמרינן אשכחן עבודה זרה נערה המאורסה מנא לן, הכי פירושו, אשכחן בעבודה זרה דנדון על שער העיר שעבד בו ובעיר שרובה גויים על שער בית דין, אבל במוציא שם רע מנא לן שנידונת על שער העיר שזינתה שם, דאף על גב דכתיב והוצאתם את הנערה אל שער ההוא לאו במוציא שם רע כתיב ומנא לן נמי דבעיר שרובה גוים שנידונית על שער בית דין ואמרינן דגמרינן פתח מפתח ושער משעריך כך היא הגירסא הנכונה, והכי פירושו, גמר פתח דכתיב במוציא שם רע מפתח שער החצר והרי היא כאילו כתוב כאן גם כן פתח שער, והדר ילפינן שער משעריך דכתיב גבי עבודה זרה.
רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום. ואף על גב דסבר לה רבי יהודה כרבי אלעזר בן יעקב [לקמן מ"ו ע"א] דברים ככתבן, אפלו הכי לגבי מלקות כיון דאזהרה דידיה מלא תלך רכיל [ויקרא י"ט] נפקא, ולא תלך רכיל אינו אזהרה למוציא שם רע לבד אלא לכל רכילות לא בעינן במלקות כל מאי דכתיב בפרשה ובלאו הכי לוקה. ומיהו אין במלקות אלא בהאי רכילות, אבל ברכילות דעלמא אינו לוקה ואף על גב דעבר בלאו משום שהוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו, והכא שלוקה משום ויסרו הוא דלקי אלא דאזהרה דידיה נפקא מלא תלך רכיל.
<h2>דף מו.</h2>
שכרן בקרקע מהו. פירוש, כיון דשימה שימה דרבית ילפינן בעינן שישכיר אותן בממון דאית ביה רבית, אבל בקרקע דליכא ריבית לא, או דילמא מידי דאיכא ממון והוא הדין אם שכרן בקרקע.
רבי אליעזר בן יעקב אומר דברים ככתבן. ואיכא מאן דאמר דכיון דכן אינו חייב אלא בפרישת שמלה ובטוען טענת בתולים הא לאו הכי אף על פי שבעל לא, וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"ד] ולפי זה הא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם לא איצטריכא אלא לרבנן אבל לא לרבי אליעזר בן יעקב. ואיכא מאן דאמר דכיון שבעל אף על פי שהוא לא טען טענת דמים אלא שהביא עדים חייב דשפיר מקרי דברים ככתבן שהרי במשמע שהוא טוען כן.
<h2>דף מו:</h2>
בכסף ובשטר ובביאה, ירושלמי [בפרקין ה"ו] ניחא בכסף ובשטר, בביאה מאי, תפתר שאמר לו לכשתקנה בתך לי יהא לך כסף זה בידי. ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד, שמועה זו כולה כתבתיה בארוכה בריש פ"ק דקידושין [ג' ע"ב] בס"ד.
מהפרת נדרים מיהא נפקא ליה מרשותיה דתנן [כו'], כלומר דאביה ובעלה מפירין נדריה, ור"ח ז"ל גריס מיהא מילתא מיהת נפקא ליה מרשותיה לגמרי דאמר מר [קידושין י"ח ע"א] אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות.
<h2>דף מז.</h2>
הא דאמרינן דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, פרש"י ז"ל, דנפקא לן מדכתיב [דברים כ"ב ט"ז] את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע. ואיכא מאן דפריש דמכסף קדושיה שלו על כרחין זכי ליה רחמנא למימסרא לחופה, דאי לא האיך כסף קידושיה שלו שהרי זה לא נתנו אלא על מנת לכונסה ותו לא מידי.
תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה. פרש"י ז"ל, כתב לה האב פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, כלומר, כדי שתכניסם לבעלה ומתה היא ועודה ארוסה ופליגי רבנן ורבי נתן אם זכה הבעל בדברים הללו או לא, דרבנן סברי דלא זכה בהן הבעל ואינו יורשן שלא כתבן לה האב אלא על מנת לכונסה, ורבי נתן סבר דזכה בהן הבעל והוא יורשן, וקא סלקא דעתך מעיקרא דפליגי בפלוגתא דרבי אליעזר בן עזריה ורבנן, דמאן דאמר זכה כרבנן דהתם דלא אזלי בתר אומדן דעתא, ואמרינן דכיון שכתב לה הבעל תוספת זכתה היא בו אף על פי שלא כנסה, הכא נמי לא אמרינן דלא נתנן לה האב אלא על מנת לכונסה.
<h2>דף מז:</h2>
ואסיקנא דכולי עלמא כרבי אליעזר בן עזריה, ואיפשר דהוא הדין (הדין) דהוה מצי למימר דכולי עלמא בין כרבנן בין כרבי אליעזר בן עזריה, אלא משום דקיימא לן כרבי אליעזר בן עזריה לא חש למימר אלא דכולי עלמא כרבי אליעזר בן עזריה. ואפילו רבי נתן. דעד כאן לא קאמר רבי אלעזר התם אלא מדידיה לדידה, כלומר, שהוא אינו כותב לה תוספת אלא על מנת שיהא לו שפחה לשמשו, ומשום הכי, הוא שכתבו לה, הילכך אין לה תוספת אלא משעת נשואין אבל מדידה לדידיה משום איחתוני הוא והא איחתני להו. ואי קשיא לך והא קיימא לן [לקמן נ"ג ע"א] דאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה, ואם כן למאי איצטריך תנא קמא למימר דטעמא דלא זכה בהן הבעל משום דלא כתב לו אלא על מנת לכונסה הוא, תיפוק ליה דמדינא לא זכה הבעל ברשותה, וכל שכן דקשיא לרבי נתן דאמר דזכה הבעל בדברים הללו ויורשה. ואיכא למימר דכי אמרינן דאין הבעל יורש ארוסתו הני מילי בנכסי מלוג שלה ובנכסים שלא כתבה אותן לבעל אבל הכא בשכתבן אותן לו בשטר הכתובה מדעת אביה עסקינן כגון שכתבו בה ודא נדונייא דהנעלת דכיון שכתבה אותן לו מדעת אביה ואיהו נתחייב בהן מאותה שעה וקבלן על עצמו הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה ליורשה, דכשם שהוא נתחייב לה באותן נכסים מעכשיו אף הנכסים עמדו ברשותו מאותה שעה ליורשן אליבא דרבי נתן, ורבנן סברי דאינו יורשן משום אומדן דעתא, וההיא דאמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] אף על פי כתובתה בבית בעלה אביה יורשה בשלא [כתב] שטר כתובה עסקינן, דכיון שלא נתחייב בהן הבעל ולא שמאן על עצמו אף הוא אינו יורש אותן אף על פי שהנכסים ברשותו. ואי קשיא אם כן דבארוסה עסקינן מאי שנא דנקט הכא לישנא דאיחתוני ולא נקט לישנא דאיקרובי דעתא וכדנקיט ליה לקמן בפרק אף על פי [נ"ו ע"א]. ואיכא למימר, דהא לא קשיא לגבי דידיה ודידה לא שייך לישנא דאחתני אלא לישנא דאיקרובי דעתא, אבל בין חמיו לדידיה שייך לישנא דחיתון והיינו דנקט הכא לישנא דאיחתוני שהרי בינו לבין חמיו הוא, דהא אמרינן לעיל שהויא מדעת אביה כתבה אותן לו ומיד אביה זכה בהן הבעל מחמת שהוא נתרצה בדבר שאילו לא נתרצה אין כח בידה להקנותן לו שהרי האב לא כתבם לו אלא כדי שתכניסם לבעלה ויכול הוא לומר לא כתבתי לה אלא על מנת שיכניסנה, וכיון דאדידיה לדידה הוא וכדפרישנא נקט לישנא דחתון. ומיהו לא קשיא רבי אלעזר דפליג התם ולית ליה טעמא דאקרובי דעתא היכי מודה בטעמא דאיחתוני, הא פרישנא הכא טעמא בגמרא דהתם דמדידיה לדידיה הוא לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ומפני שקונה שפחה לשמשו ומן האירוסין הרי לא שמשתו, אבל מדידה לדידיה כלומר בינו לבין חמיו משום איחתוני הוא והא איחתנו להו אפילו רבי אליעזר בן עזריה מודה.
ורת"ם ז"ל פירשה, בנשואה, וכגון שכתובתה בבית אביה, ופירש, דהיינו טעמא דרבנן דאמרינן דלא זכה בהן הבעל משום דאומדן דעתא הוא שלא כתבן לה האב על דעת שאם תמות היא קודם שיגבה אותן הבעל שיהו שלו, ורבי נתן לית ליה האי אומדן דעתא אלא כיון דשנשאת הבעל יורשה, והא דתניא לקמן [מ"ח ע"ב] אף על פי שכתובתה [בבית אביה] בעלה יורשה רבי נתן היא ודייק לה מלישנא דשיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה דמשמע ליה דכי האי לישנא כתבה ליה לבעל בהדיא שהיא נותנת לו נכסים אלא שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה ועל דעת כן נתרצה האב, ואם כן האיך יזכה בהן הבעל מן האירוסין שהרי לא באה היא ולא באו נכסים עמה. ומיהו הא לא קשיא, לפירוש רש"י ז"ל, דלאו למימרא דכי האי לישנא כתבי ליה אלא לישנא דתלמודא הוא שאומר שהאב נותן לה פירות אלא כדי שתכניסם לבעלה וכדפרשית לעיל. עוד מייתי ראיה מדאמרינן דמשום איחתוני הוא והא לא איחתני להו, ואי בארוסה לא מקרי חתון אלא קרובי דעתא ואנן הא כתיבנא טעמא דנקט הכא לישנא דחתון משום דבינו לבין חמיו שייך כי האי לישנא וכדכתי' לעיל. ועוד דאפילו מן האירוסין אשכחן דאיקרי חתון וכדאמרינן לקמן [ק"ב ע"א] כמה אתה רוצה ליתן לבתך כך וכך ועמד וקדשו הן [הן] הדברים הנקנין באמירה, ופרישנא טעמא בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי גמר נפשיה, אלמא דמן האירוסין איקרי חתון ואדרבה מטעמא דהכא איכא פירכא לדידיה דאם איתא דבנשואה עסקינן מאי האי דאמרינן ומאן דאמר זכה עד כאן לא קאמר רבי אליעזר בן עזריה התם אלא שלא כנסה אבל הכא דכנסה אפילו רבי אליעזר בן עזריה מודה, אלא ודאי מההיא משמע דבארוסה עסקינן וכדפרש"י ז"ל.
והא דמייתינן להא פיסקא דנשאת דמייתי מינה ראיה רת"ם ז"ל דבנשואה עסקינן, כתב הרמ"ך ז"ל, דהא לא קשיא דמשום דתנן נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות דמשמע דאין הבעל אוכל פירות ואפילו מנדונייאתא שכתבה לו משעת האירוסין אלא א"כ נשאת, איתי ליה הכא לומר כת"ק דר' נתן, אבל לר' נתן כיון שזכה בהן הבעל אף הוא אוכל פירות מעכשיו, ומיהו דלא קאמר מתניתין דלא כרבי נתן משום דאפשר לדחוייה דמתניתין בנכסי מלוג שלה שלא כתבו לו וכולי עלמא היא. ומיהו פשטא דמתניתין כתנא קמא דרבי נתן אתיא ומדקתני סתמא נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות אפילו בנדוניתא אלא אם כן נשאת, וכיון שכן קיימא לן כתנא קמא דרבי נתן, חדא דפשטה דמתניתין אתיא כוותיה, ועוד דפשטיה כרבי אליעזר בן עזריא אתיא דקימא לן כוותיה. והיינו דלא חש רבינו אלפסי ז"ל לאתויי פלוגתא דרבנן ורבי נתן והביא משנתנו כצורתה.
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, פרקונה תחת פירות, אף על גב דנקט פרקונה תחת פירות, דמשמע לכאורה דפירות עיקר, לאו דוקא דודאי פרקונה עיקר, דהכי נמי נקט מזונות תחת מעשה ידיה, ומזונות עיקר וכדאמר רב הונא לקמן בפרק אף על פי [נ"ח ע"ב], ומפיך להאי מתניתין ואמר דהכי קתני, תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, וכי היכי דמפיך רב הונא להא הכי נמי מפכינן הא ופירות תחת פירקונה קאמר. ותדע לך דהכי הוא מדאמרינן בסמוך מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו, ואם איתא דפירות עיקר היכי קאמר דלינחינהו אלא ודאי פרקונה. והכי משמע במאי דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו לה רבנן פירי דאם כן מימנע ולא פריק ותנן נמי במתניתין דפרקונה תנאי ב"ד הוא וכל דתנן שהוא תנאי ב"ד הוא עקר, ומיהו אע"ג דפרקונה עיקר לא יכולה למימר איני נפדית ואיני נותנת פירות, דנהי נמי דעיקר תקנה משום ליתא דידה נתקנה, מכל מקום אף לדידיה איכא נמי תקנתא בהא, דהא צריך הוא לפדותה כדי שיהא לו שפחה לשמשו, הילכך תקנת שניהם היתה ואינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, דלא דאמי למזונות דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה, דהתם הוא דאף על פי שאינה ניזונית ממנו עומדת היא לפניו ומשמשתו וכיון שכן לית ליה פסידא בהכי, ומעשה ידיה מסתמא כולהו צריכות למזונותיה ומשום דזימנין דלא סגי להו תקנו להם מזונות מן הבעל, וכולה תקנתא לתקנתא ותקנה וכיון שכן כשהיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לה, אבל בפרקונה אין שומעין לה ומטעמא דפרישית. ועוד שאם אתה אומר שומעין לה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהיו להן פירות יהו אומרות כך, וכשלא יהיה להן פירות נחייב את הבעל לפדותה ולקתה מדת הדין בכך, אלא ודאי אין שומעין לה וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת הגאונים ז"ל.
ובקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהן יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו אלא על כרחו קובר ויורש. והא דאמרינן קבורתה תחת כתובתה לא תחת מנה מאתים קאמר אלא תחת נדונייאתה והכי משמע לקמן [נ"ג ע"א] גבי ההוא דשכיב ארוסתו.
<h2>דף מח.</h2>
רבי אליעזר בן יעקב אומר לפי עונתה תן כסותה. ולרבי אליעזר בן יעקב דדריש כוליה קרא לכסות אמרו בירושלמי דעונה ומזונות נפקי לה מקל וחומר, ומה דברים שאין הנפש תלויה בהן חייב, דברים שהנפש תלויה בהן לא כל שכן. עונה מנא ליה ומה דברים שלא נכנסה לכך חייב. דברים שנכנסה לכך לא כל שכן. ואפשר דמאן דאית ליה מזונות דרבנן דריש לקמן כי הא דתני רב יוסף דשארה זה קרוב בשר, ועונה כמשמעו, וכסותה דריש מיניה שלא ישמש מטתו על גבי קרקע אלא במטה מוצעת, וכוליה קרא לעונה אתיא, וקיימא לן כמאן דאמר דמזונות דרבנן.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו, ואסיקנא דאף לפי כבודו קאמר דעולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו אחר מיתה. ודוקא בית דין אבל אחר שקבר אותה הניח מעותיו על קרן הצבי וכדאמרינן לקמן [ק"ז ע"ב] גבי עמד אחד ופרנס את אשתו. ומיהו בירושלמי משמע דהיכא שקברה אביה שחוזר וגובה ממנו ולא אבד מעותיו שלא עלה על דעתו שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מבית דין, דגרסינן (התם בגיטין) [בפרקין ה"ו] ובפרק שני דייני (גזילות) [גזירות] [פי"ג ה"ב] תניא לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין, א"ר חגאי לא אמרו אלא האב אבל אחר אינו גובה ר' יוסי אומר בין אב בין אחר גובה. ותיא אילין פלוגתתא כהילון פלוגתתא דתנינן תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו אמר ר' חגאי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה ר' יוסי אומר בין אב ובין אחר אינו גובה, על דעתיה דר' חגאי בין לקבורה ובין למזונות האב גובה, אחר אינו גובה, על דעתיה דר' יוסי לקבורה בין אב ובין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לכלבים מ"מ שמענו דלכולי עלמא אב קובר וחוזר וגובה מן הבעל, אבל אחר כיון דפלוגתתא היא התם אינו גובה. ותמה על הרמב"ם ז"ל [אישות פי"ד הכ"ד] שכתב דבין אב בין אחר גובה דכיון דפלוגתתא היא התם אמאי גובה המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דלפום גמרין לא משמע אלא בית דין אבל אחר לא אלא ודאי אחר אבד מעותיו, אבל אב נראה דגובה כיון דכולהו סברי לה הכי בירושלמי.
<h2>דף מח:</h2>
איתיבה רב הונא לרב אסי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, בשלמא לרב ניחא דברשותו היא מיהת לענין תרומה, אלא לרב אסי קשיא, ומפרקינן דמסירתה היינו כניסתה לחופה.
ושמואל אמר לירושתה, וריש לקיש אמר לכתובתה, כלומר דכתובתה מאחר מנה, דאע"ג דלא נכנסה לחופה ועדיין בתולה היא מכיון שנכנסה לרשותו של בעל בטל חנה. ומיהו נראה דשמואל דאמר לירושתה מודה לריש לקיש דאמר לכתובתה מאחר מנה, אבל ריש לקיש דאמר לכתובתה דוקא לכתובתה קאמר אבל לא לירושתה, והכי משמע מדלא קאמר אף לכתובתה. ומיהו שמואל דאמר לירושתה דוקא לירושתה קאמר או לכתובתה דבכללה היא וכדפרישית, אבל למילי אחרינא לא.
הכי גרסינן הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך [כו'], ובסיפא גרסינן או שהיתה לו חצר בדרך, ומיהו ברישא דנקט "או" לאו דוקא אלא והיתה לה, אלא אידי דבעי למיתנא בסיפא או שהיתה לו דהוא דוקא נקט ברישא נמי או ואיכא מאן דגריס איפכא ברישא היתה לו ובסיפא היתה לה, ואם כן הא דמקשי לקמן טעמא דללון הא סתמא לשום נשואין, אימא סיפא נכנסה לשם נשואין הא סתמא ללון, מאי קושיא דהכי דינא דכיון דרישא בחצר דידיה דינא הוא דמסתמא לשם נשואין, ובסיפא דהוא חצר דידה דינא הוא דסתמא ללון, ועוד מאי האי דמפרקי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון, אבל לפום גירסא דידן מקשים שפיר ומפרקינן שפיר דסתמי סתמי קתני דסתם חצר דידה סתמא ללון משום דגנאי הוא לו לכונסה בחצר שאינה שלו, וסתם חצר דידיה לנשואין. ואי קשיא לך אכתי קשיא דוקא סתם חצר דידה ללון הא של שניהם סתמא לנשואין, אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללון. ואיכא למימר דהא לא קשיא דכיון דסתם חצר דידה לנשואין הוא הדין בחצר של שניהם, דסתמא לנשואין דלא אמרינן דסתמא ללון אלא בחצר דידה שאין לו חלק בו כלל ומשום דזילא ליה מילתא לכונסה בחצר שלה לגמרי, אבל בחצר של שניהם כיון שיש לו חלק בה כל שכן דעדיפא להו לנשואין כשהוא של שניהם דעתם מתישבת בכך.
והא דאמרינן במה דברים אמורים לירושתה אמסר האב לשלוחי הבעל קאי וכן פרש"י ז"ל אבל אהיתה לו חצר בדרך לפום מאי דמשמע לן מעיקרא דבפירוש נכנסה עמו לשם נשואין בהא ודאי לא אמרינן דלא קיימא ברשות בעל אלא לירושתה, דהא אשתו גמורה היא דאין אחר חופה כלום. ומיהו לפום מסקנא דאסיקנא דסתמי סתמי קתני אכולה מילתא קאי, דאף על גב דסתמא לשם נשואין כיון שלא נכנסה לכך לא קיימא ברשותיה אלא לירושתה אבל לא לתרומה.
והא דאמרינן תיוכתא דכולהו, פרש"י ז"ל דתיובתא לכולהו לבר משמואל דהא שמואל לירושתה קאמר כדקתני בברייתא בהדיא, ודכותה איכא בתלמודא, ומיהו לרב נמי קשיא דרב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ואילו בברייתא לא אמרינן אלא לירושתה דוקא, ואף על גב דלא מפיק אלא תרומה, לאו למימר דלכולי (עלמא) מילי ברשותיה קיימא דלא תימא דלא גרע מהגיע זמן קא משמע לן. ודוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה, אבל מרשות האב ודאי נפקא ליה לגמרי כמו דנפקא מרשותיה להפרת נדרים וכדקתני בהדיא לקמן תנא דבי רבי ישמעאל. ור"ח ז"ל פירש דתיובתא דכולהו אפילו משמואל, דאיהו ז"ל גריס ברישא והיתה לה ובסיפא והיתה לו, ופירש דתנא דברייתא תרתי קא בעי מסירה וחצר דידה, והיינו דקשיא אף לשמואל דאמר דבמכירה לחוד יורשה. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דמאי קושיא לשמואל דשמואל על מתני' קאי ותנא דמתני' לא בעי אלא מסירה לחוד, ואי אמרת דמסירה דמתני' מסירה וכניסה לרשות הבעל קאמר איהו נמי בהכי איירי, אלא עיקר הגירסא כמו שכתבנו, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ולכולהו הא פריך לבר משמואל וכדכתיבנא.
<h2>דף מט.</h2>
הכי גריס רש"י ז"ל ואימא היכא דהדרה לבי נשא הדרא למילתא קמייתא, ופירש, דלא קושיא היא אלא בעיא בעלמא, כלומר, אנן אמרינן דבמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה היא בחנק כאילו היא אשת איש, לימא כיון שלא נכנסה לחופה דאילו הדרא לבי נשא כגון שמת הבעל או גרשה ונתארסה דתיהדר למילתא קמייתא ותהא בסקילה אם זינתה. ומיהו הא לאו קושיא היא, דאיפשר לומר כן אלא בעיא בעלמא היא, ומשום דאיהו ידע דקושטא דמילתא הכי דלא הדרא למילתא קמייתא קא בעי אמאי אמרינן דלא הדרא ומנא לן דלא הדרא, דהא מקרא לא נפיק לן אלא דבמסר ברשות הבעל בלחוד הוא בחנק, ואנא אמינא דדוקא כל זמן שתהיה ברשותו, אבל אם הדרא לבי נשא אכתי אימא לך דהדרא למילתא קמייתא ודינא בסקילה. ופרקינן דכבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דכיון שיצאת שעה אחת מרשות האב שוב אינה חוזרת ברשותו וכשיצאת מרשותו לגמרי לאפוקי ארוסה שלא יצאת מרשותו לגמרי דאביה ובעלה מפירין נדריה דאם מת הבעל הדרא לרשותיה לגמרי דאב מיפר וכדאמרינן בנדרים [ס"ו ע"ב] מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. ור"ח ז"ל גריס, ואימא האי מילי היכא דלא הדרא לבי נשא אבל היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא, וקושיא היא, והכי קאמר לעולם אימא לך דלזנות בית אביה לנכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך דאי משום וכתב נשואה דשמעינן מיניה נכנסה לחופה ולא נבעלה שהוא בחנק, הוה אמינא הני מילי בעודה ברשות הבעל, אבל היכא דהדרא לבי נשא קודם שנבעלה כגון שנתארמלה או שגרשה הוה אמינא דתיהדר למילתא קמייתא ותדון בסקילה, להכי איצטריך לזנות בית אביה לומר דאינה בסקילה אלא אותה שהיא ברשות אביה ושלא יצאתה מרשותו לעולם, לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון שכבר יצאת מרשותו אף על גב דהדרא לרשותיה דלא הויא בסקילה אבל מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה מנא לן דבחנק, לעולם אימא לך דבסקילה היא, ופרקינן דלזנות בית לא איצטריך לכך דמדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא דכל שיצאת מרשות אב אינה חוזרת ברשותו, והאי דנקט תנא דבי רבי ישמעאל מסר האב לשלוחי הבעל ולא נקט נכנסה לחופה ולא נבעלה, משום דכיון דמהאי קרא דנדר אלמנה וגרושה נפקא לן דלא הדרא למילתא קמייתא, על כרחין לזנות בית אביה למסר האב לשלוחי הבעל הוא דאתא לאשמועינן דמכיון שמסרה לשלוחי הבעל יצאתה מרשותיה ונדונית בחנק וכיון שכן הא עדיפא ליה לאשמועינן דאפילו הא דליכא אלא מסירה לחוד כיון שיצאת שעה אחת מרשותיה שוב לא הדרא ברשותיה ולא מיחוור לן האי פירושא, דהיכי משמע מלזנות בית אביה דכיון דנפקא מרשותיה דלא הדרא למילתיה קמייתא, אדרבה איכא למימר דמיניה ילפינן דהדרא למילתא קמייתא דכיון שעכשיו היא ברשות אביה לזנות בית אביה קרינא ביה, לפיכך נראה פרש"י ז"ל עיקר.
ונדר אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל, וכתב הראב"ד ז"ל ומנא לן דמשנשאת מוצאת מכלל אב. ותו אף על גב דנתאלמנה או נתגרשה הדרא למילתא קמייתא. ותירץ דמבנעוריה בית אביה נפקא, וכיון שנשאת לאו בנעוריה בית אביה קרינא ביה, והא דלא כר"ח ז"ל, דאילו לר"ח ז"ל למאי איצטריך קרא לנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא למילתא קמייתא מבנעוריה בית אביה נפקא ואיכא למימר לדידיה דלא ממעט מבנעוריה בית אביה אלא נכנסה לחופה ונבעלה אבל לא נבעלה לא ובנעוריה בית אביה קרינא ביה כענין שנאמר [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל.
והא דאמרינן היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו, כלומר, אי לאו קרא לא הוה ידענא זו היאך דינא דלא ידענא אי קרינא ביה בית בעלה ואין אביה יכול להפר, ואפשר דהוה אמינא דבית אביה קרינא ביה כיון שלא נכנסה לרשות אחר לגמרי הילכך אתא קרא לאשמועינן דבית בעלה קרינא ביה, והילכך אין רשות ביד האב להפר ובעל דהא אלמנה וגרושה היא, הילכך יקום עליה.
והא דאמרינן הכא דבמסירה לחוד נכנסה ברשות בעל, הני מילי לענין דלא נפקא ליה מרשותו של אב ואב אינו יכול להפר בהדיה בעל וכמו שאמרו [נדרים ס"ו ע"ב] בארוסה דאביה ובעלה מפירין נדריה, אבל הוא הדין נמי דבעל אינו יכול להפר דלא נתרוקנה רשות לבעל שיהא הבעל יכול להפר אלא בכניסה לחופה וכדמוכח בדוכתיה בנדרים.
הא דאמר רב ספרא [לפנינו: פפא] אף אנן נמי תנינא, וכן הא דאמר רב נחמן בר יצחק אמסר האב לשלוחי הבעל קאי, והכי קאמרי אף אנן נמי תנינא דבמסירה לחוד נכנסה לרשות הבעל ואם זינתה הרי היא בחנק.
<h2>דף מט:</h2>
הא דאמר רב אילא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה ב"ר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים. ולא קיימא לן כוותיה אלא מביישינן ליה בלבד וכדרבא דאמר להו ניחא לך דניתזן בניה מצדקה. והני מילי היכא דלא אמיד אבל אמיד אכפי' ליה בעל כרחיה מדין צדקה, ומיהו לא נחתי' ליה לנכסים, והיכא דליתיא נמי דלא אפשר למכפייה לא זנינן להו מנכסיה דכיון דמתורת צדקה הוא, כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיה היכא דליתיה וכדאיתא לעיל [מ"ח ע"א], הכי נמי לא זיינינן להו לבניה מנכסיה. וכן כתב רבינו האי גאון בתשובה [שע"ת סימן ל' עמ' נ'] והני מילי דלא כיפינן ליה בקטנים אבל בקטני קטנים כייפינן ליה ונחתינן לנכסיה ומפרנסים להו בעל כרחיה וכדאמרינן לקמן בשלהי אף על פי [ס"ה ע"ב] דרש רב עילא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא קטני קטנים ואמרינן עד כמה עד בן שש.
אמר רב אילא אמר רבי שמעון בן לקיש באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן. פירוש, ודוקא כולן, ותקנה זו קרובה לדין היתה משום דירדו חכמים לסוף דעתו של אדם שאין אדם נותן נכסיו על דעת שימות ברעב ושיורי שייר שיזון מהם ואף על פי שלא פירש כמו שפירש דמי, וכן גבי אשתו גם כן שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו ומסתמא שיורי שייר מזונות לדידיה ולדידה. ומכל מקום (כל שלא) אם לא תקנו לא היה במשמע.
ואקשינן גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא, כלומר, למה לי משום תקנה תיפוק ליה (משום) דדינא הכי וכדאמרינן גבי אלמנתו אף על גב דבעל לוקח הוא מן הדין אין מוציאין למזונות מנכסים משועבדים משום פסידא דאלמנתו שוינהו רבנן כיורש, וכדאיתא בפרק יש נוחלין [קל"ט ע"א] הכא נמי גבי מתנת אביו אף על גב דמתנה כמכר לענין שעבוד הני מילי באחר דלאו בנו משום דאיכא למימר דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב מתנה, אבל גבי בנו ליכא למימר הכי, וכיון דהתם משום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש, הוא הדין גבי בנו דאיכא למימר משום פסידא דאלמנתו דהוי כיורש וכל שכן היכא שהוא קיים משום פסידא דאשתו וכי אמרינן הוא ואשתו מיבעיא לאו דוקא הוא, דהוא ודאי צריך היה לאמרו דהא מכל מקום מחיים קנה הבן, זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ואינו מחוור, משום דלא דמי מתנת בנו לבעל, התם אמרינן דבעל שויה רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא דאחרים ולאו גבי אלמנתו בלבד אמרו אלא אפילו לותה הבת על פה קודם שנשאת טורפת מן הבעל אף על גב דמלוה על פה אינה טורפת מן המשועבדים משום דבעל לעולם שויה כיורש כל היכא דאיכא פסידא דאחריני וכדמוכח בדוכתא בשלהי יש נוחלין [קל"ט ע"א] אף על פי שהרב אלפסי ז"ל לא פסק שם כן, ולאו שויה כלוקח אלא היכא שהלוו לה או שקנו ממנה אחר שנשאת ומשום דאינהו הוא שהפסידו דלא הוה להו למזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא, מה שאין כן גבי מתנת בנו דלא אלא הוא ואשתו נזונין מהם, אבל אין ספק דלמלוה על פה אינה טורפת ממנו כדין משועבדים אחרים דעלמא ד[י]ן לוקח גמור הוא, ולא דמי לבעל, דבעל מדינא יורש הוא ורבנן הוא שעשאוהו כלוקח, וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני העמידוהו על דינו, וכיון שכן מה קא מייתי מיניה ראיה לבן שהוא מן הדין לוקח גמור. לפיכך כתב רבינו נ"ר, דהנכון דשמעתין בין למאי דמקשינן בין לפום מאי דמתרצא לית לן טעמא דהתם דאמר רב אשי דבעל שווהו רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא דאחריני, דרב אשי הוא דאמר ליה לההוא טעמא התם, והתם בשמעתין לא קים לן ההוא טעמא אלא סברי דבעל לוקח גמור אלא דרבנן הוא דאלמוה שעבודא דאלמנה גבי בעל דלא יהיב דמי, אבל גבי לוקח דעלמא לא, והיינו דקאמר כיון דגבי בעל אמרינן דאלמיה לשעבודא דאלמנה ומשום דלא יהיב דמי, כל שכן דאיכא למימר דאלמוה רבנן לשעבוד אשתו גבי בן דאיהו נמי לא יהיב דמי, ואף על גב דלא אמרינן הכי גבי מתנה דאדם אחר בעלמא, שאני התם דאי לא דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, אבל גבי בן דליכא למימר הכי ולא יהיב דמי, בהא נמי איכא למימר דאלמוה לשעבודא, והיינו גדולה מזו דאי גבי אדם אחר בעלמא אמרינן דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל איש נכרי הוא, וכל שכן דאיכא למימר הכי גבי בנו, ודוקא גבי אשתו איכא למימר להאי טעמא, אבל גבי דידיה ודאי משום שיורא הוא, וכי פרכינן לא פרכינן אלא אשתו למאי איצטריך דפשוט הוא דנזונית ממנו. אבל הוא ודאי איצטריך.
והשתא דאמרינן דבעל שוויה רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא דאחריני ואפילו לותה קודם שנשאת על פה גובה מלוה מיניה דבעל, צריך לעיוני היכא שלותה קודם שנשאת על פה ואחר שנשאת לותה בשטר היכא דיינינן להאי דינא, אי אמרינן דחוזרין חלילה או לא דמלוה על פה כיון שהיא קודמת לבעל טריף מיניה דבעל, שהרי עשאוהו כיורש כל היכא דאיכא פסידא לאחריני, אבל מלוה בשטר לא טרפא מיניה, דלגבי מלוה בשטר כיון שאחר שנשאת הוא שהלוה לה עשאוהו כלוקח משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא, אבל מכל מקום מלוה בשטר מוציאה מיד דמלוה על פה, אף על גב דמלוה על פה מוקדמת וכדאיתא לקמן במכילתין, ובעל מוציא מידה דמלוה שטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה וכדפרישית והדר אתי מלוה על פה וטרפא מיניה דבעל וחוזרין חלילה, וכתב רבינו נ"ר דמסתברא דמלוה על פה זכה דלא חייל שעבודא דמלוה בשטר עלייהו כלל וגביה מלוה על פה מיניה דבעל כדינא שהיא מוקדמת וכי גביא מיניה אפילו מפירות גביא מיניה, כלומר, מגוף הקרקע לאלתר אף על פי שהוא משועבד לו לפירות ומפקע פירות מיניה דלא תימא דלא אמרינן דהוי בעל כיורש אלא לגבי גופה של קרקע דאי לאו תקנת אושא שעשאוהו כלוקח לא היה זוכה בו עד לאחר מיתה ובהא הוא דאמרינן דבמקום פסידא העמידוהו על דינו ועשאוהו כיורש, אבל בקנין הפירות שהוא זוכה מחיים אימא דלוקח גמור הוא ולא לגבי מלוה על פה מיניה אלא מגופה של קרקע לאחר מיתתה, הא ודאי לא אמרינן הכי אלא טריף מיניה גוף הקרקע מעכשיו אף על פי שהוא משועבד לו דכל זכות שנתנו חכמים לבעל בנפשיה לא עשאוהו אלא כיורש לגבי כל הקודם לו, ותדע לך דהא אמרינן נשאת הבת אלמנתו נזונית מנכסיו ודהתם ודאי מוכרין למזונות מן הקרקע אע"פ שהוא מפסיד פירות והכי נמי לא שנא וזה ברור מפי רבנו נ"ר.
ומפרקינן דאשתו נמי איצטריכא דמהו דתימא התם הוא דליכא איניש דטרח וכו'. והא דפריק הכי ולא פריק ליה דבעל שני משום דשויוה רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא דאחריני ומשום דהעמידוהו על דינו וכדכתבינן לעיל, משום לא קים להו ההוא טעמא וכדכתיבנא לעיל, אי נמי אפשר דתלמודא בעיא למהדר ליה לרב זירא לפום טעמא דמקשה מינה משום דקסבר דבעל כלוקח גמור הוא לומר דאפילו לפום מאי דקסבר איצטריכא לתקנת אושא ולא ילפינן לה מאלמנתו, ובמסקנא אסיקנא דליתא לתקנת אושא אלא הכותב נכסיו לבניו אין ניזונין מהן לא הוא ולא אשתו ולא אמרינן דשיורי שייר כיון דאיהו לא פריש בהדיא, ואשתו נמי אינה ניזונית, דבן הרי הוא כלוקח דעלמא דהכי נמי שייך למימר ביה דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה וכל שכן כל נכסיו וכיון דכן דיניה כלוקח, ואין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ואף על גב דאסיקנא דליתיה לתקנת אושא וקיימא לן כההיא דרבנן לא בעי הכא מאי טעמא דלפום מאי דסברי דבעל לוקח גמור הוא הא איכא למימר דלא דמו ומשום טעמא דנקיט בגמרא משום דהתם ליכא איניש דטרח אבל הכא אי איתיה איהו דטרח לדידיה ולדידה, אבל עיקר טעמא הוא משום דבעל שאני שהוא יורש, וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני וכדאיתא התם וטעמא דמילתא משום דמעיקר דינא בעל יורש הוא אלא דרבנן הוא שעשאוהו כלוקח ובמקום פסידא העמידוהו על דינו אבל בנו לוקח הוא והאי דלא (ארוחו) [אריכו] בה משום דלפום מאי דסברי הכא דבעל לוקח הוא במאי דאיתמר בגמרא הכא סוגיא וכדכתי'.
<h2>דף נ.</h2>
אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי. פירוש, בתמיה, כלומר, היכא שייך לישנא דעשוי, דעשוי לא שייך אלא במה שהוא לפנים משורת הדין, אבל אם הדין נותן כך לא הוה ליה למימר עשותינהו אלא חייבתינהו. ואיכא מאן דמפרש בניחותא, עשויינהו בעי כך היה לו לעשות שיעשוהו ויכוף אותו ומי שעושה כדין ודן את הדין לאמתו אין מחזיקין לו טובה בכך.
המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. פירוש, בחייו אבל לאחר מותו כל מה שירצה, ואמרו בירושלמי [בפרקין ה"ח] ומייתיה לה ר"ח ז"ל אם אתה אומר חומש כל שנה, לחמש שנים כלה את הכל, ופריקי פעם ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר.
באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא הלקוחות. פירוש, דווקא מתה אבל בחייה לא אצטריכו לתקוני דדבר ברור הוא דמכירתה לאו כלום הוא, דלא כל כמיניה לאפקועי פירות מידי דבעל, והיינו דנקט ומתה. ועוד דאי לא מתה אלא שמת הוא המכר קיים. והא דאמרינן מוציא מידי זכותן קאמר דהא אין הנכסים בידן, אי נמי משכחת לה כגון מוציא ממש כשאין לו פירות וכגון שכתב לה בעודה ארוסה שאין לו בפירות נכסיה כלום, דקימא לן דאינו אוכל פירות ומכרה הנכסים והחזיקו לקוחות בהן, וקאמר דמיד שמתה מוציאין מידן, ומוציא מידן בלא דמים קאמר ושלא כמקצת רבוותא ז"ל דסברי דבעל [נותן] דמיהן. שזה אינו, ותדע לך דהא בעל כל היכא דליכא פסידא דאחריני שויוה כלוקח ולוקח ראשון נמי הוי, והכא כמאן דלית ליה פסידא לאחריני דמי, וכדאמרינן בבבא בתרא [קל"ט ע"ב] דהכא אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא, וכיון דלוקח ראשון הוא פשיטא דלא יהיב דמי, ואילו לותה נמי לא משלם ולא מידי, וכדתנן [ב"ק פ"ז ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה. וכן הסכימו ר"ח והרב אלפסי ז"ל ודבר ברור הוא, ומיהו כתבו הם ז"ל דאי איתנהו להנהו דמי דהדרי ללוקח ולא יכול בעל למימר דלמא מציאה אשכחה עד כאן. ומלשון זה נראה, דאף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש נינהו אפילו הכי שקיל להו לוקח דמסתמא אמרינן דאינהו נינהו. וטעמא דהדרי זוזי דלוקח משום דבעל בהנהו זוזי לית להו זכותה דאי מתקיים מקח לית בהו ולא מידי, דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו להו וכדמוכח התם דאמרי ואם איתא דליתה לתקנת אושא תזבין לנכסי מלוג דידה בטובת הנאה ותתיב ליה, אלמא דאי מזבין להו לית ליה לבעל בהו ולא מידי, ואי מתבטיל מקח לית ליה בהו ולא מידי דהא זוזי כל היכא דאיתנהו דלוקח נינהו דכיון דמקח בטל איגלי מילתא למפרע דזוזי פקדון היו בידה. ומיהו הני מילי כשלא הוציאן או שלא נתנן לבעל [משא"כ] אם נתנן לבעל לית להו עלה אלא שעבודה ובעל אינו חייב לשלם, וטעמא דמילתא משום דאיהו ודאי אית ליה רשותא לאפוקינהו דלהכי יהבינהו ניהליה וכל שהוציאן או נתנן קמו עלה במלוה והיא אין לה כלום והבעל אינו חייב לשלם מה שלותה היא אחרי שנשאה, ומיהו אם אכלן הבעל שלא ברשותה חייב לשלם דאיהו לית ליה בהנהו זוזי כלום, וכיון שכן מדינא חייב הבעל להחזירן לה ודאי לוקח מוציאן מידו מדרבי נתן.
והא דאמרינן דבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים צריך עיון, היכא שמכרה היא באחריות ואחר כך נפלו לה נכסי מלוג אי אמרינן דהוי כלוה ולוה ואחר כך קנה דאמרינן דיחלוקו. דהא בעל אינו זוכה בנכסים אלו אלא מעשה שבאו לידה ושעבודא דבעל ושעבודא דבעל חוב כי הדדי אתו ואלומי דאפילו הכי אין ללוקח זה מחמת חובו כלום כיון דזכותו דבעל וזכותו דבעל חוב כי הדדי אתו אין לו לבעל חוב במקום בעל שהוא לוקח כלום, דאין לך טורף אלא אם כן מוקדם ומשום דיכול למימר לה שעבודא דידי זכות, אבל הכא בעל לאו שעבודא דידיה זבן דכי הדדו אתי הילכך זכה בהן בעל ואין ללוקח זה מחמת חובו בהני נכסי כלום.
<h2>דף נ:</h2>
לפרנסה הואי כדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, וכיון דאית ליה דשמין באב ודאי אף מן המטלטלין היא ולאפוקי מאן דאמר עישור נכסיה דאינה אלא מן הקרקע. ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר שמין באב, וקיימא לן נמי כמאן דאמר נמי ממקרקעי ולא ממיטלטלי וכדאיתא בהדיא לקמן בפרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב], לא קיימא לן הכי אלא היכא דלא אמדיניה [ואז] לא יהבי ליה אלא עישור נכסיה. [ראה תוס' לפנינו ד"ה ממקרקעי] ולקמן בפרק מציאת האשה נאריך בזה בסייעתא דשמיא.
<h2>דף נא.</h2>
סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי. דצריכא (לדייק) [לארעא] (לא) קאמינא. ותלת דיני נינהו כל היכא דלא צריכא לקרקע כלל ואי שבקי לה כחשה, דכולי עלמא כל העומד לגדור כגדור דמי, והיכא דלא כחשה ולא משבחה בהא פליגי רבי מאיר ורבנן דאיכא מאן דאמר דכגדור דמי, ובצריכה לקרקע דכולי עלמא הרי הוא כקרקע.
מתניתין. לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, פשטא דמתניתין משמע דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי ובגמרא נאריך בזה בס"ד.
וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים שהוא חייב בכולא מפני שהוא תנאי בית דין, יש שפרשו דלא בכותב לה מאתים בכתובתה ושלא ישעבד לה אלא שדה שוה מנה עסקינן, דאי באפותיקי מפורש וכגון דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו הא ודאי לכולי עלמא מהני ואפילו לרבי מאיר דהא מאתים אית לה, מאי אמרת כיון דאין שעבודא אלא על שדה זה שהוא שוה מנה כמי שאין לה אלא מנה דמי, הא ליתא דכיון דאין אונאה לקרקעות ואיהי קבלתו במאתים והוא יכול לסלקה במעות ואם בא לסלקה אינו יכול לסלקה מן השדה אלא בכל המאתים כמאן דאית לה מאתים דמי, ואפילו לרבי מאיר מהני ואין צריך לומר לרבי יהודה, ואי באפותיקי סתם כל שכן דמהני, אלא הכא בשלא כתב לה אלא שדה זו בלחוד עסקינן והכי כתב לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלונית ואותו שדה אינו שוה אלא מנה ובכי הא הוא דאמרינן דחייב לשלם לה מאתים, דלא אמרינן דכיון שכתב לה שדה זה ואין אונאה לקרקעות שהוא כאילו כתב לה מאתים דאינו כן דמסתמא כיון דאינו שוה אלא מנה אין לה לקבל אותו אלא במנה וכמו שלא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים. ואם תאמר אם כן רישא למאי איצטריכא דמיהא נמי שמעינן דאף על פי שלא כתב לה כמי שכתב דמי. הא לאו קושיא היא דרישא מעיקרא אשמעינן דינא נמי שלא כתב כמי שכתב דמי בפני עצמו, והדר אשמעינן דלא תימא דהני מילי מי שלא כתב כלל משום דמסתמא סמכי על תנאי בית דין שתקנו לה מאתים, אבל היכא שכתב לה כתובה לית לה אלא מה שכתב לה שהרי ירדה לכתובה וכיון שקבלה כתובה ממנה או מקרקע שוה מנה הרי נתרצתה בכך, וכיון שכן אין לה אלא מה שכתב לה. שזה אינו, דכיון דאמרינן דמי שלא כתב כמי שכתב דמי בכלל דין זה הוא שאם כתב לה שדה שוה מנה שהוא חייב להשלים לה המנה האחר ששדה זה מסתמא אין לה לקבל אותו אלא בשויו. ומיהו בסיפא בלחוד סגיא לן אלא דאורחה דתנא הכי דמהדר מעיקרא עיקר הדין והדר תני כל דיני דנפקי מיניה. ויש שפירשו דבאפותיקי מפורש מיירי דכיון שאינו שוה אלא מנה ואין אחריותה על שאר נכסים כמי שלא כתב אלא מנה דמי, אף על פי שאם בא לסלקה מן השדה אינו יכול לסלקה אלא במאתים דמכל מקום בידו לפטור אותה בשדה זו שאינו שוה אלא מנה, אבל לא באפותיקי סתם אליבא דרבי יהודה משום דאחריותה אשאר נכסים ופשיטא דמהני.
והא דקתני דאם לא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין, בגמרא נפרש האי מפני שהוא תנאי בית דין אי קאי אכולה מתניתין ואפילו אאחראין וערבאין לומר דמפני שהוא תנאי בית דין אמרינן דנכסיו משועבדין לו וטריף ממשעבדי, או אי קאי אחייב בלחוד לומר דמפני שהוא תנאי בית דין הוא חייב להשלים לה המנה האחר דכיון דתנאי בית דין הוא אמרינן דאף על פי שלא כתבו לה המנה האחר דכאילו כתבו לה דמי, אבל לאחראין וערבאין לא איצטריך טעמא דתנאי בית דין דאפילו בלאו הכי נמי דאחריות טעות סופר הוא, ובמה שאני עתיד לכתוב בגמרא יתבאר זה בס"ד.
גמרא. מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות דאי כרבי יהודה הא אמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה. פירוש, מרישא קא מקשה דקתני דאם לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא דלא כרבי יהודה ואף על גב דרבי יהודה לא אמר אלא היכא דכתבה לו התקבלתי אבל לפחות לה מעיקרא ממאתים לא, פרש"י ז"ל [בד"ה והיא] דקא סלקא דעתין השתא דגובה דקתני במתניתין אפילו מחלה קאמר. ומפרקינן במסקנא דאפילו לרבי יהודה אתא דכי אמר רבי יהודה הני מילי כי מחלה ליה בהדיא אבל במתניתין כיון דלא קתני בהדיא דכתבה ליה התקבלתי לא במחלה עסקינן. והאי פירוש לא מיחוור, חדא דאם כן אף לרבי מאיר קשיא לפום מאי דקא סלקא דעתך השתא משום דאף רבי מאיר לא אמר אלא בתנאי אבל במחילה מודה רבי מאיר וכדמוכח לקמן בריש פרק אף על פי [נ"ז ע"א]. ועוד דאין במשמע אפילו מחלה דמפשטה דמתניתין לא משמע אלא דמי שלא כתב כמי שכתב דמי ואף רבי יהודה מודה בהא, ומאי קשתיה דמשמע לה מתניתין הכי ומקשה מניה לרבי יהודה. אלא הפירוש הנכון ודאי דמתניתין לא אמר אלא דמי שלא כתב כמי שכתב דמי ואפילו הכי אתיא דלא כרבי יהודה דקא סלקא דעתך השתא דאליבא דרבי יהודה ליכא הפרישא בין תנאי למחילה וכשם שיכולה למחול כך יכולה להתנות עמה שלא ליתן לה אלא מנה או חמשים, וקא סלקא דעתך דכיון דאיפשר להתנות עמה מעיקרא שלא לעשות לה כתובה אלא ממנה או שלא לעשות לה כתובה כלל מי שנשאת בלא כתובה לא גרעה ממוחלת או ממי שהתנה עמה מעיקרא לפחות מכתובתה, הילכך אינו בדין לכופו ממאתים בבתולה ובאלמנה ממנה אדרבה הדין נותן שיהא יכול לומר לא כנסתיה אלא ממנה או בפחות מנה והמוציא מחבירו עליו הראיה, בשלמא לר' מאיר דקסבר דאין יכול לפחות לה ממאתים דין הוא דאף על פי שלא כתב לה שתגבה מאתים שהרי הוא אינו יכול לטעון שכן התנה עמה מתחילה שאין לה אלא מנה דאילו התנה כן עמה תנאו בטל, אבל לרבי יהודה דאמר דתנאו קיים אמאי גובה מאתים בשלמא אי אמרת דרבי יהודה לא מודה בתנאי אלא במחילה אבל מעיקרא יש לו להתחייב לו במאתים כיון דלא סגיא דלא נתחייב לה במאתים אי טעין דאחר כך מחלה לו מקצתן עליו להביא ראיה כאילו היה טוען על שטר שנמחל, אבל כיון דמעיקרא אפשר לכנסה במנה דילמא על דעת כן כנסה ואמאי גובה מאתים, אלא ודאי על כרחין מתניתין דלא כרבי יהודה. ואסיקנא דמתניתין אפילו רבי יהודה דעד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא דכתב ליה התקבלתי ולאו דוקא משום כתיבה וכדמוכח לקמן בפרק אף על פי [שם] אלא הכי קאמר עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשמוחלת כן בפירוש, אבל כל שאינה מוחלת כן בפירוש כיון דרבנן תיקנו מאתים כל הנשאת על דעת כן נשאת ועליו להביא ראיה שמחלה לו לרבי יהודה אחר שנתחייב לה, ולרבי יוסי דאמר לקמן שיכול לפחות שכך התנה מתחילה.
אימא סיפא כתב שדה שוה מנה וכו' עד אתאן לרבי יהודה, ואי קשיא לך אם כן דרבי יהודה היא למה [לי] טעמא דמפני שהוא תנאי בית דין אפילו בלאו הכי נמי דהא אית ליה לרבי יהודה אחריות טעות סופר הוא, איכא למימר, דלא איצטריך מפני שהוא תנאי בית דין לאחריות אלא לעיקר כתובה לומר דמפני שהוא תנאי בית דין חייב להשלים לה מאתים אף על פי שלא נתחייב לה אלא בשדה זה ששוה מנה, אבל בלאו הכי נכסיו אחראין וערבאין לה, ומתניתין תרתי קתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים חייב להשלים מפני שהוא תנאי בית דין, וכן נמי אם לא כתב לה נכסי אחראין וערבאין, ולפום מאי דקא סלקא דעתך השתא לא אמרינן דסיפא רבי יהודה, אלא סיפא דסיפא דהיינו אם לא כתב לה נכסי אחראין וערבאין וכו', אבל רישא דסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים, כלומר, דחייב להשלים אתיא כרבי מאיר, דאילו לרבי יהודה לפום מאי דקא סלקא דעתך השתא דתנאי דמעיקרא כמחילה אינו חייב להשלים, טעמא דמשמע ליה הכי ולא משמע ליה דמפני שהוא תנאי בית דין אכולי מילתא קאי ורבי מאיר הוא, הא מפרש לה בגמרא משום דשמעינן ליה לר' מאיר דלית ליה אחריות טעות סופר הוא ולא שני לי בין כתובה לשאר שטרי וכדמפרש ואזיל, ובמסקנא דאוקימנא לה לחד לישנא דמתניתין רבי יהודה היא על כרחין אית לן למימר הכי דמפני שהוא תנאי בית דין לא קאי אלא אעיקר כתובה אבל לא אחריות וכדפרישית, אבל לפום אידך לישנא דאמרינן דמתניתין רבי מאיר היא אכולה מתניתין קאי, דכולה מתניתין לא קתני אלא חד דינא ומפני שהוא תנאי בית דין חייב להשלים לו המנה האחר וגובהו מן המחוררין, דלא שני ליה לרבי מאיר בין כתובה לשאר שטרי ואי קשיא לך והיכי איפשר דלא שני ליה והא רבי מאיר ורבי יהודה בתר שמעון בן שטח הוו ואיהו תקין שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך, ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיהו תקוני תקין דליעבדו הכי, ומיהו מאן דלא עביד הכי הרי דיניה כשאר שטרי, ולרבי מאיר מן הסתם אמרינן דאחריות לאו טעות סופר הוא, ולרבי יהודה אמרינן דטעות סופר הוא, ואי קשיא לך ואליבא דרבי יהודה דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא תקנתא דשמעון בן שטח למאי איצטריכא. ואיכא למימר דאיצטריכא שלא לנהוג ליחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא יאמר לה כשהוא כעוס עליה טלי כתובתיך וצאי.
<h2>דף נא:</h2>
ולאבוה דשמואל אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה. ופריק בצווחת מתחילה ועד סוף, והא בלחוד הוא דקשיא ליה משום דקרא כתיב בהדיא דאונס שרי אבל לא אקשי ליה מאסתר שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחקו של מרדכי, ואף על גב דלא ידע מרדכי אי צווחה מתחילה ועד סוף, משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל לא סבר לה לההיא דרשא. ולדידיה אתי שפיר הא דתניא לעיל בריש פירקין [ג' ע"ב] ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא דרשינן להו דאונס שרי, משום דלדידיה ליכא אונס מותר אלא בצווחת לפנינו מתחלה ועד סוף והתם לא היו נבעלות בפני עדים ומשום הכי לא דרשינן להו דאונס שרי, ומיהו לא קיימא לן כוותיה אלא כרב דאמר דתחילתה באונס וסופה ברצון שריא ואף על גב דאימ' הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מאי טעמא יצר אלבשה, כלומר, והכל הוא מן האונס.
הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר. פרש"י ז"ל דאחשורוש מלך גדול היה ויודעות הן שלא ישא אותן לנשים, וכיון שכן לא היו מתרצות לו אדרבה אנוסות הן ומותרות, אבל בן נצר לא היה מלך גדול כל כך ויודעות הן שישא אותן לנשים ומתוך כך הן מתרצות והן אסורות.
וליסטות אליסטות נמי לא קשיא, דבבן נצר הן אסורות ומטעמא דפרישית, אבל בליסטים דעלמא הן מותרות דאף על פי שיודעות הן שישא אותן לנשים זילא להו מילתא ואינן מתרצות בהן ומשום כך הן מותרות. והאי פירוש לא מחוור, דמסתמא ליכא למימר לבנות ישראל הקדושות דניחא להו בהו כיון שיש איסור בדבר, אף על פי שנושא אותן לנשים. ואסתר תוכיח שנתפסה אצל אחשורוש והושם כתר מלכות בראשה ולא נאסרה למרדכי וכדאיתא בהגדה [עי' מגילה י"ג ע"ב] שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. ור"ח ז"ל פירש והוא הנכון, דשבויות דאחשורוש הן מותרות אף על פי שאינן צווחות, דליכא למיחש דכיון דאינן צווחות מתרצות הן שהרי יודעות הן שמלך גדול הוא ואין מי שיצילם מידו, אבל בבן נצר אסורות דכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות הן שהרי אם היו צווחות היו מוצאות מי שיצילם מידו, שהוא לא היה מלך ממש אלא שר נכבד היה וכשהיה לוקח אותן בפרהסיא היה לוקח אותן דגנאי היה לו לאנסן בצנעא, אבל בליסטים דעלמא הן מותרות דאיהו מיטמר [מ]אינשי ומתיראות הן שלא יהרוג אותן ולפיכך אינן צווחות. ויש שפירשו, דבן נצר היינו נבוכדנצר ובשבויות בן נצר הוא דאמרינן דבתרווייהו לישני דאינן כשבויות והן אסורות, דהא אשכחן בהגדה [איכא רבה פ"ה, י"א] דנבוכדנצר היה מכריז במחנהו אלהיהם של אלו שונא זימה הוא הזהרו מאשת איש, וכיון שכן בידוע שנתרצו להן שאילו אמרו להן שנשואות הן מיד היו פורשים מהן, אבל במלכות אחשורוש או בלסטים דעלמא מן הסתם אנוסות הן ומותרות. ומיהו לא מחוור, דהיכי אמרינן דנבוכדנצר גבי אחשורוש ליסטים הוא, והלא נבוכדנצר היה גדול מאחשורוש, לפיכך נראה פר"ח עיקר. ואלו שאמרנו שהן אסורות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בהן ואותביניך לי לאנתו ואף על גב דאסור שביה גרם לה, אין השביה עצמה [הגורם] אלא הן שנתרצו וכן כתב רב שמואל הנגיד ז"ל, והכי תניא בתוספתא [פ"ד ה"ד] נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות, אבל בשבויות ליסטות פודה ואם רצה לקיים יקיים ואם לא יוציא ויתן כתובה מנה. והיינו ברייתא דמקשי' בגמרא מינה והתניא איפכא, ומכל מקום למדינן ממנה דכל זמן שהן אסורות אין הבעל חייב לפדותן וכדכתיבנא.
<h2>דף נב.</h2>
מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפליגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כרבי יהושע. פירוש, דוקא באשת כהן אבל באשת ישראל לא היה אומר רבי אליעזר שפודה, שהרי אין אני קורא בה ואותיביניך לי לאנתו ואביי ורבא מודו בהא.
הכי גרסינן, וכן היא הגירסא ברוב הספרים, לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו, רבי אליעזר סבר הוא נתן אצבע בין שיניה. ופרש"י ז"ל דהכי קאמר, לא לעולם ר' אליעזר ורבי יהושע לאו בפלוגתא דאביי ורבא פליגי, ואי באיסור דבר אחר שלא על ידי נדר דכולי עלמא או כאביי או כרבא, אלא הכא באשת ישראל הוא דפליגי, דרבי אליעזר מחייב לפדותה משום דהוא נתן אצבע בין שיניה ומשום הכי חייב, כך פרש"י ז"ל. ותמוהין דבריו דהאיך איפשר לומר דבמדיר אשת כהן כולי עלמא או כאביי או כרבא, וכי רבי אליעזר דמחייב הכא באשת ישראל ומשום טעמא דהוא נתן אצבע בין שיניה האיך איפשר דסבירא ליה כרבא במדיר אשת כהן שפטור, דהתם נמי איהו נתן אצבע בין שיניה. ואי באשת ישראל דלא אפשר לקיומי לתנאה מחייב מהאי טעמא כל שכן באשת כהן דאפשר לקיומי לתנאה. ועוד רבי יהושע דפוטר למה לי טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה דמשמע דטעמא משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה הא לאו הכי לא, תיפוק ליה משום דאי אפשר לקיומי לתנאיה, ואין אני קורא בה ואותיביניך לי לאנתו, דהא באשת ישראל עסקינן לפי פירושו, דבאיסור דבר אחר ודאי דכולי עלמא או כאביי או כרבא, ובמדיר בין אשת כהן ובין אשת ישראל כולי עלמא לא פליגי דחייב ואפילו רבא מודה בהא משום דהוא נתן אצבע בין שיניה, הוא הדין לאביי אפילו באשת ישראל מהאי טעמא, והכא כי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בנדרה היא הוא דפליגי ובין באשת כהן ובין באשת ישראל פליגי דרבי אליעזר סבר דהוא נתן אצבע בין שיניה וחייב, אבל באיסור דבר אחר הבא מאליו איפשר דמודה רבי אליעזר לרבא דאינו חייב לפדותה ואפילו באשת כהן, אף על גב דאיפשר לקיומיה לתנאיה, משום דאיסור דיש לה מחמת עצמה שני, דהתם איכא למימר דמעיקרא על דעת כן נכנסה שלא לפדותה אבל זו שהיתה ראויה בשעה שכנסה נשבית לפדיון על דעת פדיון נכנסה וכיון שכן כשהוא גורם לה איסור שמחמת אותו איסור היה בדין שתפסיד פדיונה חייבוהו חכמים אחר שהוא הגורם, אי נמי אפשר דרבי אליעזר מודה לאביי באיסור דבר אחר כגון אלמנה לכהן גדול דחייב לפדותה כיון דאיפשר לקיומי לתנאיה, והאי דנקט הכא טעמא דהוא נתן אצבע בין שיניה משום אשת ישראל הוא דאיצטריך דבאשת ישראל לא אפשר לקיומיה לתנאיה ודינא הוי דפטור אי לאו טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה ואפילו באשת כהן נמי אצטריך לאפוקי דלא תימא דהיא נתנה אצבע בין שיניה דהיכא שהיא נתנה אצבע בין שיניה כולי עלמא מודו דפטור. ורבי יהושע נמי אמר דהכא דהיא נתנה אצבע בין שיניה ופטור אצבע אפשר דאית ליה כאביי או כרבא באיסור דבר אחר הבא מאיליו כגון אלמנה לכהן גדול אפשר דאית ליה כרבא, ואפילו הכי איצטריך הכא לטעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה לאפוקי דלא תימא דהוא נתן אצבע בין שיניה, דהא פרישנא דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפילו רבא מודה דחייב בין באשת כהן בין באשת ישראל, אי נמי אפשר דאית ליה כאביי דמחייב באיסור דבר אחר והכא פטור כיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה דכיון דאיהו גרמא להאסר לו אפילו בלאו איסור שביה דינא הוא דפטור, דאף על גב דאיהו מחייב באיסור דבר אחר, הני מילי באיסור הבא מאיליו שהוא הכיר בה מעיקרא, אבל זו שהיתה מותרת לו והיא גרמא שתאסר לו בלאו שביה בהאי ודאי אפילו אביי מודה דפטור.
ואסיקנא לעולם דאדרה איהו. כלומר וכולי עלמא לית להו טעמא דהוא נתן אצבע בין שיניה, ואביי סבר דאסור דעל ידי נדר הרי הוא כאיסור דבר אחר הבא מאיליו וכולי עלמא סברי דחייב לפדותה, ולא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא באשת ישראל דמר אזיל לבתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף, ורבא סבר איסור על ידי נדר לאו כאיסור הבא מאליו דמי והכא כי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אפילו במדיר אשת כהן פליגי דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף, והלכתא כרבא ואליבא דרבי יהושע דאזיל בתר בסוף, הילכך בין מדיר אשת כהן בין מדיר אשת ישראל אינו חייב לפדותה, ודוקא בהדירה קודם שנשבית הא לא הכי חייב דאתי לאיערומי ואי במדיר פטור כל שכן בנדרה היא, ומיהו הני מילי לענין פדיון, דלענין פדיון לא איכפת לן אלא איסור על ידי נדר אם הוא כאיסור הבא מאליו או לא וכולי עלמא סברי דהרי הוא כאיסור הבא מאליו ואי התם פטור הכא פטור, ואי התם חייב הכא חייב, אלא דפליגי אי אזלי בתר מעיקרא דהיינו בשעת התנאי או אי אזלינן בתר השתא, ורבי יהושע סבר דאזלינן בתר השתא והילכך פטור דאיסור זה כאיסור הבא מאליו הוא, אבל לענין כתובה קיימא לן לקמן דאפילו בנדרה היא הוא נותן אצבע בין שיניה וחייב, כיון שהוא פשע וקיים לה זו היא דעת רבינו נ"ר בזה. אבל מתוך דברי הרב אלפסי ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי שהוא פסק בכאן כרבא ולא הביא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע כלל, ולקמן בפרק המדיר פסק בנדרה היא כמאן דאמר דהוא נתן אצבע בין שיניה, משמע דסבירא ליה לרבינו ז"ל, דכיון דאית לן לעולם בנדר דהוא נתן אצבע בין שיניה, הוא הדין נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה, וקיימא לן כרבי אליעזר דמחייב ולא מטעמיה זהו דעת הרב אלפסי ז"ל בזה והוא עיקר.
מיהו הרב בעל המאור ז"ל, יש לו גירסא אחרת דלא גריס לעיל ורבי אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה, אלא הכי גריס אלא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר רבי יהודה היא נתנה אצבע בין שיניה. ופרשה באשת כהן כדמעיקרא ואמר דהשתא לא אתי תלמודא לתרוצי אלא דלא תימא דתנאי היא לכולי עלמא, ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כרבי יהושע דאביי אמר לך דאף הוא דאמר כרבי יהושע וטעמיה דרבי יהושע הכא משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה, אבל לרבא ודאי תנאי היא דרבי אליעזר דמחייב לית ליה דרבא. ואינו מחוור, חדא שלשון הגמרא קצר לפירוש זה, ועוד דרבא נמי יכיל למימר דהוא דאמר כרבי אליעזר וטעמיה דרבי אליעזר דמחייב הכא משום דקסבר דאפילו בנדרה היא הוא נותן אצבע בין שיניה וכדפרישית לעיל, והאי סברא הא אשכחן מאן דאמר לה כדאיתא בפרק המדיר וקיימא לן נמי הכי, הילכך אין פירוש זה מחוור, ומה שכתבנו הוא הנכון.
<h2>דף נב:</h2>
רבי שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה. דאי כתובתה טפי מדמיה פודה בדמיה, ואי דמיה טפי מכתובתה אינו פודה אלא בכדי כתובתה. ומיהו ממאי דאמר רבי שמעון בן גמליאל הכא דאין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן משום תקון העולם, שמעינן לדידיה דטעמא דאין פודין את השבויים בעלמא ביתר על כדי דמיהן משום דלא ליתון לאיגרויי הוא ולא משום דוחקא דצבורא, דהכא ליתי לטעמיה דדוחקא דציבורא ואפילו הכי אמר רבי שמעון בן גמליאל דאין פודה אותה אלא בדמיה, ואף על גב דאיבעיא לן התם בגיטין בפרק השולח [מ"ה ע"א] ולא איפשיטא ודכותה בתלמודא דמאי דאיבעיא להו בחד דוכתא איפשט בדוכתא אחריתי, וחדא מינייהו בכריתות בפרק המביא אשם תלוי, וכתיבנא לה בגיטין בס"ד. ולענין הלכתא פסק הרב אלפסי ז"ל בחדא כרבי שמעון בן גמליאל דאין פודה אותה אלא בדמיה מפני תקון העולם, ונראה שסמך לו על מתניתין דהתם דפרק השולח [שם] דתנן סתמא דאין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, וההיא נראה דרבי שמעון בן גמליאל היא מדנקט ר"ש בן גמליאל לישנא דמתניתין, ובאידך פסק כרבי ביתר מכדי כתובתה. ונראה דטעמא משום דתנא קמא דברייתא דלעיל קאי כותיה, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה היינו לענין שאין פודין אותה ביתר מכדי (כתובתה) דמיה משום דסתם מתניתין דלא כותיה, אבל בהא דהיינו יותר מכדי כתובתה קיימא לן כותיה דהא איכא נמי רבי דקאי כותיה.
אלמנה הנזונית מנכסי יתומים אם צריכה רפואה הרי היא כמזונות רבי שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות. וקיימא לן כר"ש בן גמליאל, דרבי יוחנן סבירא ליה הכי, ומיהו דוקא באלמנה איכא חלוק בין רפואה שיש בה קצבה לרפואה שאין לה קצבה, אבל בחיי בעלה לא שנא רפואה שיש לה קצבה אינה מתרפאת מכתובתה ובעלה חייב לרפאותה. ופשטא דמתניתין הכי משמע דקתני סתמא לקתה חייב לרפאתה ולא חלק בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה, וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל, שכתב שאף בחיי בעלה הדין כך. וההיא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרק מי שמת קריבתיה דרב שמעון בר אבא חששא עינה אתא קמיה דרב יוחנן, ואמר לה קציץ הוא אסייך ואין קציץ מן פורניך ואי לא בעליך יהיב ליך, אלמא דאפילו בחיי הבעל אם רפואה שיש בה קצבה היא מתרפאת מכתובתה, ומיהו לאו ראיה איכא מן הירושלמי דדילמא אלמנה הות. והא דאמר לה ואי לא בעליך יהיב ליך, כלומר מנכסי בעליך יהיב ליך והא דאמרינן במתניתין שרשאי הוא לומר לה הא גיטיך וכתובתיך ורפאי את עצמיך, דוקא באינה מוטלת על המטה אבל במוטלת על המטה לא דתניא בספרי [דברים פי"ד] ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב"ד ז"ל, במוטלת על המטה וממנה אתה למד לבנות ישראל הקדושות שאינו בדין שיגרשנה והיא מוטלת על המטה, ותו לא מידי.
והא דאמרינן במתניתין בנן נוקבן דיהויאן ליכי מינאי אינון יהויאן יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי, כתב רבינו נ"ר דנראין דברים דכסות בכלל בין באלמנה בין בבת, והכי אמרינן לקמן [ס"ה ע"א] באלמנה פסוק לי שיראי פסק לה, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל.
והא דתנן ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין. וכך היו אנשי ירושלים כותבין. נראה דאנשי ירושלם ואנשי יהודה בתנאי בית דין פליגי, (כי) היכי הוה, דאנשי ירושלם סברי דתנאי בית דין הוה כל יומי מיגר אלמנותיך ונהיגי לכתוב כן, ואנשי יהודה סברי דתנאי בית דין לא הוה אלא עד שירצו היורשים ליתן לה כתובתה ונהגו לכתוב כן, אבל ליכא למימר דכולהו מודו דתנאי בית דין הוה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי, ואנשי יהודה נהגו לכתוב עד שירצו היורשין שלא כתנאי בית דין, דאם כן היכי פליגי רב ושמואל בגמרא אם הלכה כאנשי יהודה או הלכה כאנשי גליל, אלא שמע מינה כדפרישית, ומיהו מתניתין נקט לישנא דאנשי ירושלים.
<h2>דף נג.</h2>
בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דיכרין או אין לה כתובת בנין דיכרין. פירוש, והא הוא דקמבעיא ליה אי אמרינן דכיון דמכרה כתובתה לבעלה הרי הוא כאילו אין לה כתובה כלל, או כאילו נפרעה. ואם כן שהיא אין לה כתובה אף בניה לא יירשו כלום או אמרינן דלא דמי מכירה לנפרעה משום דאיכא למימר דאף על גב דמכרה כתובתה אין במשמע שתפקיע היא במכירה זו לכל שעבוד כתובתה ושתהיה כמי שלא היתה לה כתובה כלל דאין במשמע מכירה זו הפקעת כל זכות כתובתה, אלא שהיא מוכרת לו שאם תתאלמן או תתגרש שתהיה ראויה לגבות כתובתה שלא תגבנה אלא אותו זכות שיש לה, שאם מתה שבניה יורשין כתובתה זה לא נמחל במכירה זו, ועדיין נשאר אותו זכות ובניה ירשו כתובתה, ואמר ליה רבא ותיבעי לך מוחלת, דהוה קא סלקא דעתיה דרבא דדוקא מוכרת קמיבעיא ליה אם יש לה כתובת בנין דיכרין משום דמטי הנאה לידה ומשום הכי איכא לספוקי אם מכרה כל זכות כתובתה במכירה זו, אבל מוחלת דלא מטי הנאה לידה פשיטא ליה דיש לה, ואמר ליה דאדרבה במוכרת הוא דאיכא לספוקי טפי אם יש לה ממוחלת, דבמוחלת הוא דאפשר למימר טפי דאין לה, ואסיק רבא דמוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דיכרין, וכל שכן מוכרת לאחרים, אבל מוחלת לית לה שהרי נמחל שעבודה לגמרי וכמי שאין לה כתובה דמי.
והא דאמרינן גבי מוכרת לאחרים מאי טעמא זוזי אנסוה. לאו דוקא אלא אידי דנקטוה לעיל גבי מוכרת לבעלה נקטוה הכא, דבמוכרת לאחרים לא אצטריכיה לההיא טעמא דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה הוא, ופשיטא דיש לה כתובת בנין דיכרין, ואיכא מאן דלא גריס ליה כלל.
ולענין כתובת בנין דיכרין כבר בטלוה הגאונים ז"ל ואמרו שאינה נוהגת עכשיו שהרי כל עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועכשיו הלואי שיתן לבנו כבתו.
והא דאמרינן הכא נמי יצר אנסה, פירוש, מאן דמקשה מינה קסבר דזו כיון שבדין נשאת אף על גב דאמרי רבנן דאין לה כתובה משום דלא דייקא שפיר, משום דאם עשאוה חכמים כמי שמוכרת כתובתה לבעלה וכיון דהתם אמרינן דיש לה כתובת בנין דיכרין משום דזוזי אנסוה הכא נמי לימא דיצר אנסוה וזו כשנשאת וידעה שתפסיד כתובתה לא היתה כמוחלת כתובתה מדעתה לבעלה דיצר הוא שאנסה. ופרקינן דהתם קנסה הוא דקנסוה רבנן והפסידה כתובתה לגמרי וכמי שלא היתה לה כתובה כלל דמי.
מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. פירוש, מן היורשין, ודוקא היא אבל בתה יש לה מזונות דאפילו נפרעה כתובתה יש לה מזונות, ודוקא מן היורשין קאמר דאין לה אבל בחייו פשיטא דיש לה דהא תקינו לה מזונות תחת מעשה ידיה ולאו משום תנאי כתובה היא, וכן נמי מוחלת דאמרינן לה דאין לה כתובת בנין דיכרין, דוקא כתובת בנין דיכרין הוא דלית לה דכיון דלית לה כתובה בניה אין להם מה לירש, אבל שאר תנאי כתובה קיימי' כגון אם תשתבאי אפרוקינך דודאי כל שהיא תחתיו יש לה מזונות וחייב לפדותה, ועד כאן לא איבעיא לן לקמן [בעמוד ב'] בבת שניה אם יש לה מזונות או לא, אלא משום דהתם מעיקרא לא הוה לה דין כתובה וכיון שכן אין לה תנאי כתובה דכל שאין לה כתובה מן הדין אין לה תנאי כתובה, אבל כל שנשאת כדין שיש לה כתובה ותנאי כתובה אף על פי שמחלה כתובתה לא מחלה תנאי כתובה אלא אם כן פירשה בהדיא, דאין בכלל כתובה אלא תוספת ונדוניא וכדבעינא לפרושי לקמן בריש פרק אע"פ.
ואסיקנא דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות מן היורשין. ודוקא מוחלת אבל מוכרת אין לה וכדאמרינן לקמן [נ"ד ע"א] משכנה כתובתה מכרה כתובתה אין לה מזונות, ולא שנא מכרה בחיי הבעל או מכרה אחרי מיתת הבעל לעולם אין לה מזונות. וקשיא להו לרבוותא ז"ל, מוחלת כתובתה לבעלה או מוכרת כתובתה לבעלה היכי משכחת לה, והא קיימא לן כרבי מאיר דאמר שאסור לאדם שישהא אשתו בלא כתובה. והא לאו קושיא היא כלל דאנן לא אמרינן דרשאי לעשות כן אלא אם עשה קמיבעיא לן אם יש לה כתובת בנין דכרין או אם יש לה מזונות, אי נמי משכחת לה כגון שמחלה לו כתובתה סמוך למיתה ולענין כתובת בנין דיכרין משכחת לה בעודה תחתיו וכגון שלא מחלה לו כל כתובתה אלא נדונייאתא, וקא מיבעיא ליה לגבי מה שמחלה אם הפסידו בניה או לא, ומיהו לענין מזונות לא משכחת לה בהכי דאם כן פשיטא דיש לה מזונות כל שלא מחלה כל כתובתה. ואיכא דקשיא ליה ומוכרת כתובתה לבעלה ומוחלת נמי האיך מכירתה ומחילתה קיימת, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. איכא למימר דלא קושיא היא כלל שכיון שכל הנשים יש להן כתובה והוא מבקש ממנה למחול לה כתובתה, אדרבה הוא הוא שנתן עיניו לגרשה ולית לה למחול משום נחת רוח דידיה, דיכולה למימר ליה דאיהו הוא שנתן עיניו בגירושין, וכיון שכן ודאי מדעתא דנפשה עבדא ומחילתה ומכירתה קיימת, כך כתב הראב"ד ז"ל בתשובה ונכון הוא.
והא דאמרינן דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות מן היורשים, הוא הדין למוחלת כתובתה ליתומים שיש לה מזונות מהם וכן הוא בירושלמי [פי"א ה"ב]. ומיהו קשיא לן דהכא משמע דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות, ואילו לקמן בפרק הנושא משמע דאין לה מזונות דאמרינן התם [ק"ד ע"א] דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים דכיון שהיא בבית אביה לית לה כיסופא למתבע כתובתה, וכיון דעמדה עשרים וחמש שנה שלא תבעה מסתמא מחלה לה, ומשמע התם דהוא הדין דלית לה מזוני דאמרינן התם [ק"ד ע"ב] חמותיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי וזנה עשרים וחמש שנין בבית נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני [אמר לה] לית לי. ואמרה ליה הב לי כתובה, אמר לה לא מזוני אית ליך ולא כתובה אית לי', אלמא דכל היכא דמחלה לכתובה לית לה מזוני. ותירץ רבינו נ"ר דהא דהכא אתיא כאנשי גליל דקיימא לן כותיהו ולדידהו כיון דאית להו דהיא נזונית לעולם אינו בדין שתפסיד מזונות במחילת כתובתה דהא אפשר לה לזון לעולם כל זמן שתרצה ואין רשות ביד היורשים לפרעה ולהפקיעה ממזונותיה, וכיון שכן הכא כי מחלה לכתובתה דין הוא שניזונית דלא גרעה זו שמחלה מאינה תובעת כתובתה שניזונית לעולם על כרחין של יורשין, אבל ההיא דהתם אתיא כרב דאית ליה כאנשי (גליל) יהודה דהא בבל וכל פרודאהא נהוג כרב, ואפשר דאתריה דרב חייא מדפתי הוה מאותן מקומות שנהגו, וכיון דאית להו כרב דביד היורשים לפרעה כל זמן שירצו ולהפקיעה ממזונות דין הוא שתפסיד מזונות במחילת כתובתה, דאי לא תימא הכי מאי אהני אנשי יהודה בתקנתייהו כל אחת ואחת תמחול כתובתה ותהא ניזונית לעולם, אלא ודאי אינה ניזונית שהרי יכולים היורשים לומר לה אילו היינו חייבים לך כלום היינו פורעים אותך ולא תהיה נזונית, אף עכשיו אין רצוננו לזונך מה תאמר שנתן לך כתובתיך והלא מחלת אותה, הילכך דין הוא התם שתפסיד מזונות מה שאין כן הכא וכדכתיבנא, וזה נכון מפי רבינו נ"ר.
אמרי ליה זיל קבור או הב לה כתובה. הא אתיא שפיר כפשטה למאן דאית ליה דרבנן תקנו כתובה לארוסה והיינו דלא מדכר הכא שכתב לה כתובה, דאילו למאן דאמר דארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה, הכי הוה ליה למימר ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה כתובה, והא דאמר לה זיל קבור או הב לה כתובה משום דהוה סלקא דעתין דכי תקינו לה רבנן קבורה תחת כתובתה תחת עיקר כתובתה הוה דהיינו מנה מאתים, ואף על פי דאין אדם יורש ארוסתו, היינו שאר נכסים כגון נכסי מלוג דידה, אבל ירושה זו קא סלקא דעתיך דאי לאו משום דתקינו רבנן קבורתה תחת מנה מאתים שיהא חייב לפרוע המנה מאתים ליורשיה אחר מיתתה. ואסיקנא דאינו כן דאיהו לא נתחייב לה במנה ומאתים אלא אם כן תתאלמן או אם תתגרש הא לאו הכי מדינא פטור, דאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, הילכך קבורתה תחת עיקר כתובתה ליכא למימר דבלאו הכי בדין הוה דלית לה אלא תחת נדונייאתה קאמרינן, וכיון דאינו יורש נדונייאתה אינו חייב לקוברה. ואם תאמר כיון שהבעל יורש את אשתו למה להו למתקן קבורתה תחת ירושתה דהא פשיטא דהיורש קובר את המוריש. יש לומר, דאי לאו משום תקנה לא היה חייב לקוברה אלא בשיש שם ירושה, אבל היכא שאין שם ירושה כלל לא, אבל השתא דמשום תקנה היא אפילו אין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה.
<h2>דף נג:</h2>
רב תני עד דתלקחן. פירוש במתניתין. ולוי וכו'. תני במתניתין עד שתלקחן מאי איכא למימר דאף על גב דבגור קאמר, וללוי דתני במתניתין עד שתיבגרן מאי איכא למימר דאף על גב דאינסוב קאמר. ואסיקנא דבארוסה פליגי דרב סבר דמשנתארסה אבדה מזונותיה מן האחין, ולוי סבר דלא אבדה מזונותיה עד דתבגר, או עד שיגיע זמן דאוכלת משל בעל וכדאמרינן לקמן בפרק אף על פי [נ"ז ע"א] הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו. ופסק הרב אלפסי ז"ל כרב משום דקאי כתנא קמא דברייתא דקאמר עד מתי הבת נזונית עד שתתארס. וכתב ר"ח ז"ל דדוקא בשארסוה בנערותה, אבל כשהיא קטנה לא דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה כדי להפקיעה ממזונותיה וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל. וכתב הרב מורי הר"ש נ"ר דמסתברא אפילו ארסוה לדעתיה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכדתנן בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א] יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על גב דקיימא לן דפעוטות מתנתן מתנה כדאיתא בפרק הנזיקין [גיטין נ"ט ע"א] והוא הדין למחילתן, הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא. ומזונות ופרנסה כיון דאינן אלא מן הקרקע דהא קיימא לן כרבא דאמר [לקמן ס"ט ע"ב] הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה, אף מחילתה אינה כלום דמחילתה כמתנתה, מה מתנתה במקרקעי אינה כלום אף מחילתה בדבר שאין לה שעבוד אלא על הקרקעות אינה כלום, רבינו נ"ר. והאי טעמא סגי לדידן אליבא דהילכתא אבל לרב דאמר התם דאף פרנסה מן המטלטלין היא ומודה בההיא דיתומים שהשיאתה, אי אפשר למייתי עלה מהאי טעמא אלא משום דמסתמא אף על פי שהשיאה לדעתה לא מחלה אבל מוחלת פרנסה בפירוש או מזונות ודאי לדידיה הויא מחילתה מחילה. ומיהו אם הטעם שכתב רבינו נ"ר אמת לדידן אליבא דהלכתא אפילו מחלה בפירוש מזונות או פרנסה אין מחילתה מחילה ודבר זה צ"ע.
הכי גריס רש"י ז"ל [א"ל] רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, אמר ליה משמע לא שמיע לי אלא מסברא [לית] (אית) לה כיון דאירסה לא ניחא דתיתזיל, אמר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קים לה בגוה לא שדי זוזי בכדי. ופירש הרב ז"ל דאם יש לה מזונות מן האחין קא מיבעיא ליה דהא בהכי עסקינן, ואהדר ליה דמסברא לית לה מן האחין דכיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל דזילא ליה מילתא שתזון אשתו משל אחין אלא הוא זן אותה, ולפי פירוש זה כי אמרינן לקמן [נ"ז ע"א] דאינן אוכלות משלו אלא בהגעת זמן, הני מילי בשיש להן אב דהיכא דיש להן אב לא זילא ליה מילתא אם נזונות משל אב. ופירושו היה נכון אלא שאין גרסתו בספרים. והכי איתא לגירסא בכלהו סיפרי וכן היא גירסת הגאונים ז"ל, אמר ליה משמע לא שמיע לי אלא מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, ובאידך מסברא לית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי. ופירשה הרב אלפסי ז"ל בארוסה שנתאלמנה וקמבעיא ליה אם יש לה מזונות מיורשי ארוס או לא ובשכתב לה כתובה והגיע זמן ואכלה בחיי הבעל, כיון דאכלה בחיי הבעל אף לאחר מתתו אוכלת משום תנאי כתובה דכל יומי מיגד אלמנותיך קרינא ביה, ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל ונזונית היא מנכסיו. והקשה עליו הנגיד ז"ל מיהא דתנן [לקמן צ"ז ע"א] אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות, לא שנא הגיע זמן לא שנא לא הגיע זמן. ומיהו הא לא קשיא דההיא ודאי בשלא הגיע זמן הוא דבהדיא אשכחן בירושלמי [פ"ה ה"ג] דהיכא דהגיע זמן ניזונית היא לאחר מיתתו מנכסיו וכן הוא נמי בתוספתא [עי' פ"ה ה"ב], ואף על גב דמיבעיא לן לקמן [נ"ד ע"א] בבת ארוסה אם יש לה מזונות, משום דמספקא לן תנאין דכתובה אי חיילי עד שעת נשואין. הני מילי בשאר תנאין, אבל לגבי מזונות דידה כיון שנתחייב לה בימיו מזונות תו לא פקעי ואפילו לאחר מיתתו ניזונית היא מנכסיו. ומיהו פירושו אינו מחוור דאם כן מאי (שנייה) [שטיה] הכא. ועוד מאי האי דאמרינן מסברא לית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי וכי יהא חמור לו ממונו במותו טפי מבחייו, וכיון דבחייו זיין לה ולא חייש להא כל שכן לאחר מיתה. אלא הנכון כמו שפירש הנגיד רבינו שמואל הלוי ז"ל דביתומה שנתארסה הוא דקא בעי אם יש לה מזונות מן הארוס או לא ואפילו קודם הגעת זמן, כיון דע"י אירוסין שלו (דאמנזו לתיה) הפסידה מזונות מן האחין ואליבא דרב דקא בעי לה דסבר דארוסה אין לה מזונות מן האחין. ואהדר ליה דמסברא אית לה מזונות מן הארוס דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, ואיהו אהדר ליה דאדרבה לית לה דכיון דלא קים לה לא שדי זוזי בכדי, ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ולפי פירוש זה דוקא נתארסה עד שלא בגרה, אבל בגרה עד שלא נתארסה לא דהשתא לא מפסיד כלום בשביל ארוס דהא מעיקרא פסיד להו. וכן נראה נמי דלית לה עד שעת בגרות דהא לא פסדה טפי בשביל ארוס. אי נמי אפשר לומר דכיון שנתחייב במזונות נתחייב לעולם. ומיהו לפי פירוש זה ליכא חלוק בין נתארסה לאחר שנתיבמה לנתארסה קודם לכן דאפילו נתארסה בחיי האב יש לה מזונות מן הארוס אחר מיתת האב דהשתא בשביל ארוס הוא דקא מפסדה מזוני מן האחין וזה ברור.
בעי מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות. לפי מה שכתבתי למעלה דקטנה שנתארסה לא אבדה מזונותיה דוקא נתארסה אבל ודאי מכיון שנשאת אבדה מזונותיה, וקא מיבעיא ליה היכא שמיאנה שעוקרת הנשואין לגמרי אם חוזרת ונזונית משל אחין או דילמא מכיון שנשאת ואבדה מזונותיה שוב אינה חוזרת ואוכלת.
אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה. פרש"י ז"ל [ד"ה אלמנה] דאלמנה או גרושה מן האירוסין קאמר, דאם מן הנשואין לא הוה אמר דיש לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפילו ללוי בנשואין מודה וכדאיתא לעיל. והאי פירושה לא נהיר דהאי מתניתא כמאן אי כמאן דאמר דארוסה יש לה מזונות פשיטא, ואי כמאן דאמר דאין לה מזונות, האי אמאי יש לה דמכיון שנתארסה אבדה מזונותיה [ונראה] (ו)כמו שפירש ר"ח ז"ל דנתארמלה מן האירוסין בחיי אביה קאמר ואליבא דרב דאמר דארוסה אין לה מזונות, וקא משמע לן דאף על גב דארוסה אין לה מזונות, הני מילי בשנתארסה אחר מיתת אביה או נתארסה בחיי אביה ולא נתאלמנה עד לאחר מיתת אביה, אבל זו מכיון שנתאלמנה בחיי אביה הרי היא כאילו לא נתארסה כלל ויש לה מזונות מן האחין לאחר מיתת אביה. ואסיקנא דתנא קמא סבר דממאנת יש לה מזונות וקיימא לן כתנא קמא.
בעי רב שמעון בן לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה. דלא קרינן ביה ובנן נוקבן דהויאן ליכי מינאי ומשום יבם לית לה דלא אתני עמה כלום, או דילמא כיון דאי לית לה מראשון, תקינו לה רבנן משני אית לה. ונראה דוקא היכא דאיכא נכסים מראשון קמיבעיא ליה אבל היכא דלית לה מראשון כיון דאי אית לה משני אף בתה יש לה מזונות. וכתב רבינו נ"ר דדוקא בת היא דקא מבעיא ליה, אבל יבמה עצמה ודאי יש לה מזונות דאפילו תימא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון שפיר קרינא ביה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי כאלו נתאלמנה ממנו דמי, והיכא דלית לה מראשון כל שכן שיש לה מזונות דהא אית לה כתובה משני. ונראה לי נמי דדבר ברור הוא שיש לה כתובת בנין דיכרין דאף על גב דכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא קרי ביה ובנין דיכרין דיהויאן ליכי מינאי, מכל מקום כיון שיבם זה קם תחת אחיו ולא יהא כחו יפה מכח אחיו ומה הוריש לו אחיו כל זכות שתבא לידו, וכיון שכן מה אחיו לא היה זוכה בנכסיה אלא על מנת שירשוה בניה אף זו אינו זוכה בנכסים אלא על תנאי זה והאיך יזכה בהם יבם בלא שום תנאי וכי יכול למימר אם אני יורש אשתי איני קובר הא נמי להא דמיא כנ"ל.
בעי רב אלעזר בת שניה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני. ודוקא בת הוא דקא מיבעיא ליה, אבל איהי פשיטא דלית לה מזונות, וכן נמי פשיטא דלית לה כתובת בנין דיכרין, דכתובת בנין דיכרין הוא שהבנים יורשים מה שיש לה, וכיון דאיהי לית לה כלום מה יירשו בניה, ואף על גב דאית תוספת ונדוניא וכדאיתא לקמן [ק"א ע"א] דלא מפסדא אלא מנה ומאתים, אפילו הכי, בנין דיכרין אין יורשים נדונייתה ולא תוספות דתנאי כתובה אחר עיקר כתובה גרירי. וכיון דלית לה עיקר כתובה כמי שאין לה כתובה כלל דמי, ולא ירתי לה בנין דיכרין רבינו נ"ר.
<h2>דף נד.</h2>
בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני. הא דאמרינן הכא כיון דאית לה כתובה, משמע דארוסה אית לה כתובה מסתמא וכמו שכתב רש"י ז"ל למעלה [מ"ג ע"ב ד"ה ומגבא]. ומיהו בהא דאמרינן כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין משמע לכאורה דלית לה כתובה עד שעת נשואין אבל כבר נשמר רש"י ז"ל מזה שפירש, או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן למיכתב כתובה עד שעת נשואין, כלומר, דאף על גב דאית לה כתובה משעת אירוסין כיון דלא כתבי לה אלא בנשואין, עקרה משום נשואין הוא ולא חייל תנאה דידה אלא מנשואין ואילך. ואיכא לפרושי, דהכי קאמר, או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת, כלומר, עד שעת נשואין דעקר תקנתא משום נשואין הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא תהיה בעילתו בעילת זנות ולא עקר לא תקינו לארוסה אלא כי היכי דלא ליפוק בכדי, וכיון דעיקר תקנתא דכתובה אינו אלא משום נשואין, ואפילו לענין גוביאנה אינה גובה אלא מנשואין ואילך, אף תנאי דכתובה לא חיילי אלא מנשואין ואילך. ונראה דהוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דיכרין.
בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות, ואמרינן דאליבא דרבנן קא מיבעיא לן דאמרינן דיצא כסף קנסה בכתובתה, ודוקא לענין הבת הוא דקא מיבעיא לן, אבל איהי פשיטא דלית לה דכיון דאמרינן דיצא כסף קנסה בכתובתה הרי היא כאילו נפרעה מכתובתה ואחר שנפרעה אין לה מזונות.
תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה, פירשו בו הראשונים דהיכא דאין לו בית שתוכל לעמוד שם לפי כבודה שהיורשין שוכרים לה בית לפי כבודה בירוש' [הי"ג] וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, ומיהו מן הגמרא שלנו אינו נראה כן דאם כן מאי האי דקאמר אבל מזוני אית לה ומר בר רב אשי דאמר אפילו מזוני נמי לית לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דאיפשר לדחוק לפי דברי הראשונים, דהכי קאמר, אבל מזוני אית לה, כלומר, מזונות שלמים דלא יהבינן לה מזונות לפי ברכת הבית, דלא דמי לאותה ששנינו [להלן ק"ג ע"א] יכולים היתומים לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות, דהתם הוא שיש להם בית לפי כבודה אלא שהיא אינה רוצה לעמוד עמהם, אבל הכא שאין להם בית שתעמוד שם לפי כבודה לא הפסידה מזונותיה ויש לה מזונות שלמים. ומר בר רב אשי אמר מזוני נמי לית לה, כלומר, מזונות שלמים אבל מודה הוא דאית לה מזונות לפי ברכת הבית. ולית הלכתא כמר בר רב אשי ומזונות שלמים יש לה. ואינו מחוור דאין במשמע דבהא פליגי, ועוד דאם כן הכי הוה ליה לרב יוסף למימר אפילו הכי מזוני אית לה, ולא הוה ליה למימר אבל מזוני אית לה. והמחוור שבשמועה זו מה שפרש"י ז"ל, שפירש דוקא בביתי ולא בביקתי לומר דהיכא שיש לו בית נותנים לה בית לפי כבודה, אבל היכא שאין לו אלא בית צר וקטן מהכיל שם האלמנה והיתומים, יכולים היתומים לומר לה לכי מאצלנו ואין חייבין לשכור לה בית. ורב יוסף בביתי יתירא קא דריש דתרי בביתי כתוב בכתובה, ודריש בביתי יתירא להכי, ומאי דקאמרינן אבל מזוני אית לה לומר דלא תימא דתנאי מזונות קשור בתנאי בית דין, וכל היכא שאתה קורא את תהא יתבא בביתי תהא קורא נמי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך, הא לאו הכי לא, דתרי תנאי נינהו ואין קשורין זה בזה. ומר בר רב אשי סבר דמזוני לית לה דכיון דתנאי בביתי בטל אף תנאי מזונות בטל ולית הלכתא כמר בר רב אשי. ורב יוסף דריש הא מבביתי דריש נמי מבבית דהיכא שנשתמשה במדור נכבד בחיי בעלה שאין נותנים לה היורשין מדור אחר וכדתניא לקמן בפרק הנושא [ק"ג ע"א], תנו רבנן משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי. תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי דלרב יוסף משמע ליה בביתי תרתי שאם יש שם בית שתוכל לדור עמהם שם ברווחא שדרה עמהם ואינם יכולים לתת לה בית צר וקטן, ואם הבית צר וקטן שאינה יכולה לדור עמהם אינה דרה שם דבביתי קאמר לה ולא בביקתי ואין היורשין חייבין לשכור לה בית, זהו מה שנראה מגמרא דילן דהיכא שאין שם בית ראוי שאין היורשין שוכרין לה בית וכמו (שמשמע) [שנראה] ממה שפרש"י ז"ל, אבל לא כן דעת הראשונים, וכן הוא בירושלמי בהדיא דהיורשין חייבין לשכור לה בית דגרסינן התם [בפרקין הי"ג] רב זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרבי אמי בר פפי, לא היה שם בית מאי, אמרו ליה שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתתא הות פורנא עשרים דינרין והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין, אתא (רב חנינא) [עובדא] קומי רב חנינא אמר או יתבון לה ביתא או יתבון לה עשרים דינר. אמר רב מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינר כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים. ופירושו, לא היה שם בית מאי, כלומר מי אמרינן דחייבין לשכור לה בית, או דילמא בביתי דוקא קאמר ולית לה בית, וכיון שכן חייבין לשכור לה בית. ואמר ליה היורשין שוכרין לה בית, והא פליגא אדרב יוסף דגמרא דילן, והא דקאמר מכאן ואילך היא אומרת קרקע, יש שפירשו דבדבר אחר קא מיירי, והכי קאמר, מכאן ואילך אם תובעת כתובתה והיא אומרת שרוצה להפרע מן הקרקע שיחדו לה בכתובתה שדרכן היה ליחד לה קרקע בכתובתה, וכגון שלא היה שוה הקרקע כנגד כל כתובתה, והם באים לסלקה בדמי הקרקע לבד, והיא אומרת שתקח הקרקע בכל כתובתה, הדין עם היתומים ואין נותנים לה אלא דמי הקרקע לחוד ותו לא, כהדא חדא אתתא הות פורנא עשרים דינר, כלומר, [היתה] כתובתה של עשרים דינר לפרוע מכתובתה עשרין דינר, והות תמן חד ביתא טב עשרין דינר, כלומר, ולא נשאר מבעלה אלא בית אחד שהיה שוה עשרה דינר, ואתא עובדא קומי רב חנינא ואמר או יתבון לך ביתא או יתבון לך עשרים דינר, שכיון שהיא רוצה לקחת הקרקע זה בכל כתובתה, או יתנו לה כל כתובתה או יתנו לה בית זה, ואמר להם רב מונא שאין להם לעשות כן דכיון דאין הבית שוה אלא עשרה דינר כאילו אין לה כתובה אלא מעשרה דינר ויכולים הם לסלקה בדמי הקרקע לבד, ואין לתת להם יותר אף על פי שהיא רוצה לקחת הקרקע בכל כתובתה כך פירשוהו. ואינו נכון כלל משום דקשיא האיך אסיקו דיכול לסלקה בדמי הקרקע, ואמאי אינה יכולה להעלותו כמה שתרצה. ויש מפרשים בענין אחר מכאן ואילך היא אומרת קרקע, כלומר, שכרו לי אתם שאין אני טורחת, אין שומעין לה בהדא דההיא איתתא הות פורנא דעשרין, כלומר שכתב לה הבעל שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין, והיה בית אחד ושכר לפי כבודה בעשרים דינרין, והיתה אומרת להם או תנו לי עשרים או טרחו לי אתם ושכרו לי, ודן רב מונא שאין להם לטרוח אלא נותנים לה עשרה דינרין שבית ראוי לה ושכר בכך והיא תשכור לעצמה כן פירש הרמב"ן ז"ל, וכתב זה הפירוש אמת. ואפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שהיורשין צריכים למכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולן, דכל מקום שהיורשין דרין זה הוא ביתי, אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כלם אינו במשמע שידחו הם מפניה ולא שישכרו משום היא בלחוד, והילכך אין לה. כך נראה לומר לפי גמרתנו אע"פ שאין כן דעת הגאונים ז"ל אע"פ שפירשוהו בענין אחר ואע"פ ששם מפורש ששוכרין לה בית, מגמ' דילן לא משמע הכי וכדכתי' לעיל, וכיון שכן אנן אגמ' דילן סמכינן ואין שוכרין לה בית זהו דעת רבינו זה בזה, וכן נראה דעת רש"י ז"ל וכמו שכתבנו למעלה.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא [כו'] יש מי שפירש דלא מפיק תבעוה לינשא וניפייסה, דהא משמיה דשמואל אמר לה [עי' תוס' ד"ה לית]. ואינו מחוור, אלא ודאי אפילו תבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה כלל, וכן מוכח בירושלמי. והא דאמרינן דתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. וכן נמי מכרה כל כתובתה, ומשכנה כל כתובתה, אבל מקצתה לא, דלא קיימא לן כר' שמעון דאמר דלא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. וכי תימא כיון דקיימא לן דמקצת כסף ככל כסף מגרע גרע משכנה כתובתה מנפרעת ממקצתה דיש לה מזונות משום מה שנשאר, ואיכא למימר דאין הכי נמי, דכיון דשעבדא לכולא כאלו נפרעת מכלה דמי.
והא דאמרינן דאבדה מזונותיה בשתבעה כתובתה, אמרינן בירושלמי [להלן פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי, הא מן האונס לא, כהדא ארמלתא דר' אבדימוס רמון בה (אמרינן ליה) [אמרו לה] ר' בא בר כהן בעי לך, תבעה פורנא ואבדה מזוני, מן (דאתי בעון) [דאיתידעין] מילא אעילון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונה. שמעי' דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דזו כבר נתפייסה ואפ"ה אהדרה למזונהא.
איתמר רב [אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל] אמר הלכה כאנשי גליל. וקיימא לן כשמואל דכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל אע"פ שיש חולקין בדבר, ואע"ג דבעי' עד היכן היא נהרדעא, משום דנהרדעא מבבל הוה שנהגו כרב, הוצרך לומר עד היכן הוא. והכי תניא בהדיא בתוספתא [פ"ד ה"ו] ושאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים. ובירושלמי [פי"א ה"ב] ר' אבהו אמר קיסרין כיהודה, ושאר הארצות כירושלים.
אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין. וקיימא לן כרב דאע"ג דריהטא דמתני' דערכין [כ"ד ע"א] כוותיה דשמואל, כי מעיינת בה שפיר הלכתא כותיה דרב, מאי טעמא דכי אקני לה אדעתא דמיקם קמי', אדעתא דמישקל ומיפק לא אקני לה. כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא באלמנה שמין מה שעליה, אבל בגרושה לא דאיהי לא נפקא אלא דאיהו הוא דמפיק לה בעל כרחה. והאי דיוקא ליתא דאנן אדעתא למישקל ומיפק קאמרי', ומה לי גרושה ומה לי אלמנה, דאלמנה נמי לא מפקה מדעתה ומשמיא הוא דמפקי לה בעל כרחה. ועוד דגרושה נמי איהי ודאי נפקא, דאי לא דאיהי מצערא ליה לא הוה מגרש לה. הילכך בגרושה נמי שמין מה שעליה וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל.
וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושין או כיוצא בזה אמרינן דמשקל ומיפק לא אקני, אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה, ולא שייך האי טעמא דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ונפל ביניהון אוסיא מי איכא למימר דלא הויא מתנה הא ודאי לא. ותדע לך נמי דהא איכא מאן דאמר התם בבא בתרא [נ"א ע"ב] במתנה קנאה והבעל אוכל פירות, ואם איתא להאי סברא דאפילו במתנה אמרינן דאדעתה למשקל ומיפק לא אקני לה, א"כ מה נתן לה שהרי בחייה אוכל פירות, ואם תתאלמן או תתגרש הרי חזרה מתנתו אלא ודאי כדפרישנא.
<h2>דף נד:</h2>
אמר רב יוסף רוחא ליתמי. והוא הדין נמי היכא דזל חמרא או דאיקר נדוניא דפסידא ליתמי.
והא דאמרינן לדידי מיפרשה לי מיניה דר' יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות, במזונות קוצץ לה מזונות. לא תיקשי לך ההיא דאמרינן בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] דליכא חלוק בין אמר הבו לה ארבע מאה זוזי לכתובה דבתראי ובין אמר הבו לה ארבע מאה זוזי בכתובתה דבתראי, דהתם הוא משום דמדכר לכתובתה, דלכתובתה משמע לכתיבת כתובתה, וכיון כן מה לי ארבע מאה זוזי לכתיבת כתובתה או הבו לה ארבע מאה זוזי בכתיבת כתובתה הכל אחד, וארבע מאה זוזי דאינון מאתים הא אמר לדידהו דאורחייהו למיכפל וכדאיתא התם, אבל הכא ודאי איכא הפרישא בין למזונות בין לבמזונות.
אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. משמן של הגאונים ז"ל אמרו שאין תוספת צריך קנין ובאמירה בעלמא קניא ליה וכדאמר [להלן ק"ב ע"ב] רב גדל גבי עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה, ובירושלמי [בפרקין ה"א] אמרו דאפילו אחר נשואין נקנה באמירה. ופירשו דטעמא משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה, ומקשי' ויכולה היא [וכו']. ופרקי' מעיקה ליה (ומשבת) [ומשבק], וכלי האי לא אשכחן בגמ' דילן וצ"ע.
מתניתין ר' יהודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה. ואיכא מאן דאמר דלאו דוקא אלא הריני כאלו התקבלתי קאמר, דאם כתבה לו התקבלתי, כיון שלא קבלתם חייב הוא להחזירם לה בדיני שמים, ואין צריך לזה דכיון דכתבה ליה התקבלתי אע"פ שלא כתבה ליה הריני כאילו התקבלתי מחול, דיש בכלל לשון זה מחילה ופטור מדיני שמים. והא דנקט ר' יהודה גבי בתולה התקבלתי (ממנה) [ממך מנה] וגבי אלמנה חמשים זוז, לאו בדוקא נקיט לה דה"ה אפילו פחות מכן, וכן הוא בירושלמי [בפירקין ה"ב] דגרסינן התם ומי סבר ר' יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים זוז ולכתוב כן משעה ראשונה אלא כפוחת והולך כלומר לאו בדוקא קא נקיט ליה אלא כפוחת והולך ולכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא נתקבלתי ממך כך וכך.
גמ'. מהו דתימ' קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל. מהאי לישנא משמע דאפילו אם רצה לבלול ולערב התוספת עם העקר קאמ' דרשאי וכגון דכתב (נקיטנא) [ויהיבנא] ליכי מהר בתוליכי, או מהריכי אלפא זוזי דבהא הוא דאיכא משום שלא לבייש את מי שאין לו, כיון שלזו כותבין מהר אחד (מלאו) [ולזו] מהר אחר, אבל אם כותב תוספת בפני עצמו מאי שלא לבייש את מי שאין לו איכא, אטו אילו בעי למיתב[ינה] מדיליה לא מצי יהיב, אלא ש"מ כדפריש', וכן כתבו הגאונים ז"ל הלכך שמעינן מהא שאם רצה לרבות בעיקר הכתובה רשאי ואין (תובעין) [מונעין] בכך למי (שכח) [שבא] לעשות כן.
מסייע ליה לר' איבו [א"ר ינאי] דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. פי' ותוספת נמי הרי הוא ככתובה. ואיכא מאן דאמר דדוקא תוספת ושאר תנאין דכתובה הם ככתובה, אבל נדוניא לא, וליתא דנדוניא ודאי בכלל כתובה היא וכתובה שמה בכל מקום וכדאמרינן בפרקין דלעיל [מ"ח ע"ב] אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה, ומנדונייאתה קאמר. וכן נמי קבורתה תחת כתובתה ומוכח לעיל [מ"ז ע"ב] דתחת נדוניא היא וכדכתי' לעיל וכן הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דבתראי [ב"מ ק"ד ע"ב] הילכך נדוניא ודאי בכלל כתובה היא.
למוכרת ולמוחלת. שאם מכרה ומחלה כתובה [סתם] הכל בכלל עיקר. ותוספת ונדוניא ולכתובת בנין דכרין נמי נדוניא ככתובה היא וכל עיקר הנדוניא תקינו לה כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומורדת נמי הא מוכח לקמן [ס"ג ע"ב] דמפסדת נדוניא. וכן עוברת על דת מפסדת נדונייאתה מה שאינו בעין, אבל מה שהוא בעין לא דאפילו זינתה לא הפסידה אותם וכדאמרינן [ק"א ע"ב] אם היא זינתה כליה מי זינו. ומיהו לאו לכל הני דקא אזיל ומני נדוניא ככתובה דאיכא דבנידוניא לא הוי הכי דינא, דהא נדוניא חוב הוא וגובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה. וכן נמי לא הוי מן הזיבורית אלא מן הבינונית, ומיניה דידיה לא יפרע מן הקרקע אם יש לו מעות. והא דאמרי' למאי נפקא מינה. אתוספת קאי כלומר למאי נפקא מינה אם תוספת ככתובה ופירש דכל הני דיני דקא חשיב נפקא מינה.
למורדת. לומר שפוחתין לה מן התוס' כשם שפוחתין לה מן הכתובה. ונפקא מינה לרבותי' דאמרי לקמן [ס"ג ע"א] דהפסידה כל כתובתה אחר שהכריזו עליה ארבע שבתות אבל לת"ק דמתני' דאמר דפוחתין לה עד כנגד כתובתה לאו נפקא לן מידי, דלאו דוקא עד כדי כתובתה קאמר, (דה"ק) [דה"ה] דפוחתין מנכסי מלוג דידיה וכדבעינן למימר לקמן [ס"ד ע"ב], וכ"ש דלא נפקא לן מידי לר' יוסי דאמר התם לעולם הוא פוחת והולך, ואפילו אם תפול לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה וכדאיתא לקמן.
לפוגמת. פרש"י ז"ל דכשם שאם פגמה עקר הכתובה אינה נפרעת אלא בשבועה, וכדתנן בפרק הכותב [פ"ז ע"א] לא תפרע אלא בשבועה, ה"ה נמי אם פגמה תוספת ואמר' שקבלה דינר (בשם) [לשם] פרעון מן התוספת אף זו פגימת כתובתה, ואם טוען [ה]בעל התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה. כלומר דלא תימא דאינה נשבעת אלא על התוספת שהיא פוגמת אותו, אבל על הכתובה שאינה פוגמת לא דכשני דברים דמי קמ"ל. ור"ח ז"ל פי' לומר שאם פגמה עקר כתובה הרי הוא כאילו פגמה תוספת ואינה נפרעת אף מן התוספת אלא בשבועה, דלא תימא דעיקר ותוספת שני דברים חלוקים הם ופגם זה לא הוי כמי שפגם זה.
לתובעת. פרש"י ז"ל, דכשם שאמרו התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, ה"ה נמי אם תבעה תוספת בב"ד שאין לה מזונות. ואינו מחוור דהא קיימא לן דמקצת כסף ככל כסף, ואפילו נפרעה מקצת כתובתה יש לה מזונות משום מה שנשאר, וכדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת [צ"ח ע"א] גבי ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה דלית דחש לה דהא דר' שמעון דאמר דמקצת כסף ככל כסף לא אמרינן. ויש מתרצים דהתם הוא בתוספת, כלומר שאינה תובעת כלום לב"ד דהתם הוא דאמרינן דמקצת כסף ככל כסף ונזונת בשביל מה שנשאר לה, אבל תבעה בב"ד מקצתה לאו ככל כסף הוא, דכיון שהעיזה פניה לתבוע כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותה היא, ואינו מחוור. ויש מפרשים לתובעת שאם תבעה עיקר כתובה יש לה מזונות משום התוספת דלא תימא דתוספת כחוב אחר דעלמא הוא, וכיון שנפרעה מעקר כתובתה אין לה מזונות קמ"ל דתוספת הרי היא כעקר כתובה ונזונת בשביל התוספת. ואין הלשון מתיישב לפי זה דלתובעת משמע שהדין בשביל התביעה, ולפי פי' זה אינו אלא בשביל מה שלא תבעה ואם כדבריהם היה לו לומר לניזונת. והנכון דאם תבעה כתובתה בב"ד סתם הרי היא כאילו תבעה הכל עקר ותוספת ואבדה מזונותיה.
<h2>דף נה.</h2>
לשבח דקיימא לן שאין אשה גובה כתובתה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ואפילו בשבחא דממילא, וה"ה לתוספת. מה שאין כן בחוב דאחר דעלמא שגובה את השבח אם הוא שבח דממילא, אבל שבח דמחמת הוצאה לא מיורש אלא מלוקח משום שכך כתב לו מוכר ללוקח וכדאיתא בפ"ק דבבא מציעא [ט"ו ע"א].
ולשבועה. פרש"י ז"ל לכל מילי שחייבת לישבע על כתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, תוספת נמי בעי שבועה ע"כ. ואינו מחוור דמאי שנא תוספת אפילו בכל חוב דעלמא הכי דינא ולמה אמרו דלכתובה דמי לחוב אחר דעלמא דמי. ויש מי שפי' לשבועה שאם נשבעה סתם שלא נפרעה מכתובתה אפילו התוספת במשמע. ואין הדין הזה אמת דכל הבא לגבות בשבועה צריך לפרש כדי שלא יהא מורה הוראה לעצמו. ואפשר לשבועה שאם פטרה סתם מן השבועה מן הכל פטרה ואינה צריכה לישבע על התוספת. והנכון שאין משביעין אותה על התוספת אלא חוץ לב"ד ומדירין אותה בב"ד כמו שעושין בעקר כתובה וכדאיתא בגיטין [ל"ד ע"ב].
ולשביעית. פרש"י ז"ל דכשם שאין שביעית משמטת עיקר כתובה מפני שהוא תנאי ב"ד אלא א"כ פגמה וזקפה, ה"ה נמי לתוספת שאין שביעית משמטתו, [ואינו מחוור כצ"ל ע"פ חי' הרשב"א] דמאי שנא כתובה ותוספת ה"ה בכל חוב אחר דעלמא כי האי גוונא שהוא מתחייב לחברו מעצמו שאינו משמט דבמלוה הדבר תלוי וכדאיתא התם [שביעית פ"י מ"א] ואפילו הקפת החנות אמרו התם בשביעית דאינה משמטת לרבנן, וקיימא לן כותייהו, ותנן נמי התם האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אינן משמיטין, ותנן נמי שכר שכיר אינו נשמט, אלמא דבמלוה הדבר תלוי, והא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט דמשמע דאע"ג דלאו מלוה הוא משמטי, אוקימנא (בתוס') [בירושלמי שם] כר' יהודה דאמר התם דהקפת החנות משמטת, אבל לת"ק אינו נשמט. והנכון כמו שפירשו ר"ח ז"ל ורבי' אלפסי ז"ל לומר דאמרי' דכתובה אינה משמטת אלא עד שתפגום ותזקוף וכדאיתא בפרק המביא תניין [גיטין י"ח ע"א] אם פגמה כתובה לבד וזקפה הכל הרי הוא משמט דהרי הוא כאילו נפגם אף התוספת.
ולגבות מן הקרקע. פי' ואפילו מיניה דידיה, דאי מיתמי פשיטא דהא בכל חוב דעלמא הכי הוא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אלא מיניה דידיה קאמר דכתובה אפילו מיניה דידיה אינו גובה אלא מן הקרקע וכדמוכח בקידושין [ס"ה ע"ב] ובנדרים [ס"ה ע"ב] וכדכתי' שם בקידושין [בחדושי] בפרק האומר בס"ד.
וכל זמן שהיא בבית אביה. פי' דנפקא מינה למאי דתנן לקמן בפרק הנושא [ק"ד ע"א] דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, ומכאן ואילך לא דמחלה לה, וכי היכי דאין לה כתובה מכאן ואילך, ה"ה דאין לה תוספת והכל נמחל, מה שאין כן בחוב אחר דעלמא שאינו מחול לעולם אע"פ שעמד כמה שלא תבעו.
אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה. מיהא משמע דלית לן סברא דירושל' [בפרקין ה"א] דתוספת נקנה אחר נשואין באמירה בעלמא, דא"כ אפילו לא קנו מיניה אמאי צריך לאימלוכי ביה. ומיהו אם נקנה באמירה בשעת נישואין מיהא ליכא ראיה דלא.
והא דאמרי' קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה, לאו משום דלא מצי מהדר ביה כשטרא, דודאי מצי מהדר ביה וכדמוכח בקידושין [כ"ז ע"א] וכדכתי' התם בס"ד. והכי דייק נמי לישנא דלא צריך, משמע דאי נמלך ביה דבידו הוא למהדר ביה. ומיהו מסתמא לא חיישינן להכי, כיון דמגופה של קרקע קנו מידו דכיון דלא אפשר למהדר מגופה של קרקע, לא חיישי' דהדר ביה משטרא, אבל לאיקנו מיניה צריך לאימלוכי ביה דכיון דאפשר ליה למהדר אפילו מגופה דארעא חיישי' דילמא הדר ביה. ואי' מאן דפריש דחיישי' להכי (בדלא) [מדלא] אמר להם כתובו לה עד עכשו אלא שאמר להם בשעת האירוסין כתבו לה כן בשעת הנישואין דכיון שגלה בדעתו שאינו רוצה שיכתבו לה מעתה חיישי' דילמא הדר ביה, אבל באומר כתבו לה עכשו אינן צריכין להמלך בו דסתמא [לא] הדר ביה, [ואי] (נמי) הדר ביה איהו הוא שצריך לרוץ אחריהם דהא מידע ידע דכותבין ונותנין דחזקה שליח עושה שליחותו הראב"ד ז"ל, וצ"ע.
<h2>דף נה:</h2>
הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. התם במסכת דמאי תנן [פ"ד מ"א] דתרומת מעשר של דמאי שהופרשה וחזרה למקומה אוסרת החולין משום מדומע, ואמר ת"ק דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. כלומר שואלו לעם הארץ אם הוא מתוקן ואוכלו על פיו, דעם הארץ חמיר ליה שבת לענין מעשר ואימת שבת עליו ולא משקר, ור' שמעון שזורי אומ' דאפילו בחול שואלו ואוכלו על פיו, דכשם שא[י]מת שבת עליו, כך אימת דמוע עליו, דכיון דחזי דמדומע הוא לא משקר. והינו דאזיל בתר אומדנא, וטעמא דמהימן משום אומדנא הוא דאמדי' לדעתי' דמשום דמוע הוא חמור לו לא משקר. ואסיקנא לגבי תוספת דהלכה כר' אלעזר בן עזריה דאמ' דאם כתב לה תוספת מן האירוסין אינה גובה אותו, שלא כתב לה תוספת זה אלא על מנת לכונסה.
<h2>דף נו.</h2>
בעי' ר' אבין [לפנינו רבין] נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו. חבת חופה קונה, כלומ' תוספת. או חבת ביאה קונה. ופשיטנא דחבת חופה קונה מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשון, ואי חיבת ביאה קאמ' ביאת לילה הראשון איתא מכן ואילך ליתא, ואע"ג דקשיא נמי חופה בלילה איתא ביממא ליתא, הא פרישנא לה.
והא דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופירשה נדה, ולא איבעיא ליה פירשה נדה ונכנסה לחופה כבר פירשתי הטעם בריש מכילתין [ד' ע"ב] ולאו משום דנדה אין חופתה חופה וכמו שדקדקו מכאן מקצת המפרשים ז"ל וכדכתי' לעיל בריש מכלתין בס"ד.
גמרא. וסבר ר' יהודה כותבין שובר ורמינהו מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף, ר' יוסי אומר יכתוב לו שובר. אע"ג דבמתני' מדעת שניהם כתבי ליה, ומדעת שניהם ליכא מאן דאמר דאין כותבין שובר, מ"מ ר' יהודה תקוני מתקן היכי עבדי, ואם איתא דסבר דאין כותבין שובר לא איבעי ליה למימר הכי. ואי קשיא לך ומאי קושיא והא קימא לן דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר והכא לא אפשר הוא דמאי אמרת ליכתוב ליה מעיקרא מאתים ולמחול מנה ויחליף ויעשה שטר אחר ממנה הכא לא אפשר דאפ"ה גובה היא למאתים כלהו ואפילו במקום שכותבין כתובה לדעת הגאונים ז"ל דסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין, לדידן דאמרינן דהיכא שכתב לה כתוב יכול למטען פרעתי, היינו כשידוע שכתבו לה כתובה שלימ' לגמרי, אבל הכא אע"ג דליכא בכתובה דידה אלא מנה לא מפסדה בהכי דלא יכיל למימר היא מחלה לי מקצתה או פרעתיה לה, דאיפשר לה למימר דאיהו הוא דלא בעא למכתב לה טפי ועליו להביא ראיה שכתב לה, ואי לא [לא] מהימן למי' דאיהו מחלה ליה מקצתה. וי"ל דמ"מ אי ס"ל לר' יהודה דאין כותבין שובר לא היה אמר דלכתוב לה שטר של מאתים ושתכתוב היא לא התקבלתי (ממנה) [ממך מנה], אלא היה לו לומר שלא תעשה לו שטר מעיקרא אלא ממנה, ושתכתוב היא לא התקבלתי מן המנה האחר, ואע"ג דהיכא דאירכס תבריה יכלה למתבע ליה כל כתובתה בכתובה זו אע"פ שאינה אלא של מנה וכדכתי', או דכביש לה ותתבענו בלא כתובה לדעת הגאונים ז"ל, מ"מ אי סבירא לן דאין כותבין שובר עבדי' מאי דאיפשר ולא כתבי' לה כתובה ממאתים דטפי קילא לה מילתא למתבעיה בכתובה שלימה אי מירכס תבריה, מלמיתבעה בכתובה זו שאינה (אליו) [אלא] ממנה או בלא כתובה כלל, והילכך אי סבירא לן דאין כותבין שובר עבדינן מאי דאפשר ומדלא אמ' הכי שמעינן דסבר דכותבין שובר.
ופריק א"ר ירמיה כששוברתה מתוכה. כלומר וכתב ליה נמי תברא אחרינא דאי לא אכתי יכלה למיכבש שטר כתובתה ותבעה ליה לכל כתובתה לדעת הגאונים ז"ל דסברי דאינו נאמן לומר פרעתי ואפילו במקום שכותבין כתובה. ולדידן נמי היה צריך להביא ראיה שכתב לה כתובה אלא ש"מ כדפריש' מפי רבי' נ"ר.
טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא. ליכא לפרושי דשני ליה בין כתיבה לבעל פה לומר דמחילה בכתב מהניא טפי ממחילה על פה. וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן [נ"ז ע"א] דהא ליתא דמחילה אע"פ שהיא בשטר לאו מדין השטר הוא דמהניא, דשטר אינו אלא לראיה בעלמא. ועיקר המחילה בדבור בעלמא נעשית, וכיון שכן מה לי בכתב מה לי בעל פה, הא ודאי לא שני לן במחילה בין בכתב לעל פה אלא לענין כתיבה בלבד אבל ודאי בין הכי ובין הכי מהניא וזה ברור. אלא הפי' טעמא דכתבה ליה התקבלתי, כלומר דמשמע דמעיקרא נתחייב לה במאתים ואחר כך מחלה לו על המנה, דמדין מחילה בלחוד הוא דמהנה. אבל על פה, כלומר ומשום תנאי (לה) [לא] דאם איתא דאפשר להתנות עמה מתחילה שלא יכתוב לה אלא מנה למה ליה למיתני והיא כותבת לו התקבלתי, ליתני הכי רצה פוחת לה מכתובתה. וא"ת כדי שלא תכפור לו, לית ליה לתנא למיתני אלא דינא הכי, אלא ודאי מדנקט כותבת לו התקבלתי, משמע דדוקא במחילה הוא דמהנה, אבל בתנאה לא. והינו דקא מקשי ליה מתנאי הא שמעינן ליה לר' יהודה דבדבר של ממון תנאו קיים ומאי שנא הכא שאין תנאו קיים. ואסיקנא דמשום חזוק הוא שעשו חכמים לדבריהם כדי שלא לעקור תקנתם שתקנו לה מאתים.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל. פי' אע"ג דאמר לה על מנת וכפליה נמי לתנאיה, דהא בעי ר' מאיר תנאי כפול, אפילו הכי אמרינן דהיא מקודשת. וטעמא דמילתא משום דכל תנאי שאי אפשר לו להתקיים משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא, (ד)לא אלים לבטולי למעשה ואינו אלא כמפליגה בדברים והמעשה קיים. וכדאמרינן [גיטין פ"ד ע"א] גבי הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע דכיון דאי אפשר להתקיים אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר.
והא דא"ר יהודה בדבר של ממון תנאו קיים [לא למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים] דהא קימא לן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל גבי על מנת שלא ישמיטנו שביעית [ב"מ נ"א ע"א]. וקיימא לן נמי בהא כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים. אלא טעמא דר' יהודה הכא משום דעמה הוא דקא מתנה הכי, שמה שיש לה עליו מן הדין שיהא בטל, והינו לישנא דעל מנת שאין לך עלי, ולא על מנת שלא אתחייב בשאר כסות ועונה דהא לא אפשר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל כשמתנה עמה שלא יהא עליו כזה הוא דקיים, משום דמעכשיו היא מוחלת לו זכות הממון שיש לה עליו דומיא דעל מנת שלא תשמיטנו בשביעית דמהני. ור' מאיר סבר דאין לך עלי דין שאר כסות ועונה קאמר, ואי אפשר שלא יהא עליו דין זה, ומתנה על מה שכתוב הוא ותנאו בטל, וקיימא לן כר' יהודה.
והא דאמר ר' יהודה בדבר של ממון תנאו קיים. איכא מאן דאמר דאשאר וכסות קאי, אבל עונה לאו דבר של ממון הוא. ור"ח ז"ל פי' דאפילו עונה הוי דבר של ממון דיכולה היא למחול הנאתה, ודבר של ממון מיקרי. וכן הוא בירושלמי [ב"מ פ"ז ה"ז]. ולפי זה מאי דקאמר ר' יהודה בדבר של ממון תנאו קיים, לאו הכא קאי דא"כ לא הוה ליה למימר אלא ר' יהודה אומר תנאו קיים, אלא לאפוקי בעלמא בדבר שאינו של ממון דמודה הוא דאין תנאו קיים, נקט האי לישנא.
<h2>דף נו:</h2>
וקימא לן מאי כותב אומר. פי' ולא משום דאיכא הפרישא בין אומר לכותב וכדפרישית, אלא משום דאי לא פרישו לן דכותב דמתני' אומר הוא, הוה אמינא דכותב לישנא דהקנאה הוא, ובקנין ונותן קאמר אפילו בנשואה קא מיירי דאפילו בנשואה מהני בהאי לישנא כיון דאיכא קנין, דהא אשכחן בכמה דוכתי לישנא דהכותב דבעי למימר הנותן וכדאמרינן הכותב נכסיו לבניו דבעי למימר הנותן, והכותב נכסיו לאשתו, אבל השתא דפרישו לן דמאי כותב אומר ידענא דתנאי בעלמא הוא, וכיון שכן ליכא היפרישא בין כותב לאומר וכדפרישנא, והתם [לקמן פ"ג ע"א] מקשי' וכיון דהכי הוא היכי מהני, ואוקימא בכותב לה ועודה ארוסה.
ודאי דדבריהם עבדי ליה רבנן חזוק. ספק דבריהם כגון דמאי לא עבדי ליה רבנן חזוק. רבא אמר בדמאי הקלו, לומר בספק נמי אינו דרוב עמי הארץ מעשרין הן.
כל הפוחת ואפילו בתנאי. פי' מדקתני כל הפוחת ולא אמר כל בתולה שאין לה מאתים, וכל אלמנה אין לה מנה בעילתו בעילת זנות. משמע דכל הפוחת בדבור קאמר שבעילתו בעילת זנות אע"פ שאינו כן במעשה. והינו בתנאי דתנאי הוא ולא מהני וכדאמרי' לעיל [בעמוד א'] (אמר) דטעמא דכתבה ליה אבל על [פה] דהיינו בתנאי לא ותנאו בטל, אלמא אפילו ר' מאיר סבר דתנאו בטל אית לה, ומ"מ בעילתו בעילת זנות דכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה. והא דקאמרי' ואפילו בתנאי לומר דאפילו בתנאי דאית לה כתובה אית ליה לר' מאיר דבעילתו בעילת זנות.
קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. ואע"ג דאין סך הכתובה מדאוריתא אפילו למאן דאית ליה כתובה דאורייתא אלא שמה שנתחייב לה הוא דאוריתא הכא כיון דתקינו ליה רבנן מאתים הרי הוא כאילו נתחייב מדאוריתא בזה (ומתני) [ומתנה] על מה שכתוב מיקרי, ולפום הא כי אמרינן תנאו בטל דוקא בכתובת בתולה שהוא מדאוריתא, אבל בכתובת אלמנה תנאו קיים, דכתובת אלמנה לכולי עלמא דרבנן וכדאיתא לעיל בריש מכילתין [י' ע"א] משום בתולה נקט לישנא דפוחת, אי נמי אפשר דלא פלוג רבנן ואפילו בכתובת אלמנה תנאו בטל.
תניא ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות. פי' ואפילו בתנאי דאית לה כתובה ומשום דלא סמכא דעתא וכדאיתא לעיל. ר' יוסי אומר רשאי, כלומר רשאי לפחות לכתחלה ממאתים ותנאו קיים ואין בעילתו בעילת זנות. ר' יהודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, כלומר במחילה הוא דקא מהני, אבל בתנאי לא וכדאיתא לעיל ה"ה נמי לר' יהודה דלא הוי בעילתו בעילת זנות.
אין עושין כתובת אשה (מ)מטלטלין מפני תקון העולם. כלומר דשמא יאבדו או יפחתו דמיהם ממה ששמאום. ר' יוסי אומר מה תיקון העולם יש בזו. וקס"ד השתא דר' יוסי ה"ק מה תיקון העולם יש אם עושים כתובת אשה מטלטלין אדרבה נפיק מיניה חורבה אם עושים, דאין קצובין ופוחתין דמיהן הלכך אין עושין. ואקשינן דת"ק נמי אין עושין קאמר. ואסיקנא דחסורי מיחסרא וה"ק במד"א כשלא קבל עליו אחריות, כלומר כשלא קבל עליו אחריות ואין עושין מפני תיקון העולם דשמא יאבדו או יפחתו דמיהן, אבל אם קבל עליו אחריות עושין. ואתא ר' יוסי למימר דאפילו קבל עליו אחריות נמי אין עושין, דאין קצובין ופוחתין (דא"ע) [דאע"ג] דאית ליה אחריות עליו כיון שאלו המטלטלין הם מיוחדין לכתובתה לא סמכא דעתה והוי בעילתו בעילת זנות, ואסיקנא דהתם לא ידעה דתיחול. וכיון שכן דאית סברא דאית לה, ולית לה לא סמכא דעתא, אבל הכא דאיהי מחלה מדעתה בהא סמכה דעתא ולא הוי בעילתו בעילת זנות. וקשיא לן לת"ק אפילו קבל אחריות האיך עושים כתובת אשה מטלטלין דהא תקן שמעון בן שטח שלא יהו עושין כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי, דהתם הוא ליחד לה כלים שלא ישתמש בהם כלל אלא שיהיו מיוחדים לכתובתה לבד, אבל הכא מיירי במשתמש בהם, וכיון שכן לא יהא קלה בעיניו להוציאה. שאין אדם עשוי לרקן את ביתו.
<h2>דף נז.</h2>
א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר. כלומר דסבר בתנאי דאית לה כתובה כיון דלא סמכא דעתא הויא בעילתו בעילת זנות, וכ"ש הכא דהוי בעילתו בעילת זנות לדידיה, אע"ג דאית לה כתובה מתנאי ב"ד, משום דכיון דאירכסה לא סמכה דעתה דסברה דטעין לה דפרעה. אבל חכמים אומ' משהא אדם את אשתו שתים או שלש שנים בלא כתובה. ופסקינן בהדיא כר' מאיר משום דקיימא לן כר' מאיר בגזירותיו, ודוקא בהא הוא דקימא לן כותיה ומשום דהלכה כר' מאיר בגזירותיו ואי מקיים לה הוי בעילתו בעילת זנות אלא משום דקסבר דכתובה דאורייתא ומתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל לדידן דאית לן דכתובה דרבנן ואפילו בשל תורה נמי בדבר של ממון תנאו קיים, דאע"ג דסבר ר' יהודה כחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל, הא איכא ר' יוסי דפליג עליה, ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, אבל הרמב"ם ז"ל [אישות פי"ב ה"ט] כתב דתנאו בטל משמע דסבירא ליה דהלכה כר' מאיר לגמרי קאמרינן ולא מטעמיה אלא משום דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, ומה שכתבנו הוא הנכון, ולר' יוסי אע"פ שאיפשר לפחות לה כל שלא הביא ראיה שנתרצית בכך יש לה מאתים דהכי תקון רבנן והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום.
ה"ג כגירסת כל הספרים, וכן היא גרסת רש"י ז"ל כי אתא רב דימי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחילה, אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ובאידך דרבין מחלוקת לבסוף, אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת. ופרש"י ז"ל דמחלוקת ר' יהודה ור' יוסי קאמר. ואינו מחוור דכיון דבמתני' ליכא אלא ר' מאיר ור' יהודה, אינו במשמע דשבקיה למתני' ומפרשה לברייתא. ועוד דברייתא נמי פליג ר' יהודה, וא"כ הוו להו ר' יהודה לפרוש, בהדיא מחלקת ר' יהודה ור' יוסי. ועוד דבירושלמי [בפירקין ה"ב] מייתי להא דבר קפרא על מתני'. ומה שפרש"י ז"ל בכאן וחלק בין מוחל על פה למוחל בכתב אינו מחוור וכמו שכתבנו למעלה. אלא ה"פ מחלקת ר' מאיר ור' יהודה דפליגי במתני' אי הויא בעילת זנות או לא, דר' יהודה סבר דלא הויא בעילתו בעילת זנות, ור' מאיר סבר דהוי בעילתו בעילת זנות דוקא לכתחילה, כלומר בתחילת חופה ועד סוף חופה וכדפריש ר' אבהו, דהתם הוא דקאמר ר' יהודה אין בעילתו בעילת זנות בין בתנאי בין במחילה, אלא דבתנאי דהינו קודם שזכתה הוי תנאי בטל דאפילו ר' יהודה מודה בהא ובמחילה מה שעשתה קיים ואפ"ה לא הויא בעילת זנות דכיון דמתחילה מחלה לה לא אמרינן דלא סמכה דעתא, ור' מאיר סבר דבין בתנאי בין במחילה הויא בעילתו בעילת זנות אלא דבתנאי תנאו בטל ובמחילה מחילתה קיימת דמודה ר' מאיר דיכולה היא למחול, אבל ודאי בין הכי ובין הכי בעילתו בעילת זנות היא דלא סמכה דעתה. אבל לבסוף כלומר בסוף ביאה וכדפריש ר' אבהו אפילו ר' יהודה מודה דאינה מוחלת, כלומר דאינה רשאה למחול דאי מחלה הוה ליה בעילתו בעילת זנות אבל מחילתה לעולם קיימת, וטעמא דמילתא משום דסבר ר' יהודה דבשלמא כשהתנה עמה כן מתחילה קודם שבא עליה כיון דמדעתה לא הויא בעילתו בעילת זנות, אבל השתא דאחר שבעל פוחת לה מכתובתה לא סמכה דעתה דסברה מאי דקמא דעכשו הוא תובע ממני לפחות לו מכתובתי מה שלא תבע מעיקרא ודאי משום דלא יערב עליו המקח הוא ורוצה להוציאני בלא כלום והילכך הכא אפי' ר' יהודה מודה [ד]בעילתו בעילת זנות. ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלקת ופריש ר' אבהו דלא פליגי. וכי אתא רבין אמר מחלוקת לבסוף כלו' לאחר שבעל וכדפריש ר' אבהו, דהתם הוא דא"ר מאיר דהוי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה, כיון דאחר שבעל פוחת לה מכתובתה וכדפריש' לעיל, אבל לכתחילה דהיינו בתחילת חופה דברי הכל מוחלת, כלומר שרשאה למחול דאפילו לר' מאיר לא הויא בעילתו בעילת זנות בין בתנאי בין במחילה דכיון דמעקרה הוא שהתנה עמה מודה ר' מאיר דסמכה דעתה, אלא מיהו בתנאי תנאו בטל לר' מאיר משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא, דהא קסבר דכתובה דאוריתא, ולר' יהודה משום דקסבר דחיזוק עשו לדבריהם, אבל במחילה תנאו קיים ואפ"ה סבר ר' מאיר דאין בעילתו בעילת זנות וקשיא לן והיאך אפשר לומר דר' מאיר סבר דבתנאי לא הויא בעילתו בעילת זנות דהא כל הפוחת קתני, דמשמע אפילו בתנאי וכדאיתא לעיל [נ"ו ע"ב] ואיפשר לומר דרבנן לית להו ההוא דיוקא ולא נהיר וצ"ע.
אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן [דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי] הוה אמינא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי, רב דימי ורבין לא פליגי, ורב דימי ה"ק מחלקת לכתחילה כלומר בתחילת ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת, ורבין אמר מחלקת לבסוף כלומר בסוף חופה דהינו תחילת ביאה אבל לכתחלה דהיינו תחלת חופה ממש דברי הכל מוחלת. ואפשר דרב דימי מודה בהא וכיון שכן על כרחין ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי, דר' יוחנן דאמר בין בזה ובין בזה מחלקת ליכא למימר דאיירי בתחילת חופה ובסוף חופה, חדא דר' יהושע בן לוי לא איירי בסופא כלל, ומאי בין בזו ובין בזו, ועוד דלרב דימי ר' יהושע בן לוי לית ליה הכי דא"כ פליגי רב דימי ורבין, דהא אמר רבין דלכתחילה דהיינו בתחילת חופה דברי הכל מוחלת וה"ק רב דימי דבפלוגתא הוא אלא על כרחין ודאי אית לן למימר דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי אי רב דימי ורבין לא פליגי. ומתוך דברי הרב אלפסי ז"ל נראה דהלכה כרב דימי שהוא ז"ל לא הביא פלוגתא דרב דימי (ורבנן) [ורבין] אלא משנתינו כצורתה, ופשטא דמתני' ודאי כרב דימי אתיא.
מתני'. וכשם שנותנים לאשה כך נותני' לאיש. פי' לבחור שנים עשר חדש, לא שנא נשא בתולה ולא שנא נשא אלמנה. ולאלמן ל' יום נמי כאלמנה. וכן נראה מן הירוש' [בפרקין ה"ג] אבל הרמב"ם ז"ל [אישות פ"י ה"ח] לא פי' כן אלא שאין נותנין זמן לאיש אלא כזמן שנותנין לאשה שהוא נושא אם בתולה נותנין לו י"ב חדש כמותה, ואע"פ שהוא אלמון. ואם אלמנה נותנין לו ל' יום אע"פ שהוא בחור. ולא מחוור והראשון נראה עקר. והא דאמרינן נותנין לבתולה י"ב חודש לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי פשיטא דלית לה מזוני כל שהעכבה מחמתה.
<h2>דף נז:</h2>
גמרא. קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב. כלומר מלינשא עד שתגדיל ואין כותבין עליה אגרת מרד קודם לכן. והא דאמר רבה בר ליואי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה, דוקא פוסקין בלא קידושין, אבל בקידושין לא, דהא אסור לאדם לקדש את בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר דא"כ למה אמרו אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, דאפילו לקדשה כשהיא קטנה נמי אין פוסקין, אלא ודאי הא פליגא אההיא.
המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב, [ובין] שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה י"ב חודש משעת תביעה. ואע"פ שלא נתנו לה זמן אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא אינה רוצה, יכול הוא לעכב דאפילו לדידיה ניחא ליה שתפרנס את עצמה יפה.
בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש, ואם עברו עליה י"ב חדש אחר בגרות ונתארסה אין נותנין לה אלא ל' יום, וכל שנתארסה תוך י"ב חדש לבגרותה נותנין לה עד תשלום י"ב חדש, ואם אין לתשלום י"ב חדש ל' יום נותנין לה לעולם ל' יום דהא אפילו נתארסה אחר שבגרה יש לה ל' יום.
השתא מדידיהו ספו ליה מדידיה אכלי. ואי קשיא לך ואמאי לא אקשי ליה לקיט ישראל (בכהן) [לכהן] לא ליכול כהן בתרומה, דדילמא אתי למיכל בהדיה והשתא לא יכיל לפרוקי מאי דפרקי ללקיט (ישראל בכהן) [כהן לישראל] השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי. ואיכא למי' דהא לא קשיא דאנן לא חיישי' לכהן שיתן תרומה לישראל דנזהר הוא בתרומתו, וכי אקשי' לקיט כהן (בישראל) [לישראל] לא ליכול בתרומה, לאו משום דחיישי' דלקיט זה ספו' להו מתרומתו אלא דאינהו שקלי ליה בלא רשותיה כיון דאגירייהו הוא. ופרקי' ליכא למיחש דשקלי מדידיה, דמדידהו ספו ולא שקלי אינהו מיניה. וכי חיישי' הכא בארוסה היינו טעמא משום דבת ישראל היא ואינה זהירה בתרומה, ובדידה הוא דחיישינן שמא תתן לאחיה ולאחותה.
<h2>דף נח.</h2>
איכא בינייהו קבל מסר והלך. פי' קבל הבעל מומין, דמשום סמפון ליכא, משום שמא תשקה איכא. מסר האב לשלוחי הבעל והלך לו משום סמפון איכא, משום שמא תשקה ליכא, ואיכא דקשיא ליה דהכא אמרי' דארוסה בת ישראל מן הדין אוכלת בתרומה מיד, ואילו התם בנדרים [ע"ג ע"ב] אמרי' דאינה אוכלת מן הדין בתרומה מיד דאמרי' התם פרק נערה המאורסה גבי הא דתנן בוגרת ששהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, אמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. כלומר משנה ראשונה דקתני דכשהגיע זמן אוכלת בתרומה דאוריתא והרי היא כאשתו, היינו כר' אליעזר דאמר דכיון ששהתה י"ב חדש יפר. ואם איתא דבשעת אירוסין אוכלת בתרומה דבר תורה, מאי קא מדמי ההיא להא דהכא דא"כ ר' אליעזר אפילו משעת אירוסין היה לו לומר שייפר דאע"ג דאמרי' דאינה אוכלת אלא בהגיע זמן, הינו משום גזירה שמא תשקה ובנדרים לא שיכא האי גזירה. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהא לא קשיא דלמשנה אחרונה דחאיש לסמפון היא נמי לא סמכא דעתה שמא לא תמצא חן בעיניו ואינה נודרת על דעת בעלה, שכל טעמו של דבר אינו אלא משום שאמרו [שם] שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכדאיתא התם ע"כ. פי' לפי' הילכך ודאי ר' אליעזר כמשנה ראשונה ס"ל, והאי דאינו מפר מיד, כיון דמן הדין אוכלת מיד משום דאינו מפר אלא כשנודרת על דעתו ואינה נודרת על דעתו אלא בהגעת זמן שאוכלת משלו. ויש מי שתירץ דרבה יודע היה שארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בה שלא לאכול עד שיגיע זמן ותאכל משלו דכל שאוכלת משלו הרי היא כנשואה, ובנשואה ליכא למגזר. והיינו טעמיה דר' אליעזר דאמר דיפר כיון שנתחייב במזונותיה משום דבנשואה היא דהפרת נדרים בנשואים הדבר תלוי. והיינו דמהדר לה אביי התם ואמר ודילמא לא היא ע"כ לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן, כלומר דאיסור שלה כשאינה אוכלת משעת אירוסין אינו אלא דרבנן ומשום גזירה דסמפון או שמא תשקה, אבל מן הדין אוכלת היא בתרומה משעת אירוסין וכיון שכן כשהגיע זמן חשבינן לה כנשואה ואוכלת היא, דתו ליכא למיחש לשמא תשקה דדוכתא מיחד לה, ולא משום סמפון דקסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה. אבל נדרים דמדאורייתא לא, כלומר דמדאוריתא אין ארוס מפר לעולם אימא לך דלא חשבינן לה כנשואה עד שתכנס לחופה, וע"כ לא שמעת ליה לר' אליעזר אלא לגבי נדרים וכדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר ובנדרי ענוי נפש או בנדרים שבינו לבינה, דהתם כיון שאוכלת משלו בהגעת זמן על דעתו היא נודרת, אבל בתרומה דרבנן לא, כלומר אבל בתרומה אע"פ שאין איסור שלה אלא מדרבנן ומשום חששא דסמפון לא. ועם זה שכתבנו איתרצא לן קושיא אחריתי דאילו הכא משמע דבהגעת זמן אוכלת היא ואפילו בתרומה דאוריתא ואלו התם [נדרים ע"ג ע"ב] לכאורה משמע דאינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן. ומיהו לפי מה שכתבנו לא קשיא כלל. והא דאקשי' לעיל [נ"ז ע"ב] אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי, לאו למימר דמקשה סבר דארוסה אינה אוכלת בתרומה דבר תורה, אלא הכי קא מקשי' לדידך דאמרת דטעמא דאינה אוכלת משום דשמא תשקה הוא, קשיא הגיע זמן ולא נשאו נמי. וה"ה נמי דקשיא לדידיה אמאי אינה אוכלת בתרומה מיד, ואיהו לא ידע טעמא דאמרי ליה משום שמא תשקה הוא ולא ניחא ליה, דהוה קשיא ליה בהגיע זמן אמאי אוכלות משלו.
מתני'. היבם אינו מאכיל בתרומה. עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כולן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה כך היא גירסת הספרים, וכן היא הגירסא בפי' רש"י ז"ל. ופי' הרב ז"ל דה"ה נמי אם עשתה כל י"ב חדש בפני הבעל ואכלה בחייו דאינה אוכלת עם היבם, ומשום טעמא דאמר בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ופקע ליה קניניה. והקשה לו רבינו תם בספר הישר א"כ מאי האי דקתני אפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם דאפילו כלן בפני הבעל ואכלה נמי בחייו (כמה) [נמי] לא אכלה משום יבם, לפי פי' דמשום קנין אחיו הוא והא פקע קנייניה. ועוד דא"כ למה ליה לפרושי עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, לימא היבם אינו מאכיל בתרומה לחוד ותו לא. ועוד דלפי פי' לישנא דאינו מאכיל לא אתי שפיר, דמשמע דמיכל הוא דלא אכלה מחמתי', ומיפסיל נמי לא פסיל, ולפי פי' מפסל פסיל, והכי הוא דהוה ליה למיתני שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה. ועוד קשיא מאי דאמרי' קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא, ולפי פי' רת"ם דדוקא עשתה כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הוא דלא אכלה, אבל אם אכלה בחיי הבעל אוכלת היא עם היבם ולא משום יבם אלא משום אחיו, הילכך כל שלא אכלה בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם לעולם, דהיא אינה זוכה אלא בשביל אחיו וכיון שלא אכלה בחייו שוב אינה אוכלת בפני היבם. דקנין כספו דאחיו הוא. והשתא אתי שפיר לישנא דהיבם אינו מאכיל, לומר דהוא אינו מאכיל לעולם מחמתו משום דאינו קניינו אלא קנין אחיו. וקשיא לן כיון דקיימא לן [כעולא לעיל נ"ז ע"ב] דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה, א"כ אין לך ארוסה שלא אכלה בתרומה בפני הבעל, וכיון שכן לפי פי' זה יבם מאכיל לעולם, וא"כ היכי מייתי קרא בגמ' דיבם אינו מאכיל משום דקנין כספו אמר רחמנא, דהא לא משכחת יבם דלא מאכיל לפי דינא דאוריתא. ויש לומר דקרא אסמכתא הוא, ולא קא מייתי ליה אלא לאשמועינן טעמא דאינו מאכיל ולומר דכיון דתקינו רבנן דארוסה לא תהא אוכלת בתרומה אלא בהגיע זמן, כל שלא אכלה בחיי הבעל דינא הוא שלא תהא אוכלת בפני היבם, דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, וכי היכי דאילו הוה מדינא דאורייתא דלא אכלה אלא בהגעת זמן, כל היכא דלא אכלה בחיי הבעל לא הוה אכלה בפני היבם משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא, הכי נמי לרבנן אינה אוכלת בפני יבם משום האי טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכדפריש'. ואכתי קשיא לן כיון דמדינא ארוסה אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בהו או משום סמפון או משום שמא תשקה לאחיה ולאחותה, א"כ מאי טעמא דרבנן שלא יהא יבם מאכיל ואפילו בהגיע זמן. ואיכא למימר דלא דמי יבם לבעל, דבשלמא גבי בעל כיון דקניניה כיון שהגיע זמן מיחד לה מקום ואי נמי מיבדק בדיק לה דחביבא ליה קניניה, אבל יבם דלא קניניה היא לא חביבא ליה כולי' האי ולא מייחד לה מקום, ומבדק נמי לא בדיק לה עד שעה שכונסה. והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ז ע"ב] העובר והיבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין. ומפרשי' טעמא התם משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא, דמשמע דפוסלין הן ואע"פ שאכלה בפני הבעל. ההיא כמשנה אחרונה אתיא, דלמשנה אחרונה ודאי אינה אוכלת עד שתנשא ליבם ואע"פ שאכלה בחיי הבעל בנשואין, והא דמייתי התם האי קרא דמייתי הכא למשנה ראשונה, הא לא קשיא דכי היכי דלמשנה ראשונה אמרינן דכל שלא אכלה בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם משום דלאו קנין כספו דיבם הוא, הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתנשא, ה"ה ליבמה שאינה אוכלת עד שתכנוס לחופה. וכן הוא בהדיא בתוספתא [פ"ה ה"א] זו משנה ראשונה, ב"ד של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ולא היבמה עד שתבעל. אלמא יבמה למשנה ראשונה אוכלת עד לא תבעל וכדעת רבינו תם ז"ל, ולמשנה אחרונה אינה אוכלת עד שתבעל, וטעמא דמילתא דאינה אוכלת עד שתבעל אפילו בנתאלמנה מן הנשואין, אע"ג דליכא משום סמפון שכבר נבדקה, איכא למימר דלא פלוג רבנן שיהא אשה אוכלת בתרומה קודם כניסתה לחופה, ואשה אחרת לא תהא אוכלת עד שעת כניסתה לחופה. ולפום הא אתיא שפיר הא דתנא מתני' דיבם מקמי מתני' דב"ד של אחריהם אמרו, דמשמע דב"ד של אחריהם אכלהו תקון שלא תהא שום אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.
גמ'. השתא כלם בפני בעל אמרת לא, ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם מיבעיא. ומשני לא זו אף זו קתני כך היא הגירסא במקצת הספרים והיא עיקר.
<h2>דף נח:</h2>
מאי ביניהו איכא ביניהו בדיקת חוץ מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה, כלומר משנה הראשונה. ומשנה אחרונה סבר דבדיקת חוץ אינה בדיקה ותו לא מידי.
מתני'. המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. דאין הקדש חל עליהם ובגמ' מפרש לה. והמותר, ר' מאיר אומר הקדש. פי' ואם הקדיש מותר מעשה ידיה לבד דהיינו מותר על חמש סלעים דמעשה ידיה הן משקל ה' סלעים ודכדאיתא לקמן במתני' [ס"ד ע"ב] ואיהו קדיש מה שהיא עושה יותר על חמש סלעים, ר' מאיר אומר הקדש, דקסבר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ובגמ' פליגי אי הקדש מחיים קאמר, או הקדש לאחר מיתה. ר' יוחנן הסנדלאר אומר חולין, דקסבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
גמ'. אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קסבר כי תקינו רבנן מזוני עקר. פי' עקר התקנה היתה שתקנו לה רבנן מזונות מן הבעל, וכיון שעקר התקנה היתה שתהיה ניזונת מן הבעל, וכל עקר לא תקינו ליה מעשה ידיה אלא כי היכי דלא להוי ליה איבה בהדה. כלומר (עם) [אם] מעשה ידיה שלה והוא זן אותה והוי ליה איבה בהדה. והיינו שהוצרך לומר דמעשה ידיה משום איבה, לומר דלא תימא דמעשה ידיה נתנו (לה) [לו] תחת מזונות, ותקנת שניהם הוא דומיא דפירות שנתנו לו תחת פרקונה, דאע"ג דפרקונה עיקר ועיקר התקנה משום לתה דידיה נתקנה וכדכתי' לעיל, אפ"ה אין היא יכולה לבטלה, דאפילו תקנת הבעל היא ותקנת שניהם היתה וכדכתי' לעיל דהכא אינו כן דכל התקנה בשבילה היתה, וכי תקינו ליה רבנן מעשה ידיה לאו תקנת הבעל היתה שתקנו לה זה לתשלום המזונות, אלא תקנה דידה היתה כי היכי דלא ליהוי ליה איבה בהדה, הלכך אם אמרה אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה, דכיון דלא תהא נזונית ממנו לא תהא איבה ביניהו. ומסתברא אליבא דרב הונא דכי היכי דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, כך יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאילתות בפרשת ואלה המשפטים, ודבר ברור הוא דאם במעשה ידיה שהן עיקר יכולה היא לומר דאינה עושה, כ"ש במותר דלא שכיחא. אבל מסתבר לי דאינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אבל נוטלת אני מעה כסף ונותנת מותר, דכיון דאם רצתה אינה עושה כלום האיך יתן לה מעה כסף בשביל מותר, דלא משמע שיהא יכול לכופה לעשות לעצמה בשביל מותר, הילכך כל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה, ה"ה דאין לה מעה כסף וכמי שאמרה איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר הרשות בידה וכדכתי'. וכתב רבי' נ"ר דכל שאמרה איני נזונת ואיני עושה מיד נתבטלה התקנה, ושוב אינה יכולה לומר נזונת אני ועושה דאין הרשות בידה לומר היום איני נזונת אבל למחר אני נזונת, אלא מיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים שוב אין לה מזונות. וה"ה דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות הוא, וכל שאמרה איני נזונת ואיני עושה אפילו כסות אין לה רבי' נ"ר.
מאי לאו בנזונת. כלומר שהוא רוצה לזונה ואפ"ה קתני דעושה ואוכלת, אלא דיכולה היא לומר דאינה רוצה במזונות שלו ומעשה ידיה שלה. לא באינה נזונת, כלומר כשאין רוצה הוא לזונה או שאין לו במה לזונה.
ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דר' מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמא דר' מאיר מתוך שיכול לכופה, ודאי משמע דלית ליה דרב הונא דאלו לרב הונא אינו יכול לכופה במעשה ידיה שהרשות בידה לומר איני נזונת ואיני עושה, אלמא דריש לקיש לית ליה דרב הונא דאמר דמזוני עקר, אדרבה סבר דמעשה ידיה עקר. ומיהו לאו למימר דסבר ריש לקיש שיהא כל התקנה בשביל הבעל ושיהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיך ואיני זן אותך, דר"ל לא פליג בהדי רב הונא אלא במאי דקאמר דברשות דידה היא לבטל התקנה ושתאמר איני נזונת ואיני עושה ובהא בלחוד הוא דפליג לומר דלאו ברשותה היא, אבל ה"ה דמודה דלאו ברשותו הוא ג"כ לבטל דר"ל סבר דתקנת שניהם היתה כשאר תקנות שהיו לתקנת שניהם שאין אחד מהן יכול לבטלן. והכי מוכח במאי דאמרי' במתני' [להלן נ"ט ע"ב] ארבע יושבת בקתדרא ואמרי' עלה בגמ' לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס ולא הכניסה. ואמרי' נמי אחד שהכניסה לו ואחד שמצאתן בתוך ביתו, ואם איתא דסבר ריש לקיש שיהא הוא יכול לומר איני זן אותך ואיני נוטל מעשה ידיך, אפילו הכניסה לו כמה שפחות או שמצאתן בתוך ביתו אמאי מיפטרה ממעשה ידיה, נהי דמיפטרה משאר מלאכות אבל ממעשה ידיה אמאי, דהא כל עקר אינו זנה אלא משום מעשה ידיה, וכיון דאינה עושה לו כלום אמאי חייב לזונה כשמצאתן בתוך ביתו, וכ"ש כשהכניסה אותן לו דמ"מ הרי הוא זן אותן, ולמה יזון אשתו עמהן דהא לריש לקיש כל עקר אינו חייב לזונה אלא משום מעשה ידיה, אלא ש"מ כדפרישית דאפילו לריש לקיש אין הבעל יכול לומר איני זן אותך ואיני נוטל מעשה ידיך, אלא לכולי עלמא חייב הוא לזונה ואין בין ר"ל לרב הונא כלום אלא דרב הונא סבר דברשותה היא לבטל התקנה ולומר איני נזונת ואיני עושה, ולר"ל אין הדבר ברשותה דריש לקיש סבר דתקנת שניהם היתה ואין אחד מהם יכול לבטלה.
אלא טעמא דר' מאיר מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם, וא"ת והא הכא בהקדיש מותר עסקינן, ובמותר ודאי אינו יכול לכופה דלאו דבר דשכיח הוא. איכא למימר נהי דאינו יכול לכופה דליעביד מותר, מ"מ זימנין דאיכא כפייה במותר וכגון שהשלימ' מעשה ידיה באמצע שבת, דהתם ודאי יכול לכופה דליעביד מלאכה ולאו ליבטל, ולאו משום טעמא דבטלה מביאה לידי שעמום [להלן נ"ט ע"ב במשנה], אלא מדינא משום דמותר מעשה ידיה שלו ויכול לכופה לעשות מותר כל זמן שהשלימה, אבל ודאי הרשות בידה מתחילה להוציא כל ימי השבוע בעקר מעשה ידיה, אבל אם השלימה כופה אותה לעשות וכדפריש'. ואיכא דאמ' דמתני' אליבא דר"ל על כרחין במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכיה היא, דאי אין מעלה לה מעה כסף ומזונות האיך יכול לכופה במעשה ידיה, ואע"ג דרישא באינה נזונת וכדמשמע מדקתני הרי זו עושה ואוכלת לא איכפת ליה השתא לריש לקיש אי כולה מתני' לאו בחד גונא היא, דעל כרחין ודאי לא משכחת לר"ל כולה מתני' בחד גונא אי ס"ל לר"ל דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ומעה כסף תחת מותר כרב ושמואל, דרישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת כשאין מעלה לה מזונות היא, נמצא דרישא דמתני' בשאין מעלה לה מזונות מה שהוא תחת מה שהקדיש, וסיפא במעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש דסיפא לא משכחת לה דהוי הקדש אלא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר, דאי באין מעלה מה שהוא תחת מה שהקדיש [אינו הקדש] וכן נמי סיפא בנזונת אע"ג דרישא באינה נזונת דאע"ג דמעלה מעה כסף שהוא תחת מותר אי אין מעלה לה מזונות אין המותר קדוש דהא כל מעשה ידיה בין עקר מעשה ידיה בין מותר הכל הוא משועבד למזונות אי מותר קדוש מחיים קאמ' ואפ"ה ס"ל דלא קדוש אלא לאחר מיתה וכרב ושמואל לגמרי דסבי' להו הכי מ"מ האיך יכול לכופה אם אין מעלה לה מזונות וכי יכול לכופה לעשות משום מותר לחוד הא ודאי לא מסתבר וכדכתי' לעיל, הלכך לא משכחת לה אלא בנזונת וכדפרישנא, אבל אי אמרת דר"ל ס"ל דמזונות תקנו לה תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא, אתיא כלה מתני' רישא וסיפא בחד גונא דקתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת דמשמע דטעמא דאינו הקדש משום דאיצטריכא ליה מעשה ידיה למזונות וכדאמרי' דכל מעשה ידיה משועבדים לכך דאי אמרת דאין מעלה לה מעה כסף אפילו במעלה לה מזונות נמי אינו קדוש ונוטלת לעצמה מעשה ידיה כיון שאין מעלה לה מה שהוא תחת מעשה ידיה, אלא ש"מ דבמעלה לה מעה כסף עסקי', נמצא דרישא במעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש וסיפא נמי במעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם תחת מותר, ומ"ה קאמר דהוי מפני שיכול לכופה נעשה כאומ' לה יקדשו ידיך לעושיהם, דאי נקט פלוגתייהו במעשה ידיה הוה אמינא דדוקא במעשה ידיה דשכיחי הוא דאיכא למימר טעמא דמתוך שיכול לכופה, אבל במותר כיון דלא שכיח לא, דכמי שאינו יכול לכופה דמי קמ"ל. ור' יוחנן הסנדלאר דפליג עליה דר' מאיר לית ליה האי טעמא דמתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם, כיון דלא אמר לה בהדיא דלא ס"ל כר' מאיר דאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
והא דאמר ר' מאיר הקדש, אפשר דדוקא כשאמר לכשיעשה, הא לאו הכי לא דע"כ לא שמעינן ליה לר' מאיר אלא באומר לכשתגייר לכשתשתחרר אבל המקדש גויה או שפחה סתם ודאי אינה מקודשת. אי נמי איכא למימר דכיון דסבר ר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי הקדש [תמורה כ"ה ע"ב] הכא נמי [כמו] שאמר לכשיעשה, או לכשיבואו בעולם דמי.
הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכיה, מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש. אלא באין מעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש. ולא יכיל לתרוצי דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש מוקי לה באין מעלה לה כלום, ולמאן דאמר מחיים קדוש במעלה לה, דא"כ במאי פליגי רב אדא ורב שמואל ודאי לאפלוגי אתי. ומפרקי' לעולם במעלה מזונה ואין מעלה לה מעה כסף לצורכה, רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דלא קא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי והילכך אינו קדוש אלא לאחר מיתה. והשתא אתיא כולה מתני' שפיר לרב ושמואל בין רישא ובין סיפא כלה בחד גונא משכחת לה דבין סיפא בין רישא מיירי בשאין מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש, דרישא דקתני המקדיש מעשה ידיה הרי זו עושה ואוכלת בשאין מעלה לה מזונות שהם תחת מעשה ידיה מדקתני עושה ואוכלת ומעלה לה מזונות ואין מעלה דקאמרינן השתא נזונית ואינה נזונית קאמרינן, וסיפא מיירי כשאין מעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר ומ"ה קאמר דאינו הקדש עד לאחר מיתה, ואע"ג דרישא באינה נזונית וסיפא בנזונית בהא לא איכפת לן כלל כיון דשוו במה שהוא תחת מה שהקדיש וכדפרישית לעיל. ומיהו לרב ושמואל ה"ה דמשכחת לה דינא דסיפא באין מעלה לה מזונות ומעלה מעה כסף לצורכה דאע"פ שמעלה לה מה שהוא תחת מותר אינו קדוש עד לאחר מיתה כיון דאין מעלה לה מזונות דכל מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ואפילו מה שאינו תחת מזונות וכדכתיב לעיל. ומיהו לא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום דלא אתיא כלה מתני' בחד גוונא דרישא אתיין בשאין מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש, וסיפא במעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש. ועוד דלרב אדא בר אהבה לא אפשר לאוקמי מתני' בהכי ואיהו בעא לאוקמי מתני' בחד גונא אליבא דתרויהו, ומהאי טעמא נמי לא אוקמוה אליבא דרב ושמואל באין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכיה, אע"ג דאתיא לה מתני' בחד גונא דרישא וסיפא באין מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש, משום דלרב אדא בר אהבה לא אפשר לאוקומי מתני' באין מעלה לה מזונות וכדמוכח בסמוך ואיהו בעי לאוקומי מתני' לתרויהו בחד גונא וכדכתי'. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. ואי קשיא לך לרב אדא בר אהבה מתני' היכי אתיא דאיהו סבר דמזונות תחת מותר רישא דקתני המקדיש מעשה ידיה הרי זו עושה ואוכלת במקדיש מותר מעשה ידיה פסקי'. דמותר הוא דאתיא תחת מזונות ולא עקר מעשה ידיה, דאי לא תימא הכי אלא במקדיש עקר מעשה ידיה קאמר כיון דאינו תחת מזונות היכי אמרינן דעושה ואוכלת, וא"כ קשיא לן טובא כיון דברישא במותר עסקי', מאי שנא דנקיט ליה ברישא בלשון מעשה ידיה ובסיפא בלשון מותר. ועוד דרישא מיירי במקדיש מותר באינה נזונת, וסיפא מיירי במקדיש מותר סתם ולא פריש אי בנזונית אי באינה נזונית ואת אמרת בניזונית. וי"ל דהא לא קשיא דכלה מתני' לרב אדא בחד גונא משכחת לה, ורישא דמתני' לאו במקדיש מותר עסקינן אלא במקדיש עקר מעשה ידיה, ומה שהוקשה לך כיון דאינו תחת מזונות היכי עושה ואוכלת. הא לא קשיא כלל דהא פרישנא לעיל דכל מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ואפילו מה שאינו תחת מזונות והילכך שפיר קאמר דעושה ואוכלת. וכיון דאתיא להכי כלה מתני' לרב אדא בר אהבה כשמעלה מה שהוא תחת מה שהקדיש דברישא ודאי במעלה לה מעה כסף שהם מעשה ידיה עסקינן מדקתני אוכלת, אלמא דלא נקט להו אלא משום מזונות, ואי אמרת דאין מעלה לה מעה כסף למה לי משו' מזונות אפילו נזונת נמי נקיט לה משום מעה כסף ועושה ומספקת צרכיה הוה ליה למימר אלא ש"מ דבמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה עסקינן, ואפ"ה אינו קדוש כיון שאינה נזונת. ובסיפא ג"כ כשמעלה לה מזונות שהם תחת מותר שהקדיש, וכיון שכן קדוש לאלתר דאע"ג דאין מעלה לה מעה כסף משום מעה כסף לית ליה למנקט אלא מה שהוא תחת דהיינו מעשה ידיה אבל מותר לא, אבל למזונות משועבד הכל בין עקר מעשה ידיה בין מותר דלא גרע מעבד עברי דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. ומיהו אליבא דרב אדא בר אהבה לא נפקא לן מידי בסיפא בין אין מעלה לה מעה כסף למעלה, דאפילו במעלה לה מעה כסף אתיא שפיר לדידיה, אלא לרב ושמואל לא משכחת לה מתני' בחד גונא אלא כשאין מעלה לה מעה כסף וכדכתי' לעיל, ומשום דלדידהו לא אפשר לאוקומה אלא בהכי אוקומא לכלהו בחד גונא.
והשתא בין לרב ושמואל בין לרב אדא בר אהבה כלהו סברי דטעמא דר' מאיר משום דקסבר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ור' יוחנן הסנדלאר דפליג עליה סבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והא דפליגי במותר ולא פליגי בעקר מעשה ידיה אי קדוש או לא לרב ושמואל לאחר מיתה באין מעלה לה מזונות, ולרב אדא בר אהבה מחיים היכא דמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, משום דרבותא אשמעינן דאפילו במותר דלא שכיח ולא עביד דאתי קסבר ר' מאיר דהקדשו הקדש כיון דאית ליה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואי דקשיא ליה מאי שנא דמשוי פלוגתא בינייהו ואי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר כיון דלא שמעינן להו בהדיא דפליגי בהכי ולא אמרי' דכולי עלמא אית להו דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ופליגי בפלוגתא דרב הונא וריש לקיש דלעיל דרב לטעמיה דאמר לעיל דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ורישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת מיירי בשאינה נזונת או מחמת שהבעל אינו רוצה לזונה או מחמת שהיא אינה רוצה ומ"ה עושה ואוכלת דאין הקדשו הקדש, וסיפא נמי כשאינה רוצה מעה כסף הילכך מותר דידה הוי ואינו קדוש עד לאחר מיתה וכדמוקמי' לה השתא בגמ' דאין מעלה לה מעה כסף, ורב אדא ס"ל כר"ל דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וסיפא במעלה לה מעה כסף היא כלומר שהוא רוצה לתת לה מעה כסף וכיון שכן הקדשו הקדש מחיים דמותר דידיה הוי ולא כל כמינ(י)ה למימר איני רוצה מעה כסף ואיני עושה מותר, ואע"ג דלא אתיא ליה מתני' בחד גונא דרישא באינה נזונת שאינו מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש, וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מה שהקדיש. איכא למימר דרב אדא לא קפיד בהא כי היכי דלא קפיד ר"ל, דהא ר"ל נמי אית ליה לאוקומי מתני' בהכי דכיון דסבר דטעמא דר' מאיר הוא משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהם כיון דיכול לכופה במעשה ידיה על כרחין סיפא בנזונת ובמעלה לה מעה כסף, דאי באינה נזונת ואין מעלה לה נמי מעה כסף האיך יכול לכופה, וכיון שכן נמצא דרישא דמיירי כשאינה נזונת כשאין מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש, וסיפא כשמעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש וכי היכי דר"ל לא קפיד בהא, וכלשון ראשון שכתבנו למעלה ה"נ איכא למימר דרב אדא בר אהבה לא קפיד בהא, לפי' ודאי נראה עקר כלשון שני שכתבנו למעלה דכלי עלמא ודאי קפדי בהא ואפילו ריש לקיש דהא פרישנא לעיל דלאו הכרחא לר"ל דסיפא בנזונת ומעלה לה מעה כסף מדקאמ' שיכול לכופה דודאי אפילו באינה ניזונית אינה מעלה מעה כסף יכול הבעל לכופה דמעשה ידיה שלו הם לגמרי וכדכתי' לעיל, הילכך לר"ל שפיר משכחת לה מתני' בחד גונא דאפש' דסבר לה כרב ושמואל דאית להו דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, והקדש דקאמר הקדש לאחר מיתה קאמר וכדכתי' לעיל. וה"ה נמי דאתיא ליה מתני' בחד גונא אי ס"ל דתקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכרב אדא בר אהבה וכדכתי' לעיל, והכי עדיפא ליה למימר מלמימר דר"ל לא קפיד או רישא בחד גונא וסיפא בחד גונא, וכיון שכן לרב אדא בר אהבה דאמ' הקדש מחיים לא משכחת לה מתני' בחד גונא אלא בהכי. ועוד דאפילו לפי הלשון הראשון דכתיבנא דריש לקיש אית ליה לאוקומי מתני' במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מדקאמר שיכול לכופה דבלאו הכי לא משכחת לה שיהא יכול לכופה, היינו מעיקרא דאתי למימר ריש לקיש דמהא ליכא הכרחא דסבר ר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם על כרחין הכא נמי טעמיה משום דסבר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוא ליכא למימר מתוך שיכול לכופה נעשה כמו שאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם דאנן לא אמרינן הכי אלא משום דסבר ר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי הקדש כיון דס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הרי לא הוציאן לבטלה, והילכך ריש לקיש ודאי כולה מתני' בחד גונא מוקים לה אי סבר כרב ושמואל והקדש לאחר מיתה קאמר, והילכך לרב אדא נמי מוקמינן לה הכי כי היכי דתיקום ליה לדידיה מתני' בחד גונא וכדכתי', ואפשר דאפילו ר"ל ס"ל כותיה וכדכתי' לעיל.
ואיכא דקשיא ליה ולימא איפכא לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואין מעלה לה מזונות רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי, ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי. ורש"י ז"ל נשמר מקושיא זו וכתב דה"ה דמצי לאוקומה בהכי אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' בנזונת כדלעיל, אוקי סיפא נמי בנזונת. ואינו מחוור דלא דמי נזונת דלעיל לנזונת דהכא, דנזונת דלעיל הוא שהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה. ואלו נזונת דהכא שהוא נותן לה מזונות והיא מקבלת, אלא איכא לתרוצי דהאי דלא אוקמה בהכי משום דשמעיה לרב דאמר דמזונות תחת מעשה ידיה דהא קאמר דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואינהו דידעי דהאי איני עושה דקאמר רב מעיקרא מעשה ידיה קאמר. ועוד דאי אוקמה בהכי לא אתיא מתני' בחדא גונא לרב ושמואל ולא לרב אדא, דרישא ודאי לדידהו דאית להו דמעשה ידיה תחת מעה כסף באינה נזונת ומעלה לה מעה כסף היא, דאי אין מעלה לה מעה כסף למה לי עושה ואוכלת אפילו בנזונת נוטלת היא מעשה ידיה משום מעה כסף, אלא ש"מ דרישא דמתני' במעלה לה מעה כסף ואפ"ה קתני דעושה ואוכלת משום דכל מעשה ידיה משועבדים למזונותיה. ומ"מ קשיא דרישא מיירי בשמעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש וסיפא באין מעלה לה מזונות שהם תחת מותר, ולרב אדא בר אהבה נמי קשיא דרישא מיירי באינה נזונת שאינו מעלה לה מה שהוא תחת מה שהקדיש וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מה שהקדיש, דאי לא לא היה קדוש מחיים. ועוד דלרב אדא לא אפשר לאוקומי סיפא באינה נזונת דא"כ לא יהא קדוש מחיים אע"פ שמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר משום דכל מעשה ידיה ואפילו מותר משועבד למזונותיה ונוטלת היא הכל לצורך מזונות וכדאמרינן לעיל דלא גרע מעבד עברי, הילכך לא איפשר להו לאוקומה אלא כדאוקים לה.
<h2>דף נט.</h2>
ומר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ. פי' מעה כסף דקיץ בעני שבישראל מעקר מעשה ידיה דקיצי, אבל מזונות לא קיצי ואפילו בעני שבישראל, דאע"ג דאמרינן במתני' [ס"ד ע"ב] המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין דמשמע דקיצי בעני [אעפ"כ] לא קייצי דמ"מ הא איכא יוקרא וזולא.
אמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלאר. פי' דאמר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ה"ג קונם שאני עושה לפיך. כלומר מה שאני עושה לפיך. ולא גרסי קונם שאיני עושה לפיך. דהא קיימא לן [נדרים י"ג ע"ב] דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש.
קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. פי' משום דמעשה ידיה שלו בין עיקר מעשה ידיה בין העדפה ואפילו לרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה, ה"מ כי אמרה הכי בהדיא, אבל זו כיון שנזונת משל בעל אע"פ שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן דנעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. ותדע לך דטעמא דת"ק משום דמעשה ידיה ואפילו העדפה דבעל הם ולאו משום דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דאדרבה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ס"ל וכדקתני רישא דההיא [נדרים פ"ה ע"א] קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר.
ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. דקסבר ר' עקיבא דהעדפה אינה דבעל. ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. ואי קשיא לך והאיך הבעל יכול להפר והלא אין הבעל מפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש [נדרים ע"ט ע"א], וכאן כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה היאך הוא יכול להפר. ואיכא למימר דהא לפום מסקנא לא קשיא דהא אמרינן דמדינא חייל הקדש מעכשו, וטעמא דלא חייל משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, וכיון דכן כי אלמוה רבנן לשעבודיה לזכותיה הוא דאלמוה ולא לאפקועי זכותיה שלא יהא יכול להפר. ואפשר דאפילו תמצא לומר דמדינא דאורייתא לא חייל הקדש מצי מיפר דטעמא מאי לא חייל משום שעבודיה דבעל, וכיון דמשום שעבודיה דבעל הוא שעבודיה לא עביד אלא דמפקע נדרה אבל לא מפקע זכותיה שלא יהא יכול להפר והראשון נראה עיקר.
כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה. הפי' הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דלאו הלכה שצריך להפר קאמר כר' יוחנן בן נורי אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי במאי דאית ליה דהעדפה דבעל דכיון דנקט טעמיה משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ולא נקט טעמיה משום העדפה וכר' עקיבא ש"מ דאיהו סבר דהעדפה דבעל הויא. ואקשינן ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, דמדקאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי סתם משמע דבכל מאי דקאמר פסק כוותיה.
אי נמי [אין] הלכה כר' עקיבא ה"ג ולא גרסי' אי נמי הלכה כר' עקיבא. אי נמי הלכה כת"ק, דהא פרישנא לעיל דת"ק אית ליה דהעדפה דבעל, ואע"ג דת"ק ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מ"מ לא אמר לה בהדיא וכיון דשמעינן ליה לשמואל דפסק בעלמא כמאן דאמר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ליכא למימר דהכא פסק כת"ק במאי דסבר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם משמע דבהא כיון דת"ק לא אמר לה בהדיא, אבל כי פסיק כר' יוחנן בן נורי סתם ואיהו אמר בהדיא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, משמע דבהא הוא דפסק כוותיה דהיינו עקר מילתיה כר' יוחנן בן נורי, ורש"י ז"ל יש לו גרסא אחרת בזה ופי' אחר ואינו מחוור כלל ומה שכתבנו הוא הנכון.
אמר ר' יוסף קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. פי' אע"ג דבעלמא בהקדש אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בקונם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. כיון שמצינו שאדם אוסר פירות חבירו עליו בקונם אע"פ שבלשון הקדש אין אדם יכול להקדישן, שאילו הקדיש פירות חבירו לא חל הקדש עליהו ולא שום איסור אפילו לגביה (דידה) [דידיה].
א"ל אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו, שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו לבד, דלעולם בעינן שיהא הדבר או האיסור בו ברשותו, ומה שאין כן בהקדש דאין אדם אוסר פירותיו על חבירו לבד על ידי הקדש, אבל האיך יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו כיון שאין הנאסר ולא האסור בו ברשותו ופירות שלא באו לעולם על חבירו הרי הוא כפירות חבירו על חבירו. ודוקא אין אדם אוסר פירות שלא באו לעולם על חבירו אבל ודאי לעצמו אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כשם שאוסר פירות חבירו עליו והכי איתא בהדיא בנדרים [מ"ז ע"א] ושם יתבאר עוד בס"ד.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי(ך) לעושיהן, וידים איתנהו בעולם. פי' והשתא דאתית להכי אין אנו צריכים לטעמא דרב יוסף דאמר דשאני קונמות דאפילו בהקדש דעלמא מהני דהא דבר (שלא) [ש]בא לעולם הוא, ואיכא ספרים דאית בהו בהדיא אלא אמר רב הונא.
וכי קאמרה הכי מי מקדשה, והא משועבדין ידיה לבעל. פי' דהשתא לא הוה ס"ד דאמר בהדיא לכי מיגרשה אלא דאמר סתם קונם שאני עושה לפיך דמשמע דעכשו הוא שאוסרן וכיון דהשתא לא מיקדשא ולא חל הקדש עלייהו משום דמשעבדו ידיה לבעל, ה"ה דלא מיקדשן לקמיה, ומפרקינן דאמרה בהדיא לכי מיגרשא. דקס"ד דכיון דאמרה הכי בהדיא דמהני, והא דאמרינן דאמר לכי מיגרשנא לאו דוקא לכי מיגרשנא אלא מהשתא ולא מיגרשנא קאמר. ותדע לך דאי לא האיך אמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, ועוד דאפילו ר' יוחנן בן נורי עצמו האיך אמר דיפר דכיון דאיהי לא נדרה אלא לכי מיגרשה מה הוא הבעל בנדרים שהיא עושה דלא חיילי עד שעת גירושין, אלא ש"מ כדפרישית. ואע"ג דמהשתא לא חיילי כיון דאיהי מהשתא נדרה רשאי הבעל להפר ומטעמא דפריש' לעיל. ואיכא ספרים דלא גרסי האי קושיא ופירוקא כלל, ואפשר דלטעמייהו משום דמעיקרא לטעמיה דרב יוסף דאמר שני קונמות אית לן למימר דאמרה בהדיא לכשיבואו לעולם ואי לא לא מהני משום דמאן דסבר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דלימא בהדיא לכשיבאו בעולם דומיא דלכשתשתחררי ולכשתתגיירי, אלא דאפשר דר' מאיר גבי הקדש לא צריך הכי ומשום דאית ליה [תמורה כ"ה ע"ב] דאין אדם מוציא דבריו לבטלה להקדש, אבל לדידן דלא סבירא לן הכי ודאי לא מהנה אלא בדאמר בהדיא לכשיבאו לעולם, וכיון דמעיקרא אית לן למימר הכי ה"נ פשיטא להו בדאמר לכי מיגרשא. ומיהו ליתא דבשלמא מעיקרא דאתיא עלה משום דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אפשר דאית לן למימר הכי, אבל השתא כיון דנדינן מההוא טעמא איפשר דלא בעינן הכי והיינו דאקשינן לה ומפרקינן לה דהשתא נמי דאמרה בהדיא לכי מיגרשה, והא דמקשינן ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמן קדוש, לא דמי לקושיא קמייתא דמקשינן והא קא משתעבדן ידיה לבעל, דבשלמא התם כיון דס"ד דלא אמר בהדיא לכי מיגרשה אלא דאמר סתם הרי אני מקדישן דבר ברור הוא כיון דלא מהני לקמיה, אבל השתא כיון דאמר בהדיא לכי מיגרשא אפשר דמהנה ואפ"ה קא מקשה דאינו בדין דמהני לקמיה כיון דהשתא לא מהני לדידן דנדינן מטעמא דלעיל משום דאין אדם אוסר לחבירו דבר שלא בא לעולם דכל שלא אפשר לו להקדישו עכשו לדבר שלא בא לעולם דמי.
א"ר אילא אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדוש מי לא קדשה, פי' דהוה ס"ד דר' אילא דמאן דמקשה סבר דכל דבר שאין אדם מקדיש דליחול הקדש מהשתא לא אפשר להקדישו דליחול לאחר זמן, והיינו דמקשה ליה משדה זו שאני מוכר לך, ומיהו מאן דמקשה מעיקרא מינה משום שאי אפשר להקדישו עכשו קא מקשה וכדמוכח בשמעתין, והא דפשיטא ליה לר' אילא דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, משום דאפילו בהדיוט כי האי גונא מהנה, דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לפלוני לכשאקחנה ממנו יהיה מכורה לך ודאי קנה, דמה לי לכשאקחנה ממנו מה לי לאחר שלשים יום דקנה כל שלא חזר בו, הכא נמי ודאי כל שלא חזר בו קנה וליכא למימר דמכירתה לזה הינו חזרתו דהא איהו בהדיא אמר ליה שדה זו שאני מוכר לפלוני לכשאקחנה ממנו יהיה קנויה לך, והילכך קנה דכל שבידו עכשו לאו דבר שלא בא לעולם הוא, ואע"ג דאתי זמן דלא הויא בידיה לא למכרה ולא להקדישה.
<h2>דף נט:</h2>
אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו [שמשכנתי] לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה. ומיהו לאו דוקא לכשאפדנה דאפילו לא אמר לכשאפדנה אלא תיקדוש עכשו קדשה אע"פ שהוא ממושכן ביד אחר ומיהו לאו לאפקועי זכותיה דאידך אלא דאי פודה אותו קדוש לגמרי, ואי אין פודה אותו בעל משכונה גובה אותו בחובו, דהא משכונה סתם כאפותיקי סתם הוא ועדיפא מינה דאם מכרה אינה מכורה ואפילו לשעה כל זמן שאוכל פירות אלא בעל המשכונה מוציא מידי הלוקח, ומיהו כל זמן שלא הוציאה מידו או שפרעוהו מצד אחר המכר קיים שהרי זכותו מכר ומה שיש לו מכר, אבל כל זמן שלא פרעוהו גובה אותו בחובו, ואם הקדישו אינו מוקדש דאין הקדש זה מפקיע זכותו וגובהו בחובו ואי איכא יתר על חובו מה שהוא יתר על חובו מוקדש. והאי דנקט האי לישנא משום דהכא לדמויי לאשה קאתי שאין הקדשה חל עכשו עד שתתגרש, הילכך אי אמר סתם שדה זו שמשכנתי לך תיקדוש דקדשה לא הוי דומיא דאשה, דשאני הכא שההקדש חל מעכשו הילכך ליכא לדמויי לאשה אלא כשאמר בהדיא דלא תיקדוש עד שיפדנה, אבל לאו למימרא דקודם לכן לא יהיה יכול למוכרה ולא להקדישה דכל זכות שיש לו לאדם בקרקע יכול הוא למכרו או להקדיש אע"פ שהוא ממושכן ביד אחרים וכדכתי' וזה ברור רבי' נ"ר.
מי דמי התם בידו לפדותה הכא אין בידה (לפדותה) לגרש את עצמה. פי' משום דקס"ד דבמשכונה שכבר הגיע זמנה עסקינן, והילכך מדמי לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דאין בידו לפדותה, ואמרינן דלא דמי דהתם לעשר שנים מיהת בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. והאי דלא אמר ליה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה להקדישה עכשו, איכא למימר דהיינו דלא אמר ליה הכי משום דאין בידו להקדישה עכשו לגמרי להיות גופה קדוש שהרי בא בעל חוב וגובה אותה בחובו, הילכך ניחא ליה למימר דבעשר שנים מיהת בידו לפדותה ולהקדישה לכולה ובכלל זה הוא כיון שבידו לפדותה שאם הקדישה עכשו מוקדשת כל היכא דלא גבאה בחובו.
והא דאמרינן הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל והכא נמי בידו לפדות את עצמה דהא קימא לן כרב הונא דאמר [לעיל נ"ח ע"ב] יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. והם ז"ל תירצו דהכא אי ליתא לדרב הונא קא מקשה שאין (בידו) [בידה] לפדותה. ואינו מחוור והרבה תירוצין נאמרו בזה ואינן מחוורין. אבל הנכון מה שתירץ רבינו נ"ר שהוא כתב דכי אמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ה"מ במעשה ידיה הוא דתקינו לה רבנן תחת מזונות, אבל שאר המלאכות השנויות במשנתנו כגון טוחנת ואופה ומבשלת בהא אינה יכולה להפקיע את עצמה דמלאכות אלו לאו תחת מזונות נינהו ואפילו כי אמרה איני נזונת ואיני עושה מחוייבת היא במלאכות אלו. וכן כתב רבינו אפרים והראב"ד ז"ל דמלאכות אלו אינן תחת מזונות ומשועבדת היא לו לאותן מלאכות בין נזונת ובין אינה נזונת, הילכך כי מקשינן הכא אין בידה לגרש את עצמה בשביל מלאכות אלו קאמרינן שאין בידה להפקיע את עצמה מהן, דכל עקר לא א"ר יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלא בשביל מלאכות אלו הוא שאסורה לחזור לו מפני שאי אפשר להזהר שלא תהא אופה לו ומבשלת או מוזגת לו את הכוס, אבל משום מעשה ידיה לא תהא אסורה עליו, דאפשר לו להזהר שלא ליהנות מהן, ומיהו אכלהו קאמר ר' יוחנן בן נורי דיפר בין כל עיקר מעשה ידיה בין על מלאכות אלו, אבל לא אמר שתהא אסורה לחזור לו אלא בשביל מלאכות אלו, ועלייהו הוא דמקשינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, דהא לא דמי לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, דשאני התם שבידו לפדותה לי' שנים מיהת והכא אין בידה לפדות עצמה ממלאכות אלו לעולם בלא גרושין כך תירץ רבי' נ"ר והוא הנכון.
אלא אמר רב אשי קונמות שאני [ד]קדושת הגוף נינהו, וכדרבא. פי' לעולם באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם, ואי קשיא לך מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, הא נמי השתא קדוש דקונם מפקיע שעבודו של בעל וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. פרש"י ז"ל הקדש קדשי מזבח דקדושת הגוף נינהו וקונמות כקדשי מזבח, אבל קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן בערכין [כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. והקשה עליו רת"ם ז"ל א"כ מאי איריא משום קדשי מזבח שהן קדושת הגוף, בלאו הכי נמי לא יהא גובה ממנו דלא יהא אלא הדיוט הא קיימא לן [ב"ב מ"ד ע"ב] דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ועוד דא"כ מצינו כח הדיוט גדול מכח הקדש דאילו גבי הדיוט אמרינן דאין בעל חוב גובה ממנו ואלו בקדושת דמים אמרינן דאינו מפקיע מידי שעבוד, ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיצטריך לן טעמא דקדושת הגוף להיכא דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דקיימא לן [שם] דגובה ממטלטלי אע"פ שמכרן, ובקדושת הגוף לא גבי משום דמפקיע מידי שעבוד, אבל קדושת דמים דינו כמוכר להדיוט במקום שאינו טורף להדיוט אינו טורף להקדש כגון עשה שורו אפותיקי שאין בעל חוב גובה ממנו משום דלית ליה קלא איזה שור הוא, וה"ה נמי דאם הקדישו לבדק הבית שהוא קדושת דמים שאין בעל חוב גובה ממנו, אבל היכא שעשה אפותיקי מכל שווריו ומכרן דבעל חוב גובה מהן דהשתא אית להו קלא, ה"ה אם הקדישן לבדק הבית אלא דצריך פדיון כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואם הקדישן למזבח דקדושת הגוף נינהו אין בעל חוב גובה מהן דהקדש מזבח מפקיע מידי שעבוד, וה"ה לקונמות זהו דעת רש"י ז"ל בזה דסבר דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד, וכן דעת הגאונים ז"ל, ורת"ם פי' בענין אחר, ומה שפרש"י ז"ל עיקר.
ומדאמרינן הכא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד, שמעינן דיכול לווה לאסור כל נכסיו למלוה ולא גבי כלום. וכן אם משכן לו קרקע ואסרו עליו ומפקיע משכונתו ממנו. ומיהו נראין דברים דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אנדריה כל היכא דאמר ליה כל נכסי אלו אני אוסר לך דאסור בחלופיהן, אבל היכא דלא אמר נכסי אלו אלא שאסר לו נכסיו ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ופורעין את חובו דכיון דלא אמר נכסים אלו אינו (אוסר) [אסור] בחילופיהן וכדאיתא התם [נדרים נ"ז ע"א]. ואיכא מאן דאמר דאין הלוה יכול לאסור נכסיו המשועבדים למלוה דכי היכי דאמרינן דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, והא דאמרינן דהקדש מפקיע שעבוד דוקא הקדש דאינו מצוי להקדיש נכסיו כדי להפסידו לבעל חוב והילכך לא אלמוה שעבודיה דמלוה גבי הקדש, אבל לענין קונמות תקנו כדי שלא יאסור הלוה נכסיו על המלוה. ויש מביאין ראיה לזה מן הירושלמי [פ"ז ה"א] דגרסי' התם בריש פרק המדיר גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, אלמא דמי שהוא גובה דבר תורה כגון בעל חוב לא מפקע משום אסור קונם וצ"ע. ואפשר לומר דבירושלמי לא סברי דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד כדקס"ד בגמרא דילן מעיקרא עד דאתא רב אשי ופרקה, אבל לדידן דאית לן דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד ודאי אדם נודר שלא לפרוע את חובו וא"ת דאלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה אלמוה לשעבודיה דבעל מצאנו לשעבודיה דמלוה לא מצאנו, ולפום סברא זו דסברי דקונם מפקיע מידי שעבוד מי שיש לו קרקע במשכונה שיכול לאסרה על בעל הקרקע אם חזר בעל הקרקע ואסרה עליו מותרת היא לו דהא באיסור קונם זה פקע שעבוד דמלוה ופקע נמי אסוריה דמכיון שאסרה עליו נמצא שאין לו בקרקע זה כלום כדי לאסרה על הלוה.
חמץ ושחרור. פרש"י ז"ל חמץ עשה חמצו אפותיקי לגוי והגיע פסח איסור חמץ מפקיע שעבוד של גוי ונאסר בהנאה, דלא תימא כיון דבעל חוב קונה משכון דחמצו של גוי הוא ואינו נאסר, דאסור חמץ מפקיע שעבודו של גוי וחמצו של ישראל קרינא ביה ואסור, ואיכא דקשיא ליה [ל]רבא מאי שנא דלא חשיב מת דמפקיע עצמו מידי שעבוד וכדאמרינן התם ביבמות [ס"ו ע"ב] בההיא איצטלא דמילתא דפרסיא [ופרסוה] אמיתנא. ואיכא למימר דכיון דחשיב חמץ דאסורי הנאה הוא כל אסורי הנאה בכלל.
ותקדוש מהשתא. כלומר כיון דאמרת דקונמות מפקיעין מידי שעבוד. ומפרקינן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, ומיהו כיון דמדינא קונמות מפקיעין מידי שעבוד, ובדין הוא דליקדוש מהשתא אלא דטעמא משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דאם נאמר דלא חייל מהשתא אבל השתא ליכא למימר מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש דזה הרי הוא כאילו השתא קדוש ואע"ג דרבנן אלמוה לשעבודיה דלא ליקדוש, היינו בעודה תחתיו אבל לאחר גירושין ודאי קדשי ואפשר דת"ק דאמר אינו צריך להפר קסבר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש. אי נמי אפשר דסבר דקונמות לאו קדושת הגוף נינהו ולא מפקיע מידי שעבוד. ואי' ספרים דגרסי תו לא תקדוש כלל גזירה דילמא אתי לחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. כלומר דקדשה מדינא. וגרסא זו משובשת היא דא"כ למאי איצטריך לטעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו כי מקשינן מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, היה יכול לתרוצי הכי דבדין הוא דלא תיקדוש אלא משום גזירה דשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים אמרינן דקדשה, אלא ודאי לא גרסי' לה, ורש"י ז"ל לא גריס ליה.
מתני'. אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו'. ירושלמי תני [פירקין ה"ו] שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר דיש שאר מלאכות קטנות שהיא חייבת בהן כגון מוזגת לו את הכוס ונותנת תבן לפני בקרו וכיוצא בזה. ומניקה את בנה. אמרו בירושלמי [בפירקין ה"ו] לא אמרן אלא בנה, אבל תאומים לא. ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה. פי' למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דמהבן שמעינן אבל תאומים לא, לאשמועינן דדוקא בנה אבל בן חברתה לא אם מת בנה, כלומר שתניק בשכר ותעלה לה שכרה, או בנו מאשה אחרת שאינה מחויבת להניק אותו שלא אמרו אלא בנה.
גמ'. נדרה שלא להניק את בנה ב"ש אומ' שומטת דד מפיו, וב"ה אומרים כופה ומניקתו. איכא (למימר) [להקשות] האי נודרת היכי דמי, אי דנדרה שלא להניק את בנה אמאי שומטת דד מפיו, דהא אין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ואי באומרת יאסרו פירות שבעולם עלי, א"כ לכולי עלמא אסורה היא בהן ואפילו לב"ה דאע"ג דאמרי ב"ה כופה ומניקתו, היינו משום דמשעבדא ליה אבל ודאי חל הנדר לעניין הפירות, וכיון דלענין נדרים לא פליגי אלא אי משעבדא לבעל או לא, אמאי נקט פלוגתייהו בנדרה. ועוד דעל כרחין איכא למימר דלענין נדרים נמי פליגי דמר סבר דחל ומר סבר דלא חל. וכן פרש"י ז"ל, דאי לא תרתי מתניאתא למה לי, דהא איפליגו נמי כהא באידך מתניתא וכדאמרינן ועוד תניא ב"ש אומ' אינה מניקה וב"ה אומ' מניקה, אלא ודאי לענין נדרים פליגי אי חייל נדרה או לא, וא"ת דמיירי כגון שאסרה הנאת הנקה על הבעל, וב"ש סברי דחייל נדרה דלא משעבדה ליה, וב"ה סברי דלא חייל דמשעבדה ליה, ולב"ש אמאי חייל ואמאי שומטת דד מפיו, דהא תניא התם בנדרים [ל"ח ע"א] המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו. ואמרינן עלה ואע"פ שחייב במזונותיהן. ואיכא למימר דהכא בשאסרה הנאת הנקה על הבעל ולא דמי לההיא, דהתם הוא בשזן אותן המדיר מדעת עצמו דכיון דהכי הוא אינו אלא כמבריח ארי מנכסי חברו ולא הנאה ממש היא אלא גרמת הנאה בלבד, אבל הכא בשכופה אותה עסקינן והא ודאי אסור דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אמרינן דאסור, והכא ה"ק ב"ש אומרים שומטת דד מפיו כלומר דחל הנדר, וכיון שכן אינה יכולה להניק אותו מדעתו, וב"ש [אי] אפשר לכופה, וב"ה סברי דלא חל הנדר וכופה ומניקתו. ולפום האי יכולה היא להניק אותו אפילו לב"ש מדעת עצמו וצ"ע. אי נמי אפשר דהכא ש[א]ני שאסר[ה] על הבעל בפ' הנקת הבן, אבל התם אינו אלא שהדירו שלא ליהנות לו ואין במשמע הנאת בניו ובנותיו אע"פ שהוא חייב במזונותיהן אלא א"כ מפורש וצ"ע. או אפשר דמאי נדרה נשבעה, דזימנין דמפיק תנא שבועה בלשון נדר וכדתנן בפ"ק דנדרים [ט' ע"א] כנדרי רשעים, ומפרש נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
אפילו תימא ב"ש הכא במאי עסקינן שנדרה היא וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. ואי קשיא לך כיון דמשעבדא ליה היכי חייל נדרא [כנראה חסר] אי נמי דהכא כשנדרה שלא לאכול פירות אם תינק את בנה וקיים לה איהו וקסברי ב"ש דהוא נותן אצבע בין שיניה והילכך אע"ג דמשעבדא ליה אינו יכול לכפותה כדי שלא יאסרו פירות עליה.
<h2>דף ס.</h2>
והא דאמרי דאם (היא) [היה] מכירה כופה ומניקתו, פליגי בה רבא אמר עד שלשה חדשים. כלומר מן הסתם ואע"ג דבדקי' ליה ואינו מכירה לא סמכינן בהכי. ורב[י] יצחק אמ' ר' יוחנן עד חמשים יום, כלומר דמסתמא בחמשים יום מכירה וכופין אותה להניק את בנה. ופסק רב שימי בר אשי [לפנינו, אביי] הלכה כר' יצחק.
ומה בהמה שהקלתה במגעה. פרש"י ז"ל דאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו. שמטמא מחיים כגון זב וזבה נדה ומצורע. ור"ח ז"ל [פירש] הקלתה במגעה שהנוגע בנבלת בהמה אינו מטמא לטמא אדם וכלים, ואלו נוגע במת מטמא לטמא אדם וכלים.
ה"ג וכן היא הגרסא בכל הספרים, וכן גריס רש"י ז"ל, ור"ח ז"ל, יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל, אבל בספרא [שמיני פ"ד ה"ד] מצאו כבריתא זו אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ולפום ההיא גרסא מפורש הוא שבשר מהלכי שתים מותר. ואפילו לפי גרס' הספרים דגרסי (דכי) [הכי, נמי] אמרו דבשר מהלכי מותר דכיון דחלב ודם מהלכי שתים מותר, ה"ה לבשר, דכלל גדול אמרו [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור, דאי לא תימא הכי אפילו תאמר דאימעיט דם מדין דם מ"מ אכתי היה לנו לומר שהוא אסור מדין בשר כדאמרינן בכריתות [כ' ע"ב] דאימעוט דם השרץ מכלל דם ואפ"ה אמרינן התם דאם התרו בו משום שרץ לוקה, אלמא דלא אמעוט אלא מאסור דם, והכא נמי אלו היה בשר אסור, דמו היה אסור משום בשר, אע"ג דאימעוט מאיסור דם והכא אמרינן דמותר הוא לגמרי ואפילו מצות פרוש אין בו. וכי אמרי' דבשר מהלכי שתים מותר ה"מ בבשר מן החי, אבל במת אסור הוא בהנאה וכדילפינן מעגלה ערופה בג"ש דשם שם ממרים [קדושין נ"ז ע"א], אבל בשר מן החי מותר דליכא משום אבר מן החי דאינו טעון שחיטה וכל שאינו טעון שחיטה ליכא משום אבר מן החי. ואיכא מאן דאמר דמותר הוא, אלא דאי אפשר דטעון שחיטה הוא, אבל הרמב"ם ז"ל [מאכלות אסורות פ"ב ה"ג] כתב דאסור הוא ואסורו בעשה. ויש אומרים דטעמו משום דכתיב [ויקרא י"א ב'] זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והאי דרשה ליתא דהא לא אשכחן בשום דוכתא. ויש אומ' שסמך לו על אותה שאמרו בספרי [שמיני פ"ד ה"ד] יכול יהא בשר מהלך שתים בלא תעשה, משמע דבלא תעשה הוא דליתיה הא בעשה איתיה. ואי מההיא לא איריא דהא התם אפילו בחלב דאמרינן הכא שהוא מותר ואפילו מצות פרוש אין בו, נקט ההוא לישנא, ולא דוקא לא תעשה קאמר, אלא הרי הוא כאילו אמר יכול יהא בשר מהלכי שתים אסור. אבל רבי' נ"ר כתב בשם החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחיו דבשר מהלכי שתים אסור בלא תעשה, והתם בספרי בנוסחא דוקאני לא גרסי בשר מהלכי שתים, אלא דם מהלכי שתים אבל בשר ודאי אסור הוא בלאו, ויליף לה מהאי ק"ו דמייתי (בג"ש) [בגמ'] ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בבשרה, אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בבשרו. ועוד דאם איתא דבשר מהלכי שתים מותר כי אתינן מעיקרא לאיתויי מדינא דחלב מהלכי שתים אסור, אמאי לא פריך ליה מה לבהמה שכן בשרה אסור, תאמר באדם שבשרו מותר. ועוד מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומאי שנא מבהמה טהורה שיונקים אותה אלא ש"מ דבשר אדם אסור, והיינו דאיצטריך קרא למישרי חלבו ודמו, דאי לא למה לי קרא תיפוק דכל היוצא מן הטהור טהור. וא"ת אם איתא דבשרו אסור, דמו אמאי מותר דאע"ג דאימעיט מאיסור דם אכתי אית לן למימר דאסור הוא משום בשר וכדאמרינן התם [כריתות כ' ע"ב] בדם השרץ וכדכתי' לעיל. ואיכא למימר דתלתא מעוטי כתיבי אך, זה, והוא. אך את זה [לא] תאכלו טמא הוא לכם [ויקרא י"א ד']. וחד אתי למישרי חלב, וחד אתי למשרי דם מאיסור דם, וחד אתא להוציאו מאיסור בשר כך כתב רבי' נ"ר בשם החכם ר' יצחק הלוי בן אחיו ז"ל.
גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן. וקשיא לן דהא אמרינן התם ביבמות פרק חרש [קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגים היינו [ש]יונקים חלב מבהמה טהורה ביום טוב, אבל לא בשבת. ואקשי' היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביו"ט נמי לא, ואוקימנא דאיכא צערא שבת דאיסור סקילה גזרו בה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזרו בה רבנן. אלמא דבשבת אפילו במקום צער אסור, והכא שרינן ליה במקום צערה [ראה תוס' לפנינו ד"ה גונח]. והנכון כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב במסכת שבת פרק חבית [קמ"ה ע"א] דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כותיה והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, דאלמא פליגי עליה וכדאמרינן בכל דוכתא הלכה מכלל דפליגי. ולפי זה שלש מחלוקת בדבר דת"ק דאבא שאול משמע דאוסר אפילו ביום טוב, ואבא שאול מתיר בי"ט ואוסר בשבת וקימא לן כותיה, אבל רת"ם ז"ל כתב [ספר הישר סימן כ"ג] דצערא דהתם לאו צער חולי הוא אלא צער תאבון וכדאמרינן בעלמא נשבע על הככר ומצטער עליה [שבועות כ"ו ע"ב] והכא בצער חולי ואינו מחוור.
פירש לאחר עשרים וארבע חדש וחזר כיונק שקץ. וכמה שלשה ימים. ואמרינן בירושלמי [בפרקין ה"ו] הדא דתימא כשפירש מתוך בוריו אבל כשפירש מתוך חליו לא.
מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש, לא תנשא ולא תארס עד שימלאו עשרים וארבעה חדש. ואסיקנא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין עד שימלאו לה כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו. וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה לגרושה. והכי משמע התם ביבמות [מ"ב ע"א] דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו. וסתמא קאמר בין בגירושין בין באלמנות. וכן כתב רב אחא בשאילתות בפרשת וירא אליו [סימן י"ג] ואע"ג דאמרינן התם [יבמות מ"ב ע"ב] וחכמים אומרים מניקה משמשת כדרכה והולכת, התם הוא דאיתיה לאבוה וממצמץ ליה בביצים וחלב וכדאיתא התם, אבל היכא דליתא וכגון שנתאלמנה או בשנתגרשה כיון שאינו דר עמה בחצרה לא אפשר ליה, ואלמנה שאסורה להנשא לא שנא מכירה הולד לא שנא אינה מכירה ואיכא מיניקת, לעולם אסורה לינשא עד כ"ד חדש, דהא סתם קתני. ואע"ג דאינה משועבדת לו אלא בעודה תחתיו, מ"מ כיון דבמכירה כופה ומניקתו בשכר וה"ה היכא שאינו מכירה ולא מצאו מיניקת אחרת שהיא מחוייבת להניק אותו בשכר דאינו מכירה בלא מיניקת הרי הוא כמכירה במיניקת. וכיון דכן אסרו לעולם לינשא לכלהו עד כ"ד חדש אע"ג דאינו מכירה ואיכא מיניקת, משום דדילמא הדרי בהן אי לאו כגון ריש גלותא וכיוצא בהן דמסתפי אינשי מינייהו ולא הדרי בהו. ותדע לך דאפילו באין מכירה ואיכא מיניקת אסרינן מדאמרינן לקמן בנתנה בנה למיניקה, והא התם כיון דנתנה בנה למיניקת אין מכירה ואפ"ה אסרו, אלא ש"מ כדכתי'. ואסיקנא נתנה בנה למיניקה גמלתו אסור מת מותר.
<h2>דף סא.</h2>
והא דאמרינן במתני' דאם הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא. לאו דוקא כשהכניסה השפחות ממש, דה"ה אם הכניסה דמיהן. והא דאמרינן נמי לא בשהכניסה לו השפחות ממש, אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה. הכי פי' שבנות משפחתה רגילות להכניס כן לבעליהן כדי להבטל ממלאכה. וכן מוכיח בירושלמי [בפירקין ה"ו] אע"פ שרש"י ז"ל [בד"ה שהכניסה] לא פירש כן.
והא דאמרינן אחד שמצאתה בתוך ביתו. משום עולה עמו ואינה יורדת עמו נגעי בה, לומר שאע"פ שהיא אינה נכבדת כל כך כיון שהוא ראוי ומצד חשיבותו אינו בדין שתעשה מלאכה בביתו, אף היא אינה עושה דעולה עמו.
אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה כך היא הגרסא ברוב הספרים. ואע"ג דתנן במתני' [נ"ט ע"ב] שלש אין מצעת את המטה פרש"י ז"ל [ד"ה אבל] דהתם הוא להיפך בכרים וכסתות, אבל כאן לא אמרו אלא פריסת לבדין בלבד. וכדי לחבבה על בעלה לעשות כן. ואיכא מאן דאמר דלא גרסי' ליה ואגב אידך דרב הונא אישתבוש ספרים.
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המטה לא אמרו אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה. והרחצת פניו ידיו ורגליו. כלומר הוא רוחץ והיא (מוקצת) [מוצקת] המים אבל לא רוחצת ממש בידה, דהא אפילו בלא רחיצה אסור ליגע בו אפילו באצבע קטנה.
והא דאמרינן כי הא דשמואל מיחלפא ליה [דביתהו] בידא דשמאלא, ואביי מנחא ליה אפומא דכובא. כתב ר"ח ז"ל דה"מ בימי ליבונה אבל בימי נדתה אסור. ורת"ם ז"ל [שבת י"ג ע"ב בתוד"ה ימי] כתב שאין להקל בימי ליבונה טפי מימי נדתה, דהא קיימא לן דהרי היא בנדתה עד שתבא במים. ואפשר שהם היו טובלות בסוף נדה דאוריתא, ולפיכך היו מקילין בימי ליבוניהו שהם מדרבנן, אבל במקום שלא נהגו לטבול אין להקל בהן כלל. ובספר היראים [סי' כ"ו] אמרו דלא אסרו ליטול מידה אלא כוס מפני שהוא מרגיל לעבירה, אבל דבר אחר לא. והרמב"ן ז"ל כתב דכל דבר אסור ליטול מידה, ומזיגת הכוס שאמרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר היא אסורה, אלא תמזגנו ותניחנו לפניו בשלחן. ושמואל אמר מיחלפא ליה משום שנוי. ואביי במנחת אפומא דכובא שאינו מקומו ע"כ. והכי משמע מעשה דאותו תלמיד דאמרי התם בסדר אליהו רבא שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך, אלא דכל דבר אסור ליטול מידו לידה. וכן אמרו משמו של רש"י ז"ל והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף סא:</h2>
הא דאמרינן אבל כופה ליתן תבן לפני (בהמתו) [בקרו]. לאו כפיה כמורדת אלא כפיה בדברים או בשוטי. וקשיא לן דהא אמרי' התם בנדרים [פ"א ע"ב] דאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו אינו יכול להפר. ואם איתא דמשעבדא ליה אדרבה איכא למימר דאינו צריך להפר דלא חייל נדרא וכדאיתא לעיל. ואיכא למימר דאע"ג דכופה בכך אין עקר השעבוד אלא על גופי מלאכות והילכך לא אלים שעבודיה דבעל הכא לאפקועי לנדרה, ואפילו לא חשיב כדברים שבינו לבינה שיהא יכול להפר. ואע"ג דאמרינן התם [נדרים שם] דאם נדרה שלא להציע לו את המטה ושלא למזוג לו את הכוס דאינו צריך להפר, איכא למימר דשאני מלאכות אלו כיון דכדי לחבבה על בעלה הטילום עליה, ואפילו הכניסה לו כמה שפחות חייבוה בכך משועבדת היא לגמרי, ואינן כשאר המלאכות הקלות שאין שעבודן גמור וחייל עלייהו נדרא, וכיון דמחויבת גמורה היא במלאכות אלו דהיינו בהצעת המטה ומזיגת הכוס לא חייל נדרא כלל והילכך אינו צריך להפר. ויש לרבותינו בזה תירוץ אחר שם בנדרים ושם יתבאר עוד זה בס"ד.
<h2>דף סב.</h2>
אורחא דמילתא כמה, אמר רב חדש אחד כאן וחדש אחד בביתו. ורבנן דלקמן [עמוד ב'] דפסקי י"ב שנים. איכא למימר דהתם הוא קודם נישואין ועל דעת כן נתרצו ונשאו.
<h2>דף סג.</h2>
אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוא אדעת דהכי מי נדרת. ואי קשיא לך והא קיימא לן [נדרים ס"ד ע"א] דאין פותחין בנולד, וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאיני נהנה ונעשה סופר, ואלו אמר הייתי יודע שיעשה סופר, או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר. והכא נמי ר' עקיבא אחר הנדר הוא שנעשה חכם. ואיכא למימ' דה"ק ליה אילו ידעת דאדעת דהכי נתקדשה לו שיעשה תלמיד חכם מי נדרת, והיא ודאי על דעת כן נתקדשה לו, והא לאו נולד הוא ולנדר טעות דמי, ותו לא מידי.
מתני'. המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין. וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין. בעו בירושלמי [בפירקין ה"ח] הכא איתמר שבעה, והכא אתמר שלשה. פי' מאי שנא בדידה שהיא מורדת שפוחתין לה שבעה, וכשהוא מורד אין מוסיפין לה אלא שלשה. ומפרש התם ר' יוסי ב"ר חנינא טעמא ואמר דהיא על ידי שחייבת לו שבע [כדלעיל נ"ט ע"ב], פוחתין לה שבע. הוא על ידי שחייב לה שלוש [מוסיף לה שלוש]. פי' ר' יוסי ב"ר חנינא אזיל לטעמיה דאמר מורדת ממלאכה וה"ה מתשמיש וכדאסיקנא הכא בגמ' אליבא דר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה וה"ה (דמורה) [דמורדת] מתשמיש נמי הויא מורדת, ואפילו ממלאכה קאמר. והיינו דחשיב לגבי דידיה עונה דלא משכחת לה שיהא חייב לה שלוש אלא בעונה דאיהו לא מחייב לה אלא בשאר כסות ועונה. וכיון דכן גבי (דידיה) [דידה] נמי חשבינן עונה וא"כ קשיא דתמניא הוו שבע מלאכות ועונה [כנראה חסר], אבל עושה בצמר לא קא חשיב ממלאכה זו ודאי כלי עלמא לא פליגי דלא הוה מינה מורדת ואין ראוי לקונסה בזה דאינו אלא ממונא דהא גזלה מיניה ופוחתין לה מכתובתה בטובת הנאה כדי מעשה ידיה, וכ"ש אליבא דרב הונא דאמר דיכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה שיכול הוא שלא לזונה ודי לו בכך, אבל משאר מלאכות ודאי הויא מורד' משום דעליה מוטל לעשותן ואפילו יהיב לה שכר טרחה אינה יכולה לפטור עצמה מהן אלא א"כ הכניסה לו שפחות או ששכרה היא אותן שיכולה לומר איתאי לך איתתא אחריתי דעבדה בחריקא, אבל לפטור עצמה בשכר שפחה ודאי לא, מה שאין כן בעושה בצמר דכל היכא דיהיב לה דמי מעשה ידיה אינו יכול לכופה לעשות, הילכך אין ראוי לקונסה בזה אלא לפחות לה מכתובתה כטובת הנאה כדי מעשה ידיה או שלא ליתן לה מזונותיה וכדכתי'. והקשו התם [בירושלמי שם] להא טעמא דא"ר ב"ר חנינא הגע עצמך שהכניסה לו עבדים ושפחות אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום. פי' ליכא לפרושה כפשטה שהתנה עמה מן הכל דא"כ למאי הוי מורד' אלא או או קתני כלומר שהתנה עמה על מנת שאין (לו) [לה] או שאר או כסות או עונה. ולפום הא שמעי' דעונה דבר שבממון הוא ותנאו קיים אליבא דר' יהודה, דהא ודאי אליבא דר' יהודה היא דלר' מאיר לא מהני תנאה אפילו בשאר וכסות, אי נמי איכא למימר דמיהא ליכא ראיה דאגב שיטפא נקט עונה ולא דוקא, דבעונה ודאי לא מהני תנאה דלאו דבר שבממון הוא, מ"מ קשיא האיך אמרת דעל ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבע ועל ידי שחייב לה שלש מוסיפין לה שלש, דזימנין דאינה חייבת לו שבע, וכגון שהכניסה לו שפחה אחת או שתים, וכן נמי פעמים שאינו חייב לה שלש וכגון שהתנה עמה שאין (לו) [לה] עליו שאר או כסות או עונה, וכיון דכן היכי קתני מתני' סתם דלעולם פוחתין לה שבע ולעולם מוסיפין לה שלש, דלפום טעמא דידך ליכא למימר הכי. ומשום קושיא זו איפריכא לה ונאדו התם מטעמא דר' יוסי בר' חנינא, ופי' ר' יוחנן התם דלאו מורדת ממלאכה קאמרינן אלא מתשמיש, וטעמא שפוחתין לה שבע ואין מוסיפין לה אלא שלש, משום דצערו של איש מרובה משל אשה וכדאמרינן הכא בגמרא דילן אליבא דרב הונא דאמר מורדת מתשמיש. ומיהו בגמ' דילן לא איתפרש טעמא דר' יוסי בר חנינא ואפשר דמשום דלא קיימא לן כותיה וכדמוכח בגמ' לא פרישו ליה הכא. אלא שקשה דכ"ש דהוה להו לפרושי וליקשו ליה כדמקשו התם, אלא דאיכא למימר לפום גמרא דילן דהא לא קשיא ליה דמעיקרא הוא דתקון רבנן שיפחתו לה שבע מפני שהיא חייבת לו שבע, וכן להוסיף לה שלש מפני שהוא חייב לה שלש ולא פלוג רבנן בתקנתייהו לומ' דהיכא שתכניס לו שפחה אחת או שתים לפחות לה מקנס זה כיון שאינה מורדת מכל מלאכתה, אלא השוו חכמים מדותיהם שיהא קנסה שבעה די לעולם בין שתמרוד בכלן בין שתמרוד באחת מהן, אבל מ"מ כי איתקון מעיקרא שבע משום דהיא חייבת לו שבע איתקון ולא פלוג רבנן וכדכתי'.
ועד מתי הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול (לו) [לה] ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה. פי' ר' יוסי סבר דלעולם הוא פוחת והולך כל זמן שהיא תחתיו ונעשה חוב עליה שאם נפלה (לו) [לה] ירושה בין קודם שנתגרשה בין אחר שנתגרשה חוזר וגובה ממנה. ומדר' יוסי נשמע לרבנן דרבנן דאמרי עד כנגד כתובתה, לאו דוקא כנגד כתובתה דהיינו עקר כתובתה ותוספת ונדוניא, אלא אפילו מנכסי מלוג דידה או ממתנה שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה פוחתין דלא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא דר' יוסי סבר דלעולם הוא פוחת והולך ונעשה חוב עליה, ורבנן סברי דאינו נעשה חוב עליה שאין פוחתין אלא ממה שיש לה אבל ודאי מכל מה שיש לה פוחתין בין מנכסי מלוג שלה בין ממתנה שנתנו לה. והכי דייק לישנא דר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר, ולא קאמר לעולם הוא פוחת והולך אפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה, דאי הוה אמר הכי הוה משמע דפליג עלייהו רבנן בתרתי, דהיינו בנכסי מלוג שיש לה בשעת מרדה, ובנכסי מלוג שיפלו לה לאחר מכאן, אבל השתא דקאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר משמע דלא פליגא עלייהו דרבנן אלא בנכסי מלוג שיפלו לה לאחר מכאן, אבל בנכסי מלוג שהיו לה כבר (משום) [משמע] דאפילו רבנן מודו דפוחתין מהן, והכי דייק לישנא שאם תפול וכדכתיבנא. ולפי זה יש לנו לומר דכנגד כתובתה דנקט לאו דוקא, אלא [מכיון] דרובן של נשים לית להו נכסי מלוג לא נקט אלא כנגד כתובתה אבל ה"ה לנכסי מלוג וכדכתיבנא. וכן הוא בירושלמי [ה"ח] דגרסינן התם מהו לפחות מפרה פורנין דידה, פי' מנכסי מלוג, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדה אמרה אפילו לפחות מן פרה פורנין דידה יפחות וה"פ לא אמרו כלומר לא נחלקו חכמים עליה דר' יוסי אלא באם תפול לה ירושה דבר שאינו מצוי אצלה, אבל בנכסי מלוג שיש לה בשעת מרדה אפילו רבנן מודו. ולפי זה ה"ה נמי אם נפלו לה נכסים אחר כן שפוחתין ממנה מכאן ואילך כל זמן שהיא עומדת במרדה והיא תחתיו, כיון שעכשו הם מצויים אצלה דלא נחלקו אלא שלא לעשות חוב עליה וכדכת' לעיל. וכן כתב רבינו נ"ר בשם רבו הרמב"ן ז"ל, אבל בארוסה כתב דנראין הדברים דלאו דוקא אלא כנגד כתובתה כיון דלא שייך בנכסיה וצ"ע דכיון דקנס הוא שקנסו לה ויש לה במה לקונסה למה לא נקנוס אותה. וכתב רבינו נ"ר דהא דפחתינן לה ז' דינרים לאו ז' דינרים בטובת הנאה בכתובתה קאמרינן דהוו לה טפי מז' דינרין, אלא ז' דינרין מכתובתה ממש קאמרינן. וכן מנכסי מלוג שלה פוחתין ז' דינרין ממה שהנכסים שווים היום אע"פ שיש לו לבעל בהם אכילת פירות. ובמתנה שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן ג"כ פוחתין ממנה ז' דינרין ואע"ג דאין הקנס שוה דלפעמים פוחתין ז' דינרין גמורי' כגון ממה שפוחתין לה ממתנה שנתנו לה על מנת שאין לבעל כלום וכשפוחתין מכתובתה או מנכסי מלוג שלה אין הז' דינרין שוין כדי לא פלוג רבנן ולעולם תקנו לפחות לה ז' דינרים ועוד דגבי דידה כיון שבידו לגרשה אפילו מה שפוחתין מכתובתה ז' די' גמורים ננהו דהא אם מגרשה לה השתא הוה ליה למפרעה לכולה ועכשו אינו פורע לה מה שפחתו לה. וגבי דידיה הוי מורד שמוסיפין לה ג' די' לאו דיהבי' להו לה לאלתר לילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, אלא מוסיפין לה על כתובתה דוקא קאמרינן, כלומר שנעשין חוב עליו כשאר ממון הכתובה והכי דייק לישנא דמוסיפין על כתובתה.
גמ'. מורדת ממאי, רב הונא אמר מתשמיש המטה, ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה. פי' רב הונא סבר דמתשמיש דוקא הוא דהויא מורדת ופוחתין לה ז' דינ', אבל ממלאכה לא הויא מורדת, כלומר דמשום מרד מלאכה לא קנסו לה, אלא פוחתין מכתובתה בטובת הנאה דמי שכר מלאכות, אלא דרב הונא סבר דהא ממונא הוא ופרעא ליה לממונא כאילו הזיקה לו שמשלמת לו מה שהזיקה לו ולא קנסי' לה, הכא נמי לא קנסי' אבל במרד תשמיש קנסינן לה ופוחתין מכתובתה ז' דינרין וכל אלו הז' די' לרב הונא ודאי קנס הן. ור' יוסי בר' חנינא סבר למאי דקס"ד השתא דדוקא ממלאכה הויא מורדת וקנסי לה, אבל משום תשמיש לא קנסינן לה בקנס זה אלא משמתי' ליה. אי נמי אפשר לדידיה דאמרי דתצא בלא כתובה, אבל בקנס זה לא קנסי' לה אלא במורדת ממלאכה לבד. ולר' יוסי בר' חנינא נמי ודאי האי ז' דינ' כלן משום קנס הן, דכי היכי דלרב הונא הם קנס, ה"ה לדידיה ובר מז' די' אלו פרעה ליה שכר שפחה, וליכא למימר דז' די' בין הכל קאמר, דכי היכי דלרב הונא הן קנס ה"ה לדידיה, ועוד דאי לא תימא הכי זמנין דליכא קנס כלל, דזמנין אפשר דאצטריכו ליה כלהו ז' די' לשכר שפחה, ועוד דלר' יוסי בר חנינא כי היכי דאיהי הויא מורדת ממלאכה, ה"ה איהו דהוי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס, וגבי דידיה מי איכא למימר דג' די' שמוסיף בין מזונות ופרנסה וקנס הוא, והא לא סגיאן ל(י)ה למזונות ופרנסה. ועוד דאין מוסיפין על כתובתה קאמרינן אבל לא יהיב להו לה לאלתר, וכיון שכן במאי מתזנא אלא ודאי גבי דידיה דבר ברור הוא דכלן קנס הן, וחוץ מג' די' אלו חייב לתת לה לאלתר דמי מזונות ופרנסה, ה"ה גבי דידה דכל הז' די' הן קנס, ובר מינייהו פרעה ליה שכר שפחה וזה ברור, וכן כתב רבי' נ"ר.
והא אמר רב כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. וקשיא לן ולרב הונא מי ניחא והא איהו סבר דממלאכה לא הויא מורדת, אלא שנותנת לו שכר שפחה, וא"כ מאי שנא דגבי דידיה כשהוא מורד ממלאכה קנסי' ליה ואמרינן דיוציא ויתן כתובה, וגבי דידה כשהיא מורדת ממלאכה לא קנסינן לה כלל אלא שפורעת שכר שפחה ותו לא. וי"ל דלא דמי לגבי הא מילתא מרדו של איש למרדה של אשה, דאשה שמרדה במלאכה כיון שפורעת לו שכר שפחה והוא יכול לכופה בשוטי או בדברים או במזונות די לו בכך, אבל הוא כשמורד בה והוא אומר שלא יזון ושלא יפרנס לא סגי לה דניחא שיפרע לה דמי פרנסה ומזונות דבין כך ובין כך שנכוף אותו במה תזון היא הא אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכדאמרי' לקמן [ע"ז ע"א] עד שאתה כופהו להוציא כפהו לזון ואמרי' דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, הילכך קנסינן ליה לדידיה טפי מינה. ואי קשיא לך ולרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, גבי דידיה נמי במורד מתשמיש ולא קנסי' ליה אלא בג' די', והא איהו הוא דאמר לעיל [מ"ח ע"א] דהאומ' אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי מינה לרב הונא, אלא דמיתרצא במאי דמתרצי' אליבא דר' יוסי ולאו לאימלוכי בה בעי, ולא אקשינן נמי מינה לר' יוסי בר חנינא משום דאפשר דר' יוסי בר חנינא מודה הכא במורדת מתשמיש דקנסי לה ותצא בלא כתובה וכדאמרי' לעיל. ולמאן דאמר דלא קנסי' לה אלא דמשמתינן לה, י"ל דלא בעא לאקשויי מרב הונא לר' יוסי בר חנינא דאפשר לומר דלא סבר לה בההי' נמי כרב הונא. ואי קשיא לך לר' יוסי בר' חנינא דאמ' מורדת ממלאכה מאי שנא מורדת שלא תארוג בגדים נאים לבנה דאמרי' לקמן [ע"ב ע"א] דתצא בלא כתובה, וכ"ש דקושיא הא לרב הונא דאמר דממלאכה לא הויא מורדת כלל. ואיכא למימר דשניא נדרה שלא תארוג בגדים נאים לבנה, דכיון דעל ידי נדר ליכא קנסא וליכא בהו מילת' נמי דין חיוב ממון אמרו דתצא בלא כתובה.
ה"ג ולא לאימלוכי בה בעי. פי' כיון דהא מילתא לתקנתא הוא דקנסינן ליה, ודאי נמלכין בה במאי ניחא לה אי ביוציא ויתן כתובה או בתוספת ג' דינרי', דאפשר דלא ניחא ל(י)ה שנכוף אותו להוציא וליתן כתובה, וכיון דאמטו לתה הוא דקנסי' ליה מאי דניחא ל(י)ה טפי עבדינן. הילכך היכא שהיא אומרת שאינה רוצה שנכוף אותו להוציא וליתן כתובה קנסינן ליה בתוספת ג' די'. אבל רש"י ז"ל לא גריס ולא לאימלוכי ביה בעי פי' שנמלכין בו ונותנין לו זמן אם יחזור בו, ובאותו זמן הוא דקנסי' ליה בתוספת הג' די'. ולפי פי' זה לא ידעי' עד אימת נמלכין בו וא"ת שלשים יום שכן זמן ב"ד שלשים יום, הוה להו לפרושי הכי בגמ' בדידיה, אלא ודאי הגרסא הראשונה עיקר, ומיהו אפילו אליבא דר' יוסי בר' חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת, דוקא ממלאכות השנויות במשנתינו [לעיל נ"ט ע"ב] דהיינו עיקר המלאכות הוא דחשבינן לה מורדת, אבל בשאר מלאכות הקלות שאינה מחוייבת לו בהן כל כך, כגון לתת תבן לפני בקרו וכיוצא בהן לא הויא מורדת. והא דאמרינן לעיל [ס"א ע"ב] אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו, לאו כפיה בדין מורדת קאמרי' אלא כפיה בדבורים או בשוטי וכ"ש אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת דכפיה זו אינה אלא כפית דברים או שוטי וכדפריש'.
אלא למאן דאמר תשמיש נדה בת תשמיש היא, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. לומר דכיון דאין לו פת בסלו מצטער הוא בכך ואפילו בשעה שאינה ראויה לו. והא דאמרינן בשלמא למאן דאמר תשמיש היינו דקתני חולה אלא למאן דאמר מלאכה חולה בת מלאכה היא, כלומר ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. והא דאמרי' דנדה הויא מורדת מתשמיש נראה לפום גמרתנו דלא שנא מרדה קודם שהיתה נדה לא שנא מרדה בשעת נדתה לעולם חשבי' ל(י)ה מורדת, דאפילו בהו שייך למימר טעמא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אבל בירושלמי [בפרקין ה"ח] אמרו דדוקא כשהתחילה למרוד קודם לכן אבל כשהתחילה למרוד בימי נדתה לא. ואפשר דטעמא דכיון דלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא אמרינן דרצתה לשחק בו עד שתטבול. והכי איתא בירושלמי [שם] דגרסינן התם מה אנן קיימין, אם בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו, אלא כינן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאת לנדה.
<h2>דף סג:</h2>
ולענין פסק הלכה במורדת קיימא לן כרב הונא דאמ' מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הוי מורדת, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ויש ראיה לזה מדאמרי' היכי דמיא מורדת, ומפרשנא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, והא לא שייך למימ' אלא במורדת מתשמיש אבל לא במורדת ממלאכה, ומדבעי סתם היכי דמיא מורדת ומפרשי סתם מורדת מתשמיש, אלמא דהכי הלכתא דמתשמיש דוקא הוא דהוי מורדת. ועוד ראיה גמורה לזה מדאמרי' לקמן [ס"ד ע"ב] מה בין מורד למורדת, צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ. הנה שם לא פרשי טעמא אלא למורדת מתשמיש, אבל למורד' ממלאכ' לא. הלכך ודאי הכי קיימא לן דמתשמיש הוא דהויא מורדת, אבל ממלאכה לא, אלא שפוחתין לה שכר שפחה מכתובתה בטובת הנאה וכדכתי' לעיל.
ורבותי' חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו. פי' רבותינו ראו שאינה בדין להמתין לה כל כך שתעמוד במרדה אלא נמלכין בה ומכריזין עליה ד' שבתות ומודיעין אותה שהפסידה כתובתה לאלתר אם לא תחזור בה, ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה, אבל חזרה בה בתוך ד' שבתות אלו סברא דרבוותא ז"ל שלא הפסידה כלום וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"ח] וקשיא ליה לרבי' נ"ר א"כ אתיא לאיערומי וממרדא תלתא שב' וברביעי הדרא ביה וכן לעולם, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. לפיכך פי' הוא נ"ר דאפילו בתוך ד' שבתות פוחתין לה, אבל לאחר ד' שבתות לא אם לא חזרה בה הפסידה הכל לאלתר, ואם חזרה בה בתוך ד' שבתות ואחר כך חזרה במרדה כיון שפוחתין לה אין לחוש לכך, אבל אפשר לומר לפי דבריהם דאמרי' דלא הפסידה כלום אם חזרה בתוך ד' שבתות שאם חזרה למרדה הפסידה לאלתר כל כתובתה ובלבד שעברו עליה פעם ראשונה ושניה הכרזות אלו, דלעולם בעי' דנמלכין בה ארבע שבתות כדי להתרות בה יפה, והראשון נראה עקר. ואליבא דרבותי' ודאי כיון שמפסידין אותה לאלתר לאחר ד' שבתות אין מפסידין ממנה אלא כתובתה בלבד, אבל נכסי מלוג לא, דאפילו בנדונייתא נסתפקו בה לקמן אם יש לה וכדבעי' למכתב בס"ד, והכי מוכח ג"כ בירושלמי [שם], ולפי זה הא דאמרי' לעיל [נ"ד ע"ב] בתוספת כתובה ככתובה ואמרי' דנפקא מינה למורדת, לא איתמר אלא אליבא דרבותי', אבל לפום ת"ק דמתני' לא, דאם נכסי מלוג פוחתין לפום מאי דכתיבנא, למה לי למייתי עלה מטעמא דתוספת כתובה ככתובה, אלא ודאי לא נפקא לן מינה מידי [אלא] אליבא דרבותי' וכדכתי' לעיל בדוכתא.
אמר רבא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו שמע מינה. פי' מדקאמר זו אחר זו שמעי' דשבתות דקאמ' דוקא שבתות קאמר ומשום דאיכא כנופיא, דאם איתא דארבע שבועות קאמר ליתני ד' שבתות ותו לא, וממילא הוא ידענא דכל יום מכריזין עליה, אלא ודאי מדקאמר זו אחר זו שמעינן דשבתות קאמר, ולומר דשבתות רצופין בעי', דלא תימא כיון דפסקי יומי בין שבת לשבת אפילו איכא הפסקה טפי, להכי קאמר זו אחר זו לאשמועינן דרצופין בעי, וכיון דילפינן מינה דשבתות דוקא קאמר שמעי' דמשום דלכרוז עליה בכנופיא קאמר, דאי לא למה לי שבתות לכרזי עלה ד' ימים.
דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותי'. כלומר דתקנת רבותי' נתפשטה וקבלוה עליהם, ואמר רבא האי בורכא, לומר דליתה שלא נתפשטה ולא קבלוה, ומשום דרבותי' מלתא דתקנתא, (אלא) [דאילו] מילתא דדינא דרבותי' אמרי דהכי דינא, ודאי בכי הא אם היה פוסק רב נחמן כרבותי' לא היה אומ' רבא האי בורכא.
ואיהו כמאן סברא כי הא דאיתמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כך היא הגירסא ברוב הספרים. ופי' הר' יוסף הלוי אבן מגש הלכה נמלכין בה, כלומר שפוחתין ממנה, כתובתה מעט מעט לראות אם תחזור בה, והיינו דהמלכה ופסק הלכתא הכי. ורב הונא אמר הלכה אין נמלכין בה. לימא דאין נמלכין בה לפחות כתובתה מעט מעט, אלא מפסידה כלה לאחר ד' שבתות כרבותי'. ואינו מחוור דא"כ הוה להו למימר בהדיא רבא אמר רב ששת הלכה כמשנתי', ורב הונא אמר רב ששת הלכה כרבותי'. והראב"ד ז"ל פי' הלכה נמלכין בה לומר שנמלכים בה ומודיעים אותה שאם תעמוד במרדה אי אפשר שלא להפסיד כתובתה, ואומר לה במה את רוצה כיון דסוף סוף יש לך לאבד כתובתיך אם תעמדי במרדיך להכריז עליך ד' שבתות להפסיד כתובתך לאלתר כדי שלא תהיה (צריכה) [צרורה] עמו, או לפחות לך ז' דינרין בכל שבת ושבת, ואם היה רוצה בפחיתת הז' די' שמעינן לה, והיינו נמלכין בה אם רוצה במאי דקאמ' ת"ק דמתני', או אם רוצה במאי דאמרי' רבותי', ורב הונא אמר שאין נמלכין בה, אבל אין הכרע מכאן בדרב הונא כמאן ס"ל אי כרבותי' או כת"ק דמתני', ונראה דסבר לה כרבותי' דאתי בתר מתני' ותקון הכי, ולפום הא נפקא לן דהלכתא כרבותי'. אלא דרבא סבר דנמלכים בה ורב הונא סבר אין נמלכין בה. והרב אלפסי ז"ל פסק כמאן דאמר נמלכין בה וכדכותי' נראה שדעתו נוטה לפי' הזה, ואין פי' זה מחוור חדא דלפי פי' זה לא ידעי' רב הונא כמאן ס"ל, וכיון דאתי למימר דהלכה דנמלכין בה הוה ליה למימר כמאן הלכתא אי כרבותי' או כת"ק. ועוד למאי נמלכין בה במאי ניחא ל(י)ה פשוט דבפחיתת הז' די' ניחא לה טפי וכת"ק דמתני' דאמאי ניחא לה להפסיד כתובתה לאלתר כרבותי' אי משום שלא תהיה צרורה עמו שהרי אין כופין אותו להוציאה וליתן גט וכדבעינא לפרושי קמן. הילכך טפי ניחא לה בתקנתא דמתני' שיהא לה שהות לחזור בה מתקנת דרבותי' שהפסידה הכל לאלתר. ואפשר לתרץ בזה דמסתמא כל שהפסידה הכל איהו מגרש לה מה שאין כן אם פוחתין לה מעט מעט שלא ירצה לגרשה עד שתפסיד הכל, הילכך איפשר דניחא לה בהא דרבותי' כדי שלא תהא צרורה עמו. ועוד איפשר לומר לדידן דניחא לה בתקנת דרבותי', משום דלרבותי' לא מפסדא נכסי מלוג דידה, ולתנא דמתני' פוחתין לה מנכסי מלוג וכדפריש', אלא שנראה דאינהו לא סברי ליה הכי אלא סברי דכל מאי דמפסדא לתנא דמתני' מפסדא לרבותי'. ורבינו נ"ר פי' דבין רבא אמר רב ששת בין רב הונא כלהו סבירא להו כתנא דמתני'. אלא דמאן דאמר דנמלכין סבר דהלכה כרבותי' בהמלכה, לומר דבעי המלכה בד' שבתות שישלחו לה מב"ד אחת קודם ההכרזה ואחרת לאחר הכרזה להתרות בה (שהפסידה) [שתפסיד] כתובתה אם תעמוד במרדה, ואחר שהתרינו בה התראות אלו עם ההכרזות ולא חזרה בה פוחתין מכתובתה ז' די', וה"ה אם חזרה בה תוך ד' שבתות אלו שפוחת לה, אלא דאם לא התרו בה כל אלו ההתראות אין פוחתין לה מכאן ואילך אלא במה שהתרינו בה, אבל אם התרינו בה ד' שבתות ולא חזרה שוב אינה צריכה התראה ופוחתין לה לעולם מכתובתה עד שתחזור בה, ורב הונא סבר דאין נמלכין בה לומר דאינה הלכה כרבותי' כלל ואפילו המלכה אינה צריכה אלא שולחין לה מב"ד פעם אחת שלא תעמוד במרדה בלא הכרזה, ואם לא חזרה בה פוחתין לה מכתובתה. אבל בלא התראת ב"ד לכלי עלמא אין פוחתין לה כלל. לפום האי פירוש' איכא לספוקי אי הלכה כרבותי' או כת"ק דמתני', דהא רמי בר חמא ורב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא סברי לה כרבותי', ורבא ורב ששת ורב הונא בר יהודה סברי לה כת"ק דמתני'. ומיהו נראה דהלכת' כרבותי' דאע"ג דאמ' רבא האי בורכא, הא אהדריה רב נחמן בר יצחק ואמ' מאי בורכא, ועוד דבגמ' משמ' דמתמהי עלה מדאמרי' ואיהו כמאן סברא, והכי מוכח בסוגיין דהלכתא כרבותי' וכדבעי' למימר קמן. וכן פסקו רוב המפרשי' ז"ל כרבותי'.
היכי דמיא מורדת, אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר רוצה אני לשמש עמו אלא שרוצה אני לצערו שלא לשמש עמי בכל זמן שהוא רוצה, ופרש"י ז"ל דה"ק היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה, דאמרה בעי' ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחות כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא בעי' לא כיפינן לה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה ע"כ. והוא פי' לא נהיר דמאי קאמר לא כיפי' ליה לשהותה אטו כי אמרה מאיס עלי ומפסדא כתובתה לאלתר לפי פי' אילו רצה הבעל לשהותה כיפי' ליה שלא לשהותה, הא ודאי לאו אלא הרשות בידו לכופה ולצערה שלא לגרשה ומאי לא כיפי' לה. ויש לתרץ בזו דמ"מ אין אנו מצריכין לשהותה ולהפסיד כתובתה מעט מעט כפיה הוא אצלה כיון דלא בעיא ליה, אבל אם מפסידי לה כל כתובתה בהכי ניחא לה משום דאיהו מסתמא מגרש לה, ומ"מ קשיא דמלשונו נראה דאם משהין אותה כפיה הוא באמרה בעי' ליה ומצערנא ליה דמשמע דהכי קאמר במורדת הוא דכיפי לה ומשהין אותה, אבל באמרה מאיס עלי ובמורדת כיון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפיה איכא כי משהי' לה, אדרבה בכך היא רוצה שלא תפסיד הכתובה בבת אחת אלא שתשהא כדי שיצטער הבעל עד שתפחות כל כתובתה. ומיהו במקצת נוסחאות יש אבל אמרה מאיס עלי לא כיפינן ליה. ופרושו דבאמרה מאיס עלי הוא דלא כייפי' ליה מה שאין כן במורדת דכיפי' ליה במאי דלא מפסדי כתובתה לאלתר כיון דמורדת היא דודאי שורת הדין היתה להפסיד לה לזו כתובתה לאלתר טפי מכמה דאמרי לקמן [ע"ב ע"א] דיוצאות בלא כתובה, אלא דמשום דאמרה בעי' ליה ומצערנא ליה חסו חכמים עליה שלא להפסידה כתובתה לאלתר וקנסוה מעט מעט כדי לראות אם תחזר בה, והיינו כפיה דידיה שהוא היה רוצה טפי שיפסידוה כל כתובתה לאלתר כדי שיוכל לגרשה, דכיון שהיא רוצה לצערו אפי' הוא ודאי היה רוצה לגרש. אבל אמרה מאיס עלי שהיא אומרת שהוא מאיס עליה לא כיפי' ליה אלא מפסדת כתובתה לאלתר, דמוקמי לה אדינא כיון דמאיס הוא עליה ליכא תקנתא, דתקנתא למאיסותא ליכא. ומר זוטרא אמר דאפילו אמרה מאיס עלי' כיפי' ליה, כמורדת שלא להפסיד לה כל כתובתה לאלתר אלא פוחתין לה ז' דינר בכל שבת ושבת משום דסבר דאפשר דאגב הכי הדרא וסברא ליה דאפילו למאיסותה דהא אפשר דאיכא תקנתא, ואיתי ראיה ותדע לך (דהכי) [דהני] הוא דאיכא תקנתא למאיסותה דהא אכפיה מר זוטרא ונפק מיניה רב חנינא מסורא, ואי לאו דנתרצית לו ועברה מאיסותה מינה לא הוה נפיק זרעא מעליא מיניה. ואהדר תלמודא דלא היא, כלומ' דודאי תקנתא למאיסותה ליכא ולא כייפי' ליה, דהתם סייעתא דשמיא הואי כשנתרצית. והא לא נהיר חדא דאין במשמע שיהא כפיה לדידיה כשפוחתין לה כתובתה, ועוד שאין נמצאת כן הגרסא בהספרים, אלא לא כייפי' לה. וכן גריס רש"י ז"ל, וכך היא הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל, לפי פי' רבי' נ"ר דה"ק אבל אמרה מאיס עלי לא כיפי לה, כלומר שאינה מפסדת כלום לא כתנא דמתני' ולא כרבותי', וה"ה נמי דאין כופין אותו להוציא אלא שאנו מסלקין עצמנו מן הדין ואין נזקקין להן, וטעמא דמילתא משום דאי קושטא דמאיס עליה כדקאמרה ודאי איכא אסורא בדבר ובניהם פגומים שהרי אחת מתשע מדות הם חד מנייהו בני שנואה ובני מורדת [נדרים כ' ע"ב], כלומר דאמרה מאיס עלי דליכא לפרושי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דההיא שעתא אלו בעיא ליה הרי הן ככל אדם ואי דאנס לה היינו בני אנוסה, וה"ה לבני שנואה, וכיון שכן לא כייפינן לה דאי כייפי' לה אע"ג דמאיס עליה אפש' דמשום קנס זה תזקק לו ונמצא (ביניה') [בניה] פגומין ואיכא איסור בדבר והילכך תקנתא למאיסותא לא עבדינן. מר זוטרא אמר אפילו אמרה מאיס עלי כייפי' לה משום דשמא על ידי כך תתרצה דאי לא ליכא למיחש דמשום כפיה זו תזקק לו דמאיסותא לא סברא, והילכך אי לא אזלא מינה מאיסותה לא תזקק לו ואע"ג דשמא לא תתרצה ונמצא דמפסידין ממנה כתובתה שלא כדין, איכא למימר דמר זוטרא סבר דהא מילתא ניחא להו לדידהו דאיפשר דעל ידי כך סברן, ואי איכא חדא דלא סברא הא תקנתא הוא דעבדי' להו כי היכי דלא ליעגנו, ומייתי ראיה דעל ידי כפיה זו אזלא מאיסותא דאי לא אזלא מאיסותה לא הוה נפיק מיניה רב חנינא מסורא, ודחי דליכא למסמך בהכי דודאי תקנתא למאיסותא ליכא וההיא כשנתרצית סייעתא דשמיא הות ואין סומכין בכך, כיון דאיסור בדבר אי משמשא עמיה כל זמן דלא אזלא מאיסותה מינה. ולפי פי' זה קיימא לן דאמרה מאיס עלי לא כייפינן לה להפסיד ממנה כלום.
כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שירא. פרש"י ז"ל דלא מורדת ממש קאמר אלא דאמרה מאיס עלי. והזקיקו לפרש כן משום דאיהו סבר דלכולי עלמא במורדת פוחתין לה ממה שיש לה ואפילו אליבא דרבותי' נמי פשיטא דמפסידין ממנה נדונייאתה, ובהא לא הוה מסופק רבא, אבל באמרה מאיס עלי כיון דמפסדת כתובתה לאלתר בהא מספקא ליה לרבא אם הפסידה בלאותיה הקיימין, דשמא מתוך שהיא יוצאה לאלתר לא הפסידה. ולא מיחוור דאמאי פשיטא להו דפסדא כמורדת אליבא דרבותי' מאמרה מאיס עלי, דההיא נמי הרי יוצאה לאלתר ד' שבתות הרי היא כלאלתר. ועוד דלדידן אי אפש' לפרש כן דהא כתיבנא לעיל דאמרה מאיס עלי לא פסדא ולא מידי. הילכך הנכון דמורדת ממש הות וסבירא להו כרבותי' ובעו למימר דאליבא דרבותי' כיון דמפסדא הכל בבת אחת לא הפסידה בלאותיה הקיימין, ולא דמי למתני' דאמרינן לעיל דאליבא דרבנן אפילו מנכסי מלוג פוחתין לה, דרבותי' לא סברי לה הכי וכדכתי' לעיל. והא דאיבעיא ליה לרבא אם הפסידה בלאותיה קיימין אם לאו אליבא דרבותי' הוא דאיבעיא ליה, אבל איהו לא סבירא ליה כרבותי' וכדאמרי' לעיל, אי נמי אפשר דרבה גרסי' הכא ולעיל רבא, ולפי זה אמימר ומר זוטרא ורב אשי כלהו סבי' להו כרבותי', הילכך קיימא לן כרבותי' וכדכתי' לעיל.
והא דאמרינן הוה תפיסה חד שירא. פרש"י ז"ל (דמשל) [דמעיל] שהכניסה לו בנדוניתה הוה, דהיינו נכסי צאן ברזל. והוא הנכון, דבנכסי מלוג אליבא דרבותי' ודאי לא מיפסדא מינייהו מידי ולא אמרינן בהו דתפיסא לא שקלי' מינה דלא תפיסא לא יהבי' לה, דודאי אפילו מאי דלא תפיסה יהבי לה.
<h2>דף סד.</h2>
אמר להו רב גמדא משום רב זביד גברא רבא (הוה) [הוא] אפכיתו ליה לדיניה עלויה. כלומר דלא הפסידה בלאותיה קיימין והא מיבעי בעי לה רבא אם הפסידה אם לאו. וא"ת וכיון דלא איפשיטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, איכא למימר דנכסי צאן ברזל כיון שברשות שניהם הם ברשות האיש וברשות האשה נמי יכולה היא לומר כלי אני נוטל[ת], ואם מכרן הבעל אינם נמכרין בהא, ולא אמרי' דהיכא דקיימי לוקמו אלא דדינא הוי דיחלוקו ואפילו אחר תפיסה דתפיסה במקום דאיכא חזקה לא עבדא מידי.
וכי אמרינן השתא דלא איתמ' לא כמר ולא כמר דתפיסה לא שקלי' מינה. אפילו תפיסה בעדים קאמ' ולאו משום דדינא הכי וכדכתי', אלא שרבותי' לא ראו להפסיד לה אלא מה שלא יהא תחת ידה, אבל מה שהיא תופסת לא. ודוקא בתפסה להו מקודם גרושין עד לאחר גרושין, אבל תפסה קודם גרושין וידעו בדבר לא מהניא לה מידי, שהרי יכול הבעל להוציא מידה שהרי הוא אוכל פירות מהן, וכ"ש דאי תפוס בהו אחר שנתגרש' דלא מהניא לה ולא מידי, שכבר הפסידתן. ומיהו דוקא במטלטלין הוא דשייכא תפיסה, אבל בקרקעות דלא שיכא תפיס' אם נכסי צאן ברזל הן נראה ודאי דיחלוקו, דהא בחזקת שניהם הם וכדאמרי' התם בבא בתרא [קנ"ח ע"א] דנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מהן מת ראשון, והללו באין לירש והללו באין לירש דבעי' בגמ' בנכסי צאן ברזל היכי עבדינן ותני אבוה דר' אפטוריקי יחלוקו, והכי הלכתא. וכן כתבו הגאונים ז"ל אלא דנכסי צאן ברזל [של] שניהם הם ויחלוקו, ודוקא גוף הקרקע על הסך שקבלו עליו הוא דאמרינן דיחלוקו, אבל כל שבח דאיכא בין שבחא דמחמת הוצאה ודאי הכל של הבעל הוא, ולפי זה מטלטלין של נכסי צאן ברזל דלא תפיס להו חד מינייהו בהא נמי אמרינן דיחלוקו, כיון שבחזקת שניהם הם וכדכתי'.
ולענין דיני המורדת קיימא לן כרבותי' דאמרי' מכריזין עליה ד' שבתות ואחר כך הפסידה הכל ודוקא עיקר כתובה ותוספת ונדוניא מה שלא תפסה, אבל מה שתפסה לא. ותדע לך דקיימא לן כרבותי' דהא רב נחמן בר רב חסדא פסק בהדיא כותיה, ואע"ג דרבא אמ' האי בורכא, הא איכא רב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא דסברי הכי ולפום מאי דפרישנא לעיל אמימ' ומר זוטרא ורב אשי נמי הכי סברי הילכך קיימא לן כותייהו אלא דיהבי' לה תריסר ירחי שתא דאי בעיא למיהדר דתיהדר, ואם גרשה הבעל תוך זמן זה שלא מדעתה נותן לה כתובתה בלבד שפוחתין ז' די' בכל שבת ושבת וכדכתי' לעיל, וה"ה אם גרשה לאחר זמן זה אם גרשה מדעת עצמה אחר שהכריזו עליה ד' שבתות הפסידה כתובתה, וה"ה שהפסידה כל תנאי כתובה אחר ד' שבתות אבל קודם לכן לא הפסידה כלום, אלא שפוחתין לה ז' די' בשבת וכדכתי' לעיל. ואם אמרה מאיס עלי הא אמרי' לעיל דאין נזקקין לה כלל ואינה מפסדת כלום ואין כופי' אותו לגרש בעל כרחו אלא יכול לעגנה לעולם אם ירצה, ושמועה זו אע"פ שיש בה כמה סברות כך קבלתי פירוש מפי הרב מורי נ"ר.
והא דאמרינן לה דמשהינן לה עד תריסר ירחי שתא אגיטא, לאו למימר דלא הפסידה כלום עד תריסר ירחי שתא ושתהיה תקנה אחת, דא"כ הוה להו למימר חזרו ונמנו וכדאמרינן לעיל [ס"ג ע"ב] גבי רבותי', אלא ודאי הא דרבותי' לא זזה ממקומה. ולאחר ד' שבתות הפסידה הכל, אלא שנתנו לה חכמים שיהא רשות בידה לחזור בה תוך זמן זה, והיכא שיגרשנה בתוך זמן זה שלא מדעתה שיתן לה כתובתה מלבד מה שפחתו לה, דלעולם פוחתין לה ז' דינר' בכל שבת ושבת, אבל לאחר ד' שבתות הפסידה הכל כרבותי' לענין שאם נתן לה גט מדעתה אחר ד' שבתות שאין לה כלום, וכן מד' שבתות ואילך הפסידה כל תנאי כתובה כאילו אין לה כתובה כלל ואינו חייב במזונותי', ואם נשבית אינו חייב בפרקונה, אבל תוך ד' שבתות חייב בכל, וכן לרבנן דאמרי דפוחתין מכתובתה חייב בכל תנאי כתובה אחר שנפחתה כל כתובתה, אלא שאמרו דהיכא שנשבית אחר ד' שבתות נהי דאינו חייב בפרקונה אי איכא פירות נכסי מלוג דידה לא אכיל להו בעל ופרקי לה מנייהו, אבל אי מייתרי מנייהו הוייאן דבעל, דבעל לא מפסיד כלום לעולם משום מרדה, וכל היכא שלא נתן גט אוכל פירות ואע"פ שאינו חייב בפרקונה, וכיון דאתי' להכי דאמרי' דאחר ד' שבתות הפסידה הכל ולא מהניא לה תפיסה אלא תוך ד' שבתות ושיהא הדבר ביד העד לאחר גרושין הא אם תפשה בהן אחר ד' שבתות לא שכבר הפסידה הכל ואפילו תפשה תוך ד' שבתות כל היכא שלא נתגרשה יכול הוא להוציא הדבר מידה לאכילת פירות, שהרי אמרנו שהבעל יש לו פירות לעולם עד שתתגרש. אבל יש לעיין היכא שנפחתה כל כתובתה בתוך י"ב חדש או לאחר ד' שבתות שאבדה אותו וחזרה בה ודאי לקיימה בלא כתובה אינו רשאי וכר' מאיר דאמר לעיל [נ"ד ע"ב] בעילתו בעילת זנות וקיימא לן כותיה, אבל אם אינו רוצה לכתוב לה כתובה מי מצי מעגנא לעולם או יכולה לומר ליה או כנוס או פטור, וכת' רבי' נ"ר דמסתברא דיכול לעגנא לעולם ואין כופין אותו לא להוציא ולא לכתוב לה כתובה שהרי מעשיה גרמו לה והיא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים ז"ל שאמרו דאע"ג דלא מפסדא נכסי מלוג, במתנתה מפסדא והדרא דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם בה אצלו אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, והא ליתא דלא אמרינן הכי אלא בדבר שהוא חייב לעשות לה, אבל במה שנותן לה מדעתא דנפשיה בכי הא ודאי מתנה גמורה היא דאי לא דעבדא נייח נפשיה לא הוה יהיב לה וכדאמרי' במתנות דעלמא. ותדע לך דאי לא למאי כן אמרי' לעיל [נ"ד ע"ב] ותוספת כתובה ככתובה ונפקא מינה למורדת, אטו אי מאי דיהיב לה בתר נשואין אמרינן דלית לה מאי דיהיב לה (בתר נשואין דלית לה מאי דיהיב לה) בשעת נשואין מיבעיא, אבל בנכסי מלוג ששנינו [ע"ט ע"ב] הבעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, (אבל) במורדת נראין מה שאמרו הגאוני' ז"ל דחייבת היא לו לשלם מה שהוציא כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות, ולא אמרי' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ודוקא מה שהוציא אחר שמרדה, אבל קודם שמרדה לא דכיון דבעי' והוא שאכלה דרך כבוד ובההיא שעתא הא אכלה דרך כבוד, בההיא שעתא מחל לה כל מה שהוציא באותן נכסים. והוי יודע דבכולה שמעתין בין במורדת בין במאיס עלי ואפילו למאן דאמ' דבמאיס עלי כופין לה ומפסדה כתובתה לאלתר בין לדידן דאמרי' דלא כייפי' לה כלל, אין כופין הבעל לעולם לגרש על כרחו, ושלא כדעת מקצת המפרשי' ז"ל שסוברים דבמאיס עלי כופין הבעל להוציא. ותדע לך מדתנן בפרק בתרא דנדרים [צ' ע"ב] בראשונה היו אומרים שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, נטולה אני מהיהודים. חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, והא התם דבאה מחמת טענה ואסרה נפשה אכולי עלמא חיישינן דשמא עיניה נתנה באחר, וכ"ש הכא. וא"ת דהתם לא מהמנינ' לה משום כתובה, אבל הכא דלית לה כתובה כלל מהמנינן לה א"כ במשנה אחרונה הוה להו למימ' יוצאות ואינן נוטלות כתובה. ועוד דכיון דחששו לעיניה נתנה באחר אפשר דאפילו היא רוצה להפסיד כתובתה דאשה עשויה להפסיד כמה היכא שנתנה עיניה באחר, שהרי אפילו במקום איסורא חששו ואמרו דתביא ראיה לדבריה, כ"ש דאיכא למיחש להכי אע"ג דפסדא כתובתה. ועוד דהא בהדיא אמרי' בפר' הנזקין [מ"ט ע"ב] וכי תימא כי היכי דמפיק לה איהי תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקונו ליה רבנן כתובה מינה, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ואי אמרת דהיכא דאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא מצאנו אשה יוצאה לרצונה שלא לרצון האיש, וכל היכא דבעיא לצאת אמרה דמאיס עליה ונפקה בעל כרחיה. ועוד נמי אמרי' בירוש' בריש פרק אע"פ [ה"א] רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש שאינו מוציא אלא לרצונו, מעיקה ליה והוא מגרש לה, אלמא דלעולם אין האשה יוצאה לרצונה שלא לרצון האיש. וכלל גדול אמרו האיש אינו מוציא לעולם אלא לרצונו, והגאונים ז"ל שתקנו לכופו כתב הרב בעל המאור ז"ל שהגאונים לצורך תקנו ולצורך שעה אבל אנן עכשו אין מקילין בדבר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא. פי' מתניתא דקתני דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם, בתבע הוא כלומר ליבם והא דשמואל דקתני אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשתבעה היא, כלומר ליבם ואע"פ שהוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ. ותדע לך דהכי הוא דהא דומיא דארוסה קתני, וארוסה נמי כשתבעה היא, ואי אידך רוצה לפטור ודאי אין כותבין אגרת מרד עליו, אלא מאי אית לך למימ' דארוסה כשתבעה היא לכנוס ולא לפטור ובכי האי גונא הוא דאמרי' בשומרת יבם דאע"פ שהוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ אין כותבין אגרת מרד עליו, דהשתא לא קס"ד טעמ' דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה. והא דאמרי' האי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מיבעי ליה ה"ה נמי דקשיא ליה על שומרת יבם לשומרת יבם מיבעי ליה, אלא דרישא דמילתא נקט וכדמתרצי' תני לארוסה, ה"ה דמתרצינן תני לשומרת יבם.
מאי שנא שומרת יבם דלא, דאמרי' לה זילי לא מיפקדת. כלומ' מאי טעמ' איכא למימר בשומרת יבם דאין כותבין משום דאמרי' לה זילי לא מיפקדת, בארוסה נמי איכא למימר זילי לא מיפקדת. ואע"ג דתנן במתני' [ס"ג ע"א] (מדיר) ומורד באשתו. שאני התם דכיון דנשאת נשתעבד לה, אבל הכא לא נשתעבד לא לשומרת יבם ולא לארוסה. ואי קשיא לך והא תנן ביבמות פר' ב"ש [קי"א ע"א] הנודרת מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ. ואמאי לא אמרי' לה זילי דלא מיפקדת. ואיכא מאן דאמר דמשום האי טעמא לא מוסיפין לה משל יבם אבל ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דעל ידי נדר הוא דלא אפשר למהדר בה. ולא נהיר אבל איכא למימר דה"ה דהוה יכול לאקשויי מינה ואמסקנא הא לא קאי האי טעמא.
אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה ולאו דוקא דצריכה היא למיטען, אלא כלומר משום דאית להאי טעמא דיכולה למימר בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה. ומיהו לעולם איתא להאי טעמא ואפילו יש לה בנים דיכולה היא לומר דבנים אחרים היא רוצה שאינה יודעת אי זה מהן יכשר הזה או זה, הכא נמי בבאה מחמת טענה. מהכא נמי משמע מאי דפריש' לעיל דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דאי רוצה לחלוץ הא אין לה טענה דנסבא גברא אחרינא, אלא ש"מ כדפריש'.
אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן ליבם. אבל תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ודאי נזקקין לה משום טעמא דבעי חוטרא לידה ומרה לקבורה, והא דאמרי' כאן לחלוץ כאן ליבם, לומ' דברית' דקתני דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם בשתבע לחלוץ, וההוא דשמואל בשתבע ליבם ואע"פ שהיא אינה רוצה לא ליבם נמי, דכיון דאיהו לא בעי אלא יבום לא הויא מורדת, אלא ממאי דבעי ובמורדת מיבום אין כותבין אגרת מרד, אבל אי תבע לה אחר כך לחלוץ והיא אינה רוצה ודאי נזקקין לו וזהו תבע לחלוץ ולא גרע אי תבע מעיקרא ליבם. ואידך דשמואל דאמ' תבע איהו נזקקין לו בתבע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לה בתבעה לחלוץ והוא רוצה ליבם, אבל היכא שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא כתיבנא דנזקקין לה, והשתא לפום האי תירוצא ברית' אתיא בחד גונא דארוסה דקתני ודאי בתבע ליבם דליכא למי' בתבע לפטור דומיא דשומר' יבם, דגיטא ברשותיה הוא אבל חליצה אינה ברשותו, והא לא קשיא דבריתא קתני דבארוסה ובשומרת יבם כותבי' עליהן אגרת מרד, והא כדאיתא והא כדאיתא אבל בההיא דשמואל דאמ' דבארוסה כותבין ובשומר' יבם אין כותבין, בהא הוא דאיכא למי' דדומיא דארוסה קתני ובההוא גונא דאמ' דבארוסה כותבין בההוא גונא אמ' בשומרת יבם דאין כותבין וזה ברור.
והא דמקשי' מאי שנא ליבם דלא דאמרי' ליה זיל נסיב איתתא אחריתי, לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. איכא מאן דאמ' דה"ה דמצי לאקשויי ליה מארוסה, כלומ' ארוסה מאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד, לימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי אלא דעדיף למיפרך ליה משומרת יבם גופה. ועוד דהשתא פריך ליה מק"ו דאי ליבם דבעי לה והיא אינה רוצה לא חשבי' לה מורדת משום האי טעמא, כ"ש כשהוא אינו רוצה והיא רוצה אותו דאיכא למימר דלא הויא מורדת. ולי נראה דאין צורך לכל זה דמארוסה ודאי לא מצי למיפרך דאע"ג דאכתי אינה משועבדת לו מ"מ שלו היא שהרי קנאה בדמיה, ואם הוא רוצה הקנין שקנה האיך אפשר למי' ליה זיל וקח אחרת, אלא ודאי לא וזה נכון וברור.
אלא אידי ואידי שתבע לייבם, ולא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה. פי' בריית' דאמ' דכותבין אגרת מרד בתבע ליבם וכמשנה ראשונה דאית לה דמצות יבום קודמת, וההיא דשמואל דאמ' דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמשנה אחרונה דקסבר דמצות חליצה קודמת, ואידך דשמואל דאמ' דתבע הוא נזקקין לו, בתבע לחלוץ ובתבעה היא אין נזקקין לה ואפילו למשנה אחרונה כיון שהוא רוצה ליבם משום דבדידיה תלא רחמנא ואם רוצה ליבם ברשותו הוא אלא שאין נזקקין לו. וא"ת אמאי נדי מאוקמתיה ולא שני ליה כדמפיך כאן לחלוץ כאן ליבם, ותרוייהו כמשנה אחרונה, וההיא דשמואל בתבע ליבם, והילכך אין נזקקין לה ובריתא בתבע לחלוץ ולפיכך נזקקין לו כמשנה אחרונה. ואידך דשמואל נמי בתבע לחלוץ. ואיכא למימר דלא בעי לאוקומינהו תרוייהו כמשנה אחרונה דלא קיימא לן כותיה, דהא חזרו אחר כך לומר (דהא חזרו) כמשנה ראשונה. וא"ת לוקמינהו לתרוייהו כמשנה ראשונה, וברייתא דאמ' דכותבין אגרת מרד בתבע ליבם, וההיא דשמואל דאין כותבין בתבע לחלוץ וכמשנה ראשונה, ואיכא למימר דלא מצי לאוקומה בהכי דודאי אפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו, דהא בדידיה תלא רחמ'. ועוד דההיא דשמואל לא אפשר לאוקומה בתבע לחלוץ, דדומיא דארוסה קתני, וארוסה ודאי בתובע לכנוס הוא וכדכתי' לעיל, ומהני טעמי לא אוקמינהו לתרוייהו בתבע לחלוץ, וכאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה, משום דאפילו למשנה ראשונה ודאי בתבע לחלוץ נזקקין לו דבדידיה תלא רחמ', ועוד דההיא דשמואל ליכא לאוקומה בתבע לחלוץ וכדכתי'. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמשנה ראשונה, והילכך בין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם, אבל תבעה היא אין נזקקין לה בין שתבעה ליבם או תבעה לחלוץ כל זמן דאיהו בעי למעבד חדא מינייהו, אבל אם אמר איני חולץ ואיני מיבם ודאי נזקקין לה משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה. והא דאמרינן לעולם נזקקין לו, ה"מ ביבם הגון אבל ביבם שאינו הגון לא, וכדאמרי' התם ביבמות [צ' ע"א] מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו, וסמיך לא תחסום שור בדישו ובפר' מצות חליצה [ק"ו ע"א] אמרי דההיא איתתא [דאתיא] לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי ליבום, אמרה ליה אמה ישיבתה זו היא עמידתה ממונא הוא דחזא לה ובעא למיכלייה מינה אמר לה בתי לא ניחא לך, אמרה ליה לא. אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה אלמא דבמקום יבם שאינו הגון אין כופין אותה.
<h2>דף סד:</h2>
מתני'. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה וכו'. והאי תנא לא חשיב ציבי, ואיפשר דמשום דבמקום הרים קאי וכדאית' בגמ', ואית לה ציבי, אבל ודאי ה"ה היכא דלית לה ציבי דיהיב לה. וכן נמי ודאי יהיב לה נר וכוס וקדרה והכי איתא בירוש' [פ"ה ה"י]. ובתוספתא [פ"ה ה"ז] דנותן לה נר ופתילה וכוס וחבית וקדרה, אלא הא תנא לא חשיב אלא ענין האכילה, אבל הכשר האכילה לא קא חשיב.
מתני', ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. כלומ' מותר מעשה ידיה וכדאוקימנא לה לעיל [נ"ח ע"ב] בשמעתא דמקדיש ידי אשתו. והא דקתני ואם אינו נותן לה מעה כסף, לאו למימרא דברשותיה תליא מילתא שלא למיתן לה, דאדרבה ברשותה תליא מילתא וכדכתי' לעיל, דאליבא דרב הונא כי היכי דיכולה היא לומ' איני נזונת ואיני עושה הכי נמי יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, אבל איהו ודאי על כרחיה אית ליה למיתן לה מעה כסף, אלא ה"ק אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שתקה לא אמרי' דמן הסתם ויתרה ומותר מעשה ידיה שלו, אדרבה מותר מעשה ידיה שלה. וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא ריבותא קמ"ל דאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה ע"כ.
גמ'. מזונו לחול ולא לשבת, דקסבר ר' מאיר דאין אוכלין בחול פת כבשבת, ור' יהודה אמ' לשבת ולא לחול, דקסבר דאין אוכלין פת בשבת כבחול, שבשבת אדם שבע במיני מעדנים שאוכל, ולפי' היה ר' מאיר משער בפת הצריך לחול, ור' יהודה בפת הצריך (לו) [לה] בשבת, דשניהם מתכוונים להקל.
אי הכי שיתסרי הויאן, כלומ' למאן דאמ' דמאי אוכלת תשמיש, אבל למאן דאמר אוכל ממש, שיבסרי הויאן. ואע"ג דקימא לן כרב נחמן דאמ' אכילה ממש, ואפ"ה קא פריך הכא לרוחא דמילתא ולומ' דאפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חידקא. ופרקי' דאפילו תימא רבנן דחדא לארחי ופרחי וכשתמצי לומ' אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.
<h2>דף סה.</h2>
מסייע ליה לר' אלעזר דא"ר אלעזר אין פוסקין יינות לאשה, וה"מ לשתיה אבל לציקי קדרה פוסקין, ואפילו לשתיה לא אמרנא אלא היכא דלא רגילה, אבל היכא דרגילה פוסקין.
אמר לה שיראין למה ליך, אמרה ליה לך ולחבריך ולחברוריך. ופרש"י ז"ל כדי שלא אתבזה מכבודי הראשון וליכא למימר דכדי להנשא קאמר דזה פסק לה רב יוסף מזונות, ולעיל [נ"ד ע"א] אמר רב יוסף גופיה כחלה ופרקסה אין לה מזונות וכ"ש זו שנתפסה להנשא. ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא לעולם לא הפסידה מזונות, אלא בתובעת בב"ד וכדכתי' לעיל.
היכי דמי אי דאורחא מאי טעמ' דת"ק. ופרקי' כגון דאורחי' דידיה ולא אורחא דידה. כלומ' לא מחמת עצמה שאין דרך בנות משפחתה [לשכב] על כר וכסת ולא מחמת הבעל שאין דרך בנות משפחתו לשכב על כר וכסת דאי לא קיימא לן [לעיל מ"ח ע"א] דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ומיהו דרכו של בעל לשכב על כר וכסת ת"ק סבר דלא יהיב לה כר וכסת דאמ' לה כי אתינא מיתינא להו בהדאי ולא חיישינן דדילמא מיתרמיא בין השמשות ולא מייתי ליה, ור' נתן סבר דחיישינן להכי מפי רבי' נ"ר. וא"ת לר' נתן למה לי כר וכסת במפץ אחר סגיא דכיון דאיכא מפץ אחר תו לא שקיל דידיה, ואי' למי' דמכיון דדרכו לשכב על כר וכסת תרוייהו שקיל להו, ואפילו שלשה נמי, הילכך ליכא תקנתא לדידה אלא בכר וכסת דוקא.
<h2>דף סה:</h2>
אמר אביי נקטי' מותר בלאות אלמנה ליורשיו. וכ"ש מותר מזונות, דאי מותר בלאות דבחיי הבעל לעצמה, אמרי' דאחר מיתת הבעל ליורשיו, מותר מזונות דבחיי הבעל [לבעל] לא כ"ש דאחר מיתת הבעל ליורשיו, והילכך לא איצטריך ליה לאביי לפרושי אלא מותר בלאות, אבל מותר מזונות פשיטא. וכן כתב הר"ם במז"ל [אישות פי"ח ה"ד]. ובירוש' [בפירקין ה"י] גרסי' הדא דתימר אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלהן. אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות] כתב דמותר מזונות אלמנה לעצמה. והביא ראיה מדגרסי' בירושלמ' בפר' אלמנה נזונת [ה"א] רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה הותירה מזונותיה, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. וכתב הרב מורי ר"ש נ"ר דדברי הר"ם במז"ל נראין וכמו שהיא בירוש' האחר [בפירקין ה"ב], דשיטת גמרין מכרעא הכי דלא מפליג אביי אלא בבלאות, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה לפרושי בהדיא אבל מותר מזונות לעצמה.
גמ', מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש, ורב אסי אמר תשמיש. וקיימא לן כרב נחמן. ואי קשיא לך ולמאן דאמר תשמיש, אמאי לילי שבת [ושבת]. וכתב רבי' נ"ר דטעמא דמילתא משום דרובא דעלמא דינייהו כפועלים, ומסתמא פועלים נינהו הילכך רבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דכיון דברשותה דידה קא משרה אותה על ידי שליש, דבלאו הכי אי אפשר וכדאיתא בירוש' [פ"ז ה"א] דיכולה היא לומר איני רוצה ליזון אלא מבעלי, מחלה לה לעונתה, והרי היא כאלו קבלה ונתרצית שלא תהא עונתה אלא פעם אחת, ורשב"ג סבר דמסתמא לא מחלה אלא שלא תהא אחת מן העונות באמצע שבת, אבל לא מחלה לה לגמרי והילכך משלמא ליה בשבת, אבל בעלמא לית ליה למעבד הכי, ואלו עשה כן לא יצא ידי חובה רבי' נ"ר.
ממאי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, מאי טעמא לא משום דבעה למיכל בהדה. וה"ה ג"כ עד בן שש. והא דנקט מניקה משום דאין פוחתין ממעשה ידיה אלא למניקה, נקט מניקה. ומיהו במסקנא אסיקנא דמוסיפין לה יין מפני שהיין יפה לחלב, ומינה שמעינן שאינו חייב במזונותיו, וכיון שכן ה"ה עד בן שש, דכל היכא שהוא צריך לאמו הוא חייב במזונותיו וכופין אותו בכך, וכן הלכה.
ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה. כלומ' שאם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה, אבל רש"י ז"ל גריס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה וחדא קאמ' כלומר שאם נפלה (לו) [לה] ירושה הוא אוכל ממנה פירות, אבל לא אשמעי' הכא שהוא יורשה דהא אשמעינן הכי בכמה דוכתי לקמן בפרק הכותב [פ"ג ע"א] ובבא בתרא [ק"ח ע"א] וכן בהרבה מקומות בבריתא. ולפי זה אתי שפיר הא דאמרי' בגמ' תנינא ואמרי' דסיפא אצטריכא ליה, ואם איתא דהכא קתני שיורשה הוה ליה למימר נמי ירושתה איצטריכא ליה, ומיהו תמיהה מילתא מאי שנא וירושתה דנקט ולא קאמ' והוא אוכל פירות בחייה סתם וכדאמרינן לעיל [מ"ו ע"ב] נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולפי פירושינו דהאי וירושתה לומ' שאם מתה יורשתה, ותרתי קתני שאם מתה יורשה ושהוא אוכל פירות בחייה. והא דלא אמרי' בגמ' ירושתה איצטריכא ליה משום דודאי לא איצטריכא ליה דאע"ג דלא תנא ליה במתני' [לעיל שם] דהאב זכאי בבתו בקדושיה, בדוכתא אחריתי טובא תנא ליה, הילכך לא אמ' אלא סיפא איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. והא דלא קתני במתני' צער, משום דפשיטא ליה דצערא דידה לא זכי ליה רחמנא (ושלא) [ושלה] הוה, וכדאיתא בפרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א], ושבת לא תנא משום דפשיטא מילתא דשבת הוי ממי שמעשה ידיה שלו, ורפוי נמי לא תנא משום דלרופא בעי למיתן ליה. והא דאמרי' דבשתה ופגמה שלה, כלומ' וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ולא שנא חבל בה הוא או חבלו בה אחרים לעולם הוא אוכל פירות ושלא כדברי הר"ם במז"ל [הלכות חובל פ"ד הט"ז], וכן כתב הראב"ד ז"ל [בהשגות שם] וכן הוא בתוספתא דגרסי' התם בפרק תשיעי דבבא קמא [ה"ה] החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה אומ' בשת בזמן שבסתר לה שני חלקים, הנה שם מפורש כמו שכתבנו.
<h2>דף סו.</h2>
גמ'. ה"ג כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק וכו'. ואמר רב פפא ומציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ואיכא למידק מה ענין לאיתויי הא דרבנן הכא ולפרושי למתני' דנדרים היכא דלא מייתינן לה אלא אגב גררא, בדוכתא בנדרים הוה להו לאיתוייה וא"ת משום דרב פפא דאמר דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק, הא לא נפקא לן מידי אלא אליבא דר' עקיבא, וא"כ אית לן למי' דקיימא לן כר' עקיבא בהעדפה, וה"ה במציאתה דלעצמה דלא כסתם מתני', וליכא מאן דפסיק הכי. ואיכא מאן דגריס והיא גרסתו של רש"י ז"ל והא כי אתא רבין בלשון קושיא ומפרק רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי, ודחו לה משום דקשיא להו היכי קס"ד למימר דמציאתה הוי כהעדפה שלא על ידי הדחק. ולי הא לא קשיא דכיון דמציאתה אינה טורחת עליה דממילא קא אתיא הוה מדמה לה להעדפה שלא על ידי הדחק, ורב פפא פריק דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כיון דלא שכיחא, וכן עקר.
בעא רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו. שלש וארבע מהו. פי' ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעי כלומר מי הוי לר' עקיבא כהעדפה שעל ידי הדחק או לא, וכן פרש"י ז"ל. ולפום הא איתא לן למימר דהלכתא כר' עקיבא בין בהעדפה בין במציאה. אבל רבינו האי גאון ז"ל פסק כת"ק, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ואפשר דאפילו לרבנן קא בעי לומ' דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' עקיבא אלא בהעדפה דאתי מחמת מלאכה אחת, אבל שתי מלאכות דלא שכיחי כלל לא תקינו ליה.
אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת. וכת' רבי' האיי גאון ז"ל דמשקלינא וטרינא אליבא דר' יהודה שמעינן דהלכתא כוותיה, אע"ג דהוי יחיד לגבי רבים וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
מתני'. הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. פי' בין שנשתעבד לו בדברים או בקנין, וטעמא דמילתא משום דכל הפוסק על דעת שיכניס הוא פוסק, הילכך נמצא שמעולם לא זכה בהם אחיו, וה"מ כשלא כנסה אבל אם כנסה כבר זכה בהן אחיו ויבם זה מוציאין ממנו בדין, ובירושלמי [בפרקין ה"ב] מקשים ולאו דברים הנקנים באמירה הן. ומשני פוסק הוא על מנת לכנוס. ופי' הרב אלפסי ז"ל כל הפוסק אינו פוסק אלא על דעת לכנוס וכדפרישנא.
פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה. כלומר מחוייב הוא להוסיף בהן השליש. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פרש"י ז"ל משום דהנועדים במזמוטי חתן וכלה מוסיפין בשומתם חומש ממה שהדבר שוה בשוק, ולפיכך שמקבלין עליו מקבלין פחות חומש משומתן ופי' הוא במנה ושוה מנה, כלומר ששוה כן בשוק שלא הוסיפו השמאין על שמותם אין לו אלא מנה שאינו יכול לומר תנו לי עוד דלא מצי למימר הכי אלא כששמו אותו בטפי שאינו שוה בשוק, אבל זה כיון ששמו אותו כמו שהיה שוה בשוק לא דכל מה שפסקה לו הכניסה לו. ומיהו בירושל' [בפירקין ה"ג] לא משמע הכי, אלא טעמא מפני שמשתמשין בהן ופוחתין והכי נמי משמע במאי דאמרינן בגמ' [להלן ס"ז ע"א] הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי, אלמא דמשום פחת שפוחתין הוא. והכי איתא בירושלמי [ה"ג] מה ראו לומר בכספים מוסיף שליש, ובשום פוחת חומש. א"ר יוסי בר' חנינא שמין דעתה של אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש, שמין דעתו של איש שרוצה ליתן ולישא בכספים ולהוסיף שליש. פי' דמדינא ודאי בין הכניסה לו כלים בין הכניסה לו כספים היה בדין שלא יגע בהן הבעל, אלא שיהיו מיוחדין לה בכלים משום שבח בית אביה, ובכספים שלא יאבד הוא והיא תפסיד, דאי לא תימא הכי אלא דבכספים מדינא רשאי להשתמש בהם אין הטעם הזה דבירושלמי מספיק אלא בשפסקה לו שוה אלף שיכולה ליתן לו שום אבל בפסקה לו דינר' ממש לא שהרי על כרחה יש לה לתת לו מעות, אלא כדפרישית דאפילו בכספים היה בדין שלא יגע בהן כדי שלא יאבדו [ו]תפסיד היא ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא לתרוייהו שישתמש הוא בכספים וירויח ושיוסיפו לה שליש, וכשהכניסה לו שום שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושלא יקבלם הבעל בכל שויין, אלא פחות חומש. ומהאי טעמי' הוא דאמרי' בגמ' [להלן ס"ז ע"א] זהב (ו)שמין אותו והרי הוא כשויו, משום דמסתמא על דעת לעשות מהן תכשיטין הכניסה אותו לפי' אינו מוסיף שליש שלא על דעת שישא ויתן הוא בו הכניסה אותו, והיינו טעמא דדינרין במקום שאי אפשר לפרטן.
והא דאמרי' שום במנה ושוה מנה. פר"ח ז"ל דכי האי לישנא הוא דקאמר ליה והילכך אין לו אלא מנה דאינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה דהיינו מנה וחומש דהא בהדיא אמרה ליה שלא יקח שוה אלא מנה ואפ"ה קבל עליו הוא שיתחייב בכל המנה, אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם יש לה להוסיף על המנה חומש דהיינו שלושים ואחד סלעים ודינר.
<h2>דף סו:</h2>
והא דאמרי' מה שהחתן פוסק, לומ' דאפילו הבגדים שהחתן נותן לה שמקבלין עליו אחר כך, אפילו בהדן תקנו שלא יתחייב בהן בכל שוויין אלא בפחות חומש והן ישתמשו בהן.
גמ'. ה"ג ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה. כלומ' שומא זוטא, שום במנה. ושומא רבה, ובארבע מאות זוז נותנת חמש מאות זוז. שומא דידה, דהיינו שום במנה. וקתני שומא דידיה דהינו מה שהחתן פוסק, כלומר וצריכי.
והא דאמרינן רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה. אשום ואכספים קאי וכן הוא בתוספתא [פ"ו ה"ד] אמר ר' יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה. ופי' מקום שנהגו שלא לפחות לאו דוקא שנהגו שלא לפחות דא"כ פשיטא, אלא שלא נהגו לפחות כן. וכן מפרשי' דרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה. ומסתברא דרשב"ג ורבנן לא פליגי דרבנן ודאי מודו דכל כיוצא בעניינים אלו בתר מנהגא אזלינן, אלא דאינהו אינו אלא בעיר חדשה דליכא מנהגא ואתו לאשמועינן דהכי דינא. ורשב"ג אתא למי' דבעיר שיש בה מנהג הכל כמנהג, ואפשר דמ"ה הוא שפסקו רבאתא ז"ל כרשב"ג.
<h2>דף סז.</h2>
בשמים של ערביה אשה גובה פורנא מהם. וכן גמלים. והנכון דכלהו לענין כתובה איתמ' לומר דאע"ג דאמרי' בעלמא דכתובה אינה מן הקרקע במקומות אלו נגבים היא מן המטלטלין אלו משום דאסמכתינהו עלייהו זהו הנכון אע"פ שרש"י ז"ל לא פי' כן.
<h2>דף סח.</h2>
אמר רב פפא לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן לאחר שיבא לידי גבוי. פי' דההיא דאין מחייבין אותו למכור אתיא בכלים שהיו לו קודם שבא לידי גבוי, כלומ' קודם שבאו לקבל מגבאי צדקה וכיון שכן אין מחייבין אותו למכור ביתו וכליו שהיה רגיל בהן, וההיא דמחייבין אותו למכור אתיא בכלים שבאו לו אחר שבא לידי גבוי, דכיון שלא הורגל בהן מחייבין אותו למכור ואל יתפרנס מן הצדקה רבי' נ"ר. אבל רש"י ז"ל פי' בענין אחר, וזה נראה נכון ותו לא מידי.
מתני'. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. כלומ' לר' יהודה לפי אומדנא דאב, ולרבנן לפי שומת הנכסים, ואע"פ שלפרנסת הבעל זיכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מ"מ היא זכתה בנכסי' אלו לצורך פרנסה, וכל שנשאת יש לה סך זה אע"פ שנשאה הבעל בלא כלום שאין האחין יכולין להפקיע זכותה. והא דאמרי רבנן דשמין את הנכסים, מפורש בתוספתא [פ"ו ה"א] כיצד שמין דרואין שכנגדן האיך מתפרנסת ונותנין לה(ם), כלומ' רואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם, ומדפליג ר' יהודה בההיא דידעינן אומדנא דאב ולא פליג היכא דלא ידעי' אומדנא דאב, שמעי' דלא פליג ר' יהודה עלייהו דרבנן אלא בדאמדניה לאב, הא בבלא אמדיניה מודה לרבנן דנותנין לה לפי שומת הנכסים, וליכא מאן דסבר דיהבי' לה עישור נכסי היכא דלא אמדיניה אלא ר' דסבר הכי וכדאיתא בגמ'. ולפי זה שלש מחלוקות בדבר, רבנן סברי דלעולם אזלינן בתר שומא דנכסים בין אמדיניה בין לא אמדיניה, ור' יהודה סבר דהיכא דאמדיניה שמין לאב היכא דלא אמדיניה יהבי' לה לפי שומת הנכסים, ור' סבר דהיכא דלא אמדיניה יהבי' לה עשור נכסי אבל היכא דאמדיניה מודה לר' יהודה דשמין באב וכדאיתא בגמ', וכך הוא מפורש בתוספתא [שם] דג' מחלוקות נינהו דגרסי' התם כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומ' אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם, אלא רואין שכנגדן האיך נזונית ומתפרנסות ונותנין להם, ר' אומ' כל אחת ואחת עשור נכסי ר' יהודה אומ' אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך נתן לראשונה, הנה שם מפורש כמו שכתבנו.
גמ'. אמר שמואל לפרנסה שמין באב. ואסיקנא דלא שנא השיא דגלי אדעתיה, לא שנא לא השיא כל היכא דאמדיניה אזלינן בתר אומדנא דאב, וקימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה וכדפסק רב חסדא כותיה, דהא אמר רבא לרב חסדא דרשי' משמך הלכה כר' יהודה, אמ' ליה יהא רעוא דכל כי הני מלי מעליתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח ז"ל דלא אזלי' בתר אומדנא דאב אלא לפחות מעשור נכסי, אבל לא להוסיף על עשור נכסי. וראיתו מהא דאמרי' לעיל בפ' נערה שנתפתתה [נ"ב ע"ב] מפני מה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עשור נכסי, וכיון שכן אין לנו כח להוציא מן היתומים טפי מעשור נכסי אלא בראיה ברורה. ועוד דהכי אשכחן שומא דאב נמי בפחות מעשור נכסי אשכחן לה, וכמעשה דר' דלקמן דנתן לה אחד משנים עשר. ועוד הביאו לו ראיה בתוספות [נ' ע"ב] מדאמ' בפרק הנזקין [גיטין נ"א ע"א] והא פרנסה דמיקץ קיצה, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף ודאי לא קיצה, אבל אי אמרי' דאין שמין באב אלא לפרעון קיצא, כיון דלא אפשר דרבוי טפי מעשור נכסי. והא לאו ראיה היא כלל דכיון דהיכא דלא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי ודאי הא קיצא, ועוד דאי אמדיניה לאב כגון שעמדה בדין הא קיצא בכל מאי דאמדיניה. ומה שהביא ג"כ ר"ח ז"ל ראיה מההיא דלעיל דפרק נערה שנתפתתה [נ"ב ע"ב] ההיא נמי לאו ראיה היא כלל דהתם אורחא דמילתא קאמרי' במי שבא לימלך, כמה יתן לבתו שאין מזקיקין לו לתת טפי מעשור נכסיו. ותדע לך דהא התם אפילו בחיי' קאמרי', ומעשה דר' שפיחת מן העשור, התם מפני שכך שמו דעתו של אב שלא היה נותן לה טפי, וכיון שכן שראיות רבי' אינן מכריעות פשטא דמלתא דשמואל דאמר סתמא שמין באב משמע בין לפחות בין להוסיף. וכן דעת מקצת הגאוני' ז"ל. והראב"ד והרמב"ן ז"ל, הילכך היכא דאמדיניה לאב אזלי' בתר אומדנא דאב בין לפחות בין להוסיף, היכא דלא אמדיניה יהיבינן לה עשור נכסי ופסיק רבא כותיה, והיכא דאמדיניה דאזלי בתר שומא דאב נראין הדברים דבין ממקרקעי בין מטלטלי יהבינן לה דכיון דבתר שומא דאב אזלי' מה לי מן הקרקעות מה לי מן המטלטלין, דהא אב לפי נכסיו הוא נותן לה בין מטלטלין בין קרקעות, ואנן כיון דבתר דעתא דאב אזלי' יהבי' אפי' מן המטלטלין, וכי פסק רבא דהלכה מן המקרקעי בין למזונות בין לפרנסה, היינו דוקא היכא דלא אמדיניה. ותדע לך דהא אמרי' לעיל בפרק נערה שנתפתתה [נ' ע"ב] רב זן מחיטי דעליה ואמרי' פרנסה הואי וכדשמואל דאמ' שמואל לפרנסה שמין באב, ואפילו ממטלטלי יהבי' לה. ואמרי' נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ואמרי' דשמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אלמא דלמאן דאזיל בתר שומא דאב דאפילו ממטלטלי אית לה וכדכתי'. וכן דעת רש"י ז"ל וראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל. והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דרב זן מחיטי דעליה, משום שסמך לו אהא דשמואל דאמ' לפרנסה שמין באב. ומיהו הרב בעל הלכות ורב אחא ז"ל כתבו דכי אמרי' דלפרנסה שמין באב, ה"מ ממקרקעי ולא ממטלטלי כדרבא, ואינו מחוור שכבר כתבנו דההיא לא איתמ' אלא היכא דלא אמדיניה דיהבי' לה עשור נכסי, אבל היכא דאמדיניה אפילו ממטלטלי נמי, והוא הנכון. ומיהו בפרנסת עצמה כגון מזוני ולבושא וכסוי' ואפילו ידעי' אומדנא דאב, לא אזלי' בתר אומדנא דאב אלא בתר אומד' דנכסי', וההיא דלעולם ממקרקעי ולא ממטלטלי וכדרבא דאמ' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני, וכסות בכלל מזוני וכדכתי' לעיל. והרב אלפסי ז"ל כתב דהאידנא דתקינו רבנן בתראי למגבא כתובה אפילו ממטלטלי, מזוני נמי אפילו ממטלטלי דהא קימא לן דתנאי כתובה ככתובה, אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקימא קימא.
מאי עני ומאי עשיר, אילימא עני עני בנכסים, עשיר עשיר בנכסים, מכלל דת"ק סבר אפי' העשיר והעני כדמעיקרא יהבי' לה, והא לית ליה. וקשיא לן ולמה ליה למייתי עלה מהאי דיוקא פשיטא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא דאב, דמדפליג עליה ר' יהודה דאזיל בתר אומדנא דאב. ואיכא למי' דאי לאו משום האי דיוקא דמשמע מינה דרבנן לא אזלי בתר אומדנא דאב כלל, הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא דאב, ועד כאן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא דלא אזלי' בתר ההיא אומדנא דרשיא דשמא נכסיו של עכשו אינן כאותה שעה, והילכך ליכא למילף ממה שנתן בראשונה לשאר הבנות, אבל כל היכא דידעינן דנכסיו של עכשו הם כנכסים שהיו לו באותה שעה, או היכא דלא השיא כלל אלא דאמדיניה לעולם אימא לך דאפילו רבנן מודו דאזלינן בתר אומדנא דאב, אבל השתא דמוכחי' דר' יהודה לא אמ' היכא דהעני רבנן דפליגי עליה לית להו דשמין באומדנא דאב כלל.
חוזרות וחולקות בשוה, כל חדא וחדא דנפשא שקלא. פי' לפי שכל אחת ואחת לא זכתה בנכסי' אלא היכא דנשאת, וכיון שכן אין נותנין לה אלא עשור מן הנכסים הנשארים, וראשונה שקדמה ונטלה זכתה בחלקה. ותדע לך דודאי לכלי עלמ' היכא שבשעת מיתה איכא נכסים מרובים ובשעת נשואיה נתמעטו אין נותנים לה אלא עשור נכסי ממה שיש שם עכשיו בשעת נשואין, ולא עשור מן הנכסי' שהיו שם בשעת מיתת האב דאע"פ שבשעת מיתה הויא בעלת חוב דאחי, ואם משכנו או מכר קא"ר גופיה דמוציאין לפרנסה, הינו לענין שאין האחין יכולים להפקיע זכותה בשום ענין, אבל היא ודאי אינה זוכה אלא בעשור הנכסים שיש שם בשעה שבאה להנשא, הילכך כל שקדמה ונטלה זכתה ואין לשנייה אלא במה ששיירה ראשונה.
<h2>דף סח:</h2>
הבנות בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן. ואסיקנא לקמן וה"מ בדמחאי אלמא דכל דלא מחאי כיון שראויה היא להנשא מחלה, ור' שמעון אמ' דאפילו בדמחאי אבדו פרנסתן. ופרש"י ז"ל משום דאיסתלקא ליה מההיא ביתא לגמרי פי' לפי' לומ' דר' שמעון בן אלעזר לאו משום מחילה אתי עלה דהא מיחת אלא משום דאין לה כלום בנכסי האב אחר שבגרה, וכי היכי דאבדה מזונות אבדה פרנסה הילכך אין להם תקנה אלא שתשכירנה בעלים שישאו אותן קודם בגר והן קודם שישאו אותן מוציאין הפרנסה מן האחין ובלבד שישאו אותן קודם בגר הא לאו הכי לא, אבל ר' סבר דמדינא לא אביה זכותה אלא היכא דשתקה ולא מיחת ומשום מחילה וכדפרישנא.
טעמא דקטנה משום דלאו בת מחילה היא. כלומ' ואפילו לר' דקסבר דמן המטלטלין היא מסתמא לא אמרי' דמחלה אלא א"כ במפרשת וכ"ש למאן דאמ' דאינה אלא מן הקרקע דאפילו במפרשת אפשר דאין מחילתה מחילה כשם שאין מכירתה דקרקע מכירה. הא בגדולה כלומר נערה דבת מחילה היא ויתרה. ופרקינן לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי. כלומר משנתנו בדלא מחאי דהא מתני' על כרחין בדלא מחאי היא, דהא קטנה לאו בת מחאה היא הילכך כי דייקיא מינה הא גדולה ויתרה בדלא מחאי הוא דדייקי' דויתרה, וההיא דר' במחאי, דבדמחאי לא אבדה פרנסתה. ואסיקנא דבגרה אינה צריכה למחות היכא דמיתזנא מיניה, אבל בגרה ונשאת צריכה למחות. והיכא דלא מיתזנא מיניה בין בגרה בין נשאת צריכה למחות. וכתב רבי' נ"ר דאם מיחת בבגרות צריכה היא למחות בנשואין ואם לא מיחת הפסידה וכתב ג"כ דכי אמרי' דבגרה ונשאת צריכה למחות אפילו במיתזנא מיניה, דדוקא בגרה ונשאת אבל נשאת ואחר כך בגרה לא, דבגר דבתר נשואין לאו כלום הוא.
מאי אינה כתנאי כתובה, אי נימא דאפילו פרנסא טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי, והא מעשים בכל יום [אע"ג] דר' יוחנן (לא) פליג עלה וכדאיתא לקמן [ס"ט ע"א] אפ"ה קא מתמה כיון דמעשים בכל יום למה לו לר' לאשמועי' הכא.
ה"ג האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, לא יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו. וכן גריס רש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל. וה"פ אם אמ' בשעת מיתה אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, משום דתנאי כתובה הוא ולא כל כמיניה לבטלו, אבל אם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעי' לו, דפרנסה אינה תנאי ב"ד אלא דשמין באב, והילכך היכא דאמדיניה וידעי דלא בעי למיתן לה כלום לית לה מנכסיו כלום. והכי קיימא לן דיכול להפסידה פרנסתה ואינו יכול להפסידה מזונותיה. ואע"ג דאמרינן [לקמן ס"ט ע"א] דבעלת חוב דאחי הויא, ודאי אינה בעלת חוב דאחי אלא מנכסי האב, ואי לית ליה נכסים לאב אחין אינן חייבין לתת לה כלום, הילכך כל זמן שאמ' האב שאינו רוצה שתתפרנס מנכסיו שומעין לו. ור"ח ז"ל גריס איפכא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. וקא יהיב טעמא למילתיה דמזונות כיון דלא חל חיובא דידהו מחיים אלא לאחר מיתה, יכול הוא (לסלקו) [לסלקן] ולהפקיע (זכותו) [זכותן] לגמרי, אבל פרנסה שנתחייב בחייו דכתיב [ירמיה כ"ט ו'] את בנותיכם תנו לאנשים, אין בידו להפקיעה. ועוד דמצינו כח פרנסה גדול מכח מזונות, שהרי האחין יכולין להפקיע פרנסתן. והאי פי' לא מחוור כלל חדא דלפרנסה לא חל חיובא עליה[ו] מחיים, דבחייו מצוה הוא בלחוד דרמיא עליה, ואין כופין אותו משום מצוה זו. ועוד דהאיך אפשר שיהא בידו להפקיע מזונות הבנות שתקנו להם חכמים, א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם ומאי האי נמי דקאמר דהפרנסה אינה כתנאי כתובה, אטו תנאי כתובה מיגרע כחה, הא לא הוי טעמא דמזונות אלא משום דלא חל חיובא עליהו מחיים, ולא הוה ליה למי' אלא אינו כמזונות. ומיהו רבי' האי גאון ז"ל גורס כן ופי' בענין אחר דאמ' דהאומ' בשעת נשואין אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו דכיון שמתנה עמה שלא יזונו מנכסיו תנאו קיים, כיון דתנאי כתובה הוא, אבל בפרנסה אין תנאו קיים, דהא לא תנאי כתובה אלא מצוה היא דרמיא עליה, וכיון שכן מה מועיל מה שמתנה עמה. וא"ת משום גלוי דעתו שגלה שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו, הא ודאי לא מהני אלא בשעת מיתה, אבל קודם לכן לא משום דפעמים שאדם עני בדעתו ולבסוף נעשה עשיר, הא ודאי דינא הכי בין שיהא הגירס' כן או לא, אבל הגרסא הנכונה היא כמו שכתבה רש"י ז"ל, והדין דין אמת שהאומ' בשעת מיתה אל יזונו בנותיו מנכסיו שאין שומעין לו, ואם אמ' אל יתפרנסו שומעין לו.
<h2>דף סט.</h2>
תלא ליה רב לר' ביני חטי האחין ששעבדו מהו, יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו. תמיהא ומאי האי דמספקא ליה לר' חייא, ומאי האי נמי דמקשי' ורב אי מכרו קא מיבעיא ליה לכתוב ליה מכרו, וכי היכן מצינו דאיכא חלוק בין מכירה למשכונה גבי ממשעבדי, וצריך לי עיון.
ור' יוחנן אמ' אחד זה ואחד זה אין מוציאין. ולא קיימ' לן כותיה אלא כר' דאמ' מוציאין. ותדע לך דהא מתמהינן עלה לעיל [ס"ח ע"ב] כי אמרה רב הונא משמיה דר' דפשוט הוא ולא איצטריך למימ' דהא מעשים בכל יום דמוציאין. ועוד דר' יוחנן כי אמ' אין מוציאין לא שמיע ליה דר', דאי הוה שמיע ליה הוה מקבל לה, ולבסוף נראה דשמיע ליה וקבלה והאי דלא הדר ביה מההיא דשתי בנות ובן ומת הבן, שאני התם משום דאיכא רווח ביתא. וכתב רב אלפס ז"ל דקיימא לן כר' יוחנן בהא דאמ' שניה ויתרה. ומייתי ראיה לזה מדאמ' ליה רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכח מציאה בעלמא דאיכא רווח ביתא הכי נמי ואמר ליה רב אשי דאנא רווח ביתא מהני נכסי קאמינא. וכן ודאי נראה עקר דהא טעמא דאיכא רווח (ו)ביתא לא אמר ליה ר' יוחנן גופיה אלא תלמודא הוא דקאמ' ליה דמהדר לתרוצה למילתא דר' יוחנן כי היכי דלא תיקשי לי[ה] הא דמוציאין לפרנסה דקיימא לן כותיה, וכיון דתלמודא מהדר לתרוצה ודאי נראה דסברי דהלכתא היא, ורב יימר ורב אשי שקלו וטרו בה סתם ולא אמרו לר' יוחנן אשכח מציאה בעלמא הכי נמי אלא דהכי קימא לן, אבל יש שפסק כר' חנינא משום דר' חנינא רבו של ר' יוחנן הוא, ואין הלכה כתלמי' במקום הרב. ועוד דבירוש' [בפירקין ה"ו] פסקו בהדיא כותיה דגרסי' התם מי שמת והניח שתי בנות ובן אחד ונטלה הראשונה עשור ונכסים ומת הבן ר' חנינא סבר מימ' אפילו השניה נוטלת עשור נכסים והשאר חולקות בשוה, ר' טבאי בשם ר' יאשיה טעמא דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן [ממה] שלפניה, ר' זעירא בעא קומי ר' אסי האיך עבדין עובדא אמ' ליה כר' חנינא. וכן נפק עובדא כר' חנינא. ומיהו הא כתיבנא בגמ' דילן כר' יוחנן מכרעא וכדכתב הרב אלפסי ז"ל. והכי הלכתא.
ואם איתא נימא ליה מאן אמרה. פי' אם אית' דלא שמיע ליה הוה ליה למי' מאן אמרה, אלא ש"מ דשמיעא ליה ולא קבלה. ומ"ה כי אקשי ליה ר' חנינא מינה לא הדר ביה משמעתיה, ופרקי' שאני התם דאיכא רווח ביתא. כלומר לעולם אימא דלא שמיעא ליה מעיקרא כי אמ' דאין מוציאין, ומיהו בתר הכי שמיעא ליה וקבלה. והיינו דלא אמ' לר' חנינא כי אקשי ליה מינה מאן אמרה, והא לא הדר משמעתיה דשניה ויתרה משום דשאני התם דאיכא רווח ביתא, ואסיקנא דלא אמרינן אלא ברווח ביתא מהנהו נכסי וכך פרש"י ז"ל.
ואסיקנא דבת בעלת חוב הויא ובעלת חוב דאחי. הילכך אי בעו לסלוקי בזוזי מסלק לה, בחדא ארעא מסלק לה, ונוטלת מהן מבינונית ובלא שבועה כדין בעל חוב דעלמא. והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת ואלמנה תובעת מזונות או כתובה ובת תובעת פרנסתה, אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאבא. והא דגרסי' בירושלמי בפר' מי שהיה נשוי [ה"א] פרנסה וכתובה פרנסה קודמת, (הרי היא) [ההיא] בכתובת בנין דיכרין קא מיירי משום דשויוה רבנן כירושה, וכי היכי דנוטלת פרנסתה מאחין, ה"נ נוטלת במקום בנים דוכרין.
אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה מגבי אפילו (מעלמא) [מעמלא] דבתי, הפי' הנכון דדוקא במה ששכר האב בחייו ולא הגיע הזמן עד שמת האב, דכיון שלא הגיע הזמן, ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף הוה השכירות כלומר כנגד מה שנשתמשו בו בחייו כגוף הקרקע או כפירות המחוברין לקרקע שהן כקרקע.
ומאן (גאני) [יתיב] בי מרזחא ברישא. איכא מאן דאמ' דגס רוח קראו מלשון זחוחי הלב ולפי' שלח ליה הכי דאי לא היכי שלח ליה הכי וכי ידע איהו דטעי בה ואין צורך לזה דאפילו לא טעי בה כל היכא דשלח ליה מילתא קלילא כי האי איכא בזוי בדבר לומ' דאפילו הא מילתא איכא לספוקי אי ידע לה ודומיא דאידך דשלח ליה ממקרקעי או ממטלטלי.
<h2>דף סט:</h2>
מתני'. המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי. פי' המשליש מעות לבתו להנשא בהן או לקנות לה שדה, והיא אומרת לו שיתן המעות לבעלה, אין שומעין לה ויעשה שליש מה שהושלש בידו. ואמרי' בגמ' דטעמ' דר' מאיר משום מצוה לקיים דברי המת, הא לאו הכי ודאי נותנין לה המעות, שהמעות שלה הם לגמרי בלא שום תנאי, שלא אמ' שלא תזכה במעות אלא אחר שיקחו השדה. וכן לא אמ' שלא יתנו לה המעות אלא להנשא, שהוא ודאי מעכשו הוא נותנם לה אלא שרוצה שיקחו השדה כדי שיהיו קיימי', וא"ה אמר ר' מאיר שאע"פ שהמעות שלה אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה בהן שדה, אבל לכולי עלמא אחר שלקח בהן שדה, שלה הוא לגמרי ויכולה היא לעשות בו כל מה שתרצה. ור' יוסי סבר דכיון דהמעות שלה הם הרשות בידה אחר כך למכרה א"כ למה טורחים לו ליקח, ואפש' דטעמא דר' יוסי משום דלית לה כלל מצוה לקיים דברי המת, או אפשר דבעלמא אית [ליה] והכא שאני משום טעמא דקאמ' לא יהא אלא שדה והוא רוצה למכרה.
בד"א בגדולה וכו'. בגמ' מפרש האי בד"א מאן קתני לה אי ר' יוסי או ר' מאיר. והא דקאמ' לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה מעכשו. לא תקשי לך עלה הא דאמרי' בבא בתרא [קנ"ה ע"א] דבנכסי אביו אינו רשאי למכור עד שיהא בן עשרים, דהיינו בנכסי אביו, אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותו מ"מ לא נכסי אביו הוא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרי' למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אלא במה שיורש מאביו, אבל במתנה שהאב נותן לבנו לא. ובת אינה יורשת אלא מקבלת מתנה היא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל ועוד יתבאר זה בדוכתא בבבא בתרא בס"ד.
גמ'. מאי ביניהו אלימא קטנה מן הנשואין איכא ביניהו. פי' אפילו קטנה קאמ' דהא בהדיא פליגי בגדולה דר' מאיר אמ' לעולם יעשה שליש מה שהושלש בידו, כיון דמן הארוסין היא. ור' יוסי אומ' דגדולה אפילו מן הארוסין הרשות בידה. אלא הכא אפילו בקטנה מן הנשואין קאמרי' לומ' דר' מאיר סבר דכל מן הנשואין הרשות בידה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ור' יוסי סבר דלא תליא מילתא בנשואין אלא בגדלות דכל שהיא גדולה הרשות בידה לא [שנא] מן הארוסין ולא שנא מן הנשואין. וקס"ד השתא דטעמיה דר' מאיר הוא משום דאזלי' בתר דעתו של אב, ואב לא הקפיד כל שנשאת, אבל קודם שנשאת ודאי מקפיד, הילכך משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש מה שהושלש בידו.
ואסיקנא דגדולה מן האירוסין איכא ביניהו. דר' יוסי סבר כיון דגדולה היא הרשות בידה, ור' מאיר סבר דאין רשות בידה מן הארוסין אלא מן הנשואין. ואע"ג דטעמא דר' מאיר משום מצוה לקיים דברי המת, אומד דעתא הוא שלא עלה על דעת האב להעמיד עליה שליש אלא עד שנשאת, הילכך אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת. וקימא לן כר' מאיר, דהא פסק רב נחמן כותיה וקיימא לן כרב נחמן בדיני. וכללא דמילתא דבקטנה אין מעשה קטנה כלום לכולי עלמא, וכן נמי בגדולה מן הארוסין אליבא דר' מאיר דקיימא לן כותיה, הילכך לא משכחת לה שיהא רשות בידה אלא בגדולה מן הנשואין.
ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל. ואע"ג דאמרינן התם [ב"ב קכ"ט ע"ב] נכסי לך ואחריך לפלוני אין (לאחריך) [לשני] במקום ראשון כלום שאין [זה] לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. הא לא קשיא כלל דהתם הכי קאמר אין לשון נכסי לך במי שראוי ליורשו אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק, אבל כאן הא אמ' בהדיא תנו, ותנו לשון מתנה הוא, וכיון שאין זוכין בה משום ירושה אלא משום מתנה, ומתנה ודאי (אין) [יש] לה הפסק וזכה האחרון. ועוד יתבאר זה בדוכתה בע"ה.
<h2>דף ע.</h2>
והא דאמרי' דלא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס, אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין מכרן ממכר. שמעי' מהא דדוקא בקטן שיש לו אפוטרופוס הוא דאין מקחו מקח ואין ממכרן ממכר אע"פ שעשאו אביו אפוטרופא עד שיהא בן עשרים, ודבר ברור הוא זה דהא הנכסים שלו הן, וכיון דמכרן אמאי לא יהא מכירתו מכירה. עוד נראה לומר שאם קדם יתום כשהוא גדול והוציאן מיד האפטרופוס או שחטפן (מה) שאין לאפוטרופוס עליו כלום, דהא נכסים שלו הם לגמרי אלא שהוא אינו רשאי לתתם לו משום מצוה לקיים דברי המת, זה אינו מצוה בכך דהא לדידיה לא צוה כלום ואין לב"ד לכופו להחזיר הנכסים ביד האפוטרופוס כך שמעתי מפי רבי' נ"ר.
המדיר את אשתו מליהנות לו. פי' מליהנות משלו, עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש"י ז"ל אבל הנאת תשמיש אינו נאסר עליה דהא משועבד לה, כלומ' דאע"ג דבכלל האי לישנא כל הנאת במשמע ואפילו הנאת תשמיש אין הנדר חל עליו כיון דמשועבד לה אלא א"כ קאמר הנאת תשמישך עלי, אבל האי לישנא הנאת תשמישי עליך משמע וכיון דמשועבד לה לא חייל נדרא יש לנו לכופו להוציא לב"ש בשתי שבתות ולב"ה שבת אחת. ויש שהקשו עליו והא ללישנא דמוקמי' לה בגמ' בשהדירה כשהיא ארוסה ודאי הא חייל נדרא אתשמיש, דהא לא משועבד לה. והא לאו קושיא היא כלל דהתם לא שייך כפייה משום תשמיש, דהא ארוסה היא וליכא תשמיש ולאידך אוקימתא דמוקמי' לה כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, אפשר דהוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימ', אלא דעדיפא ליה אקשי ליה נשאת כלומר הא סברה וקבילה, וההוא לישנא הא לא קאי ומיהו בכלל מאי דמקשי הא סברה וקבילה הוא ג"כ דדינא הוא דאין כופין אותו לא משום מזונות ולא משום תשמיש דהא בתשמיש נמי סברה וקבילה, דהא ידעה שנאסר תשמישה עליו דלא אפש' למימ' סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל אלא גבי מומין אבל גבי דבר אחר לא. אבל בירוש' [בפירקין ה"א] אמרו תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה, כלומ' לשבת אחת או לשתי שבתות והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו, ברם הכא במדירה מנכסיו. פי' התם במדירה מגופו אבל הכא במדירה מנכסיו ולאו מדירה מנכסיו בהדיא קאמ' ולומ' דאי מדירה סתם אסור תשמיש חל עליה אלא לומ' דאין בלשון הזה [אלא] איסור נכסיו אבל איסור תשמיש לא דכיון דמשועבד לא חייל נדרא וכמו שפרש"י ז"ל.
גמ'. וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע ליה לשעבודא והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. ואי קשיא לך ומאי קושיא דהא אסיקנא לעיל בפרק אע"פ [נ"ט ע"ב] טעמא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת שעבודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד כדאיתא לעיל [שם]. ואפש' לומ' דקסבר האי תנא דקונמות לאו קדושת הגוף נינהו וכדעת רש"י ז"ל שכתבנו למעלה, דס"ל דאין מפקיע מידי שעבוד אלא קדושת הגוף. אי נמי איכא למימ' דכי נמי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הכי נמי אלמוה רבנן לשעבוד(י)ה. ודוקא מדיר אבל הקדיש נכסיו ודאי אין אשתו ניזונת מהן דהא קיימא לן [גיטין מ"ח ע"ב] דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, ומה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה, אבל במדיר שלא מכרן אלא איסורא לבד הוא דארבע עליהו, בכי הא הוא דאמרינן דגובה מהן, או משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד, או משום דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה הכי נמי אלמוה רבנן לשעבוד(י)ה, ומיהו היא אינה יכולה להקדיש נכסיה כדי להפסידן לבעל דמכורין הן אצל בעל דבעל לוקח ראשון הוא, הילכך אין הנכסין ברשותה להקדישן.
<h2>דף ע:</h2>
אלא מתוך שיכול לומ' לה צאי מעשה ידיך למזונותיך נעשה כאומ' לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. והא דאמרי' שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך לא תימ' דאליבא דריש לקיש אתיא דאמ' דמעשה ידיה עקר, אבל לרב הונא דאמ' מזוני עקר לא, דא"כ היכי אמרי' שיכול לומר לה דהא [לא] קיימ' לן כריש לקיש אלא כרב הונא וכדפסקי' כותיה לקמ' בפרק שני דייני גזרות [ק"ז ע"ב], אלא ודאי אפילו לרב הונא בדספקא יכול לומ' לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ובדלא ספקא נמי יכול לומ' לה שתקח מעשה ידיה בדמי מזונותיה ואיהו משלם לה השאר.
ומדאמרי' לא תימ' נעשה אלא אימא באומ' לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. שמעי' מאי דכתי' לעיל דאליבא דרב הונא דוקא בדאמרה בפי' איני נזונת, הא לאו הכי לא. דהכא אע"פ שאסרה לו מעשה ידיה והוה ליה כמאן דאמרה בהדיא איני נזונת אפ"ה אמרי' דאינו צריך להפר דמשועבד לה, אלמא דלעולם לא מיבטלה תקנה עד דאמרה בהדיא איני נזונת.
הא דאקשי' אי הכי פרנס למה לה, ומתרצי' בדלא ספקא. הא נמי אתיא אליבא דריש לקיש, דיכולה סגיין בין לרב הונא בין לריש לקיש איתמרא דאפילו לריש לקיש ודאי בדלא ספקא חייב הוא לה במזונותיה דאינו יכול לומ' לה איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך, אע"ג דסבר דמעשה ידיה עקר אלא חייב לזונה לעולם וכדכתי' לעיל בפרק אע"פ [נ"ח ע"ב] ותדע לך דהכי הוא, דהא ארוסה שהגיע זמן שאין מעשה ידיה שלו וכדמוכח לקמן [עמוד ב'] הוא חייב במזונותיה, כ"ש נשואה שמעשה ידיה שלו, דמי איכא למימ' דמיגרע גרע זכותה מפני שתקנו לתת לו מעשה ידיה וזה ברור.
דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן גלגלנא בהדך, השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך. ואי קשיא לך כיון דמשועבד עד דאמרינן דיתר משלשים יום יוציא ויתן כתובה היכי חייל נדרא ואי' למי' כיון דבשעתא דאדרא הוה מיגלגלא בהדיה חייל נדרא דההיא שעתא כבר מחלה להו ומיהו לא מחלה להו לגמרי אלא כל זמן דמיגלגלא בהדיה וכיון דאדרא דלא מצי לגלגל בהדיה מחוייב הוא לה בדברים אלו ולפי' חייב להעמיד פרנס.
ומאי שנא עד שלשים יום לא שמעי [בה] אינשי ולא זילא ב(י)ה מילתא, טפי שמעי [בה] אינשי וזילא ב(י)ה מילתא. ומדברי הר"ם במז"ל [אישות פי"ב הכ"ג] נראה דטעמא משום שהדירה, וכיון שהדירה משיאה שם רע שאמ' שאלו לא מצא בה ערות דבר לא היה מדירה, אבל שלא על ידי נדר יכול להעמיד פרנס לעולם. ומיהו בירוש' [בפירקין ה"א] נראה דטעמא משום דזילא בה מילתא לפרנסה על ידי אחר דמקשינן ויעמיד פרנס כלומ' לעולם. ומהדרינן רשות ביד האשה לומ' אי אפשי להתפרנס מאחר אלא ברשותי. ופרכי עלה והא תנינא (לעיל ס"ד ע"ב) [המשרה את] אשתו על ידי שליש, כאן שקבלה עליה, כאן שלא קבלה עליה. פי' במשרה אשתו על ידי שליש דוקא ברשותה, אבל כאן דלאו ברשות(י)ה הוא לא.
בשהדירה כשהיא ארוסה. פרש"י ז"ל [ד"ה שהגיע] משום דמזונות דידה דרבנן. משמע מדבריו דהדירה אחר שהגיע זמן ואע"ג דמשועבד לה, כיון דאינו אלא מדרבנן חייל נדרא אבל כשהדירה כשהיא נשואה לא, משום דקסבר דמזונות דאוריתא. ואינו מחוור חדא דסוגייאן בכולה מכילתין [לעיל נ"ח ע"ב] כמאן דאמ' מזונות דרבנן והכי הלכתא. עוד הקשו עליה דהא מעשה ידיה דרבנן נינהו, ואפ"ה אמרינן לעיל [ע' ע"א] דקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, משום דלא חייל נדרא עליהו. ויש מי שתירץ דהא לא קשיא דבעל עשאוהו כלוקח, וכיון דלוקח הוא לא חייל נדרא, מה שאין כן באשה שאין לה אלא שעבוד עליו מדרבנן. ואין תירוץ זה נכון אלא מקונם שאני עושה לפיך קא מקשי' אלמא דכי הדדי נינהו ולא מתרצי דשאני שעבודו של בעל שעשאוהו כלוקח, ועוד דאידך ודאי קשיא. והנכון כמו שפי' הרב אבן מאגש ז"ל דהכא בשהדירה קודם שהגיע זמן, דאכתי לא חל חיובא עליה, אבל אם הדירה אח"כ אע"ג דשעבודא דמזונות' אינו אלא דרבנן לא חייל נדרא. ובירוש' [בפירקין ה"א] שהקשו על משנתנו דהמדיר וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו. ופרקי כמאן דאמ' דאין מזונות לאשה דבר תורה, לא אתיא כגמ' דילן, דלפום גמ' דילן אע"ג דאינן דבר תורה כיון דמשועבד לה לא חייל נדרא, דאע"ג דקונמות מפקיעין מידי שעבוד [לעיל נ"ט ע"ב] כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל במה שיש לו עליה, הכי נמי אלמוה רבנן שעבודא במה שיש (לו) [לה] עליו. אי נמי קסבר האי תנא קונם מפקיע מידי שעבוד וכדכתי' לעיל.
ומאי שנא עד שלשים יום. פי' דהשתא לית' לטעמא דמשלשים יום ואילך שמעי בה אנשי וזילא בה מילתא, דהא ארוסה היא וארוסה לעולם היא מתפרנסת על ידי אחר. ומפרקי' עד ל' יום עביד שליח שליחותיה, מכאן ואילך לא עביד שליח שליחותיה. כלומ' כראוי ואפילו בשליח אחר נמי דשליח ראשון עביד שליחותיה ל' יום כראוי, משום דסבר דעד זמן זה ימצא פתח לנדרו, וכיון שעבר זמן זה ולא מצא פתח לנדרו אפילו שליח אחר אע"פ שהוא זן אותה אינו עושה שליחותיה כראוי.
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד. כלומ' והאיך אפשר על ידי פרנס דהא פרנס שליחותיה קעביד ושלוחו של אדם כמותו, דקס"ד השתא שהוא ממנה אותו שליח בפי'. אמ' רב הונא באומ' כל הזן אינו מפסיד. ומקשי' אכתי לאו שליחותיה קעביד, כלו' ודאי שליחותיה קא עביד ואידך מחוייב לו לפרעו מה שהוציא לאשתו, דהא אמרי' דמאן דאמ' כל השומע (קולו) [קולי] יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. ובגט ודאי שליח גמור בעינן. ומפרקי' דחילוק יש בין הזן ליזון, דיזון עבוד שליחותיה כלומ' ומוציא ממנו בדין מה שהוציא לאשתו, אבל אם אמ' כל הזן פטור. וכללא דמילת' דכל שהוא מחוייב לפורעו שליחותיה קא עביד ואסור, וכל שאינו מחוייב לפרעו מן הדין אע"פ שהוא רוצה לפרעו לאו שליחותיה קא עביד ומותר. וכי אמרי דחנוני בה ונוטל מזה, לאו על כרחו קאמרינן אלא שהלה יכול לפרעו אבל חנוני ודאי אינו יכול להוציא ממנו בדין מה שהוציא לזה מפי רבי' נ"ר.
<h2>דף עא.</h2>
אמר אביי כהנת אתא לאשמועי'. דת"ק לא מפליג בין ישראלית לכהנת, ור' יהודה מפליג והכי משמע לקמן דאמרי' לקמן [בעמוד ב'] סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא. אלמא דת"ק פליג עליה וכדפריש'.
אמר רב(א) לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה. הפי' הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל דמפרש הינו דמפרש ל' יום, אבל בסתם יוציא לאלתר. וה"ה במפרש יותר מל' יום דטעמא דסתם אינו אלא משום דכיון דלא נתן זמן לנדרו חיישי' דשמא לא ימצא פתח לנדרו, וכיון שכן מה לי סתם או מה לי מפרש יותר מחדש, (שאם) [שמא] לא ימצא פתח לנדרו, ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. ומדשמואל שמעינן דטעמא דרב משום דחיישינן שמא לא ימצא פתח לנדרו, ובכדי לא משהינן, ושמואל סובר דאפ"ה משהי' לה דשמא ימצא פתח לנדרו, ורב ושמואל בפירושא דמתני' פליגי דרב מוקי מתני' במפרש. ושמואל בסתם. והכי בירוש' [בפירקין ה"א] וכדפרישית. ודוקא בשפי' ל' יום, אבל טפי לא דגרסי' התם אית תניי דתנו שלשים, ואית תניי תני עד שלשים. מאן דתני שלשים מסייע לרב. ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל. פי' אית תניי תני במשנתינו שלשים יום, ואית תניי תני עד שלשים. מאן דתני שלשים יום מסייע לרב דאמ' במתני' במפרש, וה"ק המדיר את אשתו ל' יום, כלומ' דלישנא דל' יום משמע שהדירה בפי' ל' יום, ומאן דתני עד שלשים יום, מסייע ליה לשמואל כלומ' דמלישנא דעד שלשים משמע דמתני' בסתם, וה"ק המדיר את אשתו כלומ' סתם עד ל' יום יעמיד פרנס, והא דאמרי' מסייע ליה דאפשר דהמדיר את אשתו עד ל' יום קאמ', ועד ל' יום דקתני אמדיר קאי, אלא דמאן דתני עד שלשים אתיא שפיר כשמואל נמי אבל מאן דתני שלשים ודאי הוי סייעתא לרב ותיובתא לשמואל, דאמ' דמתני' בסתם (והא) [ואי] שלשים יום לא קאי אמדיר הכי הוה ליה למימר המדיר את אשתו יעמיד פרנס ל' יום (וממאן) [וממאי] דתני שלשים אתה למד דהיכא שפי' יותר משלשים דינו כסתם ויוציא לאלתר לרב. ותדע לך דודאי למאן דתני שלשים דקאי אמדיר, ה"ה ר' יהודה דאמ' חדש אחד יקיים דקאי נמי אמדיר, וה"ק המדיר את אשתו חדש אחד, כלומ' שפי' חדש אחד יקיים. ואם פי' שנים יוציא ויתן כתובה, אלמא דפי' יותר מחדש הוא כסתם ויוציא לאלתר וכדפריש', ואיכא מאן דפריש דאליבא דרב לא שנא פי' יותר מל' יום כל שפירש יעמוד פרנס ל' יום דלא פליג רב אלא בסתם דוקא, דבסתם אין דעתה סובלתו אע"פ שמוציא פתח לנדרו, דסברה מסנא הוא דסני ל(י)ה, אבל במפרש הא חזיא דדעתא עלה, וכיון שכן רוצה היא להמתין דסברה לא סני ל(י)ה אלא מתוך הכעס הוא שנדר עכשו כן, וכיון דדעתו עלה אפש' דבעי פתח לנדרו דאפילו כי משכח פתח לנדרו מאי הוי דאפ"ה אמרי' דאין דעתה סובלתו משום דסברה מסנא הוא דסני (לה) [לי], ולפי' זה שמואל לא יהיב טעמא למילתיה דרב.
ואי איתמ' בהא בהא קאמ' שמואל משום דאפשר בפרנס אבל בההיא אימא מודה ליה לרב צריכא. ה"ג רש"י ז"ל, ולא גריס ואי איתמר בההיא קאמר שמואל משום דצערא דתרווייהו הוא, אבל בהא דצערא (דידיה) [דידה] לחוד הוא אימא מודה ליה לרב, וכמו שהיא הגרסא במקצת הספרים. ובודאי גרסת הספרים אתיא שפיר טפי דלפי גרסת' בשלמא לשמואל איצטריכו לתרווייהו, אלא לרב לומ' הך דהכא דאפשר בפרנס וכ"ש ההיא, אבל לפי גרסת הספרים אתי שפיר דאפילו לרב אי אמ' הא בלחוד לא שמעי' מינה אידך, דשמא התם דצערא דתרוייהו הוא אפילו רב מודה דבסתם לא יוציא. ולפי גרסא זו איצטריכו תרוייהו בין לרב בין לשמואל דוק ותשכח.
תנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. פי' כגון שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני הפירות הא לאו הכי אינו יכול לאוסרה שלא תטעום מין ממיני הפירות, ולפום מאי דקס"ד השתא שהוא מדירה מיירי בשהדירה כשהיא ארוסה דאינו משעבד לה או בשאמ' לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכדאוקימ' מתני' דלעיל [ע' ע"א].
הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו כלומ' ששתק לה, וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה. פרש"י ז"ל דכי האי גונא היינו טעמא דיוצאה לאלתר ואין ממתינין לה משום דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפק לא תבעי פתח לנדרה. ולא נהיר דא"כ היכי אקשי' לקמן [בעמוד ב'] ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת, דהא אמרת דבנדר דידה ליכא להמתין כלל. ועוד דהא קיימא לן [נדרים ס"ט ע"א] דנשאלין על ההקם, א"כ נמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויחזור ויפר לה. ועוד מאי האי דקאמר אי איהי בעיא למיפק לא תמצא פתח לנדרה, ונמתין לה שמא תמלך ותמצא פתח לנדרה, אבל הנכון דהכא כיון דבנדרה היא עסקי', היינו שנדרה היא שלא תטעום אחד ממיני הפירות כפשטה, ולא שאסרה נכסי הבעל עליה אם תטעום אחד ממיני הפירות וכדמפרשי' לה מעיקרא, (כ)דקס"ד דמיירי השתא כפשטה מפרשי' לה, וכיון דכן אין לה תקנה בפרנס כלל, לא אמרי' דתמתין דלא אמרו תמתין אלא בדבר שיש תקנה כגון רישא דמתני' דאפש' בפרנס, וההיא דתשמיש משום טעמא דאיתמ' עלה דגמרי' לה מנדה או מיולדת [ראה ס"א ע"ב], אבל הכא שנדרה היא דאי אפשר בפרנס כיון דקים לה איהו ונתן אצבע בין שיניה יוציא לאלתר ויתן כתובה. והכי איתא בירוש' [ה"ב] דגרסינן התם המדיר את אשתו שלא תטעום, ויש אדם מדיר את אשתו מחייו. כלומר האיך הוא יכול להדירה שלא תטעום. ומשני באומ' לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי. ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה. והיינו רישא דפרקא כלומ' אמאי יוציא לאלתר דאע"פ שאכלה מאותו חפץ ונאסרו נכסיו עליה הא אפשר ל' יום בפרנס וכדתנינן ברישא דפרקא, ומוקי לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר. כלומר וכיון שנאסרה באותו חפץ ולא אפשר בפרנס ליהנות בו יוציא לאלתר. והשתא דמוקמי' לה מתני' לרב בסתם ובשהדירה הוא, סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה, בהכי נמי מתוקמא שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין. ור' יוסי דקאמ' בעניות שלא נתן קצבה. כלומ' שלא נתן קצבה לקשוט, ובעשירות עד ל' יום, אבל באיסור נכסיו לא נתן קצבה אלא סתם הוא שאסרן עליה. ולשמואל נמי מפרשי' לסיפא בשנדרה היא ושאסרה על עצמה הנאת קשוט לבד והבעל קיים לה, ולקמן מפרשי' טעמא דיוציא, משום דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברא מיסנא הוא דסני לה. וא"ת לשמואל דמוקמי' לה בשנדרה איהי כי מפקי' לה מבעלה מאי אהני לה, שהרי כבר נאסרה בפירות ובקשוט ואפילו נשאת לבעל שני אינו יכול להפר, דהא קימא לן [נדרים ס"ז ע"א] דאין הבעל מיפר בקודמין. ואיכא למי' דאפ"ה יכלה למימר לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי.
והא דאמרי' אם אמ' אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה. לאו למימ' דברשותיה תליא מילתא אחר שלא הפר לה, דודאי על כרחיה יוציא ויתן כתובה כיון דסבר דהוא נתן אצבע בין שיניה, אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומ"ה לא הפר לה יוציא ויתן כתובה.
ורמינהו אלו נדרים שהבעל מיפר דברים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט. ומפרשי' לה התם בדוכתיה [נדרים ע"ט ע"א] דה"ק הנאת רחיצה עלי אם ארחץ, ואם לא ארחץ דקאמר, ושבועה שלא ארחץ. ומיהו איכא תרי לישני התם דלחד לישנא והוא לישנא בתרא דמסקי' התם אמרי' דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום, ואהא הוא דפליג ר' יוסי משום דקסבר דאין זה ענוי נפש דנוול דחד יומא לא שמיה נוול. ורבנן סברי דנוול דחד יומא שמיה נוול. ולפום ההוא לישנא ליכא למקשי מינה הכא אבל התם מפרשי לה באידך לישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ לעולם, ור' יוסי פליג עלה ואמ' דאפי' רחיצה דלעולם אינה ענוי נפש ואין הבעל מפר, ולפום ההוא לישנא הוא דפרכינן מינה הכא, ואע"ג דהתם אסיקנא כאידך לישנא לפום מאי דמפרשי מקצת מרבוואת' ז"ל שם, הכא מקשי מההיא לישנא וזהו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. ומיהו לפום מאי דמפרשי' רבוותא אחריני ז"ל שם התם נמי במסקנא ברחיצה דלעולם פליגי, ולפום הא מקשי מינה שפיר הכא ושם נאריך בזה בס"ד.
אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין. והא דלא אוקי קשוט דמתני' בקשוט צבעונין משום דקשוט מתני' לא משמע אלא קשוט הפנים ככיחול ופיקוס ודומה לו. ועוד דאחד מכל המינין קתני.
<h2>דף עא:</h2>
הכא במאי עסקי' בדברים שבינו לבינה. פי' במשנתנו דאמרי שהבעל מיפר בקשוט משום דברים שבינו לבינה הוא שמיפר, דאע"ג דאינו מפר משום נדרי ענוי נפש וכדאיתא במתני' דהתם, משום דברים שבינו לבינה מפר. ונפקא מינה דאילו נדרי ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים, אבל דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו. אבל אם גרשה או מת ונשאת לאחר אינן מופרין. ורש"י ז"ל פי' בדברים שבינו לבינה בקשוט של מטה, משמע דבקשוט אחר לא אפילו בדברים שבינו לבינה. ואינו מחוור, דהא אמרי' דאיתמ' דברים שבינו לבינה רב הונא אמ' הבעל מפר, והתם מוכח דבכל קשוט קאמ' דהבעל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא הנכון כמו שכתבנו.
הניחא למאן דאמ' דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, אלא למאן דאמ' אין הבעל מיפר מאי איכא למימר. והא דאמרי' דאי' (למי') מאן דאמ' דדברים שבינו לבינה אין הבעל מפר, לאו מילתא כפשטה דהא לא אפשר דבין איש לאשתו כתוב, אלא בדברים שבינו לבינה כאילו הוא דפליגי, אבל ודאי מודה הוא דאיכא דברים שבינו לבינה דהבעל מיפר וכגון דאמ' פירות מדינה זו עלי, דלא הוי נדרי ענוי נפש, דאפשר לה בפירות מדינה אחרת ומפר משום דברים שבינו לבינה. אי נמי קשוט של מטה לתשמיש המטה דהא מוכח התם בפר' בתרא דנדרים [ע"ט ע"ב] דתשמיש המטה לר' יוסי הוי דברים שבינו (לבינו) [לבינה]. והא דאיתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמ' אין הבעל מפר, לא איתמ' מימרא בפני עצמה אלא אליבא דר' יוסי היא דבעי לה התם [נדרים פ"א ע"א] בדברים אלו נהי דאינו מפר משום נדרי ענוי נפש מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה, ופליג בה רב הונא ורב אדא דרב הונא אמ' אליבא דר' יוסי דאין הבעל מפר ורב אדא בר אהבה אמ' שהבעל מפר.
ומפרקי' הכא במאי עסקי' דתל(ת)נהו לקישוטיה בתשמיש, דאמרה תאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט. ומקשינן ולא תתקשט ולא תאסר, כלומ' אמאי חשיב איהו נותן אצבע בין שיניה. ומשני דקרו לה מנוולתא. וכיון דכן רוצה היא להתקשט. ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת. כלומ' ואמאי אמרי' דיוציא לאלתר. ופרקי' דלא דמי דהכא כיון שנדרה היא ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לי. וה"ה דהוה יכיל לאוקומה כשתלתה קשוטיה בבשר ויין דאמרה הנאת בשר ויין עלי אם אתקשט וקיים לה איהו, דהשתא לא אפשר בפרנס ולפי' יוציא לאלתר, דהא עדיפא ליה דאע"ג דבעלמא במדירה הוא מתשמיש אמרינן דימתין שבת אחת או שתי שבתות, כשנדרה היא וקיים לה איהו מוציא לאלתר, ומטעמא דפריש' דכיון שנדרה היא ושתיק לה סברה מיסנא הוא דסני לי.
וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש. רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עשר שנים, רב חסדא א"ר אבימי רגל. וכתב ר"ח ז"ל דהלכה כר' יוחנן דאמ' עשר שנים. והר"מ במז"ל [אישות פי"ג ה"ח] פסק כרב יהודה אמר שמואל. ואינו מחוור דהא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [עירובין מ"ז ע"ב]. והמחוור כמאן דפסק כרב חסדא דהוא בתרא, אבל רבי' אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום והביא משנתנו בצורתה, נראה דס"ל דלא קיימא לן כר' יוסי אלא כת"ק דפליג עליה, וכן נראה עקר. ואע"ג דשקלו וטרו בגמ' אליבא דר' יוסי ליכא ראיה מהא למיפסק כותיה, דהכא מילתא דר' יוסי קא מפרשי דהא איהו לא פירש במשנתינו קצבה כמה.
ה"ג במתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן (שהן) [שהוא] עמה בעיר חדש אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת חדש אחד וקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. וכי אמרינן בגמ' הא גופא קשיא מהאי סיפא קאמרי' דמדקאמ' חדש אחד יקיים, משמע הא שנים יוציא, והדר תני שלשה יוציא ויתן כתובה, דמשמע הא שנים יקיים. והא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל, וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, לרב מיירי בסתם ולשמואל כגון שנדרה היא וקיים לה איהו, מפני שבידו היה להפר דנדרי ענוי נפש נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דנדרים [ע"ט ע"א] והתם מפרש טעמא משום דר' מאיר דאמר מאי דכתי' [קהלת ז' ב'] והחי יתן אל לבו וכו', וכיון דכן אית לה צערא ומפר לה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל כגון דאמרה קונם פי וידי להשאיל דאי לא לא חייל נדרא דאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש [נדרים ט"ז ע"א].
<h2>דף עב.</h2>
והא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל שתמלאי ותנפצי. מפורש בירושלמי [בפירקין ה"ה] כמעשה ער ואונן, ומיהו לא כמעשה ער ואונן לגמרי, דהתם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ואלו הכא זורה מבפנים הוא, אלא כמעשה ער ואונן שהיה משחית הזרע אף זה אומ' לאשתו שתשחית הזרע ואיכא איסורא בדבר, או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה וכמו שפרש"י ז"ל.
והא דאמרי' העוברת על דת מפורש בסוטה [כ"ה ע"א] דצריכה התראה להפסידה כתובתה, וכן בירושלמי [פ"ז ה"ו] נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלן צריכות התראה.
היכי דמי אי דידע ניפרוש. יש מי שפירש ואמאי מפסדת כתובתה דודאי דאינה יוצאה אלא א"כ האכילתו ולא בנתכונה להאכילו אם לא האכילתו. אבל רבי' נ"ר כתב דאפילו נתכוונה להאכילו מפסדת כתובתה והכא לישנא דמאכילתו קא דייק.
והא דאמרי' אי דלא ידע מנא ידע. ולא אוקמה במודה, דודאי אי מודה נאמנת היא בכך להפסידה כתובתה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, משום דמילתא דלא שכיחא הוא שתהא מודה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהיינו דלא אוקמה בהכי משום דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע [לעיל י"ח ע"ב] ולא נהיר.
והא דאמרי' כגון דאמרה פלוני כהן תקן לי את הכרי, ופלו' חכם טיהר לי את הדם. כתב רבי' נ"ר דדוקא בדאמרה איהו בעדים דאותו פלוני תקן לי את הכרי, ובדשיליה בעדים. וכתב שכן הוא בירושלמי [בפירקין ה"ו] והכהן או החכם נאמנין בזה ואפילו להפסידה כתובתה דכיון שתלה הענין בו הימניה, וכיון שכן איהי מהימן רבי' נ"ר.
<h2>דף עב:</h2>
וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ועוברת על דת יהודית, מפרשי' לה דאפילו בקלתה שהיא מותרת לצאת בה בשוק דבר תורה, משום דת יהודית אסורה. ודוקא בשוק אבל בחצר מותרת לצאת בפריעת ראש גמור אפילו בלא קלתה. ומיהו מחצר לחצר ודרך מבוי אסורה אפילו בקלתה. ירוש' [בפירקין ה"ז] יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעי' בו הרי הוא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעי' בו, הרי הוא כחצר ותו לא מידי.
מתני'. המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. בגמ' מפרש דאי אמ' האי לישנא סתם, כלומ' דאמר על מנת שאין עליה נדרים, דאין כל נדר במשמע אלא שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט במיני צבעונין, הא נדרים אחרים לא דאע"פ שנמצאו לה נדרים אחרים מקודשת. והא דאמרינן בנשא סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, בגמ' מפרש אי קאי ארישא לומר דזו שכנס על תנאי חזר וכנסה סתם, אבל אי בבא בפני עצמה היא ומיירי באשה אחרת, כלומ' אבל מי שכנס סתם, כלומ' שכל מה שעשה עשה בסתם בין קדושין בין נשואין ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, ובגמ' יתבאר זה בס"ד.
גמ'. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין, ולאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי ענוי נפש, ולא נקט הני אלא משום דאורחא דתלמודא למנקט הכי וכדאמרי' לעיל [ע"א ע"א] א"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, ואלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ותדע לך דהכי הוא דלאו דוקא הני אלא ה"ה נמי לכל נדרי ענוי נפש, דהא טעמא דהני משום דיכול למימ' אי אפשי באשה נדרנית וכדאמרי' לקמן [ע"ג ע"ב] מאי שנא כתובה דלא בעיא דאמ' אי אפשי באשה נדרנית. וה"ה בכל נדרי ענוי נפש דיכול למי' אי אפשי באשה נדרנית, דהא אמרי' לעיל [ע' ע"א] דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני הפירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה [ע"א ע"א] בנדרה היא וקיים לה איהו, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה. הא למאן [דאמר] היא נתנה אצבע בין שיניה תצא שלא בכתובה, משום דיכול למימ' אי אפשי באשה נדרנית, ואע"ג דאמרי' בירושלמי [ה"ז] על רישא מתני' בשאמ' לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אם אמ' לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חירובין אינה מקודשת, דמשמע לכאורה דלא אמרי אלא בהני דוקא, אבל בשאר נדרי ענוי נפש לא, אלא היכא דאמ' כל נדר שנדרה שלא תאכל חירובין מנדרי ענוי נפש הוא ואפ"ה טעמא דאמ' כל נדר, הא נדרה סתם לא. אי' למי' הא לא קשיא חדא דאפשר דנדרה שלא תאכל חירובין לא נדרי ענוי נפש הוא ואין הבעל יכול להפר, אע"ג דהוי מידי דאכילה, משום דאינו דבר חשוב ולא אכלי ליה אנשי כולי האי. אי נמי אפשר דאע"ג דהבעל יכול להפר משום נדרי ענוי נפש, הכא טעמיה משום קפידא הוא וכדאמרי' בסמוך ובחרובין וכיוצא בהן ודאי לא קפדו אינשי, הילכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר. וכי אמרי' דלאו דוקא הני אלא לאו ה"ק לכל נדרי ענוי נפש, היינו באותן שדרך בני אדם להקפיד בהן. והרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל שכתבו דדוקא הני שלשה אבל משום נדרים אחרים לא, [לא] נראו דבריהם דה"ה בכל נדרי ענוי נפש שדרך בני אדם להקפיד בהן וכדכתי'. וה"ה בנדרים שבינו לבינה כגון אם נדרה שלא אתקשט בקשוט של מטה, או שנדרה שתהיה נטולה מן היהודים וכיוצא בהן בדברים שבני אדם מקפידין בהן, אפילו אמר על מנת שאין עליה נדרים סתם אינה מקודשת אם נמצאו עליה אחד מנדרים אלו, וכן דעת רבי'.
והא דאמרינן דיכול למימר אי אפשי באשה נדרנית, דוקא בנדרי ענוי נפש, או בדברים שבינו לבינה וכדפרישי', אבל בנדרים אחרים לא. והראיה מדאמרי' לעיל במתני' [ע"ב ע"א] ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת ואמרינן [שם] דעוברת על דת היא נודרת ואינה מקיימת, טעמא משום דאינה מקיימת, הא אם מקיימת לא. ואם איתא דאפילו בשאר נדרים יכול לומ' אי אפשי באשה נדרנית אפילו מקיימת נמי אם נודרת תצא בלא כתובה. ועוד ראיה מדאמרי' לעיל [שם] וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו. דוקא בהני משום האי טעמא, אבל בנדרים אחרים לא, וכן כת' רבי' נ"ר. וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דבכל נדר הוא יכול לומ' אי אפשי באשה נדרנית דזה אינו וכדכתי'.
<h2>דף עג.</h2>
איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמ' צריכה הימנו גט, ושמואל אמ' אינה צריכה ממנו גט. אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. פי' לא תימא טעמא דרב משום דכיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה ואפילו לא בעל מקודשת וצריכה גט ויש לה כתובה, אלא דוקא בשבעל ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכיון דמהאי טעמא הוא ולאו משום דאחליה לתנאיה, ודאי אין לה כתובה אלא גיטא בלחוד הוא דבעיא. והכי משמע בסמוך דמקשי' לשמואל מדתנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, כתובה הוא דלא בעיא אבל גיטא בעיא, מאי לאו קדשה על תנאי (וקדש') [וכנסה] סתם ותיובתא דשמואל. אלמא דלרב ניחא משום דרב לא קאמ' אלא לענין גט, אבל כתובה ודאי לית לה, אבל אי אמרינן דאחליה לתנאיה אפילו כתובה אית לה. ואי קשיא לך ואפילו כי אחליה לתנאיה האיך מקודשת אם לא בעל, כיון דבשעת הקידושין היו עליה נדרים, דבשלמא בתנאים אחרים כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז, אי אחליה לתנאיה מקודשת משום דאומר לה הריני כאלו התקבלתי וכאלו נתקיים התנאי דמי, אבל הכא דלא שייך למי' הריני כאלו התקבלתי האיך מקודשת. וכתב רבי' נ"ר דכל תנאי דלהנאתו אע"ג דלאו ממון הוא, מצי מחיל ויכול למימר לא איכפת לי בנדרים או במומין דהקידושין אינן בטלין אע"פ שהתנה שלא יהו עליה נדרים ושלא יהו בה מומין, אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או שיראה במומין, ואם לא הקפיד בהם מקודשת וכדאמרי' לקמן ראה ונתפייס הוא. ואם הקפיד בהן אינה מקודש' ואע"פ שחזר אחר כך ומחל מקודשת דוקא בתנאין שלא נתכוון בהם אלא להנאתו אבל בתנאין שנתכוון לצער את חבירו בהם בהני ודאי לא שייך מחילה ובעי' שיתקיים התנאי, ואם לא נתקיים התנאי המעשה בטל וכדאמרי' בגיטין [ע"ד ע"ב] דהאומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמ' מחולין לך אינה מגורשת עד שתתן, משום דלצעורא קא מכוין והא לא ציערה. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ואפשר דטעמא משום דבכל תנאי שאינו מתכוין להנאתו אלא לצער את חבירו, בדוקא הוא מתנה אותו ודעתו היה שיתקיים התנאי, אבל בכל תנאי שהוא להנאתו אין אדם מתנה אותו בדוקא אלא שיתקיים התנאי כרצונו ואם הוא אינו רוצה בדבר או שאינו מקפיד שיהא המעשה קיים. ואל יקשה עליך הא דתנן בקדושין פרק האיש מקדש [מ"ט ע"ב] גבי על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר, על מנת שאני כהן ונמצא לוי, ובכלן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת. ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון, אמאי אינה מקודשת. וי"ל דהתם ודאי אי מחלה אחר כך ואמרה רואה אני אותו כאלו הוא עשיר הכי נמי דמקודשת, אלא התם כשלא מחלה אלא שהודת דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע"פ שלא יהיה עשיר, ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים, דכיון שהתנתה בהפך מה שהוא בלבה אין דבריה שבלב יכולין לעקור הדברים שאומרת בפיה, אבל כשמחלה באותו תנאי אחר כך הכי נמי דמקודשת מפי רבי' נ"ר. והוא נ"ר היה אומ' דה"מ בעל מנת שאני עשיר או כיוצא בזה אבל בעל מנת שאני כהן ונמצא לוי, בהא ודאי לא מהני מחילה דכיון שהתנה עליו בכהן כשנמצא לוי כאלו אדם אחר דמי ואין זה אותו האיש שנתקדשה לו וזה צ"ע.
והא דאמרי' אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. קשיא לן וכיון דאין לה כתובה מאי אהני ליה אכתי בעילתו בעילת זנות היא וכדאמרי' לעיל בפרק אע"פ [נ"ו ע"ב]. ואי' למי' דהכא לאו דוקא בעילת זנות, אלא לומ' שאין אדם עושה בעילתו בעילת פנויה. ושמואל אמ' אינה צריכה גט לאו משום דקסבר דאדם עושה בעילתו בעילת זנות, דהא בהדיא שנינו [גיטין פ"א ע"א] המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ה אומ' צריכה הימנו גט. ומפרשי' טעמא בגמ' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין. אלא טעמא דשמואל הכא משום דקסבר דלא רמי אינש אנפשיה דאיכא נדרים (דבעל) [ובעל] לשם קדושין, אדרבה קא חשיב דלית עלה נדרים ובועל לשם קדושין הראשונים. ובקטנה שלא מיאנה והגדילה הוא בועל על דעת קדושין והנשואין הראשונים.
קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמ' אינה צריכה גט משני. פי' משום דקסבר דאחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין, משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומיהו ליכא לתרוצי דפליגי בקדושי קטנה אי גדלי קדושי בהדה או לא ואפילו לא בעל אינה צריכה גט משני, משום דהתם ביבמות [ק"ט ע"ב] מוכח דרב לית ליה האי סברא, אלא טעמיה הכא משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הוא. ואי קשיא לך ואפ"ה אמאי אינה צריכה גט משני, והא קיימא לן כרב המנונא דאמר [גיטין פ"ט ע"ב] האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת. וי"ל דהכא מיירי כשקבלה אותן שלא בפני בעלה. אי נמי איכא למימר דהכא כשפרשה בשעה שקבלה קדושין משני שאין לה גט מראשון אלא שהיא מקבלת אותן משום דקסברה שאין קדושי ראשון כלום. אי נמי דהכא לאו ראיה היא להא כשקבלה קדושין מאחר שגרשה הראשון, דדילמא הכא אע"ג דלא גרשה מקבלת קדושין משום דקסברה שאין קדושי הראשון כלום משום דקטנה הות, ובכי הא ודאי לא אמרינן דאשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת, וזה נכון. ואי קשיא לך אכתי אמאי צריכא גט משני, דהא קדושין בלא עדים לא כלום נינהו. והכא ליכא עדים דאחר שהגדילה בא עליה. ואיכא מאן דאמר דהכא בשנתיחד עמה בעדים, והן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה. אבל רבי' נ"ר כתב דאין צורך לזה דכיון דאשתו היא ועומדת עמו בבית, כלי עלמא סהדי דנתיחד עמה ובא עליה ומ"ה מקודשת, ומהדרינן דלא דמי קטנה לקדשה על תנאי, דאע"ג דבקטנה קאמר רב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגומר נשואיו, דילמא בקדשה על תנאי לא הוה אמר הכי, דכיון דמקפיד בדבר שבגופה כגון נדרים או מומין, בהא ודאי איכא למימר דלא מחיל לתנאיה ועל דעת תנאו הוא בועל, אבל בקטנה דלאו בגופה לא קא טעי כלל, בהא הוא דאמר רב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קדושין, ורוצה הוא שיגמרו נשואיו.
מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם. כלומ' דכנסה סתם ארישא קאי אקידשה על תנאי, וה"ק קדשה על תנאי ואחר כך כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה.
<h2>דף עג:</h2>
ופרקי' לא קדשה סתם וכנסה סתם. כלומ' ובבא בפני עצמו הוא, דרישא מיירי בקדשה על תנאי היאך דינה, ואחר כך קאמ' כנסה סתם כלומ' שעושה כל מעשה נשואין סתם קדושין ונשואין תצא בלא כתובה.
(הכי) [האי] דאמרי' הכי נמי קאמ' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים כו'. לאו דמחסרא מחסרא, אלא מתני' איכא לפרושי הכי דמתני' כללי כללי קתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין, ואע"ג דחזר וכנסה סתם, אבל אם כנסה סתם כלומ' שעושה כל מעשה כניסה סתם בין קדושין בין נשואין תצא בלא כתובה.
כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, ומאי שנא כתובה דלא בעיא, דאמ' אי אפשי באשה נדרנית, גט נמי לא תבעי. מדברי רש"י ז"ל נראה וכן מדברי ר"ח ז"ל דאליבא דשמואל הוא דפרכי' ולשמואל דלית לה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הוא דקשיא מאי שנא כתובה מגט, אבל לרב לא קשיא דטעמא דצריכה גט הוא משום דסבר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין, ואפ"ה לית ליה כתובה דלאו לשם קדושין גמורין בעל ולא אחליה לתנאיה לגמרי לומ' דאפילו נמצאו עליה נדרים מקודשת, דאיהו ודאי לא אדעתא דהכי קדשה אלא אדעתא דלא יהו עליה נדרים, וכיון שכן כשנמצאו עליה נדרים דינא הוא דלית לה כתובה, ומיהו גיטא בעיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל לשמואל ודאי קשיא מאי שנא כתובה מגט וכדפריש'. ופריק רבה וכן רב חסדא גט מדבריהם.
ורבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה. ליכא לפרושי דספוקי מספקא ליה אי יכול למי' אי אפשי באשה נדרנית או לא וכמו שפרש"י ז"ל, דהא ליכא מאן דפליג בה, אלא משום טעמא דהוא נתן אצבע בין שיניה אבל כל היכא דליתיה לטעמא דהוא נתן אצבע בין שיניה כי היכא דנדרה קודם שקדשה לכלי עלמא ודאי יכול למי' דאי אפשי באשה נדרנית. וליכא למי' נמי דספוקי מספקא ליה אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא, דהא שמואל ודאי לית ליה האי סברא, אדרבה חזינן בהדיא דסבר אפילו גבי קטנה דליכא תנאי דצריכה גט משני ולא משום דמספקא ליה הוא אלא משום דקסבר דראשון אע"פ שבא עליה לאחר שהגדילה לא בעל כלל לשם קדושין וכדמוכח לעיל. אלא הכא ה"ק ספוקי מספקא ליה אי אחלה מן הסתם לנדרים כיון שקדש סתם וכנס סתם או לא, וגבי ממונא לקולא גבי אסורא לחומרא. וכיון דמהאי טעמא הוא דאתיא לה אפילו היכא דלא בעל צריכה הימנו גט מספק, דהא לשמואל בעל לא עביד ליה כלום, וכיון דכן לא בעל אלא כשקדש סתם וכנס סתם צריכה הימנו גט מספק, ואפשר דרב נמי מודה בהא לשמואל דהשתא באידך דאמר רב דצריכה גט אמ' שמואל דאינה צריכה, בהא דאמר שמואל דצריכה גט לא כ"ש לרב דצריכה גט. ואע"ג דאפשר לאפרושי בינייהו דאפשר לרב לא אמ' התם אלא בבעל ומשום דקסבר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל היכא דלא בעל דילמא ס"ל דאינה צריכה גט כלל, דדילמא פשיט' ליה לרב דלא מחיל איניש מסתמא נדרים, אבל מ"מ כיון דאפשר לאשוויי בינייהו לא משוייא פלוגתא בינייהו בכדי, אלא במאי דאשכחן דפליגי אבל בהא כיון דלא חזיא דפליגי בה בהדיא אמרי' דאפילו רב ס"ל הכי, וקיימא לן כותייהו וקדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מספק, אבל כתובה לית לה. והייינו שהרב אלפסי ז"ל כתב להני פירוקי דרב חסדא ורבא משום דקיימא לן הכי ואפילו אליבא דרב דהילכתא כותיה (בטענת) [בטעות] אשה (אשת) [אחת] כעין שתי נשים. ודוקא בקדש סתם וכנס סתם הוא דמספקא לן וצריכא גט מספק, אבל קדש סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כלל ואפילו גט אינה צריכה. וכן כתב רבי' נ"ר, וכן נמי קדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל לכולי עלמ' אינה מקודשת ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה, דדוקא בקדש על תנאי ובעל הוא דאמרי' לקמן לא היה כח בחכמים להוציאה וצריכה גט מדבריהם, אבל בהא אפילו גט מדבריהם אינה צריכה.
אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים. פרש"י ז"ל כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם וכנסה סתם, ופליגי באחרונה דהיינו ברחל אם צריכה גט או לא, דרב סבר דצריכה הימנו גט, ואע"ג דהתנה בראשונה כיון שלא התנה בשניה לא אמרי' דעל דעתא תנאו שהתנה בראשונה הוא בועל ולא על דעת קדושין הוא בועל ולפיכך צריכה גט גמור דאורייתא. ושמואל סבר דכיון דגלי דעתיה בראשונה דמקפיד הוא בנדרים, כשכנס השניה ובעל על דעת אותו תנאי ואינה צריכה גט כלל, דלשמואל גריעא ליה זו מקדש סתם וכנס סתם בלחוד דאמרינן לעיל אליבא דשמואל דצריכא גט מספק, דהכא כיון דגלי דעתיה בראשונה הא גלי דמקפיד הוא בנדרים הילכך אפילו זו אינה צריכה גט כלל. והאי פירושא לא נהיר משום דלפי' פי' זה כל עקר פלוגתייהו אינו אלא בשניה שקדש סתם וכנס סתם, ואם כן היכי נקטי לעיל בפלוגתא דרב ושמואל קדשה על תנאי וכנסה סתם דהא אינהו לא פליגי כלל בקדשה על תנאי וכנסה סתם אלא בקדשה סתם וכנסה סתם. והרב אלפסי ז"ל פי' כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם, ואחר כך חזר וכנס הראשונה סתם. ופליגי בראשונה דרב סבר דצריכה הימנו גט אע"פ שנמצאו עליה נדרים, דכיון דלא התנה בקדושי שניה כלום ואפילו בשכנס הראשונה לא הזכיר תנאו ש"מ דאחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין. ודוקא לענין גט, אבל לענין כתובה לא וכדאית' לעיל. ושמואל סבר דכיון שהתנה עליה מתחילה כשכנסה סתם אתנאיה קא סמך ואינה צריכה גט כלל. ולהאי פירושא אתי שפיר הא דנקיט פלוגתייהו בקדשה על תנאי וכנסה סתם, דלפי פי' זה באותה שקדש על תנאי פליגי. אלא מיהו אכתי קשיא דאין כאן טעות בשתי נשים אלא באשה אחת ומאי טעות שתי נשים דקאמר. וכך הקשה לו הרב ר' יהוסף הלוי בן מגאש תלמידו ז"ל. וקושיא זו אפילו לפירושא קמא קשיא, אלא שיש לומר דהא לא קשיא לא לפירושא קמא ולא להאי פירושא דלאו טעות בשתי נשים קאמרינן, אלא טעות הנמצא באחת משתי נשים. והרב הלוי ז"ל פי' דטעות שתי נשים, הינו כגון שקדש שתי נשים על תנאי וחזר וכנסן סתם ופליגי (בברייתא) דרב סבר דכיון דכינס שתי נשים סתם זו אחר זו ולא הזכיר תנאו ודאי אחולי אחליה לתנאיה וגמ' ובעל לשם קדושין. ושמואל סבר דאפ"ה על דעת תנאו הוא בועל. ולהאי פירושא אתיא לישנא דטעות שתי נשים כפשטה. ואתי נמי שפיר לישנא דרב ושמואל דלעיל דהכא נמי בקדשה על תנאי וכנסה סתם הוא דפליגי, אבל בטעות אשה אחת גרידתא אפילו רב מודה דעל דעת תנאו הוא בועל.
אמר ליה אביי והא מתני' דכטעות אשה דמי, וקא מותבינן תיובתא מינה. ויש ספרים דגרסי דטעות אשה אחת היא. וכן גריס רש"י ז"ל. ובספרים דגרסי דכטעות, היינו טעמא משום דמתני' לא איירי בהדיא באשה אחת, דלא קתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, אלא אנן הוא דמפרשי' לה הכי מעקרא משום דפשטה דמתני' הכי משמע לכאורה, ומותבינן מינה לשמואל, ומדמותבי' מינה לשמואל שמעי' דרבנן דבי מדרשא דמותבי מינה סברי דפלוגתייהו דרב ושמואל בטעות אשה אחת היא, דאי דחקי' לתרוצה בטעו' שתי נשים אפילו לשמואל אפשר לתרוצה הכי, ומאי שנא דמותבינן מינה טפי לשמואל אלא ודאי משמע להו דכטעות אשה אחת הוא ובהא פליגי והיינו דאתי שפיר לרב וקשיא לשמואל.
אלא אמר רבה מחלקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. פרש"י ז"ל כגון שקדש אשה אחת על תנאי וגרשה מן האירוסין ואחר כך קדשה וכנסה סתם, דרב סבר דכיון דהשתא לא אתני אע"ג דמעיקרא אתני לאו אתנאיה קמא סמך, דהא גלי מעקרא דלא ניחא ליה בה [אם] יש עליה נדרים. והאי פירושא לא מיחוור דאכתי איכא למקשי והא מתני' דכטעות אשה אחת היא, וקא מותבינן תיובתא מינה, דודאי מתני' כי היכי דלא מיתוקמה בטעות שתי נשים, הכי נמי לא מתוקמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים משמע. והפירוש הנכון בזה מה שפי' הרב בעל המאור ז"ל דטעות אחת כעין שתי נשים, כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואחר זמן בעל סתם דהשתא איכא תרי סתמי, ודמיא לטעות שתי נשים לפי' הרב בן מגש ז"ל דאיכא תרי סתמי שפי' שכנסן שתיהן סתם, וכן נמי אתי שפיר לפי' הרב אלפסי ז"ל שפי' שקדש את השניה סתם ואחר כך כנס את הראשונה סתם, דכי היכי דהתם איכא תרי סתמי, הכא נמי איכא תרי סתמי, ובהא הוא דפליג רב דכיון דכנס סתם ואחר זמן בא עליה סתם ולא התנה ודאי אחוליה אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין, ושמואל סבר דאפ"ה אתנאיה סמך, אבל באשה אחת גרידתא שקדשה על תנאי וכנסה סתם ובא עליה מיד דכניסתה ובעילתה כאחת, דליכא אלא חד סתמא דכולי עלמא אינה צריכה גט דעל דעת תנאו הוא בועל. ולהאי פירושא אתי שפיר הא דמותבי' ממתני' לשמואל דמתני' כפשטה הכי משמע שכנס סתם ואחר כך בא עליה שאין דרך לבא עליה מיד בשעת כניסה, הילכך ליכא למקשי ליה השתא מאי דאקשי' לעיל והא מתני' דבטעות אשה אחת היא, דשפיר אתיא כפשטה בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לפום האי פירושא וכדכתי'.
בעלו קנו, ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' ישמעאל בעלו לא קנו והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי מאי לאו טעות נדרים. ואי קשיא לך ולפום מאי דפרישנא היכי משמע ליה דבריתא בטעות אשה אחת היא, דילמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים וכגון שכנס סתם ואחר כך בעל סתם. ואיכא למימר דמשמע ליה מדקאמ' בעלו קנו אלמא דכולה מילתא תליא בביאה, לא שנא כנס ואחר זמן בעל, לא שנא כנס ובעל כאחד, אלמא דאפילו בכנס ובעל כאחד דהיינו טעות אשה אחת גרידתא פליגי.
ומפרקי' לה בטעות פחות משוה פרוטה [כו'] ופרושי קא מפרש קדשה בטעו' כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה. והשתא לא קשיא לן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי, דלא דמו טעות נדרים לטעות פחות משוה פרוטה, דהיכא דאיכא תנאי איכא למי' דעל דעת תנאו הוא בועל, אבל הכא דליכא תנאי איפשר דרוצה הוא לגמור נשואיו ובועל לשם קדושין, והיינו דאמרי' במאי קא מיפלגי, כלומ' מאי טעמא דמאן דאמ' קנו ומאי טעמא דמאן דאמר לא קנו ומהדרי' מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין. פי' ולאו דוקא יודע דא"כ אמאי מקדש לה מעיקרא בפחות משוה פרוטה, אלא יודע ואינו יודע הוא, וגבי ביאה לא מחית אינש נפשיה לספיקא וגמר בלבו לבעול לשם קדושין, דלא דמי לקדושי תנאי דאע"פ דאדם יודע שאם נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אפ"ה כיון דטעותא בדבר שבגופה הוא על דעת תנאו הוא בועל, אבל הכא דליכא טעותא דגופא אלא שהוא מסופק בקדושיו אם הן קדושין מחמת עצמן, בכי האי ודאי אמרי' דאדם גומר ובועל לשם קדושין. ואידך סבר דאין אדם יודע, כלומ' אדרבה הוא סובר דקדושיו קדושי' גמורין נינהו, הילכך לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין, וכשבועל אינו בועל אלא על דעת קדושין הראשונים.
מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה. פי' על ידי עצמה. ומה שפרש"י ז"ל שאביה קבל גיטא, לא דק דהא משנשאת אין לאביה רשות בה, ובתוספות כתבו דטעות ידי סופר הוא.
<h2>דף עד.</h2>
משום ר' אליעזר אמרו חולצת ולא מתיבמת. פי' בין שגרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה, דחזרתה חזרה גמורה. בין שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו. ופרש"י ז"ל דטעמא דר' אליעזר משום דגזר בכלהו אטו גרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה ועדיין היא קטנה, (דהא אפילו גרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה ועדיין היא קטנה) דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר' אליעזר וכדתנן [יבמות ק"ט ע"א] המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ור' אליעזר אוסר. משום דס"ל לרבי' ז"ל דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בעקר דינא דאפילו ר' אליעזר מודה בכל הני דמדינא או חולצת או מתיבמת, אלא דאיהו גזר אטו קטנה ואינהו לא גזרו, ומ"ה לא גריס הרב ז"ל הכא ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה. אלא הכי גריס אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואין פי' מחוור דא"כ קשיא הא מתנית' לשמואל דאמ' גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה דצריכה גט משני, משום דקסבר דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואלו הכא סבר בין ר' אליעזר ורבנן דקדושי ודאי הוו דגומר ובועל הוא לשם קדושין. ואי' למי' דהא לא קשיא ליה לשמואל ולא הויא תיובתיה לשמואל דאמ' כר' שמעון בן יהודה דאמ' לעיל [ע"ג ע"ב] דאפילו בעלו לא קנו. אכתי קשיא לן מאי האי דאמרי' והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי דהא לפי פירושו לא פליגי בעקר דינא כלל, אלא בגזרה לחוד ולא הוה ליה למימ' אלא והא הכא דבטעות אשה אחת היא וקתני דמתיבמת, אלמא דעל דעת קדושין הוא בועל. וי"ל דהא נמי לא קשיא דלאו ופליגי ר' אליעזר בהדי רבנן קאמרינן, אלא ופליגי ר' אליעזר ורבנן הכא עם ר' שמעון, דאלו ר' שמעון בן יהודה סבר דאינו בועל לשם קדושין, ואלו רבנן ור' אליעזר סברי דאדם בועל לשם קדושין. ואכתי לא מחוור חדא דבכלהו נוסחי אשכחן ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. ועוד דהאיך אפשר דגזר ר' אליעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה, דודאי לא שייך למגזר גדולה אטו קטנה. וליכא למי' דאטו קטנה והגדילה אצלו הוא דגזר, דהיא גופה גזירה לפי פירושו. אלא הנכון דרבנן ור' אליעזר בעיקר דינא פליגי וכשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליגי, דרבנן דאמרי או חולצת או מתיבמת סברי דבועל הוא לשם קדושין. ור' אליעזר אמר חולצת משום דקסבר דאין קדושיו קדושין גמורין דאפילו כשבעל אחר כך שגדלה לא בעל לשם קידושין, ובגדולה ממש דקאמ' חולצת משום גזירה דהך, אבל הך דהיינו קטנה שהגדילה אצלו מדינא קאמר דחולצת וכדפרישי', והיינו הא דמקשי' והא הכא דבטעות אשה אחת ופליגי.
ופרקי' דהכא נמי בהא פליגי דמר סבר אדם יודע ומר סבר אין אדם יודע. ואי קשיא לך ואמאי לא שני ליה דפלוגתייהו בקדושי קטנה אי גדלי קדושין בהדה או לא, דרבנן סברי דגדלי קדושין בהדה ור' אליעזר סבר דלא גדלי קדושי' בהדה. ואי' למי' דלא יכיל לתרוצי הכי דאנן לרב ושמואל מקשי', ובהדיא מוכח התם דאינהו לית להו האי סברא וכדכתי' לעיל. ועוד דלישנא דגדלה אצלו משמע בשבעל וכדתנן ביבמות [קי"א ע"ב] הגדילו זה עם זה. ואכתי קשיא לן אדמותבינן להו מיהא אמאי לא מותבי' להו מההיא דאמרו אינהו גופייהו לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אמ' צריכה גט משני, והא הכא דבטעו' אשה אחת היא ופליגי. ותירץ הר' יהודה בר' יקר רבו של הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא דלא אקשי ליה מקטנה שלא מיאנה והגדילה דאמ' רב דאינה צריכה גט משני, משום דהתם דביתומה ממש עסקי' פשיטא לן דטעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הוא, ולאו דוקא יודע אלא התם הוא דמספקא להו לאנשי וכדפריש' לעיל, והילכך לא מחית נפשיה בספיקא ובעל לשם קדושין, אבל הכא דביתומה בחיי האב עסקי' ואביה קבל קדושיה מעיקרא והוא החזירה לבעל, בהא אפשר דטעי סבר דקדושיה קדושי' גמורין נינהו, דכולי עלמא לא ידעי כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה, ואפ"ה אמרי רבנן דגומר ובועל לשם קדושין הוא. ומתרצים דאפילו בהא פשיטא ליה דאין קדושי קטנה כלום וגומר ובועל לשם (קדושים) [קדושין] הוא, אבל התם דטעותא בדבר שבגופה הוא לעולם אימא לך דעל דעת תנאו הוא בועל. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דמההיא דלעיל לא אקשי ליה, משום דיכול למי' דההיא נמי לטעות אשה אחת כעין שתי נשים דמי, דאפשר לומ' דקטנה שלא מיאנה מן האירוסין קאמ' ואחר שהגדילה כנסה ובעלה, דהיינו כעין שתי נשים וכדפריש הרב ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים כי האי גוונא הוא, אבל הכא בבריתא דבקטנה דהשיאה אביה עסקי' וכי קתני החזירה כשהיא קטנה, הינו שנשאת בעודה קטנה הילכך שהגדילה ליכא אלא חדא סתמא, דהיינו בעולה, והיינו דמדמי לה לטעות אשה אחת גרידתא, אבל בההיא דלעיל דאפשר לומ' דמיירי דאיכא תרתי מילי אחר שהגדילה כניסה ובעילה וכדפריש' ההיא לטעות אשה אחת כעין שתי נשים דמי, ומ"ה לא אקשי מינה הרב בעל המאור ז"ל.
איתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב א"ר יוחנן המקדש על תנאי ובעל כלומ' איתמר נמי דבטעות אשה אחת גרידתא דאינה צריכה גט, והינו שלא הזכיר כאן אלא ובעל, דאלמא כניסה ובעילה כי הדדי אתו, והיינו טעות אשה אחת גרידתא וכדפריש' לעיל.
תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח. כלומ' שהמעשה אפשר לקיימו על ידי שליח כי התם שאין המעשה אלים כל כך שלא יהא אפשר לקיימו על ידי שליח, התם הוא דהוי תנאיה תנאה, ואם לא נתקיים התנאי המעשה בטל, אבל מעשה אלים דלא אפשר לקיימו על ידי שליח אע"פ שהתנה עליו ולא נתקיים התנאי אין המעשה בטל.
אמר רב עולא בר אבא אמ' עולא א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי דברי הכל אינה צריכה הימנו גט כך היא הגרסא במקצת הספרים. וליתה דהיכא גרסי' דברי הכל, דהא פלוגתא היא לעיל [ע"ג ע"ב] דר' שמעון בן יהודה ורבנן. וכן נמי לא גרסינן אינה צריכה גט אלא צריכה גט, חדא דא"כ שמעתיהו כר' שמעון בן יהודה אזלא דאמ' בעלו לא קנו ודלא כרבנן. ועוד דא"כ קשיא דעולא אדעולא, דהכא אמרי' משמיה דעולא המקדש על תנאי אינה צריכה גט, ורב כהנא משמיה דעולא אמ' בסמוך דהמקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וזה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט. אלא ודאי ה"ג אמ' רב עולא בר אבא אמ' עולא אמ' ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. ומיהו לא דמיאן אהדדי, דאלו במקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט גמור מדאוריתא, ואלו במקדש על תנאי אינה צריכה גט אלא מדרבנן וכדאמ' רב כהנא משמיה דעולא לקמן המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, ולישנא דלא היה כח בחכמים משמע דלאו גט מדאוריתא קאמ', אלא גט מדבריהם. וכן דעת רבי' נ"ר דאינה צריכה גט אלא מדבריהם. ודייק לה מלישנא דלא היה כח בחכמים וכדכתי'.
ורב יוסף בר אבא א"ר [מנחם א"ר] אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. פי' לאו דוקא מקדש בפחות משוה פרוטה, דה"ה לקטן שקדש. והכי תני להו לתרוייהו לעיל בבריתא ולא נקט האי אלא לאפוקי קדושין על תנאי לפי' כתב רבי' נ"ר דה"ה דלא פליג במקדש במלוה ומודה הוא דצריכה גט, דמקדש במלוה דכותה הוא שאין קדושי מלוה קדושין, כי היכי דאין קדושין בפחות משוה פרוטה ולא טעו בהו אינשי, וכי נקט אבל הנך טעי לא קאי אקדושי מלוה אלא על תנאי בלחוד, ומשום דמילתא דתנאין טובא נינהו נקט בהנך. ואי גרסי' בהך אתי טפי שפיר. אי נמי אפשר לומ' דבקדושי מלוה נמי פליג דבקדושי מלוה נמי טעי אינשי כיון דהויא טפי משוה פרוטה, ולפום הא המקדש במלוה ובעל אינה צריכה גט גמור אלא מספיקא ולפי מה שכת' רבי' נ"ר צריכה גט גמור במקדש בפחות משוה פרוטה.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב כהנא משמיה דעולא דאמ' דאפילו בטעות אשה אחת גרידתא צריכה גט, דהא היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט. ודוקא גט מדבריהם וכדכתי', אבל מדינא דאוריתא אינה צריכה גט כלל, ובטעות שתי נשים ובטעות אחת כעין שתי נשים קימא לן כרב דאמ' דצריכה גט, אבל כתובה לית לה, וגט גמור דאוריתא קאמר, ודוקא כשבעל וכדכתי', אבל קדש על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה כלום. וה"ה בקדש סתם ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כלל ומקח טעות הוא, דלא אשכחן דצריכה גט אלא בקדש סתם וכנס סתם, וההוא נמי מספקא. ומיהו בקדש סתם וכנס סתם ובעל איכא לעיוני אם צריכה גט גמור אליבא דרב או לא, אי אמרי' דבעל לשם קדושין דכל היכא דלא אתני רוצה הוא לגמור נשואיו, או אמרי' דליכא למי' הכי אלא בתנאי, אבל זה שלא התנה על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, דלא רמי אנפשיה לאדכורי נדרים וזה צ"ע. ודעת רבי' נ"ר נוטה דצריכה גט גמור מדאורייתא.
ולענין מקדש את הקטנה, או קטן שקדש ובעל אחר שהגדילו צריכה גט גמור מדאוריתא, דאדם יודע שאין קדושיה כלום וגמר ובעל לשם קדושין, ובמקדש בפחות משוה פרוטה נמי צריכה גט גמור, וכרב יוסף בר אבא בשם ר' אמי. ותדע לך דגט גמור קאמרי' דהא בריתא תני לה לעיל בהדי קטן שקדש, וכי היכי דבקטן שקדש ובעל לאחר שהגדיל אמרי' דצריכה גט גמור, ה"ה במקדש בפחות משוה פרוטה. ולענין מקדש במלוה לדעת רבי' נ"ר צריכה גט גמור, או איפש' דאינה צריכה גט אלא מספק וכדכתי' לעיל. ואם קבלה קדושי' מאחר צריכה גט משניהם.
<h2>דף עד:</h2>
ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת. פי' שהכיר בהם. ומה בין חכם לרופא, חכם עוקר הנדר מעקרו, רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ומיהו אע"ג דאמרינן דאם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, אי אתי בעל מעיקרא ואמ' דאינו רוצה בה דמקפיד הוא בנדרים, ודאי מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין לה שמא תלך אצל חכם ויתיר לה נדרא שאינה עשויה לקלקל את עצמה. וכן אמרו בירושלמי [בפירקין ה"ז] לחד לישנא. ועוד אמרו שם לשון אחר דאין מתירין אותה לינשא בלא גט מהאי טעמא. ובגמ' דילן שלא הזכירו מזה כלום, נראה דס"ל כיון שהתירוה בב"ד לינשא ונשאת שוב אינה מקודשת. ונראה דטעמא דכי היכי דאמדי' דעתי' דרבה אליבא דר' אלעזר ומשום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אמר דאינה מקודשת אע"פ שחכם עוקר הנדר מעיקרו ה"ה נמי דאפשר דאליבא דר' מאיר דאמדי' דעתי' ואמרי' דאינו רוצה הוא שיהא חלין קדושיו אחר שנשאת לאחר. וכן לרבא דאמ' [לקמן ע"ה ע"א] דבאשה חשובה אמדי' דעתי' ואינו רוצה שיהו חלין הקדושין כיון שלא חלו מיד. הכי נמי אפש' לומ' בכל אשה דאין חלין אחר שנשאת, ומטעמא דפריש'. ומיהו לא סמכי' בהכי ואם הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת חוששין לה, וכן כתב רבי' נ"ר ורבו הרמב"ן ז"ל. ולענין פסק הלכה בהא מילתא כיון דאיפליגו בה רבה ורבא, נראה דהלכתא כרבא דהוא בתרא ובכלהו מקודשת לבר מאשה חשובה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכיון דלא איתברר מילתא בין הגאונים ברבה ורבא כמאן מינייהו פסקי' בכל מקום, הכא חוששין ואם אשה חשובה היא אינה מקודשת גמורה, אבל מקודשת ספק היא ע"כ לשון רבי' ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
מתני'. היו בה מומין ועודה בבית אביה. כלומ' בעודה ארוסה שעדיין לא נשאת, האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו. ואם אינו מביא ראיה הבעל נאמן לומר קודם אירוסין היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות ואין לה כתובה, אבל אם נכנסה לרשות הבעל, כלומ' שנשאת, הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו ויש לה כתובה. ובגמ' מפרש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא.
<h2>דף עה:</h2>
וחכמי' אומ' בד"א במומין (שבסתם) [שבסתר] כלומ' בד"א דהבעל יכול לטעון במומין ובעודה בבית אביה נאמן ואם נכנסה לרשות הבעל ג"כ ומביא עדים שמפסידה כתובתה, דוקא במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון דאי' למי' דראה ונתפייס הוא, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אפי' מומין שבסתר אינו יכול לטעון דכמומין שבגלוי נינהו ומסתמא ידע בהן וניפייס ומיהו ר' מאיר לא משוי היפרישא בין מומין שבגלוי למומין שבסתר, ובין יש מרחץ לאין שם מרחץ, ונראה דטעמא משום דמומין שבגלוי פעמים שאין אדם רואה אותן שהיא מכסה עצמה כדי שלא יראו אותן, וכן נמי אם יש בה מומין אפשר דאינה הולכת במרחץ, ואם הולכת מצנעת עצמה ונזהרת שלא יראוה ומשום האי טעמא ס"ל דבכל המומין יכול הוא לטעון.
גמ'. אתאן לר"ג דאמ' נאמנת. דאע"ג דר"ג לא אמר אלא בריא ושמא, אבל בריא ובריא לא וכדאי' בפר' האשה (שנתאלמנה) [שנתארמלה (ט"ז ע"א)], הכא נמי בריא ושמא הוא דאיהי ואביה טוענין בבריא שאחר שנתארסה היו בה מומין אלו, ובעל אינו יכול לטעון אלא בשמא דאינו יודע.
א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. כלומ' ורישא ר' יהושע, וה"ה לסיפא דהיינו נכנסה ברשות הבעל דעל האב להביא ראיה. וסופה ר"ג ומ"ה על הבעל להביא ראיה, וה"ה לרישא דעל הבעל להביא ראיה. והאי דלא תנא איפכא דהוי רבותא טפי אליבא דר' יהושע, וכן לר"ג אי תנא דבעודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה. אי' למי' דאורחא דתנא למנקט הכי, כי היכי דלא ליתחזי להדיא כסתרן אהדדי רישא לסופא וסופא לרישא, ומ"ה נקטינהו הכי דלכאורה נראה דלא פליגי.
אמר רבא לא תימ' ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל, אלא כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא, אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דתניא אם בהרת קודמת וכו', ור' יהושע קיהה, מאי קיהה קיהה וטיהר. כלומ' נשא ונתן בדבר וטיהר ואע"ג דאמרי' התם דטעמא דר' יהושע הוא משום דגמיר לה מדכתיב [ויקרא י"ג נ"ט] לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה, וכדאיתא בשלהי מסכת נזיר [ס"ה ע"ב], אי' למימר דבסוגיין דהכא סברי דטעמא משום דאזיל בתר חזקה דגופא היא, ולא משום דכתי' לטהרו או לטמאו. אי נמי דהתם לא מקרא יליף לה, דקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, וטעמא משום דאזיל בתר חזקה דגופה הוא, אלא דנקט קרא לאסמכתא בעלמא. ותדע לך דהא קרא בחד מינייהו אית ליה למפתח, אלא ש"מ כדפריש' דעקר טעמא משום חזקה דגופא הוא, וקרא אסמכתא בעלמא נקטיה כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואי קשיא לך ראוה מדברת, וראוה מעוברת [לעיל י"ב ע"ב] דליכא חזקת ממון ואפ"ה לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא ואמר דלא מפיה אנו חיין. התם משם מעלת יוחסין הוא.
ואמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל. קשיא לן עלה ומאי שייטה הכא לעיל בריש מכילתין [י"ב ע"ב] גבי פלוגתא דר"ג ור' יהושע הוה להו לאיתוייה, ומה ראו להפסיק בה הכא בין אוקמתא דר' אלעזר במתני' לאוקמתא (דהכא) [דרבא]. ותירץ רבי' נ"ר דמשום דרבא בעא לאוקומי מתני' ככולי עלמא בין כר"ג בין כר' יהושע, אקדים להא מילתא הכא ואמר דלא תימא דר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא, מדפליג לעיל בראוה מדברת ומעוברת, דאינו כן דהתם משום מעלת יוחסין הוא וכדפריש', אבל בעלמא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא, וכיון דכן אפשר לאוקומי מתני' ככולי עלמא, ורישא דקתני על האב להביא ראיה אפילו כר"ג אתיא, ומשום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו, כלומר דכיון שנמצאו המומין בעודה ארוסה שהיא ברשות האב לכל דבר למעשה ידיה ולמציאתה אמרי' דברשותו נמצאו וברשותו נולדו, כלומר ואפילו קודם שנתארסה היו בה מומין אלו ומקח טעות הוא ואין לה כתובה, ואין מצריכין את הבעל ליתן לה גט אם אינו רוצה, אבל היא ודאי אינה מותרת בלא גט, שהרי לפי דבריה מקודשת היא והוה ליה כאומרת קדשתני והוא אומ' לא קדשתיך שהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, וטעמא משום דחזקת כאן נמצאו וכאן היו עדיפא לן מחזקת גופא. וסופא כאן נמצאו וכאן היו, כלומ' ברשות הבעל נמצאו, ומסתמא אמרינן דברשותו נולדו, ולאו משום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו, אלא משום דאיכא חזקת גופא דמסייע לה, אלא ה"ק סופא דליכא למימ' דמעיקרא היו שם כיון דכאן נמצאו, דינא הוא דאזלינן בתר חזקת גופא, ומ"ה צריך הבעל להביא ראיה שקודם שנתארסה היו בה מומין אלו, ואם אינן מקודשת נאמן משום דאזלינן בתר חזקת גופא וצריכא גט ויש לה כתובה לר"ג, ולר' יהושע כתובה לית לה ולא אזלי' בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקת ממון, אבל מ"מ צריכה היא גט משום דאזלי' בתר חזקה דגופא, ולענין איסורא אמרי' דאחר שנתארסה היו בה מומין אלו. והאי דנקט על הבעל להביא ראיה, אי' למימר לר"ג איצטריכא משום גט ומשום כתובה, ולר' יהושע משום דאפשר דבעל לא בעי למיהב גיטא כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה להכי קאמ' שאם הבעל רוצה שלא יאסר בקרובותיה יביא ראייה שקודם שנתארסה היו בה מומין אלו, כך פי' רבי' נ"ר דרבא לאוקומי מתני' בין לר"ג ובין לר' יהושע קאתי ולא כן פרש"י ז"ל, ומה שפי' רבי' הוא הנכון.
איתיביה אביי כנסה לרשות הבעל וכו' עד שלא תתארס אין משנתארסה לא, ואמאי נימא כאן נמצאו וכאן היו. כלומ' שיש לו עדים שבעודה ארוסה בבית אביה היו בה מומין אלו, מה לו להביא עדים עד שלא תתארס היו בה, נימא כאן נמצאו וכאן היו, כי היכי דאמרי' ברישא כשנמצאו בה בעודה בבית אביה דהכא נמי ברשות אביה נמצאו בה מומין אלו. ואהדר ליה דמשנתארסה שאני משום דאיכא למימ' חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. כלומ' וקודם כניסתה לחופה ודאי בדקה וראה וניפייס הוא, וכיון דניפייס מקודשת גמורה היא וחלו הקדושין, דהקדושין תלויין ועומדין הן שאלו יתרצה הוא אע"פ שנמצאו בה מומין הוו קדושיה קדושין, ולא אמרי' דמכיון שנמצאו בה המומין נתבטלו הקדושין אלא א"כ מקדשה פעם אחרת, דהכא לאו בבעל דוקא עסקי', אלא ה"ה אפילו בלא בעל ואפ"ה אמרי' דראה וניתפייס הוא [ו]מקודשת גמורה היא וצריכה גט ויש לה כתובה לר"ג (אין) [אם] הבעל אינו מביא עדים שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו, וזו ראיה למה שפירשנו למעלה גבי קדשה על תנאי ובעל דהיכי דאחולי אחליה לתנאיה היא מקודשת אע"פ שלא בעל וכדכתי' לעיל. והא דמקשי' אי הכי עד שלא תתארס נמי, ומתרצים משנתארסה משום דאיכא תרתי חזקה, לאו מהדר הוא דקא מהדר ממאי דקאמ' מעיקרא, דמעיקרא כי אמר משנתארסה משום דאי' למימר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, לאו חזקה זו (בלבד) [בלחוד] קאמר, אלא אפילו חזקה זו דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, וכ"ש חזקת הגוף. אבל ההיא לא אצטריכא ליה למימ', דההיא כבר ידעי לה, ומיהו מאן דמקשי ליה סבר דהאי בלחוד קאמ', והיינו דאקשי ליה דעד שלא תתארס נמי, כיון שכנסה אכתי איכא לחזקה זו. ואיהו אהדר ליה דמעיקרא ה"ק דמשנתארסה איכא תרתי חזקה, חזקה העמד הגוף על חזקתו, וחזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, ועד שלא תתארס ליכא אלא חדא חזקה וכדפריש ואזיל.
<h2>דף עו.</h2>
מאי אמרת חזקה דאין אדם ניפייס במומין, כלו' וכיון דכן אמרי' דזה ודאי לא בדק, דאי בדק לא הוה מתפייס במומין, הויא חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן. וקשיא להו לרבוותא ז"ל דהכא נמי איכא תרתי חזקה דכאן נמצאו וכאן היו וחזקה דאין אדם ניפייס במומין. והנכון כמו שתירץ הרב בעל המאור ז"ל שכתב דהני תרתי חזקה כחדא חזקה (דאטו) [דמו] משום דצריכין להדדי דהא בחדא מנייהו לא מפסדא כתובה בלא אידך, דאי אמרי' חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא מפסדא כתובה משום הכי, משום דאיכא למימ' דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, והאי ראה וניפייס הוא, הילכך חזקה דאין אדם ניפייס במומין איצטריכא בהדה, וחזקה זו שאין אדם ניפייס במומין בלחוד לא סגיא ליה, דדילמא בתר שנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, אבל תרתי חזקי דידה כל חדא מנייהו סגיא בלא חברתה, דאי אמרי' העמד הגוף על חזקתו, דינא הוא דאית לה כתובה דאע"ג דאין אדם נתפייס במומין בתר שנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, ואפילו אמרת דלא אזלינן בתר חזקה דגופא, דינא הוא דאית לה כתובה משום חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו והא ראה וניפייס הוא, אע"פ שהיו בה המומין מעיקרא, והילכך תרתי חזקה דידיה במקום הני תרתי דידה לא חשיבו אלא כחדא חזקה כך תירץ הרב בעל המאור ז"ל, ונכון הוא.
אדרבה [חזקה] אין אדם ניפייס במומין והעמד ממון על חזקתו. כלומ' לר"ג ולר' יהושע דליכא ממונא, דהא אפילו אינו מביא ראיה כלל לא אזיל בתר חזקה דגופא לאפוקי ממונא, הא עדיפא ליה כלומ' חזקה דאין אדם ניפייס במומין, וזה ודאי לא בדק מחזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ראה וניפייס הוא.
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך, וסופא מנה לי בידך. כלומ' ומתני' בנערה ולא בבוגרת, וברישא דעודה בבית אביה כתובתה של אביה ולא שלה, והילכך כשהיא טוענת הרי היא כטוענת לזה מנה לאבא בידך. ופרש"י ז"ל דכיון שאין הטענה שלה אלא של אביה אפילו לר"ג לא מהני ליה חזקה דגופא דידיה, כלומר ואפילו האב טוען בריא. ואינו מחוור דאמאי לא מהני ליה חזקת הגוף דידה. לפי' פי' רבי' נ"ר דרב אשי אית ליה טעמא דרבא דכאן נמצאו ואתא לתרוצי קושיא דאביי דאקשי ליה כיון דאית לך טעמא דכאן נמצאו וכאן היו, בסופא למאי בעי שיביא הבעל [ראיה] שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו, ולא סגי בשיביא עדים אחר שנתארסה היו בה מומין אלו, דכי היכי דאמרי' ברישא כאן נמצאו וכאן היו (היכי) [הכי] הוה לן למי' בסופא היכא שמביא עדים אחר שנתארסה היו בה המומין. ותירץ רב אשי דלא דמי דרישא מנה לאבא בידך הוא. כלומ' איהי כשטוענת אינה טוענת מחמת עצמה אלא מחמת אביה, ואע"פ שהיא טוענת בבריא, בריא דידה לא מהני לאביה דאביה בין שיטעון בין שלא יטעון אינו יכול לטעון בבריא אלא בשמא, שהוא אינו יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו, וכיון דשמא הוא אע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה, חזקת כאן נמצאו (וכן) [וכאן] היו עדיפא מחזקת גופא כיון דליכא טענת [בריא], אבל סופא דמנה (לך) לי בידך הוא שהכתובה שלה כיון שנשאת, ואיהי טוענת בבריא חזקת גופא ודאי עדיפא ולא אמרינן בכי הא כאן נמצאו וכאן היו. והיינו טעמא דבעי שיביא עדים שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, שאם מביא עדים שאחר שנתארסה היו בה מומין אלו, לא מהני ליה משום דמסייע לה חזקה דגופא, וחזקה דגופא במקום בריא עדיפא לן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו מחזקת גופא. וא"ת והא בלאו הכי נמי לא אזלי' בתר חזקה דגופא אלא במקום בריא אבל בשמא לא, דהא בעי' לר"ג טוענת. איכא למי' דהינו היכא דאיכא ריעותא כשאינה טוענת, כגון בדבר [שיש לה] לדעת ואינה יודעת, אבל היכא דליכא ריעותא לא בעי ר"ג טוענת, מידי דהוה אחרשת לר"ג דאנן טענינן לה וכדאיתא לעיל [ל"ו ע"א], משום דלא ריעא כי לא טענה, והכא נמי איהו לא ריע כי לא טעין, דאיהו לית ליה למידע מומין שבסתר שבבתו מתי נולדו בה, וכיון דכן אי לאו משום דעדיף לן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו בתר חזקת גופא אזלינן. ואי קשיא לך והא בתינוקת לר"ג דלא ריע טענתיה בעי' כשאינה טוענת תרי רובי וכדאיתא לעיל [ט"ו ע"א]. איכא למימר דהתם מעלה הוא שעשו ביוחסין. ומיהו תירוצא דרב אשי לא סגי אלא אליבא דר"ג דמשוי הפרישא בין בריא לשמא, אבל לר' יהושע דלא משוי היפרישא בין בריא לשמא לא סגי בהאי טעמא, אלא בטעמא קמא. ולפום האי פירושא אית לן למימר דרבא מודה בהא דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אלא בשמא, אבל בבריא לא. ולדידי קשיא לי דא"כ ברישא דאמרינן דעל האב להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה דבעל מהימן, היינו דוקא לענין כתובה, אבל ודאי גט גמור היא צריכה, דלענין גט שהוא דבר (שלא) [שלה] כמנה לי בידך דמי. וכיון דטוענת בבריא ואיכא חזקת גופא, חזקה דגופא עדיפא וצריכה גט. וא"כ קשיא לן האיך אפשר לרבא לאוקומיה למתני' אפילו כר' יהושע וכדפרישית לעיל, דלר' יהושע אפילו בסופא אין לה כתובה, ודינא דרישא ודינא דסופא חדא היא, דלעולם אין לה כתובה וצריכה גט, וא"כ או לתני הכא והכא על האב להביא ראיה, כלומ' אם רוצה כתובה. או ליתני הכא והכא על הבעל להביא ראיה אם אינו רוצה ליתן גט, מאי שנא דברישא קתני על האב להביא ראיה, ובסופא על הבעל, כיון דחד דינא אית להו. לפי' נראה לו לפרש דרב אשי ורבא ודאי פליגי, דרבא סבר דלעולם חזקה דכאן נמצאו וכאן היו עדיפא מחזקת גופא, ולא שני ליה בין בריא לשמא, והיינו דאוקי מתני' בין כר"ג בין כר' יהושע, וברישא אין לה כתובה ואין מצריכין את הבעל ליתן גט כלל אם אינו רוצה, ובסופא צריכה גט אפילו לר' יהושע אם בעל אינו מביא ראיה, ואתא רב אשי ואמ' דאינו כן דשני לן בטעמא דכאן נמצאו וכאן היו בין בריא לשמא, דבבריא חזקת גופא עדיפא. ובשמא חזקת כאן נמצאו כאן היו עדיפא ומתני' דווקא ר"ג היא וברישא על האב להביא ראיה משום דשמא הוא דאע"פ היא טוענת בבריא, בריא דידה לא מהני לאביה, ואביה מסתמא אינו יכול לטעון אלא בשמא, דמומין שבסתר שיש לבתו לא ידעי ליה מתי נולדו לה, וכיון דשמא הוא אמרי' דכאן נמצאו וכאן היו, דחזקה דכאן נמצאו וכאן היו עדיפא במקו' שמא הילכך אין לה כתובה, אבל בסופא שהוא מנה לי בידך, דהא כתובתה שלה וטוענת בבריא, חזקת גופא עדיפא מחזקת כאן נמצאו וכאן היו, הילכך על הבעל להביא ראיה, ואם אינו מביא ראיה יש לה כתובה. ולפום הא ברישא אע"פ שאינו נאמן לענין כתובה, ודאי גט היא צריכה דהא לענין גט כמנה לי בידך דמי, וחזקה דגופא עדיפא, אלא דמתני' לא איירי בדינא דגט, אלא בדינא דכתובה. והשתא לרב אשי לא קשיא ליה לפום אוקמתיה קושיא דאביי דמקשה לעיל לרבא. וא"ת ואפילו בלאו טעמא דכאן נמצאו וכאן היו, לא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא אלא בבריא, הא ליתא דהיינו כשיש ריעות בדבר כשאינו טוען בבריא, אבל כל היכא דליכא ריעות כי הכא לא, מידי דהוה אחרשת דטענינן לה וכדכתי' לעיל [ל"ו ע"א]. הילכך אפילו ברישא אי לאו טעמא דכאן נמצאו [כאן] היו הוה לן למיזל בתר חזקה דגופא, ובדין היה דאין האב צריך להביא ראיה כנ"ל.
איתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מודים חכמים לר' מאיר כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכך נמצאת בתוספתא בספרים שלנו. וה"פ מודים חכמים לר' מאיר אע"פ שהם מגרעים כחו של בעל במומין שבגלוי, והיכא שיש שם מרחץ שאינו יכול לטעון אלא במומין שבסתר והיכא שאין שם מרחץ, וכ"ש דמודו לר' מאיר דהיכא שנכנסה לרשות הבעל שעליו להביא ראיה במומין הראויים לבא עמה מבית אביה, כלומ' במומין ישנים מודו שעל האב להביא ראיה, ואע"פ שנכנסה לרשות הבעל, כלו' בזו אנו מיפין כחו כמו שר' מאיר מיפה כחו במומין שבגלוי, וה"ה דר' מאיר נמי הכי ס"ל כיון דרבנן נמי מודו, ואמאי מנה לי בידך הוא, דהא איכא טענת בריא, וכיון שכן אית לן למי' דחזקת גופה עדיפא, דחזקת גופה היכא דאיכא בריא עדיף לן טפי מכאן נמצאו וכאן היו, וליכא לשווייה הפרישא בהא בין מומין ישנים לשאינן ישנים. ופרקי' ביתרת דליכא למי' העמד הגוף על חזקתו דמעיקרא (היכא) הכי הות, והילכך על האב להביא ראיה דראה וניפייס הוא.
אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור(ו), על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה. ותנא תונא כ(ו)לה. ואסיקנא דמכלה בבית אביה ולקדושין קאמר. ופרש"י ז"ל [בד"ה אילימא כלה] דראיה קא מייתי מינה היינו לפום אוקמתא דר' אלעזר דמוקים רישא כר' יהושע, ומדר' יהושע מייתי ראיה לשמואל הכל כמו שהוא מפורש בפירושיו. והקשה הרב ז"ל [ע"ב ד"ה אליבא] אי קשיא לך היכי מוקמינן סוגיא דשמעתא דשמואל כר' אלעזר דלא אפשר לאיתויי ליה סייעתא אלא מדר' יהושע, ושמואל לא ס"ל כר' יהושע אלא כר"ג דהא פסק כותיה בפ"ק [י"ב ע"ב] וניחא ליה לרב ז"ל כיון דלא קאי והא אמרי' לקמן שלא אמרה שמואל הכי לית לן בה. ואין התירוץ הזה מספיק דהיינו לרמי, אבל לרב יהודה מאי איכא למימר דהא איהו הוא שפסק כר"ג משמיה דשמואל. ועקר הפי' כמו שפי' הרב בעל המאור ז"ל שהוא ז"ל כתב דרב יהודה ס"ל דאותו שנולד ספק בודאי בממונו עליו להביא ראיה, הילכך בעל החמור שהיה מתחילה בעליו בודאי עליו להביא ראיה, ומשום הכי דייק לה מכלה בבית אביה שהוא כממונו של אב דברשותיה קיימא למעשה ידיה ולמציאתה, ואמרי' דעליו להביא ראיה. ומקשי' דלא דמי דהתם היינו טעמא דמייתי האב ראיה ומשום דמוציא הוא, וכל המוציא עליו להביא ראיה, אבל בעל החמור שהוא מעמיד אפשר דאין עליו להביא ראיה. והדר דייק לה מכלה בבית חמיה, דכיון שנשאת ברשות הבעל קיימא וכממונו ודאי דמי, ואמרי' דעליו להביא ראיה אע"פ שאינו צריך להביא ראיה אלא להעמיד, ואקשי' דלא דמי, דהתם היינו טעמא דצריך להביא ראיה משום דאיכא חזקה דהעמד הגוף על חזקתו וחזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו דמסייע ליה, אבל היכא דליכא חזקה דמסייע לבעל הפרה, ובעל החמור אינו אלא מעמיד אמאי צריך להביא ראיה. ואי' למידק כלה בבית חמיה לאו ממונו של בעל ודאי הוא, דאע"פ שנכנסה לרשותו אפשר דמקח טעות הוא. וליכא למי' דאין הכי נמי דמצי למיקשי ליה הכי אלא עדיפא מינה קאמ' ליה, משום דאפשר למידחי ליה דכיון דברשותו של בעל היא כממונו חשיבי ליה, ומה שאין כן בחמור דאכתי אינו ברשות בעל הפרה אלא ברשות בעל החמור וכיון דברשותו הוא והוא היה בעליו ודאי עליו להביא ראיה, דבמסקנא דאמרינן מכלה בבית אביה ולקדושין מותבינן ליה מבהמה אע"ג דברשות טבח היא משום דלא משמע ליה דהוי כממונו של טבח, אע"ג דברשותו [של] טבח היא אלא משום בעל בהמה שהוא היה בעליה בודאי, לותביה מסופא דמתני' מאי שנא דעל הבעל להביא ראיה אב בעי לאיתויי ראיה, אלא איכא למי' בעקר קושיין דטפי משמע ליה דהוי אשה ממונו של בעל כל שנכנסה ברשותו מחמת... ...וממון אחר חשיב דאשה לאו ממון של אב הוא ממש ולא של בעל דהרי היא לעצמה, והילכך כל שיצאת קצת מרשות האב ונכנסת ברשו' מי שיש לה עליה זכות יתר מאב וכדתנן [לעיל מ"ו ע"ב] נשאת יתר עליו הבעל, כל שנכנסה ברשותו חשבי' ליה כממונו, מה שאין כן בממון גמור דכיון דאית ליה לבעליו בו קנין גמור לא נפיק מרשותיה אלא בראיה ברורה, הילכך כל ספק שנולד לריעותא אותו שהיה בעליו הוא (נוטלה) [שנולד] כנ"ל.
<h2>דף עו:</h2>
ומפרקי' דמכלה בבית אביה ולקדושין קא יליף. כלומר דמדאמרינן סתם דעל האב להביא ראיה משמע דלרבותה מילתא קאמר דאם אינו מביא ראיה אין לו כתובה ומחזיר כסף הקידושין. ואקשי ליה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דקתני סתמא המוציא מחבירו עליו הראיה, ואפילו יהיב טבח דמי. ואתא רמי אחוה ואמ' דלאו הכי אמר שמואל אלא הכי אמ' שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. כלומ' כל שנולד ספק בביתו עליו להביא ראיה, והשתא רמי ורב יהודה לא פליגי בעיקרא דהאי דינא, דאפילו רמי מודה דעל בעל החמור להביא ראיה אלא כל שהוא ברשותו, וטעמא דמילתא משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו. ותנא תונא כלה, כלומ' כלה בבית אביה ולקדושי כדמעיקרא, דליכא למי' מכלה בבית אביה ולכתובה, דאכתי תיקשי לן דהתם שני מפני שמוציא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולפום האי פירוש' נפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי, דאלו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה כיון שהוא בעליו תחלה, ואלו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת, כלומר ברשותו מת לאחר שקנאו, וכן לרמי על הטבח להביא ראיה משום דספיקא ברשותי' אתי ליה ואלו לרב יהודה על בעל הבהמה לעולם להביא ראיה מפני שהוא היה בעליו תחלה, אבל הכא אפילו רמי מודה דעל בעל החמור להביא ראיה כך פי' הרב בעל המאור ז"ל. ועל זה הפי' סמך לו הרב אלפסי ז"ל שפסק דעל בעל החמור להביא ראיה וכדכתי'. ומיהו ה"מ בשבא בעל החמור בטענת שמא, אבל אם בא בטענת בריא על בעל הפרה להביא ראיה, משום דמסייע ליה חזקת גופא שחמור זה קיים היה ובריא וחזקת גופא עדיפא לן מחזק' כאן נמצאו וכאן היו, ולא אזלי' בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אלא במקום שמא וכדכתי' לעיל אליבא דרב אשי זהו הדרך הנכון בשמועה זו. והכי קיימא לן דעל בעל החמור להביא ראיה. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל פי' אחר בשמועה [זו] ולפי פי' לא יהיה הפסק כן, ומה שכתבנו נראה נכון. וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל והרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
רב יהודה תני נולדו, וחייא בר רב תני היו, מאן דאמ' נולדו כ"ש היו, שאין כופין דהא סברה וקבילה. ומאן דאמ' היו, כלומ' שאין כופין אבל נולדו ודאי כופין. וקיימא לן בהא כרב יהודה, דהא בכלהו נוסחי במתני' גרסי' נולדו. ועוד דאפילו תאמ' דהדבר ספק דהא לא ידעי' הלכה כמאן, מספיקא אין כופין, והילכך בין היו בין נולדו ואפילו מומין גדולים כנקטעה ידו או רגלו אין כופין כרבנן דקיימא לן כותייהו, ולדידהו לא שני לה בין מומין גדולים לקטנים.
מתני'. ואלו שכופין אותן להוציא. לכולי עלמא ואפילו לרבנן דאע"פ שחולקין בין מומין גדולים בהני מודו. ודוקא סתמא אבל אלו ראה אותן לא דאמרי' דסברה וקבילה, דהא היכא שהתנתה אמרי רבנן דמקבלת היא בעל כרחה ולא יכלה למימר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו אין אני יכולה לקבל, ה"ה כשראתה אותן דלא יכלה למימר הכי, אדרבה אמרי' האי סברה וקבילה. וראיתי מי שחולק בין ראתה להיכא שהתנה עמה בפי', ולא נראו לי דבריו.
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. ושמואל אמ' דאין כופין אותו להוציא אלא לזון. ופסק הרב אלפסי ז"ל כשמואל דאע"ג דר' בנימין בר יפת אמר משמיה דר' יוחנן דכופין אותו להוציא, הא דחי לה ר' זירא דהוא בתרא ואמר דעל (דאמ') [דא] אכסוה שערי לאלעזר בבבל. וכותיה קיימא לן. ואל יקשה עליך מדמותבינן מינה לעיל לר' יוסי בר' חנינא דאמ' מורדת ממלאכה משום דכ"ש דקשיא ליה אי מותבינ' ליה ממאי דסבר בה שמואל, אלא כיון דמימרא דרב איתמרא בהדיא ודשמואל לא איתמרא ואמר מאי דאמר רב קשיא, נקט הא דרב ולא משום דהלכתא כותיה, אלא כלומר אפילו תימא דס"ל בהא כרב אפ"ה קשיא ליה, וכ"ש דקשיא ליה אי ס"ל בהא כשמואל.
והא דאמרינן עד דכופין אותו להוציא כופין אותו ליזון. האי לישנא לכאורה משמע כפייה ממש, וכן הוא בירוש' [גיטין פ"ט ה"ט] דגרסי' התם בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין או לא. אמר ליה עדיין את לזו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש. אלמא דכפיה ממש קאמר. לפי' מדקדקים מכאן דכל מקום שנאמר יוציא כפייה ממש קאמר, דהא הכא לא אמר רב אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפייה ממש קאמר. ואינו כן אלא פעמים יש בלשון הזה לשון כפייה, ופעמים אין בלשון הזה לשון כפייה אלא כלומר כופין ליתן כתובה ומבקשים ליתן גט, אלא דשמואל ידע הכא דרב כפיה ממש קאמר, והכי מוכח בירושלמי [גיטין פ"ט ה"ט] ובגמ' דילן ביבמות [ס"ד ע"א] וכדבעינא למכתב בסמוך בס"ד.
הא דאמר שמואל דאין מעשין אלא לפסולות. כגון אלמנה לכהן גדול. הקשו עליו בירושלמי [פי"א ה"ז] והא תנינן שניות, כלומ' שכופין. ומפרקי' כגון [ד]אמר שמואל. כלומ' לא דוקא אלו [אלא] כגון אלו שביאתן באיסור, ושניות בכלל. ועוד הקשו שם עליה והא תנינן [שם בירושלמי] המדיר יוצא ויתן כתובה. כלומ' כולי פרקין דהמדיר דקתני יוציא, וקס"ד דכופין אותן קאמר. ופרקי' שמענו שמוציא שמענו שכופין. כלומ' בההיא לא תני אלא שמוציא, כלומר שכופין ליתן כתובה ומבקשי' ליתן גט, אבל אין כופין על הגט. ומיהא משמע מאי דכתיבא לעיל דכל היכא דקתני יוציא לאו כפיה על הגט ממש קאמר, אדרבה כל היכא דקתני יוציא ולא פי' כפיה ממש, אמרי' דיוציא היינו שכופין על הכתובה ומבקשי' על הגט. ומיהו בכלל האי לישנא איכא כפיה על הגט כההיא דלעיל דרב, אלא דמסתמא לא מפרשינן ליה הכי. ואי קשיא לך מאי שנא הא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה דאין כופין ממש על הגט, מיבמה דתנן התם ביבמות בפר' ב"ש [קי"א ע"ב] דאם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא, וכופין כפיה על הגט משמע. ואיכא למימר דשאני ההיא דכיון שנדרה בחיי בעלה ולא נתכוונה לכך מתחילה רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה, דהא מעולם זו לא נראית לו ליבום כיון דקודם שהיתה זקוקה לא נדרה. אי נמי איכא למי' דבחליצה הקלו. מ"מ למדנו מן הירושלמי דיוציא לאו כפיה על הגט משמע. והכי משמע מהא דאמרי' ביבמות [ס"ד ע"א] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אלא יוציא ויתן כתובה. ואם איתא דיוציא כפיה על הגט קאמ' היכי אמר שמואל הכא אבל נשא אשה ושהא עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו. והתם קתני במתני' יוציא. ומיהו פעמים איכא בכלל לשון הזה לשון כפיה והיינו דאמר רב תחליפא דאפילו שהה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא.
בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאוריתא לא קתני. ואע"ג דאיכא שניות שהם דרבנן ולא קתני להו, (ו)לאו דוקא דרבנן ודאוריתא קאמר אלא אותן שאין איסור בביאתן אלא משום תקנה הוא שכופין קרי להו דרבנן, וכל דאיכא איסור בביאתן קרי להו דאוריתא, אע"ג דלאו דאורייתא נינהו כגון שניות. אבל ליכא לפרושי דמתני' במומין קא מיירי בשאר כפיות לא קא מיירי, דא"כ אפילו לרב תחליפא לא קשיא דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה לאו מום הוא. ומיהו קשיא לן אמאי לא תני הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין לחלוץ. איכא למימר דמתני' בגיטין קא מיירי בחליצה לא קא מיירי. ואי קשיא לך ולרב אמאי לא קתני האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. איכא למימר דכ"ש הוא וכדאמרי' בירושלמי [גיטין פ"ט ה"ט] מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש. וכל הני דאמרינן שכופין אותו, קיימא לן דאין כופין אותן במילי, דבדברים לא יוסר עבד [משלי כ"ט י"ט] אלא בשוטים.
<h2>דף עז:</h2>
וכל דמדרבנן אי אמרה הוינא בדידיה שבקי לה, בר ממוכה שחין ומי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דאע"ג דאמרה דאירנא בהדיה לא שבקינן לה.
ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה אמ' אילת אהבים ויעלת חן [משלי ה' י"ט], אם חן מעלה על לומדיה כ"ש דאוגוני קא מגנא, ותו לא מידי.
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס. כלומ' ונתארסה אבל עדיין לא נשאת, מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים, דהא לאו ברשות הבעל נפלו כלל. אם נפלו לה משנתארסה בהא פליגי דב"ש אומ' תמכור וב"ה אומ' לא תמכור. אבל אם מכרה ונתנה קיים. דכיון שהנכסים בחזקתה מה שעשתה בהן עשוי, אבל ברישא שנפלו לה הנכסים קודם שיש לבעל זכות בה, בהא אפילו לכתחילה תמכור אע"פ שנתארסה, דאע"פ שנתארסה אפשר דלא בזכותו של בעל הן כלל.
נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות. עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר מוכרת ונותנת וקיים זו היא הגרסא הנכונה וכן היא בירושלמי [בפרקין ה"א] ואפשר דר"ג סבר דלא זיכו ל[י]ה חכמים אלא הנכסים שנפלו לה בזכותו, אבל נכסים שנפלו לה קודם שנשאת שהיא החזיקה בהן והיא לא הכניסה אותן לו הני לא זיכו אותן לו. ואפשר דאין לבעל בהן פירות אפילו לא מכרה אותן או אפשר דכל שלא מכרה אותן שהבעל אוכל פירות אלא שבידה למכרן בכל שעה (שירצה) [שתרצה]. ומיהו לא קימא לן הכי אלא כרבותי' דאמרי בגמ' דבין נפלו לה עד שתתארס בין נפלו לה עד שלא נתארסה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ובנכסים שנפלו לה משנתארסה קימא לן כב"ה אמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.
גמ'. איבעיא להו ר' יהודה לכתחילה או דיעבד. הפי' הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דה"ק ר' יהודה דקאמ' דאמרו לו לר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, אנפלו לה נכסים עד שלא תתארס קאי דקתני דמודים ב"ש וב"ה דמוכרת לכתחלה וקיים, ובהא הוא דפליגי רבנן ואמרי היאך אפשר שמוכרת לכתחילה כיון שזכה באשה, או אנפלו לה נכסים משנתארסה דאמרו ב"ה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. ואהא קא מתמהי רבנן האיך קיים הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, ואתיא למפשטה מיהא דתניא א"ר יהודה אמרו לו לפני ר"ג הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל. כלומ' הואיל ונפלה לנו נכסים משנשאת אמרינן דמכרה בטל, אף זו אשתו כמוה ודינא הוא דמכרה נמי בטל. ואהדר להם ר"ג על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלי' עלינו את הישנים, זו היא גרסא הנכונה, וכן גרש"י ז"ל. וכן נמצאת בתוספתא [פ"ח ה"ב] ולא גרסי' אמ' להם אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.
<h2>דף עח:</h2>
והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומ' מוכרת ונותנת וקיים. ה"ג אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. כלומ' תני בבריתא מוכרת ונותנת וקיים. וזו היא עקר הגרסא ולא כמקצת הספרים דגרסי תני אם מכרה ונתנה קיים, דעדיף לן לאפוכי בריתא מקמי מתני' מלמיפך מתני' מקמי בריתא.
רב אשי אמר לא קשיא הא ר' יהודה אליבא דר"ג, כלומ' מתני' דקתני מוכרת ר' יהודה אליבא דר"ג. ובריתא ר' חנניא אליבא דר"ג, ואע"ג דאיירי ר' חנניא במתני' לא קאי אמאי דקתני מוכרת ונותנת וקיים. ה"ג ור' יהודה כב"ש, ופרקינן דה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה על דבר זה.
מתני'. ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים, נכסים הידועים לבעל לא תמכור. איכא דפריש דר' שמעון אנפלה לה עד שלא נשאת ונשאת קאי, ואהא הוא דמפליג בין נכסים לנכסים דעלה קאי, אבל אם נפלו לה משנשאת בין בנכסים ידועים בין בשאינן ידועים מכרה בטל, והבעל מוציא מיד הלקוחות. ולי נראה דאפילו אנפלו לה משנשאת קאי, דר' שמעון לא מפליג כלל בין נפלו עד שלא נשאת לנפלו לה משנשאת, אלא בנכסים הוא שחולק דבידועים מכרה בטל, ובאינן ידועים מכרה קיים. וא"ת א"כ למאן דאמ' בגמ' דאין ידועין מטלטלי ואפילו ידע בהן, היכי אמ' ר' שמעון גופיה לקמן במתני' [ע"ט ע"א] דפירות התלושין מן הקרקע בכניסתה שלה. כלומ' וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, דהא פירות תלושין מטלטלי נינהו וכנכסין שאינן ידועים דמי. ואי' למימ' דהא לא קשיא דמאן דאמ' דאינן ידועין מטלטלי קא מתרץ דכי אמ' ר' שמעון פירות התלושין מן הקרקע שלה, היינו לומ' דשלה הן לגמרי, ולאו כפירות שיעשו אחר כך בקרקע דמי הן לבעל, שאין לבעל בהן כלום. והיינו דלא קתני וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדלעיל. ותדע לך דהכי הוא כדפרישית דאפילו בנכסים שנפלו לה משנשאת חולק ר' שמעון בין נכסים לנכסים, דהא אנן אליבא דהלכתא דקיימא לן כרב ושמואל וכרבותי' ולא שני לן כלל בין נפלו לה נכסים משנשאת לנפלו לה עד שלא נשאת, ובכולן הבעל מוציא מיד הלקוחות, והילכך לר' שמעון לא מפלגי בינייהו כלל.
א"ר יוסי ב"ר חנינא ידועין מקרקעי. כלומ' ואע"פ שלא ידע בהן. שאינן ידועין מטלטלי ואע"פ שידע בהן. ור' יוחנן אמר דאלו ואלו ידועין הן, ואלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. וכתב אבן מאגש ז"ל דמדינת הים לאו דוקא, אלא ה"ה באותה מדינה כל שלא ידע בהן, ואורחא דמילתא נקט. ומיהו אם ידע בהן קודם שמכר' אותן הן כנכסים ידועים, ומיד הוא זוכה בהן. וקיימא לן בהא כר' יוחנן אליבא דר' שמעון דידועין הן כל שיודע בהן, וכל שלא ידע בהן קרי אינן ידועין, דהא תניא כותיה דר' יוחנן. ואע"ג דר' שמעון יחידאה קיימא לן כותיה כיון דשקלי וטרו אליביה. ועוד דאמרינן לקמן [ע"ט ע"א] גבי מברחת עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון, אלמא דהלכתא כותיה דר' שמעון. ודוקא כשמכרה או נתנה אותן, הא לאו הכי בעל יורש אותן ואין יורשין אותה יורשיה. ותדע לך מדאמרינן לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. ואם איתא דאין לבעל בהן כלום אמאי לא תמכור, אלא ש"מ דאם מתה הבעל יורשן. וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומשום הכי אמרו דלכתחילה לא תמכור. ועוד דהא איכא מאן דאמ' דירושת הבעל דאוריתא, וכיון דירושת הבעל דאוריתא ודאי ירית להו בעל. וזה נראה ברור.
ההיא איתתא דבעא דתברחינהו לנכסה מגברא, כתבתינהו לברתה. פרש"י ז"ל שבשעת המתנה הודיעה לעדים שאין מתנתה זו אלא כדי להבריח זכות בעלה מהן ולא שתזכה בה הבת אם תתאלמן היא או שתתגרש. ומיהו לא שהתנתה כן בפי' אלא שגלתה דעתה בזה. ואינו מחוור דכיון דגליא דעתא ודאי לכולי עלמא לא קנה לוקח, ואפילו רב ענן לא הוה פליג בה וכדאמרינן בבא בתרא [קנ"א ע"א] אפילו למאן דאמ' מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתא אבל גליא דעתא לא קנה. ויש מי שפי' דגליא דעתא הוה היכא דאמרה בפי' דאינה נותנת לה אלא כדי להבריח ולא שתזכה בהן אם תתאלמן או תתגרש וכדפי' רש"י ז"ל ולא גליא דעתא היא כגון דאמרה בשעת מתנה משום דבעינא לאינסובי יהיבנא לך, והא דהכא הכי היא ומ"ה פליג בה רב ענן. ואין גם זה מחוור דהא נמי גליא דעתה הוא וכדאמרי' באימיה דרב ביבי [ב"ב שם] דאמרה דקא בעינא לי לאינסובי לרב זביד, ולא משמע התם דאמרה מילתא אחרינא ואפ"ה אמרינן התם דהא גליא דעתה. ועוד דמאי שנא משכיב מרע שכתב כל נכסיו דלא בעי גלוי הדעת כלל. והנכון כמי שפי' הר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל דגלוי דעתא הוא דאמרה בעינא לאנסובי, ולא גליא דעתא הוא היכא דיהיב להו סתמא ואינסיבא, ואפ"ה לא קנה משום דמוכחא מלתא דלא יהבה להו אלא משום דבעיא לאינסובי, דאי לא לא הוה יהבה כל נכסיה דלא תשייר מידי לנפשה. וקיימא לן כמאן דאמ' מברחת לא קנה. ואי קשיא לך והא קיימא לן דדברים שבלב אינן דברים וכדאמרינן בקדושין [מ"ט ע"ב] בההוא גברא דאזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ומיהו בשעת מעשה לא אמ' כלום, ולסוף לא סליק ואתא לקמיה דרבא ואמ' ליה דברים שבלב הם, ודברים שבלב אינם דברים. וי"ל דהכא דאיכא אומדנא דמוכח שאני דדברים שבלבו ובלב כל העולם הוא, אבל התם דברים שבלבו בלבד הן, דאיכא מאן דמזבין נכסיה ואע"ג דלא בעי למיסק לארץ ישראל, אבל הכא אומדן דעת שלא נתנן לה אלא על מנת לאינסובי, שאין לך אדם שיתן כל נכסיו וימות הוא ברעב. והא דמיא לההיא דאמרינן בבבא בתרא [קל"ב ע"א] במי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו דאמרינן התם שאין מתנתו מתנה. ובמברחת במקצת לדידן דקנה איגליא אדעתא אע"פ שלא התנתה כן בפי' לא קנה וכדאמרי' התם [קידושין מ"ט ע"ב] בההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ולבסוף סליק ולא איתדר ליה ואמ' רבא כל דסליק אדעתא דמתדר הוא ולא איתדר והמקח בטל, שאלו לא אמ' כן בשעת המעשה קנה לוקח דדברים שבלב הן כיון דגלי דעתיה לא קנה. והכא נמי במברחת במקצת הכי הוא דאיגליא אדעתיה לא קנה.
<h2>דף עט.</h2>
וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב (לה) [לו] מהיום ולכשארצה. פר"ח ז"ל דהכי כתיב ליה הקניתי לך נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור, אבל לכשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה. והפי' הנכון כמו שפרש"י ז"ל דה"ק מתנה זו תהא שלך מעכשו לכשארצה. כלומ' לכשאומר' רוצה אני, וכל שלא רצתה בפי' אינה מתנה. והשתא בהכי סגי לה דאי אתי מקבל מתנה להחזיר בה ותחזור בה ובעל לא יכול לאפוקה מיד מקבל מתנה, דכיון דמעכשו נתנה אותן לו כל זמן שתאמר שהיא רוצה אין לו רשות (להבי) [להוציא] הנכסים מידו, דכיון שזה מוחזק בנכסים ומעכשו הן שלו אי אמרה בפי' דניחא לה במתנה אין מוציאין הנכסים מידו, דדילמא אמרה אין ונמצא שהנכסים שלו, וכן פי' הר"ם במז"ל.
טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח. א"ר זירא לא קשיא הא בכלם הא במקצתם. בכלם אע"פ שלא כתבה ליה הכי לא קננהי לוקח, במקצתם אי לא כתב ליה הכי קנה לוקח. ואפשר דר"ג דפליג עליה סבר דאפילו במקצתם לא קנה לוקח, דכיון דמיד עמדה ונשאת אפילו במקצת נכסיה אומדן הדעת הוא דלאו על דעת שיזכה בהן נתנה אותן לו כך מצאתי לרב מורי ר"ש נ"ר.
ואי לא קננהי לוקח ליקנינהו בעל. ליכא לפרושה הא דהינו אנותנת מקצת נכסיה, דהכא הא אמרינן דמתנה זו מיתלא תליא וקימא, ואי אמרה דניחא לה זכה מקבל למפרע, ואי הדרא בה ודאי זכה בהן בעל משעה שתזכה בה, אלא אמברחת קאי דהיכא שנותנת כל נכסיה סתם ונשאת אמרי' דלא קנה לוקח, ליקנינהו בעל. ומהכא משמע דמקבל מתנה לא זכה בהן כלל, דאם תאמר (שנותן) [שמקבל] מתנה זכה בהן ממש עד שחוזרת בה וכל זמן שאינה חוזרת בה המתנה שלו, מאי קא מקשה ואי לא קננהי לוקח לקנינהו בעל, דהא קנה אותן לוקח כל זמן שלא חזרה בה, אלא ש"מ (שהבטלה) [שהמתנה] בטלה וכמי שאינה דמי, ואם מתה בחייו ודאי הבעל יורש אותן וכדכתי' לעיל, ומברחת דכותה היא דהא מדמי לה לנכסים שאינן ידועים לבעל, וכן בדין כיון שהמתנה בטלה שהבעל יורש אותן, דהא הנכסים שלה הם וכיון דשלה הן וירושת הבעל איכא מאן דאמר שהיא מדאורייתא, ואפשר דהלכתא הכי היכי לא ירית להו בעל, ה"ה למאן דאמר דרבנן דבהא לא פליגי אלו לא התנה בפי' שלא יירשנה וכדאמרי' דנחלה הבאה לו לאדם לאחר מיכאן אדם מתנה עליה שלא יירשנה, דבהכי ודאי מהנה, הא כל היכא שלא התנה כן בפירוש ודאי יורשה, והכא הבעל לא התנה כן בפירוש וליכא אומדנא דמוכח שיהא כמו שהתנה. וא"ת א"כ מה הועילה לה ההברחה. אי' למי' שאם מוכרת ונותנת קיים בנכסים שאינן ידועים, ויכולה היא ג"כ ליתנן במתנת שכיב מרע דאינה כירושה, אבל כל שלא מכרה אותן ברשות הבעל הם לירושה, והכא הכי מקשי' כיון שהמתנה בטלה ניקנינהו בעל וליפיק פירי מיד מקבל מתנה אחר שידע בנכסים, אבל קודם לכן לא קאמ' דהא הוו להו נכסים שאינן ידועין, ובנכסים שאינן ידועין לבעל אין לבעל בהן פירות. ופריק דעשאום כנכסים שאינן ידועים. כלומ' אע"פ שידע בהן עשאום כנכסים שאינן ידועים, וכי היכי דבהני לא תקון רבנן לבעל פירות, ה"ה בנכסים אלו כיון דגליא דעתא דאינה רוצה שיזכה בהן הבעל, אבל ודאי הבעל יורשן וכדכתי' רבי' נ"ר. אבל הר"ם במז"ל כתב שאין הבעל יורשן. וכן נראה ממה שכתב הרמב"ן ז"ל, ולא נראו דבריהם, ומה שכתבנו הוא הנכון.
ולענין פירות שאכל מקבל מתנה זה כשחוזרת בה נראה שאין מוציאין אותן מידו דמסתמא מחלה אותן אצלו, דהא ברשות קא אכיל להו ודמיא להא דאמרינן [ב]בבא מציעא [ס"ו ע"ב] ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. ודוקא אחר שאכל או שזכה בהן כגון שהגביהן ואפילו בסיסני וכדאיתא התם [ס"ז ע"ב] הא לאו הכי אלא שיש שם פירות תלושין ולא זכה בהן ודאי מוציאה אותן מידו. וכתב רבי' תם ז"ל דמברחת דוקא קאמרי' דלא קנה, משום דאיכא למימר דלהבריח נכסיה מבעלה קא עבדה, אבל באיש שנותן כל נכסיו מחמת שרוצה ללוות ליכא למימר דלא זכה מקבל מתנה ולהבריח מבעלי החוב הוא עושה, דהא כל זמן שיחזור ויזכה הוא בנכסים ישתעבדו לבעל חוב, וכיון דליכא טעמא אמרי' ודאי דמתנתו קיימת.
אבא זרדתא ופירי דכוורי אמרי לה פירא, ואמרי לה קרנא. פי' אמרי לה פירא, כלומר ויכול הבעל ליקח אותן בנכסי מלוג. ואמרי לה קרנא הוא, כלומ' בזה אין פירות אלא קרן ומגוף הקרן יהא אוכל, הילכך אינו רשאי ליקח אותן בכספים של נכסי מלוג. ואסיקנא דקרנא הוא דכללא דמילתא גזעו מחליף פירא. כלומ' בכל שנה. אין גזעו מחליף כלומ' [בכל] שנה קרנא. והני אין גזען מחליף בכל שנה, הילכך כאוכל גוף הקרן דמי. ורש"י ז"ל לא פי' כן וזהו הנכון.
<h2>דף עט:</h2>
הגונב ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה, כמאן לא כרבנן ולא כחנניא. דקס"ד השתא דטעמא דכפל שלה משום (דאין) [ד]הולד שלה. ואסיקנא דאפילו תימא דברי הכל ואע"ג דלכולי עלמא אין הולד שלה אלא של בעל, הכפל הוא שלה משום דחד פירא תקינו ל[י]ה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ולאו דוקא פירא דפירא דהא אמרינן לקמן בהכותב [פ"ג ע"א] לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב וכו', אלא תרתי פירי בחד זימנא קאמ', כלומ' חד פירא תקינו ליה רבנן, אבל פירא דפירא כלומר תרתי פירי בחד זימנא לא. ודכותיה היא הא דאמרי בבבא קמא [פ"ט ע"א] האשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות. ומפרשי' התם טעמא משום דחד פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. והכי נמי פירושא תרי פירי בחד זימנא לא תקינו ליה רבנן, דהא אוכל פירות הוא מן הנדוניא שהכניסה לו. ואם תאמ' שיאכל גם כן פירות מדמי כתובתה, נמצא שיהא אוכל שני פירות בחד זימנא, וחד פירא תקינו ליה רבנן תרתי פירי לא תקינו ליה רבנן. ואי קשיא לך כיון שהולד שלו, הרי הוא כגונב לו ולד מבהמותיו, ואמאי אין הכפל שלו. ואיכא למימר דפירות נכסי מלוג אינן שלו לגמרי לעשות בהם כל מה שירצה, אלא שיאכלם בבית וכדאמרינן לקמ' [פ' ע"ב] דאינו יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתא, וכיון שכן כל שלא אכלן יש זכות לאשה בהן והילכך הכפל שלה רבי' נ"ר. ומעתה כ"ש הגונב בהמת מלוג דהכפל שלה, ולריבותא נקט דאפילו גונב ולד שהוא שלו הכפל לאשה.
לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה. ומיהו אפילו רבנן לא חיישי למיתה לגמרי, דא"כ יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלא דחיישי' למיתה לענין דבעו דולד יהיה לאחריותה. וקיימא לן כחנניא ואפילו ולד שפחת מלוג לבעל דלא חייש למיתה. כלומ' שתמות היא קודם לה. ועוד שימות בעלה ג"כ בחייה, שאם מתה בחיי בעלה לא איכפת לן במיתת הבהמה, ואע"ג דאפשר שתמות ומיכליא קרנא כיון דאין כלוי הקרן ניכר לשעתו לא איכפת לן, דומיא דגלימא דאמרינן לקמן דמכסי לה ואזיל עד דבלי.
אמר רבא ומודה חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן. ודוקא כשהן שם שלא מכרן, אבל אם מכרן אינה יכולה להוציאה מן הלקוחות, מ"ה ודאי רשאי למכרן דלא אמרינן דמתוך שאם נתגרשה נוטלתן מפני שבח בית אביה שלא יהא יכול למכרן רבי' נ"ר.
אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה. פרש"י ז"ל דהעז היא שלה, וכן התרנגולת, והכניסה אותן לו לאכול פירותיה מן העז חלבה, ומן התרנגולת ביצתה ואמ' רב נחמן דאוכל והולך עד שתמות הבהמה או התרנגולת דהא משתייר בבהמה עורה, ובתרנגולת נוצתה. ואינו מחוור כלל דא"כ מאי עד שתכלה הקרן הא לא כלה. ועוד מאי אתא רב נחמן לאשמועינן תנינא ולד בהמת מלוג לבעל ואפילו רבנן מודו. ועוד דהא קיימא לן כחנניא דאמ' דאפילו ולד שפחת מלוג לבעל, אע"ג דאלו תמות מיכליא קרנא. והנכון כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל דהא אין לה בגוף העז כלל ולא בתרנגולת אלא החלב הוא שלה לעולם, וקמ"ל רב נחמן דאם הכניסה לו עז שאין לה אלא חלבה דאוכל והולך עד שתכלה הקרן, דאע"ג דלכי תמות הבהמה מיכליא קרנא ולא חיישי' למיתה, ואתא כחנניא דלעיל.
אמ' רב נחמן עילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי לה ואזיל עד דבאלי. דאע"ג דמיכליא קרנא כיון דאין כילויו לשעה אלא מעט מעט לא איכפת לן כיון דאין כלויו ניכר באכילתו, דלא דמי לפירות שהכילוי נכר בהם דעל כל פרי ופרי שיהא אוכל ניכר הכילוי, מה שאין כן הכא. והא אתיא כרבנן דאמרי דמחפורת של צריף פירות נינהו ואם הכניסה אותן לו אוכל והולך ואע"ג דמיכליא קרנא, וטעמא משום דאין כילויו ניכר לשעה, אבל מלח וחול דאמרי' דפירות נינהו, הינו משום דלא מיכליא קרנא לעולם.
ר' שמעון היינו ת"ק, מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו, דר' שמעון אזיל לעולם בתר גמר פירא ובכניסתה הן שלו מפני שנגמר הפרי ברשותו, וביציאתה הן שלה מפני שנגמר הפרי ברשותה. ופסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל כר' שמעון. ותמה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים. והראב"ד ז"ל הביא ראיה לדבריהם משום דבתוספתא [פ"ח ה"ג] איתניא סתמא כר' שמעון. ועוד הביאו אחרים ראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן [פ' ע"א] בעל שהוריד אריסין מתחתיו אסתלק ליה בעל איסתלקו להו כלהו, אלמא דלית ליה לבעל בפירות מחוברים כלום. והרב בעל הלכות ז"ל [בה"ג ס"ט ע"א] פסק ג"כ כר"ש, אלא שהוא ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג [אלא מאי דלא] פרישו רבנן אתא לאשמועינן, ואיהו גריס הכי ר' שמעון בפירות מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן, אלמא לא פליגי רבנן עליה, אבל הנגיד והר"ם ז"ל [אישות פכ"ב הכ"ד] פסקו כרבנן דמחוברין בשעת יציאה הרי הן שלו.
מתני'. נפלו לה עבדים ושפחות זקנים, ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכן בזתים וגפנים. ואוקימנא דמחלוקת בשדה שאינה שלה דמיכליא קרנא, ובהא הוא דאמרי רבנן דימכרו ורשב"ג אמ' לא תמכור מפני שבח בית אביה. כלומ' בידה לעכב אם הבעל רוצה למכור משום שבח בית אביה. ודוקא בזקנים הוא דפליגי ומפני שאין עושין כדי טיפולן וכדאי' בירוש' [בפירקין ה"ו], אבל בילדים כולי עלמא לא פליגי דלא ימכרו כחנניא דלא חייש, ואפילו כרבנן דפליגי עליה, דע"כ לא קאמרי רבנן אלא דולד שפחת מלוג שלה, אבל לא קאמרי דימכרו דאין חוששין למיתה אלא לענין דבעו ולדות יעמדו לאחריותה ומן הכל יאכל הבעל פירותיהן דהיינו ומעשה ידיהן, אבל למכרן היכא דליכא ולדות הא לא שמענו, אלא הכא טעמא משום דזקנים הם שאין עושין כדי טיפולן וכדאיתא בירוש' [ה"ו] וכדכתי'.
מתני'. המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא [כו'] מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואסיקנא בגמ' דקימע' הינו גרוגרת אחת היכא דאכלה דרך כבוד, והיכא שלא אכלה דרך כבוד בכאיסר או בכדינר ואפילו אכלה זמורות נמי.
הוציא ולא אכל, כלומ' וגרשה ישבע כמה הוציא ויטול. ונראה דאם מת דאינו יכול לישבע שמין לו ג"כ, והא דאמרי' דישבע ויטול, היינו משום דברשות עשה וכל העושה ברשות ואיהו בריא בדבר וחברו ספק, מי שהוא בריא נשבע ונוטל. ודוקא בשהיה השבח יתן על ההוצאה, אבל אם ההוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וכדאיתא בגמרא [להלן פ' ע"א]. והינו במי שעושה הדבר ברשות כזה, כלומ' בבעל שמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואפילו גדולה, אבל במי שמוציא הוצאות במצות חבירו ובשליחותו ישבע כמה הוציא ויטול, ואפילו הוצאה יתרה, ומיהו במוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה כיון דברשות קא עביד ליכא חלוק בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע דבעל הרי הוא כשותף דאמרינן דכיורד ברשות דמי לענין דנוטל בשדה שאינה עשויה [ליטע] כשדה העשויה ליטע, אבל במוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וגרשה נראה לי דבשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה. והכי דייק לישנא דאמרי' עלה דכמוציא על נכסי אחר דמי, אלמא דלא הויא כאשתו גדולה (שהיא) [שהוא] כשותף וכדכתי', וכי אמרי' דכיורד על נכסי אחר, היינו שאם עשה המלאכה הוא בגופו ששמין לו וידו על העליונה בשדה העשויה ליטע, ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה, ואם לא עשה המלאכה בגופו אלא שהוציא הוצאות בהא ודאי אינו נוטל אלא בשבועה דשמא הוא שכר פועלי' בזול ולא ישתכר הוא בהן, ומ"ה צריך לישבע. וכן הדין ביורד לתוך נכסי חבירו ונטעה שלא ברשות. וכן כתב רבי' נ"ר שם.
<h2>דף פ.</h2>
חזי' אי בעל אריס הוא [איסתליק ליה בעל] איסתלקו להו כלהו. ומיסתברא דאפילו מבעל לית להו כלום אי ידעו שאותן הקרקעות נכסי מלוג של אשתו היו, שהרי מן הפירות שבקרקע יש להם ליטול, ואינהו כבר ידעו שאלו מגרש אותה שמוציאה הקרקעות (מדין) [מידן] בלא כלום, וכיון שכן עליהם היה להתנות שאם אזלי יסתלקו מחמתה שיש לו שכרם מן הבעל, ואם לא התנה אין להם כלום שהרי לא שכרו לפרען מכיסו, אלא שיטלו חלקים בקרקע, וכיון שכן אינו חייב להם בכלום כנ"ל. וראיתי מי שכתב הפך מזה ומה שנ"ל כתבתי.
<h2>דף פ:</h2>
והא דאמרינן בהנהו תרי אמהתא דמשום רוח ביתא הוא, והא קא רוח. היינו משום דאפילו עכשו היא עושה צרכי הבית, ואע"ג דעילה לאידך היא לא גרעא מאורחי ופרחי [לעיל ס"א ע"א], דודאי השפחות משמשות הן לארחי ופרחי.
ולענין בעל שמכר קרקע לפירות אסיקנא דלא עשה ולא כלום, ופריש אביי משום דחיישינן שמא תכסיף, ורבא אמ' משום רוח ביתא, וקיימא לן כרבא. ואיכא מאן דאמ' דרבא לא פליג בטעמא דאביי, אלא שמוסיף דאפילו משום טעם זה הוא. ואיכא מאן דאמ' דרבא לא חייש לשמא תכסיף כלל.
מתני'. שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים. מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב"ש אומ' יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וב"ה אומ' נכסים בחזקתן. משנה זו ביבמות היא בפרק החולץ [ל"ח ע"א] ושם פרישו לה אמוראי בגמ' דאיבעיא לן התם מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי. כלומ' מאי שנא דבחייה כולי עלמא מודו שהנכסים שלה ומוכרת ונותנת וקיים, וכשמתה פליגי ב"ש וב"ה מי יורשה והנכסים בחזקת מי ואוקימו לה בכמה אנפי. ואביי אוקמה [שם ל"ח ע"ב] דרישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסופא בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, הילכך ברישא כשנפלו כשהיא שומרת יבם שלא זכה בהן עדיין היבם כלל הנכסים בחזקתה ומוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשין נכסיה, אבל בסופא מיירי בשנפלו לה הנכסים תחתיו דבעל וקסבר אביי דידו של בעל כידה, ומ"ה פליגי בסופא ולא פליגי ברישא דקסבר[י] ב"ש כיון דידו כידה יורשי הבעל ויורשי האב חולקין שזה בא ויורש חלק אחיו. וב"ה סברי דאפילו הכי חזקה קמייתא עדיפא, הילכך נכסי מלוג בחזקת יורשי האב. והתם ביבמות מוכח דאוקמתא דאביי עיקר דאוקי' סופא בשנפלו לה תחתיו דבעל דמתני' דיקא כותיה וכדאמ' רב פפא התם דוקא מתני' כותיה דאביי מדקתני נכסים הנכנסין והיוצאין עמה, מאי נכנסין ומאי יוצאין לאו נכנסין ברשות הבעל ויוצאין מרשות הבעל לרשות יבם אלמא דסופא בשנפלו לה תחתיו דבעל היא. ואע"ג דקשיא מתה דא"כ אדמיפלגי בגופא ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ובפירות וכדאמרי' התם, לא מדחייא אוקמת' דאביי מ"ה במאי דאוקים סופא בשנפלו לה תחתיו דבעל, כיון דדוקא מתני' כותיה דלדידיה הוא דקשיא מתה דאוקי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל לא, וא"כ קשיא ליה מאי שנא דפליגי לאחר מיתה ולא פליגי בחייה ולפירות, אבל אנן לא אמרינן הכי אלא אמרי' דסופא בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כדאוקי אביי דהא דייקא מתני' הכי וה"ה לרישא, וטעמא דרישא דמוכרת ונותנת משום בחייה נתרוקנו הנכסים אצלה וברשותה הם למכור ולעשות מהן מה שתרצה, אבל לאחר מיתה שנסתלקה היא והללו באין לירש והבעל זכה באותן נכסים בהא הוא דאמרי ב"ש דחזקתה דידה לא מהניא ליורשיה אלא ליורשי האב ויורשי הבעל יחלקו הנכסים, דלאחר שנסתלקה היא הנכסים ברשות שניהם הם. וב"ה סברי דאפילו לאחר מיתה נכסי מלוג דידה בחזקתה הן, ויורשי האב יורשין אותם. והא דאמרי' מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה, עקר פירושא דהכא בכלהו ניכסי קא מיירי דהיינו עקר כתובה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, דנכסי צאן ברזל בכלל כתובתה הן דנכסי צאן ברזל הינו נדוניא, ונדוניא בכלל כתובה וכדאמרי' לעיל אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ואמרי' נמי הבו לה ארבע מאה זוזי לכתובת [דבריתאי], ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה הינו נכסי מלוג ומפרש התם ביבמות [ל"ח ע"א] אליבא דאביי דלא פליגי ב"ש אלא בנכסי מלוג, אבל בכתובה מודי להו לב"ה. ואע"ג דקתני מה יעשה בכתובתה שיירה ולא קיימא ב"ש אלא אנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, ובדידהו קאמרי' דיחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, וב"ה אומרי' נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. הגרש"י ז"ל וכתובה בואו, ואפילו גרסי' כתובה בלא וואו הכי נמי מפרשי' לה. כלומ' נכסים בחזקתן דהיינו נכסי צאן ברזל וכתובה דהינו עקר כתובה בחזקת יורשי הבעל, והא דקרי נכסי צאן ברזל נכסים סתם, לא קשיא דאיהו אכתובה דלעיל קאי, וה"ק נכסים הכתובים בכתובה דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקתן, ועיקר כתובה בחזקת יורשי הבעל.
והא דאמרי' בה דנכסי צאן ברזל בחזקתן, בבבא בתרא [קנ"ח ע"ב] איבעיא לן גבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומ' האשה מתה ראשונה, ויורשי האב אומ' הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן. בחזקת מי ואיכא מאן דאמ' התם בחזקת יורשי אשה, ואי' מאן דאמ' בחזקת יורשי הבעל, ואיכא מאן דאמ' יחלוקו. וקיימא לן כמאן דאמ' יחלוקו. ואי קשיא לך לאמ' בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל, א"כ אמאי לא ערבינהו ותננהו הכא או בהדי כתובה, או בהדי נכסי מלוג. ולמאן דאמ' בחזקת יורשי הבעל לימא נכסי צאן ברזל וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ולמאן דאמ' בחזקת יורשי אשה לימא נכסי צאן ברזל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ואי' למימר דהני דהינו כתובה או נכסי מלוג פשיטא לן דיניהו דהינו דכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב, אבל נכסי צאן ברזל לא בריר דיניה הוצרך לומ' דנוקמיה אחזקתיה לומ' מספיקא, ולאשמועינן דמשום דלא בריר דיניה הוא נקט האי לישנא נכסים בחזקתן, ומר פריש דחזקתן הינו בחזקת האשה. ומר פריש בחזקת הבעל. ומאן דאמר יחלוקו סבר דהנכסים בחזקת שניהם.
והא דאמרי' הכא נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ולא נקט יורשי אשה וכדנקט התם בבבא בתרא [קנ"ח ע"ב] איכא למי' דהתם דאיירי בנפל הבית עליו ועל אשתו דידעי' יורשיה מאן ניהו, נקט יורשי אשה. אבל הכא דביבמה עסקי', וביבמה מספקא לן מאן יורשיה לא מציא למנקט יורשי אשה ומ"ה נקט בחזקת יורשי האב. וכללא דנקטינן מהאי שמעתא לפום האי פירושא דשומרת יבם בין שנפלו לה תחתיו דבעל בחייה מוכרת ונותנת וקיים ואין ליבם בנכסים בחייה כלום, ואפילו לאחר מיתה אין ליבם בהם כלום דבחזקתה הן ואפילו באותן שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ואין צריך לומ' באותן שנפלו לה כשהיא ארוסה דנכסי מלוג בחזקתה הן אליבא דב"ה אבל עקר כתובה לעולם בחזקת יורשי הבעל, ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם ויורשי הבעל ויורשי האב חולקין אותן דקיימא לן כמאן דאמ' יחלוקו. ואע"ג דרבא אוקי כולה מתני' בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, משום דקסבר דאי בשנפלו לה תחתיו דבעל לכולי עלמא הנכסים ואפילו נכסי מלוג דידה בחזקת יורשי הבעל וכדאיתא התם, אנן הכי קימא לן דהא דייקא מתני' כותיה דאביי. ואי קשיא לך והא אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. איכא למי' דאנן נמי לא נקטי' דאביי לגמרי, דאביי אוקי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ואנן פרישנא לה בנפלו לה כשהיא תחתיו, אלא דמפרשי' נמי סופא הכי משום דדיקא מתני' כותיה וכדאמ' רב פפא דהוה בתרא, הילכך כיון דלאו אוקמתיה דאביי נקטי' הא לא קשיא אכללין דאנן כותיה דרב פפא נקטי', דרב פפא הא אתא לאשמעינן דרישא נמי בנפלו לה כשהיא תחתיו היא מדאמ' לן דמתני' דייק כאביי, ומתה קשיא ליה זו היא שיטת רבי' נ"ר בשמועה זו. ונראה שהיא נכונה, ועוד יתבאר זה במס' יבמות בפרק החולץ [ל"ט ע"א] בע"ה.
גמ'. איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה. ה"פ ודאי קיימא לן דקבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדוניתה וכדמוכח לעיל [מ"ז ע"ב] הילכך למאן דאמ' דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל שפיר קאמ' דאינהו קברי לה דהא ירתי כתובתה, ואפילו למאן דאמ' דנכסי צאן ברזל [בחזקת] יורשי [ה]אשה אע"ג דלא תקינו קבורתה אלא תחת נדוניתא, הכא שפיר קא מיבעיא ליה אי קברי לה יורשי הבעל כיון דקא ירתי עקר כתובה דאע"ג דקבורתה לאו תחת עקר כתובה הוא, היינו בכתובתה דעלמא דאין זוכה בה מידה אלא הטעם שהוא זוכה בה משום דלא הגיע זמנה אלא באלמנות או בגרושין, אבל ודאי מינה דידה קא [זכי] דהא הגיע זו לשעה שהיתה ראויה לגבות כתובתה הילכך לכולי עלמא אתי שפיר מאי דקא מיבעיא ליה בין למאן דאמ' נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי אשה בין למאן דאמ' בחזקת יורשי הבעל בין למאן דאמ' יחלוקו.
או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאים עמה. ולא דוקא יורשי האב בלחוד אלא אפילו יורשי האב קאמ', כלומר דלא תקינו קבורתה תחת נדונייתא ושיהא הבעל בלחוד קובר אותה, אלא כמי שאין לה יורשים אחרים, יקברוה כלהו כדין שני יורשין דעלמא. ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה וכדתנן יורשיה יורשי כתובתה חייבי' בקבורתה.
<h2>דף פא.</h2>
ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר. פי' כשזכיתי בכתובת' לא מידה זכיתי אלא מיד אחי, וכיון שכן אני איני חייב לקברה, ומשום אחי ג"כ איני חייב לקוברה שאחי לא נשתעבד לה מתנאי כתובה אלא היכא שתמות היא בחייו, אבל זו שהוא מת בחייה מיד הופקע תקנת כתובתה, וכיון שכן אע"פ שאני יורש את הנכסים איני חייב לקברה לא מחמתי ולא מחמת אחי. ואמ' ליה אביי משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו. כלומ' ממה נפשך הוא חייב לקברה דאם אחיו יורש, כלומ' אם אומ' שלא זכה בכתובה זו מידה אלא מיד אחיו שלא נתחייב עדיין לפרעה (ואי) [והיא] לא זכתה בכתובתה, א"כ יקבור אותה שהרי זה קם תחת (אביו) אחיו הוא ויקבור אותה כמו שהיה הוא קוברה דכיון שזה קיים הרי הוא כאלו אחיו קיים, דהאיך אפשר שזכות שיש לו לאחיו בכתובתה קיים ותקנת קבורתה אינה קיימת, ואם אינו כלומ' ואם אתה אומ' שאינו חייב לקברה משום דאחיו לא נתחייב לקברה אלא כשמתה בחייו אבל זו שלא מתה בחייו לא, א"כ אתה עושה אחיו שמת כאלו אין כאן מי שעומד במקומו א"כ יתן לה כתובתה, כלומ' וזה ודאי מידה הוא זוכה שהרי היה ראוי לפרוע לה כתובתה, וכיון שכן שהוא יורש כתובתה מידה הוא חייב בקבורתה. ואמ' ליה רבא דהכא אוקימנא אחי אני יורש אשתו איני קובר, שהרי לא נשתעבדתי לה לא מחמתי ולא מחמת אחי וכדפריש' לעיל, ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, והילכך זו לא זכתה מעולם בכתובתה ואני לא מידה זכיתי ולא מיד אחי, ואחי אינו חייב לקברה כיון שמת בחייה.
מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש. כלומר מאן שמעת ליה דאית ליה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ב"ש דאית להו מדרש כתובה דפרשי התם ביבמות [קי"ז ע"א] לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ומ"ה קאמרי דאשה שנשאת על פי עד אחד יש לה כתובתה, הא שמעי' להו לב"ש דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכיון דכגבוי דמי ודאי מידה הוא זוכה וחייב הוא לקברה. ופרכי' והא בעי' לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא. כלומ' והאיך שטר זה עומד לגבות שיהא כגבוי דזה אינו עומד לגבות דהא בעי' כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי.
אמ' רב אשי יבם נמי כאחר דמי. פי' והשתא דאתית להכי לא איצטריכי לטעמא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, דאפילו לית להו הכי ודאי מידה הוא זוכה, דהא אמרי' דיבם כאחר דמי, וכיון שכן הא הגיע זמנה ליטול כתובתה אלא שאין לה ממנו שראויה היא לינשא לזה ומ"מ מידה הוא זוכה וכיון שכן חייב לקברה. איכא דקשיא ליה מאי האי דאמרי' מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש, דהא ב"ה נמי אית להו הכי וכדאמרינן נמי התם חזרו ב"ה להורות כב"ש. ואי' מאן דאמ' דס"ל לאביי דכי חזרו ב"ה להורות כב"ש לאו משום מדרש כתובה הוא, אלא משום אידך טעמא דאמרי להו ב"ש לב"ה אם התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל, ואע"ג דלא קבלוה ב"ה לההוא טעמא ופרכוה ואמרו להו דמצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיהן וחזרו והודו דאפשר דלא דמי דלענין אחרים הוא שאינה נאמנת אבל לעצמה כיון שאתה מתירה לינשא בדין הוא שתאמינה לפרוע לה מה שנתחייב לה, והא דרב הושעיא דאמר לעיל בפרק נערה שנתפתתה [נ"ג ע"א] דארוסה שמתה אין לה כתובה לפי שאיני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב (ליה) [ליכי] אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה אבל אמסקנא כרב אשי קיימא לן, ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה. ואין זה מחוור דהא אביי גופיה הוא דאמ' לעיל [נ"ג ע"א] גבי ההיא דרבין דארוסה אין לה כתובה מהאי טעמא דהא תרגמה רב הושעיא בבבל, ואלו סבר אביי דב"ה לא סברי הכי היכי הוא מודה בה. והנכון דב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה, וכי חזרו התם להודות כב"ש לאו משום דאית להו מדרש כתובה, דבלא מדרש כתובה ודאי אית לן לכולי עלמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל משום דלא תקון לה רבנן כתובה אלא באלמנות או בגרושין אלא דמעיקרא בהא פליגי התם ביבמות [קי"ז ע"א] דב"ש סברי דמשום מדרש כתובה אית לה כתובה, וב"ה פליגי בה משום דלית להו מדרש כתובה ומדינא לית לה אלא בעדי גרושין או בעדי אלמנות, ולבסוף חזרו בהם משום דסברי דכיון דתקון לה רבנן כתובה באלמנות וזו האמינוה שמת בעלה עד שהתירוה לינשא הרי זה ודאי כאלו יש כאן עדי אלמנות ונוטלת כתובתה, אבל לאו משום מדרש כתובה הוא. ואי קשיא לך והא ר' אושעיא לעיל משום לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתו' ליכי אתי עלה, אי' למי' דאיהו נמי לאו משום מדרש כתובה אתי עלה אלא מדינא משום דלא תקון לה רבנן כתובה אלא אי באלמנות או בגרושין, וכיון שכן ארוסה שמתה דינא הוא דלית לה כתובה, וכי נקט משום דאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר לישנא בעלמ' נקט ולאו משום מדרש כתובה ואי קשיא לך והא אמרי' התם ביבמות [קי"ז ע"א] הם דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרוש מדרש תורה אלמא דכולי עלמא אית להו מדרש כתובה. אי' למי' דה"ק כיון דאיכא דדריש מדרש כתובה דהיינו ב"ש אנן נמי ודאי נדריש מדרש תורה, הילכך קס"ד מעיקרא דלב"ה דלית להו מדרש כתובה דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, אע"ג דאינה נתנה לגבות מחיים דבעל משום דכי תקין לה כתובה באלמנות או בגרושין תקון לה וזו כבר נתאלמנה, אבל לב"ש דאית להו מדרש כתובה ודאי לא ניתנה לגבות מחיים, ולבסוף אתא רב (ששת) [אשי] למי' דאפילו לב"ש ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. וזה התירוץ נכון וברור מפי רבי' נ"ר.
<h2>דף פא:</h2>
ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נחייב לה שעור כתובתה וליזבון. כלומ' יפרע לה כתובתה. וא"ת ואפילו לא ניתנה לגבות כתובה מחיים אם רוצה לתבוע לפרוע חובו תוך זמנו כדי לסלק שעבוד מעליו אינו רשאי, וזה יהיה סיוע לר"ם במז"ל [אולי צ"ל הרמב"ן בתשובה שהובא בר"ן] שכתב כן. אבל לדעת כל רבותי' נ"ר שיכול הלוה לפרוע למלוה תוך זמנו ואין המלוה יכול לעכב בידו, ולפי זה י"ל דהכא שאני דודאי גבי אשה אינו יכול לפרעה תוך זמנה דלא דמי לחוב דעלמא, דבחוב דעלמא הזמן לתועלת הלוה הוא, ואם אמ' איני רוצה בו וטול מעותיך רשאי, אבל הכא הזמן אפילו לתקנת האשה הוא שהיא רוצה שיהיו מעותיה קיימין בידה אחר שעומדת תחת הבעל שלא תקחם לה הבעל, ועוד כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הילכך אי אמרת דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אינו יכול לפורעה, מה שאין כן בחוב דעלמא שיכול לפורעו כל זמן שירצה וכן עקר. וכן דעת כל רבותי ושלא כדברי (הר"ם במז"ל) [הרמב"ן].
אלא דר' אבא קשיא. דהא דר' אבא ודאי לעכובא הוא, ואמאי אינו מיחד לה כתובה. ופריק דאע"ג דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם אפ"ה אמרו שלא יוכל למכור מן הנכסים משום איבה. וטעמא דאיכא איבה משום דאיהו לית לה כתובה על נכסי בעלה הראשון, ואם אתה אומ' שיהא בידו למכור מהם איכא איבה.
אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוו זביניה זביני. וזה נמי כיון שהתנה לחלוק עמו וקנו מידו הרי הוא כמוכר. וכן פרש"י ז"ל.
הרי שהיה (נושא) [נושה] באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואי קשיא וכי חוב זה שהוא משועבד (לה) [לו] הוא יותר ממכר (ואטו) [והרי] במוכר חובו לחבירו וחזר ומחלו קיימ' לן כשמואל דאמר דמחול, ואפילו יורש מוחל. והכא נמי האי לימחול לנפשיה. ואי' למי' דלא ניחא ליה דמאי מהני ליה דהא מחייב לשלומי משום דינא דגרמי. אי נמי אפשר (באין) [דאין] יכול למחול לעצמו. וכן נראה לכאורה שם בפרק הגוזל [ב"ק פ"ט ע"א]. ואסיקנא דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. פי' ולאו משום דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה אי אשכחן דאמ' הכי אלא הכי קאמרי' כיון דלא אשכחן חד תנא דאית ליה הני תרי סברא ודאי בריתא זו משבשתא היא, דמני אי ר' נתן לא שמעי' ליה דאית ליה דר' מאיר, אי ר' מאיר לא שמעי' ליה דאית ליה דר' נתן, והילכך אית לן למי' דתנא אחרינא הוא, וכיון דלא אשכחן דאית ליה הכי לא אמרי' ומשבשי' ליה, אבל ודאי [אי] אשכחן מאן דאית ליה הכי מחמרי' הני תרי חומרי' בכתובה, הילכך השתא דתקון רבנן למיגבא כתובה ממטלטלי, וקיימא לן כר' נתן עבדינן כי הא מתניתא וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף פב.</h2>
אמר ליה אי בעית פלוג מהשתא. כלומ' החזק בנכסים לזכות בהם לאחר שאכנוס, דקודם כניסה לא זכה הוא בהן. והינו דמדמי' לה להא דאמר רב דימי א"ר יוחנן האומ' לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפילו עומדת באגם. ואסיקנא דה"מ בדאמר ליה מעכשו, אבל בלא מעכשו לא קנה. ובמעכשו דקנה לאו דוקא בעומדת באגם, אלא ה"ה ברשות הרבים, אלא דאורחא דמילתא נקט משום דאורחא דפרה דעומדת באגם, וקיימא לן כר' יוחנן. והא דאמר רב נחמן לקמן בפרק הכותב [פ"ו ע"ב] משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום קנה, אם במעכשיו היא אתיא כהא דר' יוחנן, וקיימא לן כותיה, ואם בלא מעכשו לא קיימא לן כותיה, ולקמן נאריך בה בס"ד.
בעו מיניה מעולא יבם ואח"כ חלק מהו, ואסיקנא דבין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום.
<h2>דף פב:</h2>
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מאי טעמא אשה (תקנו) [הקנו] לו מן השמים. כלומ' מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מראשון ואחת משני ופריק דאשה הקנו לו מן השמים, הילכך אינו חייב לתת לה כלום משלו. ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"ת מאי האי דאמרי' ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, דאי לית לה מראשון אית לה משני, ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם אית לה כתובה מיני' דנכסים דידיה נינהו דאיהו ירית לאחוה. ואי' למי' דנפקא לן מינה אם מכר נכסיו ואחר כך אישתדוף נכסי יבם שאינו יכול להוציא מן הלקוחות, שלא נשתעבדו לה נכסי שני עד דאישתדוף נכסי ראשון. ואי' מאן דאמ' נמי דנפקא מינה דמראשון אית לה מאתים, ומשני לית לה אלא מנה דהא בעולה נשאת לו. ולא נהיר דכי אמרי' לית לה מראשון תקינו לה משני, נראה דתקינו לה משני מה שיש על הראשון קאמר. אי נמי נפקא מינה לענין נדוניא דאפילו ליכא נכסים מראשון אין לה על השני אלא עקר כתובה, אבל נדוניא לא. ואע"פ שבשעת מיתת אחיו היו שם נכסים כדי נדונייאתא והוא זכה בהן, אבל הכא דכתב ליה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה ולית לה איבה, שהרי אם יאבדו שעבודה (עם) [על] כל שאר נכסיו קמ"ל דאפ"ה לא ליעבד דאיכא איבה מפני שהוא קל להוציאה.
בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. פי' לא שהיו מתחייבין לה סתם, דא"כ הא קיימא לן דאחריות טעות סופר הוא וכל נכסיו משועבדין, וא"כ לא איצטריכא לתקנתא דשמעון בן שטח, אלא בפי' היו כותבין שלא יתחייבו באחריות, ולפי' היו מזקינין ולא היו נושאין נשים לפי שאינן רוצות להנשא להם, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב כל נכסי אחראין לכתובתיך. ולאו דוקא שיהו כותבין כן, אלא שלא יהו כותבין בפי' שלא יהא כותב חייב באחריות וכיון דכן מסתמא הוא חייב והרי הוא כמו שתקן שיהו כותבין לה הכי בפי'. אי נמי אפשר דתקן שיהו כותבין כן בפי' כדי לפרסם להם כל נכסיהם אחראין, דאי כתבו סתמא אכתי אפשר דלא סמכא דעתיהו כיון שהורגלו לכתוב להן שלא באחריות, ותו לא מידי.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה א"כ למה כתב דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים. ליכא לפרושי דתנאה מהני לגופה של קרקע, לומ' דמשום תנאי שהתנה עמה הוא דקאמר דאם מכרה גופה של קרקע, ונתנה קיים, דאפילו בלאו תנאי זה מכרה קיים דהא לא תנינא במתנה לתקנת אושא וכדאיתא לעיל [ע"ח ע"ב], דאם איתא דלגופה של קרקע קאמר הוה לן למי' תנינא לתקנת אושא וכדאמרי' לעיל [שם], אלא ש"מ דליכא להכריח ממשנתינו דתנינא לתקנת אושא, אלא ודאי האי תנאה לא איצטריך אלא לפירות שאם מכרה ונתנה קיים ואינו אוכל פירו', אבל כל זמן שלא מכרה אוכל פירות, ואע"ג דכתיבנא לעיל בפר' האשה שנפלו לה נכסים [ע"ח ע"א] וכל זמן שמוכרת ונות' לכתחלה אפשר דאינו אוכל פירות אפילו קודם מכירה, התם הוא כשמוכרת מן הדין דכיון שמן הדין יכולה למכור לכתחילה, נמצא שאין לבעל בהן כלום. אבל כאן דמשום תנאה הוא, אפשר דלא סילק נפשיה מפירות, אלא לענין שתהא יכולה למכור, אבל כל זמן שהנכסים בידה שלא מכרה אותן מיהא לא סלק נפשיה ואוכל פירות. ואי קשיא לך ואכתי למאי איצטריך האי תנאי לפירות, כיון דמוקמי' לה בגמ' בכותב לה ועודה ארוסה, דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא דנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים וכדתנן לעיל בפרק האשה [שם], ולר"ג מוכרת נמי לכתחילה, דלא אשכחן מאן דס"ל שיהא מכרה בטל, אלא רבותי' שחזרו ונמנו אחר משנתנו ואמרו שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ואע"ג דאמרי' לעיל [שם] אמרו לו לר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, בעיא הוא דקא בעו, ור"ג לא חש לה. ותדע לך דהא מתמהי עלייהו דרב ושמואל דאמרי דבין נפלו לה משנשאת בין נפלו לה עד שלא נשאת ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות כמאן, ואמרי אינהו דאמור כרבותי' ולא אינהו דאמור כאמרו לו, אלמא דליכא מאן דס"ל הכי אלא רבותי', וא"כ הדרא קושיין לדוכתה אפי' בלאו תנאי זה מכרה קיים. ויש מתרצים דאליבא דב"ה איצטריך דהתם לכתחלה לא תמכור, ואלו הכא מוכרת לכתחלה. והא לא סגי דהא תינח לב"ה, אבל לב"ש לכתחילה תמכור, ולר"ג דאמ' מוכרת לכתחלה וקסבר לא נחלקו ב"ה וב"ש על דבר זה מאי איכא למימר. ולא מיסתבר דהאי סתמא אתיא כת"ק דלעיל, אבל לב"ש ולר"ג האי תנאה מהנה שאינו אוכל פירות בחייה. ועוד דאי הא אתא לאשמועינן שמוכרת לכתחילה, לא הוה ליה לתנא למנקט שאם מכרה ונתנה קיים, אלא שמוכרת ונותנת וקיים, דאע"ג דתימא דלאו דוקא דיעבד קאמ' דאפילו לכתחלה, לא אתי שפיר דבשלמא אם נאמר דעקר צריכותא אינו אלא דמכירתה מכירה, היינו דלא דק בין לכתחלה בין דיעבד, אבל אם נאמ' דכל עקר לא אתא לאשמועינן אלא לכתחלה מוכרת, ודאי הוה ליה למידק בלישניה ולמנקט לישנא דלכתחלה וזה ברור. אלא איכא למימ' דהאי תנאה מהני ואפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכולי עלמא מכרה בטל, ואם התנה כן עמה בשעת אירוסין מכרה קיים.
ומהכא שמעי' דתנאה מהני להכי. ומיהו בירושלמי [בפירקין ה"א] לא משמע הכי, דגרסי' התם ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו, ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. והרמב"ן ז"ל תירץ דבירוש' לא שאלו אלא על הכותב לה משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שיפלו לה, כשם שמסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה. והוא השיבו שאינו כן דכיון שנשאת ידו כידה אפילו במה שעתיד לבא בידה ולא מהני בה לשון סליק. ויש מקשים עליו משום דאמרי' דירושלמי אינו מתישב לפי תירוץ זה, דמשמע דטעמא משום שהוא דבר שאינו ברשותו, הא אלו היה ברשותו שיהא יכול להתנות עליו, וכ"ש דאי הוי ברשותו דלא סגי בהאי לישנא. ולי נראה שזה אינו קשה כלל דאפשר דר' ירמיה ור' זעירא בירושלמי מוקמי משנתנו בנשואה. וכן נראה ממה שאמרו בירושלמי הלכה כרשב"ג, ולא לענין דבריו כמו שאני עתיד לבאר לפנינו גבי מתני' דרשב"ג אמ' אם מתה יירשנה. עוד נ"ל לומר דמה שהשיב לו ר' זעירא ויש אדם מתנה על מה שאינו ברשותו, לאו למי' דאי היה ברשותו היה יכול להתנות בלשון זה דוקא, אלא ה"ק ליה האיך תשאל בענין זה שאין שום צד שיועיל ואפילו קנו מידו, כיון שאין הדבר ברשותו, מה שאין כן שאם היה ברשותו יועיל תנאי, א"כ קנו מידו וכמו שאני עתיד לכתוב בגמ'. ומיהו בין דסבירא להו בירוש' הכי וכדכתיב' וכל מאי דכתיב הוא אי לית לן תקנת אושא, אבל לדידן דאית לן תקנת אושא ודאי האי תנאה מהני לגוף של קרקע, שאם מכרה קיים ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות. מה שהיה עושה אם לא התנה עמה כן משום תקנת אושא, ואפש' דמתני' אית ליה תקנת אושא דהא ר' דסדר למתני' בתר תקנת אושא הוה דהולכי אושא קדמו כמה שנים לר', אלא דאנן לא אמרי אלא דממתני' ליכא הכריח בשום דוכתא דאית לה תקנת אושא, דאפשר למדחי ולומ' דלית לה, אבל אפשר דמתני' אית לה תקנת אושא וכדכתי'. והינו דמקש' בגמר' ואימא מפירי סליק נפשיה, מגופא של קרקע לא סליק נפשיה כלומ' ואם מכרה הקרקע בחיי בעלה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות והאי מאי קושיא דילמ' משנתנו דלית לה תקנת אושא, ליכא למי' הכי דאפילו לא סליק נפשיה מגופא של קרקע מכרה קיים ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא דהתם מקשי לדידן דאית לן תקנת אושא משום דאפשר דמתני' נמי אית לה תקנת אושא, ואי אית לה תקנת אושא אפשר דהאי תנאה אתי להכי וכדפריש'. וה"ק האי תנאה לדידן דאית לן תקנת אושא או למתני' נמי אי אית לה תקנת אושא אמאי מהני אגופא של קרקע לימא דמפירי דוק' סלק נפשיה ומיהו אי לאו דאפשר דמתני' אית לה תקנת אושא לא הוה מקשי הכי עלה דמתני'.
גמ'. תני ר' חייא האומר. מתוך דברי רש"י ז"ל נראה דר' חייא אתא לאשמועינן דבמקום זה ליכא חלוק בין אמירה לכתיבה, דאי לא ר' חייא הוה אמינא דמתני' דוקא קאמר, דתנאי זה לא מהני אלא בכתיבה אבל לא באמירה. והא דאקשי וכי כתב לה מאי הוי, ה"ק אפי' כתיבה לא מהני וכ"ש אמירה. ולא מחוור דא"כ מאי קא מקשה ליה מדתני' האומר דילמא אמירה הוא דלא מהנה, אבל כתיבה מהני ומאין לו דלא שני במקום זה בין אמירה לכתיבה. ואי לר' חייא בלחוד הוא דקא מקשה, לא הוה ליה למימ' וכי כתב לה מאי הוי אלא באומ' היכי מהנה. ועוד דודאי אפילו בלאו ר' חייא ידענא דליכא חלוק בין כתיבה לאמירה, דכל שאינו עושה מעשה מדין השטר ליכא חלוק בין כתיבה לאמירה וזה דבר פשוט הוא, אלא לא אתא ר' חייא לאשמועינן אלא דכותה דמתני' כפשטו דהיינו כתיבה לחודה בלא קנין ומ"ה תני האומר לומ' הכותב דמתני' בכתיבה שהיא כעין אמירה דלא תימא דמאי כותב כותב בקנין ומקנה קאמר וכדאשכחן בכמה דוכתי דנקט לשון הכותב בלשון מקנה כמו הכותב נכסיו לאשתו הכותב נכסיו לבניו דודאי בקנין מהני ואפילו בעודה נשואה בעומד מיהת לכולי עלמא וכדאיתא לקמן [בעמוד ב'], והא הוא דאתא לאשמועינן ר' חייא דמתני' בכתיבה שהיא כעין אמירה, אבל ברור הוא דליכא חלוק בהא בין כתיבה לאמירה, ולא הוצרך לאשמועי' הא וכדכתי', ומדאתא ר' חייא לאשמועינן דכתיבה לחודה בלא קנין היא, מקשי' עלה וכי כי מהנה והתניא האומר לחברו וכו'. אבל אי לאו ר' חייא לא הוה קשיא לן מידי דהוה אמינא מאי כותב כותב בקנין קאמר, ובכי הא ודאי לכולי עלמ' מהני ואפילו בעודה נשואה וכדכתי' רבי' נ"ר.
והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימינה לא אמר כלום. פי' האי לישנא לאו לישנא דהודאה הוא שיהא מודה שאין לו בקרקע זה דין ודברים, דא"כ אפשר דמדין הודאה מהני אלא לא יהא לי קאמ', ולשון חכמים כך הוא הרי את מקודשת לי, כלומ' תהא מקודשת לי, והכא נמי אין לי לא יהא לי קאמ', וטעמא דלא אמר כלום ואפילו הפקר נמי ליתיה מפרשי' בכריתות [כ"ד ע"א] משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה. וכן מעסק הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה גבי ריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה. ומקשי' ליה מהאי בריתא דהא ידי מסולקות הימנה דכי [אי] אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום, ופריק כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומ' דהאי לישנא לישנא דריעא הוא ולא משמע סליק מגופה של קרקע, הילכך אינו לא לשון מתנה ולא לשון הפקר, אבל לישנא דאי אפשי בה הוא לישנא מעליא ומשמע סילוק מגופה של קרקע, ומ"ה הוי הפקר וכל הקודם בה זכה בה. ואע"ג דלישנא דאין לי עסק בך מהני גבי עבד וכדאמרינן בפ"ק דקדושין [ו' ע"ב] ובמסכת גיטין [מ"ג ע"ב] דאם אמר לעבדו אין לי עסק בך דמהני, שאני עבד דכיון שהוא ראוי לזכות בעצמו אם גדול הוא, ואם קטן זוכין בו שמים בכל לשון שיסתלק עצמו ממנו מהנה, אבל בשדה שאינו ראוי לזכות בעצמו כיון שאין לשון זה לשון מתנה, ולשון הפקר נמי לא הוי וכדפריש' לא מהנה. ומוקמי לה בכותב לה ועודה ארוסה. דכיון שלא זכה עדיין בנכסים בסלוק כזה מהני, אבל במה שזכה כבר אינו מסתלק ממנו אלא בלישנא מעליא. וכדרב כהנא דאמ' רב כהנא, כלו' וא"ת והאיך יסתלק מדבר שלא בא לרשותו דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדרב כהנא דאמר דיכול להתנות ולהסתלק מדבר שלא בא לרשותו, דהא אמר רב כהנא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, כלומ' שעכשו בשעה שמסתלק ממש אינו רשאי לירשה כירושת הבעל קודם נשואין, אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ולאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ואינה ברשותו ואין אדם מקנה מה שאינו ברשותו. וכן מירושת אשתו אחר שנשאה אין אדם מסתלק ממנה שהרי בכל שעה ראוי לירשה והרי היא כירושת אביו, ולא שייך בה לשון מתנה ולא לשון מכר דמ"מ לא באה לירושתו וכדפריש' הילכך לא משכחת לה אלא בכותב לה ועודה ארוסה. ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת, אבל קודם לכן לא עשה ולא כלום דסילוק לא כלום הוא כיון שאין לו שיכות כלל בנכסים.
וכדרבא דאמר רבא, והא דאיצטריך לן הא דרבא משום דאי לאו דרבא הוה אמינא ה"מ בירושה משום דשמא רב כהנא סבר דירושת הבעל דאוריתא, אבל במה שהוא דרבנן כגון פירות לא, דחכמים עשו חזוק לתקנותיהם קמ"ל כדרבא לומר דחכמים לא הקפידו לכך, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, והכא בידו לבטל התקנה שתקנו לו חכמים שיהא אוכל פירות. ומיהו מה שתקנו לה כנגד פירות דהיינו פרקונה קיים וחייב הוא לפדותה אלא א"כ מחלה לו היא בפי' שלא יהא חייב לפדותה. ומקשי' אי הכי אפילו נשואה נמי. כלומ' כיון דאמרת דיכול לומר בכל תקנה שהיא להנאתו שאינו רוצה בה, אפילו אחר שנשאת אמאי לא מהני אם אומר שאינו רוצה בפירות. ומיהו לאו למימרא שלא יהא חייב בפרקונה, דהא ודאי עקר תקנה משום לתא דידה נתקנה, וא"כ פשיטא דאין שומעין לו, אלא ה"ק נשואה יהא חייב הוא בפרקונה ולא יאכל פירות, כיון שסלק עצמו מהם. ופרקי' דנשואה ידו כידה. אי נמי ידו עדיפא מידה ובגוף הנכסים הוא שזכה לפירותיהם, הילכך לא סגי אלא או בלשון מתנה או בלשון מכר.
איבעיא להו קנו מידו מהו. הפי' הנכון כמו שפרש"י ז"ל דאבריתא קאי, ואיבעיא לן אם קנו מידו אי אמרינן דמדין ודברים קנו מידו, או מגופה של קרקע קנו מידו דקנין קניה אלימתא היא, וכיון שקנו מידו ודאי דעתו על גופה של קרקע קנו מידו. וה"ה בנשואה דמהני לפירות אם קנו מידו. אבל הרב אלפסי ז"ל [כתב] דאמתני' קאי, דקתני דהכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך דאוכל פירות, ואם מתה יורשה. וקא מבעיא לן אם קנו מידו אי אמרינן דקנין לטפויי קא אתי ומגופה של קרקע קנו מידו שלא יהא לו זכות בקרקע כלל, וכיון שכן אינו אוכל פירות. ולא נהיר דכיון דאוקימנא לה בעודה ארוסה דתנאה מהני, וטעמא דאוכל פירות הכא אינו אלא משום שלא כתב לה בהדיא אין לי בנכסייך ובפירותיהן, אם קנו מידו ודאי לא הוי כאלו אמר לה בהדיא אין לי בנכסייך ובפירותיהן, אבל למאי דפרישית דאברייתא קאי אתי שפיר דכיון דמדינא לא מהני בתנאה בעלמא בה הוא דקא מיבעיא לן אם קנו מידו אם מהני או לא. ואסיקנא דמהני משום דהכא ודאי מגופה של קרקע קנו מידו.
והא דאמר אביי מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר. פרש"י ז"ל כשמקנה זה עורר לאלתר על קניינו ואומ' שלא הקנה לו אלא על דין ודברים, אבל בעומד על קניינו ביום או יומיים ואחר כך בא לערער לא, דודאי כיון ששתק זה יום או יומיים אחר שהחזיק זה בקניינו נראה דגופה של קרקע אקני ליה, ועכשו הוא שנמלך ורוצה לחזור בו. וא"ת א"כ לרב יוסף תיקשי ליה מתני' [לקמן צ"ה ע"א] דמי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך על שדה זו. ומקשי' בגמ' וכי כתבה ליה מאי הוי. ומוקמי' לה בשקנו מידו. ואם איתא דאפילו בקנין אמרי' דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, מתני' דמי שהיה נשוי היכי מתרץ לה. ויש לומר דרב יוסף ודאי מודה דקשיא משום דדמי למתנה עם אשתו ארוסה דכי היכי דהכא אין הנכסים שלו התם נמי אין הקרקע שלה אלא שעבוד הוא שיש לה עלי', והכי קאמרה ליה איני מערערת עמך ומוחלת אני השעבוד שיש לי עליו לגבי דידך. וכן הוא בירוש' [בפירקין ה"א] דגרסי' התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס, אבל כנס אין אדם מאבד זכותו בלשון הזה. ומקשי' ליה התם ממתני' דמי שהיה נשוי. ופריק שכן היא כותבת לו כל ערר שיש לי בשדה זו לא יהא לי עמך כלום כלומ' דהכא נמי אינו צריך אלא לשון סליק דלאשתו ארוסה דמי וכדכתי'. ואי קשיא לך א"כ למה קנין אפילו בלא קנין נמי. ואי' למי' דמ"מ עדיף קצת מאשתו ארוסה כיון שיש לו עליו שעבוד, והילכך בסלוק בלא קנין לא מהני משום דאי' למימ' דאינו אלא פטומי מילי, ומ"ה צריך קנין ובקנין מהני. ואינו מחוור בעיני דאם יש בלשון הזה לשון מחילה, אמאי צריך קנין וכי היכי דמוחל חובו לחבירו אינו צריך קנין, הכא נמי בזו שמוחלת ללוקח זה שעבוד שיש לה על קרקע זה אמאי צריך קנין. לפי' נ"ל ודאי דאם מחלה בפי' הזכות שיש לה על אותה קרקע דאינה צריכה קנין כלל, אלא הכא היינו טעמא משום דאין לשון זה מחילה מעליא, וכיון שכן צריכה קנין ובקנין מהני משום דדמי קצת לאשתו ארוסה, ולאו דכותה לגמרי הוה, כיון שיש לה שעבוד על הקרקע וכדכתי'. ויש מתרצים דרב יוסף גופיה לא אמרה אלא בעורר אבל בעומד לא, דאביי ה"ק מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר. כלומ' דאפילו הוא לא אמרה אלא בעורר, אבל בעומד לא, וההיא דפרק מי שהיה נשוי לרב יוסף בעומד. והרב בעל המאור ז"ל פי' בעורר ובעומד בענין אחר. וה"ק מסתברא מלתיה דרב יוסף במי שבא לערער על השדה שאם חזר ואמר דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו ממנו דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, אבל בעומד, כלומ' אבל מי שעומד ומחזיק בקרקע שכתב לאחר דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וקנו ממנו, בהא ודאי אמרי' דמגופה של קרקע קנו מיד[ו]. ולפי פי' זה ג"כ לא קשיא ההיא דמי שהיה נשוי לרב יוסף, דההיא בעומד היא וסתמא הכי דאשה זו ובעלה עומדין היו בשדה ושלהן היה לגמרי ולא היו מערערין בו, ואסיקנא דליתיה לדרב יוסף ובין בעורר בין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו.
<h2>דף פג:</h2>
ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. אמ' אביי יד בעל השטר על התחתונה. פי' והאשה שבאה להפקיע בשטר זה זכות שיש לו לבעל על נכסיה מתקנת חכמים, היא היא בעלת השטר וידה על התחתונה שהבעל הוא מוחזק כתקנת חכמים ואיהי היא שבאה להוציא זכות מידו בשטר זה. והאומר לחבירו או הכותב לו שטר לך בידי פרוע דאמרי' דהגדול פרוע, התם נמי משום דיד בעל השטר על התחתונה הוא, דהתם נקרא בעל השטר המלוה שהוא בא להוציא מיד הלוה שהוא מוחזק בממונו. ואי קשי' לך ולאביי מאי שנא הא מנותן נכסיו לפלו' שהכל בכלל. ואי' למי' דהכא שאני דכיון שיש לבעל זכיות חלוקים בנכסי אשתו בהא הוא דאמרי' דיד בעל השטר על התחתונה, ומן הפחות שבהם סילק נפשיה, אבל בנכסיו דליכא למימ' הכי הכל בכלל.
והא דמקשי' ואימא מפירי. ליכא למיפשט מהכא דתנינא לתקנת אושא, דאנן לא מקשי' הכא אלא משום דסבירא לן דאיתא לתקנת אושא. ואפשר דמתני' נמי סבר לה דהא ר' דסידר למתני' בתר הולכי אושא הוה, אבל מ"מ ליכא למפשט מהכא דתנינא לה, דהא אפשר לדחויי דלא תנינא לה. ומ"ה ליכא למי' דמפירי סליק נפשיה מגופא של קרקע לא סליק נפשיה, ואם מכרה ונתנה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות, דודאי אם מכרה ונתנה קיים דלית לה למתני' תקנת אושא, הילכך לא סליק נפשיה אלא מפירות אם מכרה או נתנה לפירות, אלא דהכא מקשי כאלו תנינא לה משום דסבירא לן תקנת אושא. ואפש' דמתני' נמי תני לה וכבר הארכתי בזה לעיל במתני' בס"ד.
רב [אשי] אמ' בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה. פי' רב אשי בא לומר דלישנא דיקא הכי, דנכסיך משמע בגוף הנכסים ולא בפירותיהן, ונכסיך משמע בעוד שהן שלך ולא לאחר מיתה, הא לאו הכי אפשר דמירושה סליק נפשיה כיון דיד בעל השטר על התחתונה שהיא הפחותה שבכלן משום דאיפשר שלא תמות היא בחייו, אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ותפסיד אכילת פירות מעכשו, דלית ליה לרב אשי האי טעמא דמיתה שכיחא מכירה לא שכיחא. אי נמי אפשר דרב אשי לא פליג בטעמא דאביי, אלא דאמ' דאפילו בלאו ההוא טעמא מדיוקא דלישנא ליכא למי' אלא הכי. ולפום האי טעמא דרב אשי בנשואה וקנו מידו דמהני אמרי' נמי דה"ה בנכסיך ולא בפירותיהן, ולא אמרינן דכל זכות שיש לו בנכסיה הקנה לה, ודוקא הכא בבעל בנכסי אשתו הוא דאמרי' הכי מפני שיש (לה) [לו] זכיות מוחלקין בנכסי אשתו וכדפריש' לעיל, אבל אדם אחר המקנה נכסיו סתם הכל בכלל ולא דיקא לישנא הכי.
ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות (על) [עד] שיכתוב לה וכו'. וקיימא לן כר' יהודה מדשקלי' וטרי' אליביה, דהא מפרשי' מה הן פירות ומה הן פירי פירות, ובעי נמי אי פירי פירות דוקא, או לעולם דוקא, או תרווייהו דוקא בעיין לא איפשיטא, וכיון דלא איפשיטא בעי' תרוייהו לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה בפירי פירותיהן עד עולם.
ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירות, הוה אמינא לעולם אפירות. ואע"ג דאפשר דלא איצטריך דבפירותיהן לעולם משמע, אורחא דאינשי לפרושי ולאו לרבויי פירי פירות אתא. וא"ת וכי איכא פירי פירות נמי דעד עולם לפירי פירות, אבל פירי דפירי פירות אכיל. אי' למי' דבשלמא אי כתב לה פירותיהן עד עולם כיון שלא הזכיר פירי פירות כלל, ליכא לרבויי משום עד עולם מה שלא הזכיר כלל הילכך איכא למימר דלפירות שהזכיר הוא דאתא, אבל כי כתב לה פירי פירו' כיון שהזכיר פירי פירות עד עולם להמשכת פירא דפירי פירות עד עולם הוא דאתא, ולפי זה מה שרגילין לכתוב בשטרות בבטול כל מודעי אע"ג דכתב עד עולם, לא סגי וצריך לכתוב בבטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם, דאי לא הוה אמינא דמשום עד עולם לא משמע אלא בטול המודעי, אבל לא מודעי דמודעי כי הכא ועדיין יכול למסור מודעה על בטול המודעי.
והא דאיבעיא לן כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירות מהו שיאכל פירי [מפירי] פירות, בעיין לא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא אמרי' מפירי פירות סליק נפשיה, מפירי לא סליק נפשיה. וכן כת' ר"ח ז"ל. וכי אמרי' דמפירי פירי סליק נפשיה, היינו בדשייר או בדשיירה היא וקנתה מהן קרקע, אבל נראה שאין הבעל יכול [לכופה] בכך, אבל אחר שקנתה קרקע אע"פ שהפירות היו שלה נראה שאינה יכולה למכרה להפקיע ממנו פירי פירות, אבל מתחילה אלו רצתה להוציאן כלן ושלא תקנה מהן קרקע הרשות בידה. והכי דייק לישנא דבדשיירה, ותמה על הר"ם במז"ל [אישות פכ"ג ה"ב] שכתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך על התוספתא דבתוספתא דמכלתין [פ"ט ה"ג] משמע הכי. ומיהו מגמ' דילן לא משמע אלא כדכתיבנא. ולי נראה דודאי אין כופי' אותה ליקח מפירותיה קרקע לאלתר כדי שיהא הבעל אוכל פירי פירות, אלא מיהו כל ששיירה מן הפירות כגון שלא אכלן כלן אלא שמכרה אותן מיד מחייבין אותה ליקח [קרקע] שהוא לא מחל לה הפירות אלא לאכילתה, אבל כל שלא תאכל ומכרה אותן מעות אלו כמעות שנפלו לה ממקום אחר דמי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, דאי לא תימא הכי א"כ אם קנתה מהם קרקע אמאי אינו שלה לגמרי, וכי מפני שקנתה קרקע הפסידה, ולחייב אותה ג"כ ליקח לאלתר לא משמע מלישנא דבדשיירה אלא הנכון כמו שכתבתי כנ"ל ועיקר.
<h2>דף פד.</h2>
ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבנן דאמרי אם מתה לא יירשנה ודלא כרשב"ג, ואע"ג דפסק רב כרשב"ג, הינו משום דסבי' ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ואע"ג דירושת הבעל לדידיה דרבנן, עשו חזוק לדבריהם כשל תורה, אבל אנן הא קיימא לן כר' יהודה דאמ' דמתנה על מה שכתו' בתורה בדבר של ממון תנאו קיים וליתה לדרב. אבל ר"ח פסק כרשב"ג ולאו מטעמיה, דהא קיימא לן דבדבר של ממון תנאו קיים, אלא מפני שהוא כמתנה על דבר שלא בא לעולם והוה ליה כמי שאומ' לא אירש את אבא דלא אמ' כלום [ב"מ ט"ז ע"א]. וסייע דבריו מדגרסי' בירוש' [בפרקין ה"א] ר' ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב"ג שאמ' שאם מתה יירשנה, אבל לא לענין דבריו שאמ' מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי הגוף, והכא בתנאי של ממון אנן קיימי', ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהן. ופי' הרב ז"ל שבסוף זכה בהן שלאחר מיתתה (היא) [הוא] יורשה, וכיון שאין הדבר ברשותו אינו יכול לסלק עצמו במה שתהיה אחר מיתתה, כשם שאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אב ולומ' איני יורשה. והרב ז"ל הביא בפירושיו ג"כ מה שאמרו בירוש' [שם] אילין דכתבין אין מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבי נשא. ואית דגרסי כל מדילה... תנאי ממון הוא וקיים. ויש לו לרב לחלק ולומ' דההיא לאו בכתיבת הבעל לאשתו אלא בכתיבת האב לבתו וכמתנה על מנת להחזיר דמי, ויש מתרצים לדבריו דבכתיבת הבעל לאשתו מיירי, ומה שאמרו תנאי ממון הוא וקיים, מפני שהוא אינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה עם הבעל שיחזיר לו ירושתה, ובכענין זה מתנה כך תירץ הרמב"ן ז"ל בשם רבו לדעת ר"ח ז"ל. ואין הפסק הזה מחוור כלל דהא אוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה [לעיל פ"ג ע"א], וכיון שכן לא דמי לאומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום, דהתם שאני דמהשתא ראוי לירש הוא וכיון שכן אינו יכול להסתלק ממנה, אבל זו דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר הוא ועדיין לא זכה בה אלא שראוי לזכות בה יכול להסתלק ממנה ולכנסה על תנאי זה שלא יירשנה, ודוקא אחר אירוסין דשייך בה, אבל קודם לכן לא וכדכתי' לעיל כמו שאמרו בפירי ובגופה של קרקע שמסתלק מהם בעודה ארוסה אע"פ שעדיין לא זכה דמאי שנא ירושה מפירי ומגופה של קרקע. ור' ירמיה בשם רב דירושלמי שמא מוקי מתני' בכותב לה משנשאת, ובנשואה ודאי נראה שהדין כן, דכיון שמעתה ירושתה ראויה לו לירושת האב דמי ואינו יכול להסתלק ממנה ואפילו בקנין אע"פ שמסתלק מפירות ומגופה של קרקע דהתם הוא משום דכבר זכה בהן ומעתה אין משם ראיה לגמרתנו דהא פליגי אהדדי. ועוד מגמרין משמע דלית לו ההוא טעמא דירושלמי דמקשי' מאי הלכה כרשב"ג ולאו מטעמיה ואוקימ' משום דקסבר דירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ואם איתא לטעמא דירושלמי למה הוצרכו לומר דרב סבי' ליה דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אינו אלא משום שבסוף זכה בהם ואפילו כי לא עשו חזוק לא יועיל התנאי, אלא ודאי משמע דלית לן כטעמא דירושלמי אדרבה סבירא לן דהתנאי יועיל כיון דאוקימנא לה בעודה ארוסה, אלא דמשום דעשו חזוק הוא. ועוד האיך נסמוך על הירושלמי דפליג בהדיא אגמ' דילן דאלו התם אמרי' דס"ל דבדבר של ממון תנאו קיים, והכא בגמרין אמרין דתנאה בטל ס"ל. ואיכא מאן דבעי למפסק כרשב"ג וכדפסק רב ומטעמא אחרינא דאע"ג דבממון תנאו קיים חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאי בטל כדאמרי' לעיל בפר' אע"פ [נ"ו ע"א] אליבא דר' יהודה, וקיימא לן כותיה. והא מילתא טעותא הוא דהא מפורש התם דלא א"ר יהודה בפירות אלא בכתובה משום דלכל יש להן כתובה ואין להם פירות. וירושה כפירות היא, דאי ליכא פירות ליכא ירושה. ויש מי שר"ל דעל כרחין הלכה כרשב"ג ולאו מטעמיה, דאיהו סבר דמשום מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, ואינו אלא משום דלא ידע מאי דמחיל, דכיון דאינו יודע אם תמות אשתו בחייו אם לאו כמאן דלא ידע דמחיל הוא. והוה ליה כסתם אונאה דקיימא לן התם בפר' הזהב [נ"א ע"ב] דתנאו בטל, משום דלא ידע דמחיל, דאי לא תימא הכי תיקשי לן סוגייאן דהא אקשי' וסבר רב תנאו קיים והא איתמ' האומ' לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה. ומאי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר אין לו עליו דהא אמרי' עליה בפר' הזהב [נ"א ע"א] לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה. ומהדרי' אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה אבל הכא מי ידע דניחול והכא הא ידע ומחיל וכיון שכן רב ודאי ס"ל דתנאו קיים כר' יהודה. ורבא נמי אמר התם לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, אלא הינו קושיא משום דהכא נמי כמאן דלא ידע דמחיל הוא דהא אינו יודע אם תמות בחייו אם לאו וכדפריש', ודמי לסתם אונאה דתנאו בטל, וכיון דבסתם אונאה קיימא לן כמאן דאמר תנאו בטל, אף כאן נמי קיימא לן כרשב"ג דתנאו בטל. וזה ג"כ אינו כלום דהכא לאו כמאן דלא ידע דמחיל הוא, דהא יודע הוא הזכות שיש לו בנכסיה ומוחל אותו, והתם כי אמרי' דלא ידע דמחיל, הינו מפני שהוא סובר דאין בו אונאה כלל דאמר דאנא בקינא בזבינא אילין ושוי כמה דיהיבנא ביה. והוה ליה כסתם מוכרין שאונאתן מחילה בטעות הוא ולא שמה מחילה, וכדאיתא בפר' איזהו נשך [ס"ו ע"ב] שאם אי אתה אומר כן מוחלת כתובתה לבעלה נמי לא ידע דמחלה, אלא שזה אינו וכדפרישי'. ועוד דלפום טעמיהו למה הוצרכו לומ' [בכולה] (בטלה) שמעתין ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם, אפילו בדבר הרשות נמי הכי דינא ולאו משום חזוק דבריהם הוא. וא"ת א"כ הדרא קושיין לדוכתא. ויש רוצים לומר דסוגיין אפילו בדבר הרשות נמי הכי דינא ולאו משום חזוק דבריהם. וא"ת א"כ כאביי דאסיק התם (ב"מ נ"א ע"א) [דמחוורתא] דמילתיה דרב דאמ' כר' מאיר ושמואל דאמ' כר' יהודה, ואפילו היכא דידע וקא מחיל פליג רב ואומ' דתנאו בטל. ולא נהיר למי' דסוגיין כאביי ודלא כרבא דשני ליה התם בין סתם למפרש. אלא י"ל דכי אקשי' התם למאי דאמרי' אנא דאמרי אפילו לר' יהודה מדתניא הנושא והנותן באמונה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה, אין לו עליו אונאה לרב דאמ' אנא דאמרי אפילו לר' יהודה הא מני. ואמ' רבא לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. לא בא רבא לתרץ דמחלוקת רב ושמואל בסתם ובריתא במפרש וכרב, דא"כ בריתא דלא כשמואל, וכיון שכן טפי היה עדיף לן לאוקומי פלוגתייהו דרב ושמואל במפרש ורב דאמר כר' מאיר דבריתא לא תיקשי לחד מנייהו, מלאוקומי פלוגתייהו בסתם ובריתא דלא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיניה ושקוד ושבור מלכא הוא אלא רבה אדאביי קאי דאמ' משום ההיא בריתא דמחוורתא דרב דאמ' כר' מאיר ושמואל דאמ' כר' יהודה, דכר' יהודה לעולם אין עליו אונאה בין שהתנה ואמ' ליה, דאינו כן [דמאן] דאמ' דסבירא ליה כר' יהודה מחלק בין סתם למפרש, דר' יהודה לא אמ' אלא במפרש, אבל בסתם מודה דיש לו אונאה ובפלוגתייה דרב ושמואל לא איירי רבא כלל דאפשר הכי ואפשר הכי, ומיהו כיון דאשכחן לבריתא וידעי' דיש חלוק בין סתם למפרש מוקמי' פלוגתייהו במפרש, ושמואל כר' יהודה כי היכי דלא תקשו בריתא לשמואל והינו דסברא דסוגיין דמקשי מינה, ומעתה אין ללמוד מההוא לפסוק כרשב"ג שאם היה כן לא היה שתיק סוגיין מלפרוש הני טעמי דאמרי, וכיון שכן לא קימא לן כרשב"ג אלא כרבנן, וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל ועקר. והא דאיתמר בירוש' [בפרקין ה"א] אילין דכתבין אין מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר [לבי] (לבני) נשא תנאי ממון הוא וקיים, הביאה הרב אלפסי ז"ל ומשכחת לה כרבנן בכותב לה ועודה ארוסה, או בכותב לה בכתובתה קודם כניסתה, אבל לאחר שנשאת לא. ומיהו אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מיד שירש ממנה שפיר דמי ו[חסר כאן שורה].
הא דאמרינן לעיל חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה הקשה הרב מורי ר"ש נ"ר א"כ בפירות מאי טעמא מהני ולא אמרינן דתנאו בטל. וניחא ליה דה"ה דמצי לאקשויי הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואידחיא ליה. ומיהו באידך דאמרי' חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה נמי קשיא, וניחא ליה דלא עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אלא במה שבשל תורה נמצא כיוצא בו בטל דהיינו ירושת האב דשל תורה היא, דאם מתנה עליה תנאו בטל אפילו זו של דבריהם רצו לעשותה כמותה ועשו בה חזוק כדי שלא יזלזלו בשל דבריהם, אבל פירות וגופא של קרקע דלית דכותא דאוריתא לא עשו חזוק הר"ש מורי נ"ר.
מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי מחזיר. דירושה אינה חוזרת ביובל וכדאיתא התם [בכורות נ"ב ע"ב]. ואי דרבנן, כלומר אבל מן הדין לאו יורש הוא, והילכך חייב להחזיר ביובל דלא עדיף מלוקח. דמים מאי עבידתייהו, דקרקע בלא דמים חוזרת לבעלים ביובל, ואמר רב לעולם קסבר ירושת הבעל דאוריתא וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ואע"ג דמן הדין לא היה לו להחזיר, משום פגם משפחה אמרו שיחזיר לאלתר ויתנו לו הדמים וינכה מן הדמים דמי קבר אשתו. ואסיקנא דרב לטעמיה דר' יוחנן בן ברוקא קאמר דירושת הבעל דאוריתא, וליה לא ס"ל אלא דרבנן. ואיכא דקשיא [למה] ליה לרב למימר דר' יוחנן ירושת הבעל דאורייתא ס"ל, לימא לעולם ירושת הבעל דרבנן ס"ל וכדשנין כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם (משפיו) [משפחה] יחזיר לבני משפח' לאלתר אפילו קודם היובל, ובני משפח' חייבי' ליתן לו דמים כמה דשוה מהשתא ועד היובל וינכה להן מאותן הדמים דמי קבר אשתו. ולאו קושיא היא חדא דמן הדמים סתמא דמי כל השדה משמע, אלמא דדמי כל השדה יש להן לתת לו, ועוד דמיד יש לו להחזירו להם ביובל אפילו כי מהדר ליה השתא ליכא דמים כלל דלא נפקא ליה מידי בין חזרה דהשתא לחזרה דיובל, דהא לא שוי ליה מידי מהשתא ועד היובל שהרי אינו רשאי לקבור בו מתיו ולא לעשות בו שום דבר.
מתני'. מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומ' ינתנו לכושל שבהן. ופליגי בה אמוראי בגמ' ר' יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראיה, ור' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חנה. ופרש"י ז"ל כושל שבראיה מי ששטרו מאוחר. ובירוש' [בפירקין ה"ב] מפרשי' מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים. ומה שאמרו למי שהוא מאוחר או למלוה בעדים הינו מפני שאלו אם לא ינתן להם יפסידו. ומיהו על כרחין משמ' דה"מ בדאיכא משועבדים דאפש' למלוה בשטר או למלוה מוקדם לגבות מהם דאי לאו אפילו אינהו כושלים הוו, ואמאי ינתן למלוה מאוחר או למלוה בעדים, וכי אלו מפני שיפה כחן יפסידו אלא כלן חולקין בשוה. ומיהו תמיהה מילתא מה ראו ליתן למלוה מאוחר או למלוה בעדים, ומלוה מוקדם או מלוה בשטר יטרפו מן הלקוחות, ולקוחות יפסידו ומה ענין לחוש להפסידא דהני טפי מפסידת לקוחות וצריך לי עיון. ומיהו אפשר לומ' דלר' יוחנן דמפרש לכתובת אשה משום חינה אפילו היכא דליכא נכסים אחרים לדידיה יהבינן אע"ג דהנך מפסדי, ופלוגתייהו לא משכחת לה אלא במטלטלין, והינו דתנא דמתני' נקט היה לו פקדון או מלוה דמטלטלין נינהו, אבל בקרקע אע"פ שהוא מופקד ביד אחר ליכא למימ' הכי, חדא דקרקע היכא דאיתיה ברשותיה דיורשים הואי, ועוד אם אין שם אלא קרקע אחד שאינו מספיק אלא לאחד מהם, האיך ינתן למלוה מאוחר או למלוה בעדים, שאם כן מלוה בשטר ומלוה מוקדם יפסידו לגמרי שהרי אין יכולין לחזור ולגבות מן הלקוחות, משום דאמרי להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבו' ממנו, ואפילו לר' יוחנן נמי דלא חייש לפסידא דידהו ויהיב לכושל בגופו (שהוא) [דוקא] במטלטלין אמרו משום דלא חל שעבודא דבעל חוב עלייהו, שכל זמן שלא זכו יורשין שינתנו לכתובה או למלוה בעדים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון שנתחייב בהן המת מחיים אע"ג דלית להו שעבוד עלייהו, אבל בקרקע דמשועבד ודאי הקודם בהם זכה, ומלוה בשטר ומלוה בעדים למלוה בשטר יהבי' וזה ברור.
ר' עקיבא אומ' אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. כלומ' והילכך כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו, וס"ל דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ואפילו ר' טרפון נמי ס"ל הכי דלא פליג אלא היכא שלא זכו בהן, אבל היכא שזכו בהן יורשין, כלומ' דאיתנהו ברשותייהו מודה. והיינו דקאמ' בסמוך הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה. ובכולי תלמודא דאמרי דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מהכא שמעי' לה. ואי קשיא לך היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים האיך ינתנו לכתובה. בשלמא לבעל חוב אפשר לומ' דכל שלא זכו בהן יורשין לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבעל חוב, אבל לכתובה קשיא דהא קיימא לן דכתובה אפילו מיניה דידיה מן הקרקע היא, וכי מי עדיף מטלטלין אלו כשהן ברשות אחרים משאלו היו ברשות הבעל ממש מחיים דאין האשה גובה כתובתה מהן. ואפש' לומ' דס"ל לר' טרפון כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. והא דאמרי' במלוה דינתן לכתובה, לאו למי' דמוציאין מן הלוה בעל כרחו ומשום דמשתעבדי לבעל חוב מדר' נתן וכמו שכת' הרב אלפסי ז"ל בהלכות, דהא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה וכדאיתא לעיל בשלהי פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"ב ע"א] אלא שאם בא (לפרוש') [לפרוע] שינתן לכתובה, ואכתי איכא למידק מלוה האיך תנתן לבעל חוב ולכתובה, והא קיימא לן דמלוה ראויה היא ואין בעל חוב וכתובה נוטלין בראוי כבמוחזק [ראה בכורות נ"ב ע"א]. ואפשר לומ' דהני תנאי סברו לה כר' דאמר התם [בכורות שם עיין ב"ב קכ"ה ע"ב] דמלוה מוחזק'. והכי איתא התם דר' עקיבא הכי ס"ל. ומיהו לפי מה שפירשנו זה אינו קשה כלל דהא פריש' לעיל דלאו משום שעבוד קאמרי' אלא כל שלא זכו יורשים ממש ראוי לפרוע למי שנתחייב בו המת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו דלאו משום שעבוד הוא, שכך כתב גבי ינתנו לכושל שבהם אע"ג דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה, ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בו המת דהא לא קאמר אע"ג דמטלטלי דיתמי לבעל חוב ולכתובה לא משתעבדי [אף] כשהן ברשות אחרים לא משתעבדי, הילכך ליכא חלוק בין כתובה לבעל חוב כלל כנ"ל.
והא דאמרי' שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה לאו בשבועה תליא מילתא אלא משום דבעי' למי' דנכסי כל היכא דאיתנהו בחזקת היורשים איתנהו והכי איתה בירושלמי [בפירקין ה"ב] הגע עצמך שפטרים מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה.
גמ'. מאי כושל ר' [יוסי] בר חנינא אומר כושל שבראיה. פי' דהינו בעל חוב מאוחר או מלוה בעדים וכדכתי' במתני'. ור' יוחנן אמ' לכתובת אשה משום חנה. והרב אלפסי ז"ל פסק כר' יוסי בר חנינא דכושל שבראיה הינו בעל חוב. ואע"ג דקיימא לן כר' עקיבא דאמ' ינתן ליורשי'. יש אומ' דכתבה משום דנפקא מינה לענין גר דלית ליה יורשים [ינתן] לכושל שבראיה, דהינו בעל חוב ולא לכתובת אשה. וזה אינו נראה לי שכיון שאין לו יורשי' ומלוה או פקדון זה לא נשתעבד לבעל חוב וכדכתי' זכה הלה במה שבידו. אבל נ"ל שדעת הרב אלפסי ז"ל דהיכא דאיתנהו ברשות אחרים קיימא לן כר' טרפון דמשתעבדו לבעל חוב, מדשקלי ר' יוסי בר' חנינא ור' יוחנן אליביה. והיכא דליתנהו ברשות אחרים אע"ג דצבורין ברשות הרבים, קיימא לן כר' עקיבא דברשות יורשים קיימי ולא מהניא להו תפיסה דלאחר מיתה כלל וצ"ע. והנכון דהלכתא כר' עקיבא בתרוייהו כנ"ל.
<h2>דף פד:</h2>
ור' עקיבא תפיסה לא מהניא כלל [אמר רבא] אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים. אבל תפישה דלאחר מיתה לא מהניא כלל, דמטלטלי היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו והכי הלכתא. ומיהו לדידן השתא דתקינו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי לבעל חוב [משתעבדי], תפיסה דלאחר מיתה מהניא, ובעל חוב שקדם ותפס זכה שאין בעל חוב אחר מוציא מידו לחלוק עמו, שהרי זכה זה בתפיסתו והוה ליה כאלו גבה ומה שגבה במטלטלין גבה ואפילו הוא (מאות) [מעות], דאין דין קדימה במטלטלין אלא במשעבדן אגב קרקע.
ההוא בקרא דיתמי דתפסוה תורא מיניה, בעל חוב אמר מחיים תפיסה ליה ובקרא אמ' לאחר מיתה תפסיה אתו לקמיה דרב נחמן ואמר ליה לבקרא אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה, אפשר לומר דהיינו דבעי עדים דמסהדי ממש דלאחר מיתה תפסיה ולא סגי ליה בעדים דתפיסה בלחוד, אע"ג דלא ידע אי לאחר מיתה אי מחיים, משום דאפשר דלא אזיל ליה מגו בהכי דשמא תורא לא חזו ליה בידיה דבעל חוב, ואכתי מצי למי' מחיים תפיסנא ליה מגו דאי בעי אמ' החזרתיו, ולקוח נמי מגו דהחזרתי השתא. והא דלא אמר מגו דמצי למי' החזרתיו לך, חד מינייהו נקט, הילכך הוצרך לעדים דמסהדי ממש דלאחר מיתה תפסיה. אי נמי בראה עסקי' ולאו דוקא דמסהדי ממש לאחר מיתה, אלא משום דבעל חוב לא מפסיד אלא משום תפיסה דלאחר מיתה, קרי ליה לסהדי דמפקו ליה מיניה סהדי דלאחר מיתה, ובקרא לאו כעד אחד הוא שהרי הוא חייב לשלם ליתומים לפי דבריו שאומ' דלאחר מיתה תפסיה, הילכך מגו דיכול למימ' לקוח הוא בידי יכול נמי למימ' מחיים תפיסנא ליה, ונשבע היסת לבקרא דמחיים תפשיה ופטור. ואפילו תאמר דבקרא טוען דתפשיה מיניה בענין שהוא פטור, מ"מ לאו כעד אחד הוא שהרי צריך לישבע ליתומים דשומר שלהם הוא, וכיון שצריך לישבע אינו כעד אלא כבעל דבר אלא דאי טעין... (וכי) אין בעל חוב צריך לישבע כלל דאי משום יורשי' בשמא תבעי ליה ואין היסת על שמא דלא הוו בריא על פי בקרא. ומיהו לדעת הגאוני' ז"ל שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש שהוא שלו אלא דתפיס ליה כעין משכון דאינו נוטל אלא בשבועה דכל הנוטלין נשבעין, אפילו בעל חוב זה נשבע דמחיים תפשיה.
אמרי ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים את, ור' יוחנן [אמר] דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. מהכא שמעי' דאפילו בדשוייה שליח אמרינן דלא קנה כל שחב לאחרים, דהכא הא שוייה שליח. וזה קשה לרש"י ז"ל שפי' בפ"ק דמציעא [י' ע"א] דלא אמרו לא קנה אלא היכא דלא שוייה שליח. ובשם ר"ח ז"ל אמרו דדוקא שליח לא קנה, אבל אפוטרופוס קנה דידו כיד בעלים הוא.
<h2>דף פה.</h2>
רב פפא (אמר) מימלח מלוחי. רב הונא בריה דרב יהושע ממתח באשלא. מר [אמר] אנא קנינא לה כולה, ומר אמר אנא קנינה לה כולה. ואסיקנא הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים. כר' עקיבא דסבי' ליה דתפישה דלאחר מיתה לא מהניא כלל דמטלטלי לאחר מיתה היכא דאיתנהו ברשות יתמי איתנהו ולא משתעבדי לבעל חוב. ומיהו לדידן השתא בתר דתקינו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, אפילו תפישה דלאחר מיתה, ובעל חוב שקדם ותפש אפילו לאחר מיתה זכה (ו)אין בעל חוב אחר מוציא מידו לחלוק עמו שהרי זכה בתפישתו והוה ליה כאלו גבה, ומה שגבה במטלטלין גבה ואפילו הוא מאוחר דאין דין קדימ' במטלטלין, אלא במשעבדן אגב קרקע.
אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה [זוזי] בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה (דרבא) [דרבה] בר אבוה אזל פרעינהו, אמר להו הבו לי שטרא, אמרו ליה סיטראי נינהו. ואסיקנא דכיון דלא פרעינהו בסהדי דמהימני לומר דסיטראי נינהו מגו דיכלי למי' לא היו דברים מעולם. מיהא שמעי' דמי שפורע לחבירו סתם וחייב לו שני חיובין, אין הלוה יכול לומר מחמת חוב פלוני נתתי לך, אדרבה רשות ביד המלוה לומר מחמת חוב פלוני לקחתי. והינו דהכא דכיון דמהמני דמצד אחר היה חייב להם. בידם לומ' דבשביל אותו חוב לקחו ולא היה ביד אבימי ולא ביד שלוחו לומ' דעתי היה לפרוע על חוב זה שיש עליו שטר, שא"כ אפילו יהיה כדבריהם היה להם להחזיר לו את שטרו, אלא ביד המלוה הדבר תלוי וכדכתי'. ואפשר נמי לומר דאפילו אמר לו הלוה בשעת פרעון הילך מעות אלו בשביל חוב פלוני והוא שתק וקביל שיכול לומר אחר שיהיו בידו אין אני תופסם בשביל חוב זה אלא בשביל חוב אחר שאתה חייב לי, שהוא מאוחר ואינו בטוח כל כך, וזה ששתק היה פקח שלא נתכוון בשתיקתו להודות לו אלא לתפוס, ואחר שתפס בירר מה היה דעתו לתפוס.
ולענין שלומי שליח דבין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי בין אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא משלם, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ודוקא בדאדכר ליה שטרא דאז היה פושע כשלא פרעו בעדים, או כשלא קבל ממנו השטר, אבל אי לא אדכר ליה שטרא לאו פושע היה ופטור, דלא מצי אמר ליה היה לך למיהב ליה בסהדי דלא ראמי איניש אנפשיה לפרוע מלוה על פה בסהדי, ואיהו דלא אמר ליה בסהדי הב לי, הוא שפשע וכדאיתא בריש פ"ק דמציעא [ב' ע"ב] גבי חנוני על פנקסו דאמרי אדרבה את הוא דאפסדת אנפשך דלא אמרת(י) לי בסהדי הב להו. ובפרק האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"ב] גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו אסיקנא דהשתא דתקון היסת אין נאמנין ופטורין בשבועה, ולא מחייבינן להו משום דלא יהבי ליה בסהדי.
ומדאמרי' לענין שלומי שליח מאי. משמע דאפילו לא היה בדין שישלם שליח מצי למימר דסיטראי נינהו משם מגו דלא היו דברי' מעולם. ואיכא למידק והיכי מצו למימ' דלא היו דברים מעולם דהא איתיה לחמא שהוא כעד אחד ומחייבם שבועה, וכיון שמודים לדבריו אי אפשר להו לאישתבועי והוו להו כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, וכדאמרי' בנסכא דר' אבא [ב"ב ל"ד ע"א], דדכותה היא לגמרי, דהתם נמי איכא מגו דהא אי בעי אמ' לא חטפי, אלא טעמא דלא אמרי' מגו התם, משום דלא חציף אניש לאכחושי סהדא. והכא נמי אם אמרו לא היו דברים מעולם הוו מכחשי לסהדא. וי"ל דהאי עובדא בתר דתקון רבנן היסת דלא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו, הילכך לא משתבעי אפומיה דהאי, דהוה ליה כבעל דבר מפני שהוא נוגע בעדות ולאו כעד הוא ומהימני משום מגו. ומיהו הא לא סגיא למי שסובר דאין עד אחד קם לשבועה אלא בטענת בריא, הא לא קשיא כלל דאבימי לא היה טוען ברי שהוא לא היה יודע אם נתן להם אם לאו, אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל שהוא [סובר] דאפילו בטענת שמא קם לשבועה, ועקר דעד אחד כשנים, ומה שנים מחייבין ממון אפילו בטענת שמא, אף עד אחד כן מאי איכא למימר. ומיהו קושטא דמילתא דלא דמי כלל לההוא, דהתם טענתיהו אנסכא, אבל כאן אין טענתיהו אמנה אלא אפרעון, הילכך הוה ליה כעד אחד מעידה שהיא פרועה ונשבעין שבועת המשנה ונוטלין. ורבי' ז"ל כתב משמיה דגאונים ז"ל דאפילו שבועה ליכא, דכיון דשבועה זו לאו דאוריתא היא לא חייבו שבועה זו אלא בטענת בריא, אבל לא בטענת שמא, ואבימי לא היה טוען בריא דאיהו לא ידע. אבל מלישנא דגמרא משמע דאפילו בלא שבועה נאמנין, וכיון שכן איצטריכא לתירוצא דכתיבנא דהאי עובדא בתר דתקון רבנן שבועת היסת, אלא דלאו עד הוא כלל אלא בעל דבר וכדכתי'.
<h2>דף פו:</h2>
מתני'. המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה. האי דינא בכל אדם הוא שאם מושיבו חנוני או שממנה אותו אפוטרופיא על ביתו שמשביעו כל זמן שירצה. והכא לרבותא נקט אשתו דלא תימא דאין הדין כן באשתו, דכיון שיש לה להשבע בסוף לא תשבע אלא בסוף וכסברא דר' שמעון [לקמן פ"ז ע"ב] דאמר הכי דאינה נשבעת אלא בשעה שתובע כתובתה, אבל אינה תובעת כתובתה לא. ואמרי' בגמ' דאתא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו, ואסיקנא בגמ' דרבנן ור' אליעזר לכתחלה הוא דפליגי דר' אליעזר אפילו לכתחלה קאמ' שמשביעה על פילכה ועל עיסתה, ורבנן פליגי עליה ונראה דדוקא בלכתחלה הוא דפליגי, אבל על ידי גלגול מודו רבנן דמגלגל עלה על פילכה ועל עיסתה, דאע"ג דאמרי' בגמ' דאפילו על ידי גלגול אפשר דלא משבעה לה משום דאמרה ליה כיון דקא דיקת כולי האי לא מצינא דאידור בהדך, הינו מעיקרא כי קס"ד דעל ידי גלגול פליגי, אבל השתא דאסיקנא דלכתחילה פליגי נראה דעל ידי גלגול מודו רבנן. ולענין הלכתא איכא מאן דפסק דלא קימא לן כרבנן ולא כר' אליעזר אלא כר' שמעון דאמר דאינה נשבעת אלא בסוף. וכדאמ' רב פפא בגמ' דר' שמעון אתא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כת"ק דאמר שמשביעה כל זמן שירצה, דרב פפא לא סבר לה כר' שמעון אלא לפרושי למלתיה קאתי ואמ' דר' שמעון אתא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו, ואע"ג דר' שמעון מפיק מנייהו אנן כת"ק קימא לן דאמר שמשביעה כל זמן שירצה, ועל פילכה ועל עיסתה אינה משביעה אלא על ידי גלגול.
מתני'. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה. יש מי שכתב דמה שהוצרך לפטרה מנדר ומשבועה, הינו משום דדינא הוא שאם רוצה אדם שלא להשביע למי שנתחייב לו שבועה ורוצה שידור לו הדין עמו, הילכך אם פטרה מן השבועה אכתי יכול להדירה דאמר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל לא מן הנדר, ומהכא שמעי' לה. ואינו מחוור דודאי כיון שפטורה מן השבועה אין לו עליה כלום לא שבועה ולא נדר ואינו יכול להדירה, והכא נקט נדר משום דהא תנן בגיטין בפ' השולח [ל"ד ע"ב] דנמנעו מלהשביעה והיו מדירין אותה בב"ד ומשביעין אותה חוץ לב"ד. ואע"ג דאסיקנא התם לא ש(א)נו אלא אלמנה, אבל גרושה משביעין אותה, י"ל דאיהו כשפטרה פטרה בין שתבא לידי גירושין בין שתבא לידי אלמנות, ומשום אלמנות הוצרך לפטרה. וכן פרש"י ז"ל וכן עקר.
והא דקתני אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה. פרש"י ז"ל דאפילו לקוחות אם נתגרשה ומתה והם באים לתבוע כתובתה נשבעין שבועת היורשין דהינו שלא מצאו ושלא ידעו ששטר כתובתה פרוע. ויש אומ' דהינו דאיצטריך רש"י ז"ל לפרושה בשמתה, דאם לא מתה אין הלקוחות נפרעין מכתובה אלא א"כ היא נשבעת שלא נפרעה, דאיהו כשפטרה הינו דוקא לדידה כל זמן שבאה היא עצמה להפרע ממנו. ומסתברא דהאידנא ליתה אלא שיכולה לחזור ולמחול אי אמרה נפרעתי מהימנא דיש בלשון הזה לשון מחילה וכדמוכח בפ"ק דמציעא [י"ט ע"ב] וכיון דאי אמרה נפרעתי מהימנא נשבעת, ואי לא לא גבי לוקח. וכן במוכר דעלמא כל שהוא קיים הוא נשבע, ואי לא לא גבי לוקח לחוביה, אבל במכנסת שטר חוב לבעלה (אבל) [וכל] מקום שאין המוחל יכול למחול אינה נשבעת. והמוכר ג"כ אינו נשבע דאמאי ישבע דאפילו כי מודה שנפרע לא מהימן, אלא ודאי הרי הוא כמי שמת מוכר ונשבע לוקח שבועה כעין של יורשים וגובה חובו. ומיהו הא לא מסתבר דודאי כיון שפטרה דבר ברור הוא דלעולם היא אינה נשבעת ומשום כך לא היה צריך רש"י ז"ל לפרושה בשמתה, ואדרבה נ"ל דהינו דהוצרך הרב ז"ל לפרשה בשמתה, דאי לא מתה אינהו שקלי בלא שבועה כלל, דכל זמן שהיא קיימת הרי היא כאלו היא עצמה באה לגבות דמה לי היא או שלוחה, הלוקח זה הרי הוא כשלוחה, וכיון שפטרה אף שליח (דידיה) [דידה] פטור, אבל כשמתה היא אזל לה פטור דידה דאיהו לא פטרה אלא בעודה קיימת, אבל הבאים ברשותה אחר מיתתה לא פטר. וזה נמי לא מסתבר, אלא העקר דאפילו בחייה שקלי לקוחות בשבועה דאיהו לא פטר אלא לדידה, אבל לא לבאים מכחה לא בחייה ולא במיתתה ונשבעין שבועת לוקח ומשלם וכן דעת רבינו נ"ר.
והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך, אינו יכול להשב[י]ע לא אותה ולא יורשיה(ם) אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה. מקשי' התם בשבועות [מ"ח ע"א] למאן דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שמת הבעל כבר נתחייבה היא שבועה ליורשין והאיך מורישה ליורשה, אדרבה הוה לן למי' דהפסידה כתובתה. ומוקמינן לה בשמתה היא בחייו לאחר שגרשה, דהוה לה מת מלוה בחיי לוה שקנו בני מלוה בשבועת היורשין.
ה"ג הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא עשאה אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה, ואם עשאה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה כך היא הגרסא בנוסחי דוקאני, לא עשאה ועשאה. ופרושה עשאה הבעל. והכי מוכח הגמ' [להלן פ"ח ע"ב] דבעי לאוקומי הא כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול דסברי דאפוטרופוסא שמינה אבי יתומים ישבע, ור' שמעון כאבא שאול. אלמא דהכא נמי כשמינה הבעל אפוטרופיא עסקי'. ופרש"י ז"ל [שם ד"ה אלא] דאו שפטרה הבעל משבועה קאי. והכי תניא בהדיא בתוספתא [פ"ט ה"ה] דאהך שפטרה קאי (וכר') כלומר ולא קאי ארישא היכא שלא פטרה כלל וכמו שפרשו מקצת המפרשי' ז"ל, ואמרו דטעמא דמילתא משום דכיון שלא תבעה הבעל פטורה כאריס ושותף, שאינו יכול להשביען, וכן בן הבית, וכן האשה. שזה אינו, ובתוספתא מפרש כדברי רש"י ז"ל. ואני עתיד לכתבה בסמוך בס"ד. ונראה נמי דאסוף קאי דהינו היכא שפטרה בין ממנו בין מיורשיו, ואהא הוא דקאמרי שאין היורשין משביעין אותה לעולם, כיון שפטרה מהם אלא על העתיד, דעל העתיד אע"פ שעשאה הבעל אפוטרופיא כיון שהנכסים הם של יתומים בהא לא מהני פטורה דידה, אבל במה שעש[ת]ה בחייו מהני אפילו לגבי יתומים, כיון שפטרה בפי' בין ממנו בין מיורשיו, אבל היכא שלא פטרה אלא ממנו שלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה, אבל יורשיו משביעין אותה אפילו במה שעשתה בחיי הבעל. ומיהו בירוש' [בפרקין ה"ה] פליגי אמוראי בפירושה ר' יוסי ור' יונה, דר' יונה מפרש לה אסופא כפשטה דמתני' וכדפריש'. ור' יוסי קאמר דארישא קאי דהיינו אכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך שלא פטרה אלא ממנו, דר' יוסי סבר דאפילו היכא שלא אמ' לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין משביעין אותה במה שעשתה בחיי בעלה, דאיהו סבר דבכלל לישנא שאין לי עליך יש פטור אפילו גבי יורשי' במה שעשתה בחייו, וסבר נמי דהיכא שפטרה בהדיא בין ממנו בין מיורשיו דאין היורשין משביעין אותה אפילו על העתיד, ובלבד שמינה אותה הבעל אפוטרופיא, אבל אם מנוה אינהו בהא לכולי עלמא לא מהני פטורא דאבוהון, ומ"ה הוצרך לפרושי ארישא ולומר דכי קתני בהאי סופא באין היורשין משביעי' אותה אלא על העתיד, היינו כשלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך, דאי אמר להם בין ממני בין מיורשי אפילו על העתיד אין משביעין אותה, ולא הוה אמר בהא דיורשין משביעין אותה על העתיד, אלא כי קתני משביעין אותה על העתיד ואין משביעין אותה על שעבר דהינו במה שעשתה בחייו, כשלא אמ' לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך, דאפילו בהא אין היורשים משביעין אותה במה שעשתה בחייו וכדפרישית. ולפום הא דקתני לעיל הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה לאו במה שעשתה בחיי הבעל קאמר, אלא במה שתעשה לאחר מיתתו, והאי סופא פירושא דרישא הוא.
והכי אשכחן התם פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי בפירושה דהא מתני' בירוש' [בפרקין ה"ה] דגרסי' התם גבי מתני' דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי עליך, דקתני שאין היורשין משביעין אותה, ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתלטה בהן בחיי הבעל, אלא אפילו נכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה. וגרסי' תו התם אסופא הלכה מקבר בעלה וכו', א"ר יונה והוא שעשתה אפוטרופיא בחיי בעלה, אבל עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה, דהא מתניתא ואם נעשית אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר, אי זהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה. ונראה שכך פירושו דר' יונה סבר דהלכה מקבר בעלה לבית אביה אסופא קאי, דהיינו אהך שפטרה הבעל מן היורשין, דס"ל לר' יונה דפטורא דידה לא מהני אע"פ שפטרה הבעל מן היורשין, אלא במה שתעשה לאחר מיתתו היורשין משביעין אותה, ואע"פ שפטרה מהם דפטורא דידיה לא מהני במה שתעשה לאחר מיתה, כיון שכבר זכו יורשין בנכסים, והינו דקאמר דהינו מתני' דקתני על נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי שפטרה בהדיא מהם, הלכה מקבר בעלה לבית אביה משביעין אותה לעתיד לבא, דהינו על אפוטרופיא דלאחר מיתה, ומאי אין משביעין אותה לשעבר, הינו בין מיתה לקבורה. ותקנה הוא שתקנו כדי שתתעסק בקבורתו (ולא תנו חנן). והוצרך לפרשה כן משום דליכא לפרש שאין היורשים משביעין אותה במה שעשתה בחייו, דהא תני ולא עשאה אפוטרופיא אין היורשין משביעי' אותה, כלומ' שאם לא נעשית אפוטרופיא לאחר מיתתו אין היורשין משביעי' אותה על אפוטרופיא שנעשית בחייו, וכיון שכן מאי דהדר תני שאין משביעין אותה לשעבר, הינו לומר שאין משביעין אותה במה שנעשית בין מיתה לקבורה. ר' יוסי פליג עליה ואמ' דאפילו (עשתה) [עשאה] אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין יכולין להשביעה, משום דסבר דהיכא דאמר לה בין ממני בין מיורשי פטורא דידה מהני אפי' במה שתעשה לאחר מיתתו. ופרכי' עליה דר' יוסי והתנן עשת אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא, משום דהוה ס"ד דאסופא שפטרה בפי' מן היורשין קאי, דפשטה דמתני' הכי משמע. ומפרקי' פתר לה על ראשה, כלומר הך דקתני דמשביעין אותה על העתיד קאי ארישא, אנדר ושבועה אין לי עליך שלא פטרה אלא ממנו, ואהא הוא דקאמ' דמשביעין אותה על העתיד, אבל אין משביעין אותה על מה שעשתה בחיי בעלה. וה"ה דאין משביעין אותה בין מיתה לקבורה, והינו דהדר תני דאין משביעין אותה על שעבר, אע"ג דתנא מעיקרא דאין היורשין משביעין אותה. אי נמי אתא למימ' דאין היורשין משביעין אותה במה שעשה בחייו אפי' על ידי גלגול, וכי אמ' ר' יוסי דאפילו עשת אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה, קאי אנדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך, שפטרה בהדיא מן היורשין. ונראה דלא אמרה ר' יוסי אלא בשנמשך אפוטרופסותא לאחר מיתת בעלה, או שעשאה הוא אפוטרופיא, אבל היכא שמנו אותה יורשין אפוטרופיא משביעין אותה, דפטורא דידיה לא מהני למה שהם עושי' מדעתם וכדכתי' לעיל. אע"ג דבפוגמת מהני אע"פ שפוגמת כתובתה לאחר מיתה למאן דאמ' בגמ' [פ"ז ע"א] (כל) [על] הפוגמת כתובתה, משום דלא דמייאן אהדדי. והדר פרכי' התם ואין על רישא דהדא ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין לא סוף דבר בנכסים שנשתלטה בהן בחיי בעלה, אלא אפילו בנכסים שנשתלטה בהן אחר מיתת בעלה אין היורשין יכולין להשביעה. ואין על רישא, כלומ' דר' יוסי מוקי לה למתני' ארישא, ודר' יוסי אמציעתא, ובהא הוא דפליגי ר' יוסי ור' יונה, א"כ לר' יונה מתני' אמציעתא דהיינו אנדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך, ובהא דקאמ' דמשביעין אותה לעתיד לבא, והא ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרי' דהיכא שפטרה מיורשיו אין היורשין יכולין להשביעה אפילו בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת בעלה, והיכי אמ' ר' יונה הכא אם עשת אפוטרופיא לאחר מיתת הבעל דהיורשין משביעין אותה. ומפרקי' פתר לה משע' מיתה ועד שעת קבורה. כלומ' כי מודה ר' יונה לר' יוסי דאין היורשין משביעין אותה, בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת בעלה, הינו דוקא במה שנשתלטה בין מיתה לקבורה, אבל במה שנשתלטה אחר כך לא, אע"פ שפטרה בפי' מן היורשים, משום דסבר דפטורא דידה לא מהני במה שתעשה אחר שזכו יורשים בנכסים, ובין מיתה לקבורה תקנה הוא שתקנו כדי שלא תהא מניחתו ולא תתעסק בקבורתו וכדכתי' לעיל. אשתכח השתא לדברי ר' יונה דהיכא שלא פטרה אלא ממנו בלחוד, היורשין משביעין אותה אפילו על מה שעשתה בחייו, והיכא שפטרה ממנו ומיורשיו אין היורשין משביעין אותה במה שעשתה בחייו. וה"ה במה שתעשה בין מיתה לקבורה, אבל במה שתעשה אחר כך היורשין משביעין אע"פ שהוא עשאה אפוטרופיא, ולדברי ר' יוסי היכא שלא פטרה אלא ממנו, לא הוא ולא יורשין אין משביעין אותה במה שעשתה בחייו. וכי פטר לה ממנו ומיורשיו אין היורשין יכולין להשביעה אפילו במה שתעשה אחר מיתתו. וה"ה היכא דאמ' לה בלא נדר ונקי נדר. וכדאמרי' בגמ' [להלן פ"ז ע"א] דבלא נדר ונקי נדר הרי הוא כפוטרה בהדיא בין ממנו בין מיורשיו. והוא שנעשית אפוטרופיא מעצמה או שמינה הבעל, אבל אם מנוה הם בהא לכולי עלמ' היורשין משביעין אותה.
ובתוספתא [פ"ט ה"ה] מפורש כדברי ר' יוסי. דגרסי' התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ע"כ. הנה שם מפורש דאע"פ שלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך שלא פטרה אלא ממנו, שאין היורשין משביעין אותה במה שנשתמשה בחיי בעלה כדברי ר' יוסי, אלא שצריך לדקדק בסופא דקתני שאם הלכה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה אפילו בנכסים שנשתלטה בהן בחיי בעלה, ואמאי משביעין אותה ומה לי הלכה לבית אביה או חזרה לבית חמיה. ואיכא למי' דחזרה לבית חמיה ונעשית אפוטרופיא קאמ' ומשביעין אותה על ידי גלגול אותה שבועה שיש להם לעשות כל שנעשית אפוטרופיא אחר כך, אבל כשהלכה לבית אביה דלית להו חיוב שבועה עלה, אין משביעין אותה על מה שעשת בחייו שבועה בפני עצמה, וחיוב שבועה לית להו עלה דמגלגלי לה. ושמעי' מהאי תוספתא שהפוטר את חבירו משבועה שיכול לגלגל עליה אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, ולא כן דעת הגאונים ז"ל שהם אמרו שהפוטר את חבירו משבועה אע"פ שנתחייב לו שבועה ממקום אחר אינו מגלגל עליה, וכן עקר. ומתני' נמי דיקא הכי דקתני אין משביעין אותה לשעבר, כלומ' שאין משביעין אותה לשעבר אפילו על ידי גלגול, דאי שבועה בפני עצמה הא תנא ליה אין היורשין משביעין אותה. וא"ת דאין משביעין אותה לשעבר אתא דאפילו בין מיתה לקבורה לא משבעי' לה, הא תינח למאן דאמ' לא משביעין לה, אלא למאן דאמ' בגמ' משבעי' לה מאי איכא למימ', על כרחין לגלגול אתא לומר דאפילו על ידי גלגול לא משבעי' לה על מה שעשת בחיי בעלה. (ומפלוגתא) [ובפלוגתא] דר' יונה ודר' יוסי כתב רבינו נ"ר דקיימ' לן כר' יונה דפשטה דמתני' כר' יונה אזלא, דמשמע ליה דקאי אסופא, והכי סבי' להו בירושלמי דמקשי מינה לר' יוסי, ור' יוסי הוצרך לאוקומה ארישא, אלמא דפשטה דמתני' לאו הכי משמע, וכיון דבגמ' דילן לא פרישו דארישא (קאמ') קימ' נראה דס"ל דאסיפא קימא וכר' יונה דפשטה הכי משמע, ואע"ג דבתוספתא מפורש כדברי ר' יוסי, אנן כגמ' דילן נקטינן דדיקא הכי וכדכתי'. ועוד דההוא תוספתא משבשתא היא, וסופא ודאי דלא כגמ' דילן אזלא, הילכך לא ילפי' מינה. ועוד דאי לאו משבשתא היא הוו מקשו מינה בירוש' לר' יונה, הילכך כר' יונה קימא לן, ואע"פ שפטרה ליורשיו משביעין אותה על מה שתעשה אחר מיתתו דפטורה דידיה לא מהני בהכי, וכן נראה מלשון רש"י זֹ"ל. ואיכא למידק אליבא דר' יוסי דאמר דכי פטר לה מיורשיו פטורה לאחר מיתת בעלה, הא דקתני אין לי ולא ליורשי, לא איצטריך למיתני ולא ליורשי אלא משום מה שתעשה אחר מיתה, וא"כ מאי האי דקתני שאין משביעין לא יורשיה ולא הבאים ברשותה למאן דמתני שבועת אפוטרופיא אטו יורשיה ובאין ברשותה נעשין אפוטרופין אחר מיתתה, בשלומ' לר' יונה לא קשיא דר' יונה לא משמע ליה פטורא דמתני' אלא במה שתעשה בחייו, ואהא הוא דקאמ' דאין משביעין ליורשיה, או ללקוחות כשבאין לגבות כתובתה שלא ידעו שלקחה משלהם כלום כשנעשי' אפוטרופס' בחייו, אבל לר' יוסי דמשמע ליה פטורא דמתני' אפילו אחר מיתתו וכו' קתני דאין יורשיו משביעין אותה ולא יורשיה לא הוצרך אלא משום מה שתתעסק בנכסים אחר מיתתו ה[א]יך שייך פטור ליורשיה ולבאים מכחה אטו נעשין (ו)אינהו אפוטרופין אחר מיתתה. ואיכא דפריש לה כגון שמינה אותה אפוטרופי' לפקח על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע ואמ' לה בפירוש לה וליורשיה ולבאין ברשותה דודאי נעשו אפוטרופין (אחת) [אחר] מיתתה. ואם פטרן מיורשין אין משביעין אותן. וכן פרשו בירוש' [בפירקין ה"ו] והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופין, והדין דין אמת הוא. אבל אין צורך להכי דהכא נמי פטר את היורשין ואת הבאין ברשותה דכשיבא לגבות כתובתה שלא ישביעם על מה שנתעסקה בנכסים אחר מיתת הבעל, אבל הם אינן נעשין אפוטרופין אחריה לעולם דלדידה הוא דמני אפוטרופיא דמהימנא גביה, אבל אינהו לא מהימני ליה, ומיהו אם פסק לה שכר למחצה לשליש ולרביע ואמר לה בפי' לה וליורשיה בכי הא ודאי נעשין אפוטרופא דהא הימנינהו.
גמ'. שבועה מאי עבידתה. פי' כשפטרה ממנו לחוד ומאי שבועה אית ליה עליה דאיצטריך לפטרה מינה דהא הבאה ליפרע ממנו אין לו עליה שבועה.
<h2>דף פז.</h2>
ופריש רב יהודה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה. פי' ודוקא על אפוטרופיא דאיהו גרים לה, אבל לא על הפוגמת דאיהי גרמה לנפשה. וה"מ פוגמת דאיהי גרמה לנפשה, אבל מכל שבועה דלא גרמה איהי לנפשה פטרה כגון היכא דאמר לה ממני ומיורשי דמדינא אינה נפרעת מיורשיו אלא בשבועה, אם פטרה מיורשיו אינה נשבעת, דרב יהודה לא פליג אלא על הפוגמת דאיהי גרמה לנפשה וכדפריש'.
ורבה בר אבוה אמר על הפוגמת פי' אף על הפוגמת. וה"ה לאפוטרופיא. וכ"ש הוא השתא על הפוגמת דטענתו בריאה (על) [לא] משבע לה, כ"ש על אפוטרופיא דטענתו שמא, וכן פרש"י ז"ל. ותדע לך דהא אנן על אפוטרופיא הוא דקיימינן. וכן מפורש בתוספת' דכתי' לעיל דמאפוטרופא פטרה, וכתב הראב"ד ז"ל דפטורה לפוגמת ולאפוטרופיא הוא דמהני, אבל לא לעד אחד מעידה שהיא פרועה כיון דאיכא עד אחד דמסייע לה דנהי דטפי מנפשיה הימנה, טפי מעדים לא הימנה ואפילו מעד אחד.
בשלמא למאן דאמר על הפוגמת דמסקא אדעתיה וכו' וכיון דמסקא דעתא להא מסקא דעתא לאפוטרופיא, אלא אי אמרת על אפוטרופיא בלחוד ולא אפוגמת מי הוה ידעה דמותיב לה אפוטרופיא וכו'. וא"ת ומאי קושיא דילמא בכותב לה בשעה שמושיבה חנונית או שממנה אותה אפוטרופיא. ואי' למי' דמשמע ליה כולה מתני' בכותב לה ועודה ארוסה כרישא דפרקין [פ"ג ע"א] דאוקימנא הכי.
אמר ליה אתון אהא מתניתו לה. דהינו ארישא וסבריתו דרב יהודה ורב נחמן פליגי, אנן להא דרב יהודה אסופא מתנינן לה ופליג עם רב מתנא, אבל ברישא כלהו מודו דעל הפוגמת וכ"ש על אפוטרופיא וכדפריש' לעיל.
שעבר מאי עבידתיה פי' עד מתי קרוי לשעבר דאין משביעין אותה עליו, רב יהודה אמ' על מה שנעשית בחיי בעלה בלחוד דבהא הוא דמהני פטורא דידיה, אבל בין מיתה לקבורה משבעי' לה. ורב מתנא אמ' אפילו בין מיתה לקבורה לא משבעינן. ולאו משום דפטורא דידיה משמע עד שעת קבורה, דפטורא דידיה ודאי לא מהני אלא עד שעת מיתה שהנכסים שהם שלו אבל במה שתעשה אחר כך לא, אלא שתקנה הוא כדי שלא תהא מניחתו. והינו דאיצטריך להא דנהרדעי לומ' דכי היכי דאמרי נהרדעי דלכרגא ולמזוני ולקבורה (לא) מזבי' בלא אכרזתא. ותקנה הוא שתקנו, הכא נמי תקנה הוא שתקנו שלא ישביעו אותה במה שתעשה בין מיתה לקבורה כדי שתתעסק בקבורתו.
אבא שאול אומר בין בלא נדר בין נקי נדר בין מנכסי בין מנכסיו אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. פי' ודוקא הני, אבל נדר ושבועה אין לי עליך אפילו אבא שאול מודה דמדינא איהו הוא דאינו יכול להשביעה, אבל יורשיו משביעין אותה דהוה ליה כאלו פטרה בפי' בין ממנו בין מיורשיו, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים. כלומ' אע"פ (שאין) [שמן] הדין היה שלא תשבע לא אפוגמת ולא על אפוטרופיא, מה הועיל לה שהרי על כל פנים לבסוף יש לה להשבע שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא (תפרע) [יפרע] אלא בשבועה. ואין כח בידו לעקור תקנה זו, ואע"ג דתנאי שבממון הוא, חכמים עשו חזוק לדבריהם במקום זה שלא לעקור תקנתן. וקיימא לן בהא כאבא שאול דאמר דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים ואפילו אמ' בפי' בין ממני בין מיורשי, דהא בלא נדר ונקי נדר כאלו פטרה בפי' בין ממנו בין מיורשיו דמי, דהא דקתני דמדינא בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה ואפ"ה אמרינן דאינה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דכי אמרינן דאינה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה, ה"מ היכא דכתב לה בלא נדר אי נמי נקי נדר, אבל כתב לה בין ממני בין מיורשי מהני לה ואינה נשבעת ליתומים כסתמא דמתני' דקתני אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו, ומכלל דבריו נראה דאיהו מפרש להא דאבא שאול הכי בין בלא נדר בין נקי נדר בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה מדינא לא על אפוטרופיא ולא על פוגמת שטר, אבל מה אעשה לומר דכיון דתקינו רבנן דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מסתמא זה לא נתכון לעקור תקנת חכמים, אלא א"כ פי' בהדיא, אבל בשפי' בהדיא ואמ' בין ממני בין מיורשי מהני כסתמא דמתני'. ואינו מחוור חדא דבלא נדר ונקי נדר משמע פטורה בין ממנו בין מיורשיו. ועוד קשיא ליה דלקמן [פ"ח ע"ב] משמע דאבא שאול אפילו בשפטרה בפי' בין ממנו בין מיורשיו קאמ' דאינה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה, דהא אביי הוא דאמר לקמן דר' שמעון דאמ' כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, קאי אהא דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ולא על יורשיך, ואמרי' דר' שמעון כאבא שאול. אלמא דאבא שאול אפילו בדאמר בפי' מיורשי פליג, דאע"ג דפירכא דרב פפא לאו משום הא הוא דפרכה, אלא משום דקשיא ליה אינה תובעת כתובתה מאי אי' למי'. ותרצה דאתא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו, אבל ודאי אכתי איצטריך ליה לרב פפא אוקמתא דאביי כל זמן שתובעת כתובתה דאי לא קשיא ליה כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה מיבעי ליה, אלא ודאי משמע דאבא שאול אפילו בדאמר בפי' מיורשי פליג ואמר דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים. וקיימא לן כותיה דהא איפסקא הילכתא בהדיא כותיה, ודלא כמתני' דאמ' דנאמנות מועיל לגבי יתומים, וכיון דקיימא לן כאבא שאול דאמר דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים, ה"ה נמי דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות, דהא קיימא לן דהבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה. והרב אלפסי ז"ל מודה דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות. והביא ראיה לזה כמו שכתוב בהלכות, ואע"פ שאין ראיותיו מכריעות לזה, הדין דין אמת הוא. וכי היכי דלא מהני נאמנות לגבי יורשין, הכי נמי לא מהני נאמנות לגבי לקוחות.
והשתא דאתית להכי וקיימא לן כרב ושמואל דאמרי דאין אדם מוריש שבועה לבניו, שטר שיש בו נאמנות ומת לוה ואחר מת מלוה קודם שנשבע הפסידו בני מלוה. אבל הרב בעל המאור כתב בשם חכמי נרבונה דכיון דקימא לן בההיא דיינא דעבד כר' אלעזר עבד כרב ושמואל עבד, בשטר שיש בו נאמנות כיון דמדינא מהני אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתן בתנאי, אם באו לגבות יתומים מן היתומים דיני' להו דלכתחלה כר' אלעזר ולא מקילין בה תרי קולי, קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל. ואנן לא סבי' לן הכי, אלא כיון דקיימ' לן כאבא שאול וקיימא לן בההיא כרב ושמואל, ולכתחילה לא עבדי' אלא כרב ושמואל, ואלמנה שמתה ולא נשבעה אבדו יורשיה כתובתה. וכן דעת רבי' נ"ר. נראה ג"כ דחכמי נרבונה ז"ל לא אמרו זה להלכה אלא תקנה הוא שתקנו ולמקומם תקנו, ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו מפי רבי' נ"ר.
<h2>דף פז:</h2>
הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. ואסיקנא דשבועה דרבנן היא משום דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דתידוק.
איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו. פי' שאומרת לו קבלתי מנה מכתובתי בפני עדים, ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נפרעת אלא בשבועה.
איבעיא להו פוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה מהו. פי' שמדקדת בחשבונה הרב ומצרפת לחשבונה אפילו פחות משוה פרוטה. וכן פרש"י ז"ל. אבל אין לפרש שפוגמת כתובתה לומ' שנפרעה מכתובתה פחות משוה פרוטה דפגימה זו לא חשיבא פגימה דכל פחות משוה פרוטה לא כלום הוא וסלקא בתיקו.
איבעיא להו פוחתת כתובתה מהו. ואע"ג דאמרי' דטעמא דפוגמת משום דאמרי' דפרע דייק דמפרע לא דייק, והכא ליתיה לההוא טעמא, נ"ל דהיינו דמיבעיא להו משום דאיכא למימר דאיערומי קא מיערמא, וה"ק מי אמרי' היינו פוגמת לומ' דכל עקר אינה פוחתת אלא משום דקא מיערמא, או דילמ' לא חיישי' להכי, וכיון שכן לא דמי פוגמת לפוחתת, דפוגמת מודיא במקצת ובהא הוא דאיכא למימר דמיפרע לא דייק, אבל בפוחתת דלא מודיא בפרעון לא, ואסיקנא דפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה. במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא.
<h2>דף צ.</h2>
מי שהיה נשוי [שתי נשים ומת כו'] יורשי ראשונה קודמי' ליורשי שניה. פי' ואליבא דרב ושמואל דאמרי' בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א] מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. הכא מיירי בשנשבעה ומתה. אי נמי בגרושה ומתה דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. והכי מוקמי' לה למתני' דהכא התם.
גמ'. מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה. ואע"ג דקתני סופא שניה ויורשיה קודמי' ליורשי ראשונה, והתם ודאי אי קדמי בני הראשונה ותפסו מפקי' מנייהו. איכא למימ' דאידי דקתני רישא קודמת תנא סופא דלישנא [קודמין], אבל לאו למימ' דאי קדמי בני הראשונה ותפסו לא מפקינן מנייהו.
ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמאן דאמ' מה שגבה גבה משו' דקסבר שעבודא לאו דאוריתא, ובדין הוא דבין מלוה בשטר בין מלוה על פה דלא תטרוף ממשעבדי, אלא מבני חרי בלחוד הוא שגובה משום פריעת בעל חוב מצוה, וכופין אותו לקיים מצות עשה, ולא אמרו דמלוה בשטר גובה מן הלקוחות אלא כדי שלא ינעל דלת בפני לווין, שא"ת אינו גובה אף הוא לוה ומוכר כדי שלא יטרוף ממנו כלום. והאי טעמא גבי לקוחות בלבד הוא דאיתיה, אבל גבי בעל חוב לא, דכיון דתרוייהו בעלי חוב נינהו ליכא משום נעילת דלת ואוקמוה אדינא משום דעד שאתה נועל דלת בפני זה אתה פותח בפני אחר. ועוד דהאי מלתא לא שכיחא היא דבעל חוב לאו אדעתא דאם קדם ותפס שיהא שלו הוא מלוה מתחלה, ואם בא לב"ד שיפסיד, הילכך גבי בעלי חוב אוקמוה אדינא ואמרו דמה שגבה גבה, ומאן דאמ' לא גבה אפש' נמי דס"ל שעבודא לאו דאוריתא, אלא דקסבר דלאו פלוג רבנן במשועבדים בין לקוחות לבעלי חוב. אי נמי קסבר דשעבודא דאוריתא ואנן קיימא לן כמאן דאמ' מה שגבה לא גבה. וכן פסק רבי' אלפסי, ור"ח ז"ל, ורבי' האיי גאון ז"ל. וראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן [צ"ד ע"א] גבי הרביעית נוטלת שלא בשבועה רב נחמן אמ' דכולי עלמא מה שגבה לא גבה, ושמואל נמי דמוקי פלוגתייהו בהכי הא אמ' דרבנן הוא דסברי דמה שגבה לא גבה, ויחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דרב נחמן ושמואל אית להו דמה שגבה לא גבה, אנן קיימא לן כותייהו. ועוד דהא קיימא לן דשעבודא דאוריתא, וכיון דשעבודא דאוריתא דינא הוא דמה שגבה לא גבה. ויש מביאין לזה ראיה ממתני' [צ"ה ע"א] דמי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה. אלמא דבעל חוב מאוח' שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. וההיא לאו ראיה היא דאם איתא לא הוה שתיק גמ' מינה, והוה לן למימ' עלה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, והוה לן לאקשיי מינה למאן דאמ' מה שגבה גבה, אלא התם טעמא משום דליכא קדימה דגובייאנה דכיון דשניהם באות כאחת לב"ד כשהשניה מוציאה הנכסים מיד הלוקח יד הראשונה עמה בשדה קודם שהספיקו הנכסים לבא ברשות שניה, דכל שנתרוקן זכות הלוקח זכה ראשונה בנכסים. וכן כתב עלה הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא ראיה מיניה [ד]הכי הלכתא דמה שגבה לא גבה וכדכתי'. והא דאמרי' במס' ערכין בריש פרק אין (מעריכין) [נערכין (ז' ע"ב)] אמר רב אדא בר אהבה היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי ונתן ארבע בשניה ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן, מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. איכא למי' דהתם הוא בהקדש שאין הקדש מוציא מידי הקדש, ובעל חוב דקאמ' לאו דוקא. אי נמי דהתם הוא במטלטלין כפשטה, ואין דין קדימה במטלטלין, הילכך בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. אי נמי התם הוא דתרוייהו מלוה על פה נינהו, דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ומלוה על פה כיון שאינה טורפת מן הלקוחות לית בה דין קדימה הרמב"ן ז"ל. ולקמן נאריך בדין זה בס"ד.
איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה, מכלל דאם קדמה שניה ותפסה מפקינן מינה, דאי לא בהדיא הוה ליה למתני אם קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה, ולא הוה ליה לתנא למתנייה בדיוקא ואי תנא הכא בהכי סגי ליה דממילא ידענא דראשונה קודמת לשניה. ועוד דהא לא איצטריך לן דדבר ברור הוא, אלא ודאי מדלא תנא הכי שמעינן דאם קדמה שניה ותפסה מפקינן מינה, ומאי קודמת לגמרי קתני. ודחי' לעולם מה שגבה גבה ואידי דבעי למיתנא סופא שניה ויורשיה קודמין, דהתם לא הוה יכול למיתני אם קדמו בני ראשונה ותפסו אין מוציאין מידם, דהתם ודאי מוציאין מידם, תנא נמי ברישא הראשונה קודמת לשניה.
<h2>דף צ:</h2>
מיקדם הוא דקדמי. כלומ' היכא דליכא אלא כדי כתובתו דבהכי עסקי' מדקתני רישא ראשונה קודמת לשניה (והא) [ואי] איכא כדי שתי כתובות מאי נפקא מינה, אלא ודאי בדליכא אלא כדי כתובה עסקי', ובכי הא הוא דאמרי' דשניה ויורשיה קודמין, הא איכא כדי שתי כתובות בני (שניה) ראשונה שקלי.
וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה. מדלא קתני אם יש שם מותר דינר. פי' דכיון דאיכא למידק ממתני' דהיכא דאיכא שקלי, אם איתא דאין כתובה נעשית מותר לחבירתה, הוה ליה למתני בהדיא והוא שיש שם מותר דינר, ומשבקיה סתמא, ודאי שמעי' דכתובה נעשית מותר לחברתה.
וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי, דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתו בני ראשונה וניטרפינהו לבני שניה. כתב הרמב"ן ז"ל דמהכא שמעי' דכל שאינו טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים המשועבדים למלוה בשטר. והינו טעמא הכא דלא טרפא כתובת בנין דכרין לכתובת בני שניה, דאי לא אמאי לא טריף מינה דהא כתובת בנין דכרין מוקדמת היא לזו, וכי תימא משום דכירוש' שוינה רבנן, הינו כירושה דלא טרפא ממשעבדי, אבל ודאי לאו ירושה היא אלא מלוה היא דלא מצינו זה נוטל בירושה יותר מזה, אלא בכור בלבד, הילכך מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפילו בנכסים בני חורין מלוה בשטר קודמת וגובה הכל, דאין למלוה על פה דין קדימת כלל כיון שאינה טורפת מן הלקוחות. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. והכי מוכח לקמן בריש פר' אלמנה ניזונת [צ"ו ע"ב] בגמ' דילן, ובירושלמי [פי"א ה"ג], ושם יתבאר בס"ד. וה"מ במקרקעי אבל אם באו לגבות מן המטלטלין אפי' מלוה בשטר מוקדמת ומלוה על פה מאוחרת אם באו לטרוף כאחד חולקין דאין דין קדימה במטלטלין, ואם באה מלוה על פה וגבת מה שגבת גבת דכל שאין בה דין קדימה מה שגבה גבה.
לעולם אימא לך אחת במותו ואחת בחייו אין בהן כתובת בנין דכרין. ומאי קודמין לנחלה. פי' ובהא מידחיא לה נמי מאי דקא מוכח מינה דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דהכא טעמא משום דלית להו כתובת בנין דכרין, [אבל] היכא דאית להו ליכא למוכח מהכא דלא טרפא ממשעבדי.
באין בניה של זו ונוטלין כתובת אמן. קס"ד השתא דבניה של שניה דסליק מינה קאמר.
<h2>דף צא.</h2>
מר סבר מקרקעי אין מטלטלי לא. ומר סבר דהינו ר' שמעון דאפילו מטלטלי. והשתא ודאי הוה מצי לאקשויי ליה אם יש שם דינר, כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה וכדמקשי בסמוך, אלא דעדיפא מינה אקשי לה.
אי הכי ר' שמעון אומ' אם יש שם מותר דינר, כיון שהיה שם מותר דינר מיבעי ליה, אלא הכא בפחות מדינר קא מיפלגי. ואיכא למידק ומאי קא משני ליה דהשתא נמי כיון שהיה שם מיבעי ליה. ואי' למי' דהאי מתרץ ס"ל דמפכי' לפי' דמתני' ומאי בניה של זו בניה של ראשונה, וה"ק מר סבר דינר אין, דהינו ר' שמעון. ומאן דאמר פחות מדינר ת"ק, ומשום דלא פריש הכי בהדי' קא מקשי ליה והא ר' שמעון דינר קאמר, אי מילתך כפשטה לא אפשר דר' שמעון דינר קאמ', ואפילו תימא דמפכי' לה לפירוש' דמתני', ת"ק נמי דינר קאמ', כלומ' במתני' ומסתמ' ת"ק דר"ש דמתני', הינו ת"ק דר' שמעון דהאי בריתא.
אלא כי הנך תרי לישני קמאי ואיפוך, כלומר ואיפוך פירוש' דמתני' ובאין בניה של ראשונה קאמ', וכולי עלמא סברי דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, אלא דבדינר מקרקעי בני חרי פליגי, דת"ק סגי ליה במטלטלי ובדינר משעבדי, ור' שמעון בעי בני חרי ומקרקעי. והא דלא אוקמה בכתובה נעשית מותר לחברתה, דת"ק קאמ' דכתובה נעשית מותר, ור' שמעון סבר דכתובה אינה נעשית מותר, הא לא קשיא למאן דסבר דכתובה הרי היא כבעל [חוב] לענין מותר, הינו דקאמ' דבדינר בני חרי פליגי, דת"ק אפילו במשעבדי סגי לה, וכיון דבמשעבדי סגי ליה, ה"ה דכתובה נעשית מותר, ור' שמעון אי סבר דכתובה אינה נעשית מותר, ה"ה לבעל חוב דאינה נעשית מותר, ומש[ו]ם דפליגי בהכי כתובה אי הויא כבעל חוב לענין מותר או לא, לא אוקמה בהכי ואוקמה בחדא מהנך לישנא דאיתמרן כבר בשמעתא.
אמ' רב פפא הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, וכתובה נעשית מותר לחברתה. ואי' מאן דאמ' דכי אמרי' דאחת במותו ואחת בחייו יש להם כתובת בנין דכרין, הינו בשמתו שתיהן דכיון דבני שניה נוטלין כתובת אמן, אע"ג דבעל חוב ננהו ומחמת חוב אמן שקלי לה, לא חיישי' מש[ו]ם אינצויי, כיון דשקלי אינהו כתובה. והינו דבכולה שמעתין מדכר יורשי שניה, אלמא דהיכא שמתה הוא שיש להן בנין דכרין, הא לאו הכי אלא דקימא שניה ונוטלת כתובתה לא שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין, משום דהכא לכולי עלמא חיישי' לאינצויי, דכיון דאינן נוטלין כלום מינצו אהדדי כן כתב ר"ח ז"ל, וכן כתבו ג"כ מקצת מהגאונים בתשובותיהם. והאי סברא ליתא, חדא דכי היכי דדייקינן לעיל [צ' ע"ב] מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, הכי דייקי' נמי מקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי, דהא במתני' שניה ויורשיה קתני, כלומ' שניה או יורשיה, וכי הכי דדיקי' גבי יורשיה, הכי דייקינ' גבי דידה. וכן דקדקו מקצת מן הראשונים ז"ל. ועוד דאם אתה אומ' כן דלא שקלי בחייה אף לאחר מיתתה לא שקלי, דכיון דבשעת מיתה לא חזי למשקל תו לא שקלי, דבתר שעת מיתה אזלי' והוה ליה כמועטין ונתרבו דאין להם כתובת בנין דכרין, אלא ודאי בין בחייה בין במיתתה שקלי לה.
ולענין כתובת בנין דכרין אי נוהגת בזמן הזה או לא, מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דהאידנא לא מגבי' לה, דטעמא מאי תקינו רבנן כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו, הלואי השתא שיתן אדם לבנו כבתו וכדכתי' לעיל בשלהי פרק נערה שנתפתתה [נ"ב ע"ב ועי' רא"ש שם סימן כ"ד]. וכן כתב רבי' נ"ר. אבל הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל הביאו כל זה בהלכותיהם ולא הזכירו שנתבטלה. והר' יצחק אבן גיאת ז"ל כת' שנוהגת היא בזמן הזה.
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשין, מועטין ונתרבו מאי. וא"ת מאי שנא מרובין ונתמעטו דפשיטא דזכו יורשין, ומועטין ונתרבו מספקא ליה. וי"ל דס"ל דכל דאיפשר לקיומי תקנתא דרבנן מקיימי', וכתובת בנין דכרין כיון דתקנת חכמים היא, כל היכא דאפשר שלא יהא [כעוקר] (כ)נחלה דאוריתא מקימין ליה, ומועטין ונתרבו כיון שנתרבו הנכסים לא מיחזי כעוקר נחלה דאוריתא, ומשום הא דאיצטריכו לאשמועינן במתני' דאין היתומים יכולים לעלות הנכסים. ואסיקנא דאפילו מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין, ואין לבני הגדולה כתובת בנין דכרין, דבתר שעת מיתה אזלינן. ומרובין ונתמעטו דאמרין דזכו בהן יורשין, ה"מ אישתדוף נכסי או איתזול, אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא, דהשתא הוא דאיגלי מילתא דלא הוה הכא מעיקרא מותר דינר.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוי ליה תרי אפדני, זבנינהו חדא בחמש מאה, וחדא בחמש מאה. הפי' הנכון בזה דלחד גברא הוא דזבנינהו, דאי לתרי גברי זבנינהו אפילו תאמר דהאי מצי למי' ליה אי שויא לך הקרקע שטרפת אלפא זוזי וכו', ויכול לדחותו משלו בטענה זו, מ"מ היכי אפשר דאמ' רבינא שיטרוף לוקח זה מן המוכר אלפא זוזי, כיון שהוא לא שימה ניהליה אלא בחמש מאה, ועוד דודאי בכי הא פשיטא מילתא שאין לוקח זה יכול לדחותו משלו ולומ' אי שויא לך הקרקע שנגבית מלוקח אחד אלפא, דמה שיכות יש לו בה שיהא יכול לומר כן, ולוקח עצמו לא שמה ניהליה אלא בחמש מאה, אלא הנכון דלחד גברא הוא דזבנינהו והוא בא לטרוף מתחלה הקרקע האחד, ושמוה ניהליה בחמש מאה, ועדיין לא הגביהו לו לגמרי ולא כתבו ליה שטר אחלטאתא, דאי כתבי ליה שטר אחלטאתא ודאי שוב לא יהא יכול לסלקו מקרקע שני בטענה זו, אלא הכא בשלא כתבו לו שטר אחלטאתא, וב[ה]א הוא דאמר רבא דיכול לוקח למי' ליה אי שויא לך אלפא זוזי לחיי, ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק. ורמי בר חמא סבר דלאו כל כמיניה דמעלי לה ניהליה, משום דסבר רמי בר חמא דלוקח אינו יכול לסלקו לבעל חוב בזוזי, ואפילו בדלא שויא ניהליה אפותיקי מפורש. ורבא סבר דיכול לסלקו בזוזי, והינו טעמא דמעלי לה ניהליה. והיינו דאמרי' בבבא מציעא [ט"ו ע"ב] הניחא למאן דאמר דאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לה לבעל חוב בזוזי שפיר, אלא למאן דאמר (דאו) [דאי] אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי מאי איכא למימר, דהינו פלוגתא דרמי בר חמא ורבא, וכן כתב רש"י ז"ל שם דפלוגתא היא בכתובות והינו הא דהכא. וה"מ בדלא שויא ניהליה אפותיקי מפורש אבל בדשויא ניהליה אפותיקי מפורש אפילו רבא מודה דלא מצי למי' ליה הכי, דהא אינו יכול לסלקו בזוזי וכדמוכח התם, וקיימא לן כרבא. ואסיקנא נמי דלא כתבי' טירפא ללוקח עליה דמוכר אלא בחמש מאה, ואידך עובדא דההוא דהוה מסקי ביה מאה זוזי בכענין זה הוא לגמרי.
ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא, אבל אמרו ליה הני חמשי' זוזי דמי קטינא סלוקי סלקיה. מכאן יש ראיה דכי אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן דאין כופין אותן בכך, דאי לא אפילו כי אמרו ליה דמי קטינא אמאי לא נכופם לפורעם וכן כתב רש"י ז"ל. וכן דעת רבי' נ"ר. וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל שאמ' שכופין אותן, אבל למאן דאמ' דשעבודא (לאו) דאוריתא ופריעת בעל חוב מצוה ודאי כופין אותו בכך דמצוה דאוריתא וכמצות עשה דעלמא היא, דאי אמ' לולב איני נוטל, סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, אבל גבי יתומים לא כופין להו אלא מצוה דרבנן בעלמ' הוא דאיכא משום כבוד אביהם, וה"מ בדאית להו מטלטלי' מאבוהון אבל אי לית להו מטלטלי מאבוהון אפילו מצוה ליכא. וכן דעת רבי' נ"ר, והכא האי חמשין זוזי דיהבו ליה מנכסי אבוהון היו, והאי דלא פרישו הכא שבק קטינא ושבק חמשין זוזי, משום דשעבודא דבעל חוב לא הוה אלא בקטינא דארעא, ולא אדכרו מעיקרא אלא מאי דאית ליה לבעל חוב שעבודא עליה. ומאי דאמרי' נמי דאין כופין אותן בכך אל יקשה לך מאותה שבפר' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דבעו שמואל דאקנה קנה ומכר, דאקנה קנה והוריש מהו, ואתינן למיפשטא מיהא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומ' הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, ובעל חוב אומ' האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד, נהי נמי דאב מת ראשון דאקנה הוא, ופרקי' זעירא חברין לתרגמה מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, והא מתני' דהתם בדיני כפיה מיירי, אלמא דאפילו למאן דאמ' דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן בכפיה קאמ'. ותירץ רבי' נ"ר דהא לאו קושיא הוא כלל דמעיקרא הוא דקס"ד הכי, והינו דמקשי' ליה התם והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, כלומר אי אמרת דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ובכפיה, היכי אמר שמואל דמלוה על פה אינה גובה מן היורשי', דמשום מצוה מיאת כייפי' להו, אלא ש"מ דכי אמרי' מצוה על היתומים לאו דכפיה קאמרי'. וכיון שכן מתני' דהתם לא אפש' משום מצוה דבדיני כפיה קא מייירי מפי רבי' נ"ר.
והא דאמרי' אבל אמרו ליה הנו חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה. פי' אע"פ שלא הגביה אצלו ממש אלא שנתפשרו עמו, דכיון דאמרו ליה דמי קטינא הרי הוא כאלו הגביה אצלו ממש וחזרו וקנו אותה ממנו, דהוו ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, וה"ה נמי דאם בא בעל חוב מאוחר שאינו יכול לחזור ולטרוף דכמו שקנו אותה ממנו דמי וכדפריש'. וכן הוא מפורש בירוש' [בפירקין ה"ו] דגרסי' התם בסוף פרקין א"ר הדא אמרה ההין דיזיף מן תרי בני נש אתא תנינא אמר לו קום פושר, אמר ליה ולית סופא דקדמית, שמע ואתא מיטריף יכול הוא מימ' ליה קום פושריה ואין טריף טרף, פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטרף, פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קומי ר' ירמיה ואמ' אין פשר פשר, כלומר אם התפשר עם הראשון התפשר ואין בעל חוב מאוחר יכול לחזור ולטרוף ממנו. ומקשי' אר' יוסי ולא אמ' כל דאקנה, לא אתיא אלא ביורש, והתם בירושלמי אתו לאוקומה נמי מיניה דידיה, וכגון שעשאה אפותיקי מפורש לבעל חוב מאוחר, משום דסבי' להו דהא כאישתדוף דמי, דכיון דאלו הגבה אותה לבעל חוב מוקדם תו לית ליה, אפילו כי חזר וקנאה ממנו לית ליה.
ההוא גברא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה. הפי' הנכון בזה דשדה שהיה מיוחד לכתובתה הוא שמכר, וכגון שמת אביו ונפלו הנכסים לפניו, ויש לו רשות למכרן והוא התנה בפי' במכירה שלא יהא חייב באחריות אם תבא אמו לערער, ומפני כך לא (אמרו) [מכרו] אלא בדבר מועט, ומיהו מסתמא חייב היה באחריות דעלמא דאחריות טעות סופר הוא, ורמי בר חמא סבר דכיון דאלו באה אמו ומוציאה את הקרקע מידו לא היה חייב לו באחריות, אף הוא [ב]מקום אמיה קאי ומוציאו מידו. וא"ל רבא דנהי דאחריות דאימיה (על) [לא] קביל עליה, אחריות דנפשיה ודאי קביל, דכיון דאינו [דאיהו] חייב בכל אחריות חוץ מאמו א"ל בכלל זה הוא, שהוא לא יבוא לערער בשום טענה שלא הוציא מן האחריות אלא שאם תבא אמו עצמה ומוציאה את הקרקע (מידה) [מידו] שלא יהא חייב באחריות ודוקא מהאי טעמא, אבל היכא שמכר קרקע שלא באחריות ואפילו אחריות דעלמא, ודאי אפילו אחריות דנפשיה לא קביל בשום זכות שיבא לו אחר כך, ואם קנה אחר כך מלוה שיש לו לאחר עליו יכול לטורפו, דלא אמרי' בכי הא דאחריות דנפשיה קביל, רבי' נ"ר. והא דאמרי' לקמן פרק אלמנה נזונת [צ"ז ע"א] באלמנה שמכרה דאחריות איתמי דאחריות דנפשיה קבילה ואינה יכולה לחזור ולטרוף משום כתובתה, הינו בזכות (היה לו) [שהיה לה] כבר כגון כתובה, אבל בזכות שיבא לאדם אחר מכירה לא כיון דשלא באחריות הוא מוכר, והתם נמי דוקא אלמנה שמכרה לצורך עצמה, אבל שליח ואפוטרופין שמכרו לא, וכמו שאני עתיד לבאר שם בס"ד, וכן דעת רבי' נ"ר.
<h2>דף צב.</h2>
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר קרקע לשמעון שלא באחריות, וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות, ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה, דינא הוא דאזיל שמעון ומפייס ליה. פי' קסבר רמי בר חמא דכיון דאלו אתו בעל חוב דראובן וטרפה משמעון בעוד שהקרקע בידו, לא היה יכול שמעון לחזור על ראובן, השתא נמי דזבנה לראובן באחריות וטרפוה מראובן הדר ליה ראובן עליה דשמעון, וא"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל, זו היא גרסת הספרים, והיא גרסתו של רש"י ז"ל. ובקבלת שמעון לראובן קאמ', אע"ג דשמעון קביל עלויה אחריות, הינו דוקא אחריות דעלמא, אבל אחריות דנפשיה, כלומ' אם טרפוה ממנו מחמת חוב ראובן עצמו, בהא לא קביל אחריות, שהרי (הרי) אפילו קנה שדה מאחר היה בעל חוב טורף אותה ממנו, ונמצא שלא הפסיד כלום מחמת שדה זו. ואיכא מאן דפריש האי עובדא בדלא כתב ליה ראובן לבעל חוב דידיה דאקנה, ובשע(ת)[ה] שלוה היתה בידו ומכרה ראובן לאחר אחר שלקחה משמעון, אי נמי בדשויה ניהליה אפותיקי מפורש, ובהא בלחוד הוא דפליג רמי משום דהשתא אלו לא לקח ראובן קרקע זה לא היה חוזר בעל חוב דידיה עליה, אלא היה טורף משמעון הקרקע שמכר לו ראובן, והיה מפסיד שמעון דהא שלא באחריות מכרה לו, נמצא דראובן מפסיד מחמת שדה זו שלקח, ובהא הוא דאמר רמי דדינא הוא דאזיל שמעון ומפייסי ליה, אבל היכא שלא שויה ניהליה אפותיקי מפורש או בדכתב (לה) [ליה] דאקנה, דאלו לקח קרקע אחר היה בעל חוב דידיה חוזר עליו, בהא אפילו רמי מודה דלא מפצי ליה, ואפילו בהא פליג רבא ואמ' דכיון דמחמת חוב(ו) ראובן הוא, אין בכלל אחריותו שיהא חייב לו אם יטרפוה ממנו מחמת חובו.
ורבי' האי ז"ל גריס נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה, אחריות דנפשיה מי לא קביל, וכן היא הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ופרשה הגאון ז"ל בקבלת ראובן לשמעון, כלומ' אע"ג דזבין לה ראובן לשמעון שלא באחריות, הינו שלא יהא חייב לו באחריות דעלמא, ואם בא בעל חוב דראובן לטרפה עליה דשמעון דלא הדר עליה, אבל ודאי כי טריף לה מראובן גופיה אינו בדין שיהא חוזר ראובן אצל שמעון דאחריות דנפשיה קביל לענין שלא יהא יכול לחזור על שמעון אם טרפוה מראובן מחמת חובו של ראובן עצמו.
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. אפשר דלאו דוקא נקט זקפן עליו במלוה, אלא אפילו לא זקפן נמי, אלא כלומר שעדיין חייב לו הדמים. אי נמי משום דאלו לא זקפן במלוה לא קנה, דהא קיימא לן דבמכר לא קנה עד שיתן דמים. ודוקא בשלא החזיקו בקרקע וכדכתי' בקדושין [כ"ו ע"א] אבל השתא דזקפן קנה, דזקיפה כפרעון, וכדאמרי' התם [ב"מ ע"ז ע"ב] מלמדין אותם שלא יחזרו בהן, כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוזי ונתן לי מהם מאתים זוז והריני (נושא) [נושה] בו חמש מאות זוז. תמיהה מלתא למה לי דנקט ופייסוה בזוזי, דאפילו לא פייסה בזוזי אלא דטריף לארעא דינא נמי הכי דאמרי לה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא בכך. וי"ל דאי לא פייסיה בזוזי מצי למיפטר נפשיה מיתמי, משום דלימא להו אנא כי היכי דמשעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן ומהאי טעמא אי מגבינא להו ארעא מחמת חוב זה דין הוא דבעל חוב דאבוכון טריף לה וכדרב נחמן דאמ' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, והא דרב נחמן מטעמא דר' נתן הוא וכדמוכח בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] בפלוגתא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון דאלו מגבינא לכו ארעא דינא דבעל חוב דאבוכון עלה, הכי נמי מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאביכם, דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה, דכי היכי דמשתעבדא לכו משתעבדנא לדידיה, ולא תימה דהא לאו בדידיה תליא מילתא אי אית ליה זוזי למיגבי ארעא ליתומים וכדמוכח לעיל בפר' הכותב [פ"ו ע"א] דהיינו בעלמא, אבל במקום פסידא דידיה תקינו שיהא יכול לפרעו בקרקע וכדאמר רבא בסמוך ואי פקח שמעון מגבי' ליה ארעא ניהלייהו, אלמא דברשותיה הוא ואלו אגבי להו ארעא הדר בעל חוב דאבוהון עלה, ה"נ אפשר ליה לאגבויי לבעל חוב דאבוהון מחמת חוב אבוהון מדר' נתן, ונמצא פוטר עצמו בהכי מן היתומים, אבל השתא דפייסיה בזוזי לא עבד ולא כלום דהא אפילו מטלטלי דידהו לבעל חוב לא משתעבדי, וכענין זה מצאתיה לרב מורי ר"ש נ"ר.
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פי' בבת אחת, אבל בזה אחר זה מבתרא גבי מקמא לא גבי. וכדאיתא בפ"ק דבבא קמא [ח' ע"א] דכל שדותיו דאמרי' הינו עדית ובינונית וזיבורית דמסתמא כל שדותיו הכי משמע, ודוקא בדלא שיירי מידי לנפשיה, הא לאו הכי אין בעל חוב יכול לטרוף מן הלקוחות. וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה משמעון גובה רצה מלוי גובה, דלא יכול לוי למי' ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל שמעון, דלא אמרי' הכי אלא בבני חורין, אבל הני דשמעון נמי משועבדין נינהו.
והא דאמרי' אבל עדית וזיבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. הא דאתי ליה מהאי טעמא (דלא) [ולא] אתי ליה מאידך טעמא דהנחתי לך מקום לגבות ממנו, כלומ' ומשום מה מכר לו ראשון לשני, משום דגבי זיבורי' ליתיה להאי טעמא דאפילו שמעון גופיה לא הוה דחי ליה לבעל חוב מזיבורית, משום דדינא דבעל חוב בזיבורית הוא, אלא דמשום תקנת בעל חוב אמרו שיגבה מן הבינונית, ואי אמ' דלא ניחא ליה בהאי תקנת', וזיבורית הוא... רוצה כדינו הרשות בידו דאי לא תימא הכי איכא נעילת הדלת. והכי מוכח בפ"ק דבבא קמא [ח' ע"ב] הילכך לא אתיא עלה מהאי טעמא, אלא מטעמא דהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזיא לך דעדית לא חזיא לך ואפילו משמעון לית ליה, ואי משום זיבורית לא הייתי סבור דניחא לך בה טפי מן הבינונית, אדרבה הייתי סבור דאת בבינונית ניחא לך, הילכך לא גבי לה מיניה דלוי.
והא דאמרי' בסמוך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכותה, אבל שבק בינונית דכותה אמ' ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דמשמע דאפילו במשועבדים יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, התם לאו דוקא הנחתי לך מקו' לגבות ממנו, אלא כלומ' מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וכי היכי דאלו היה לו לשמעון שני בינונית יכול לדחותו לבעל חוב אצל זו שירצה, הכי נמי לוי דאתי מכח שמעון יכול לדחותו אצל הבינונית האחרת, דשמעון מכר לו כל זכות שתבא לידו. והכי איתא בהדיא בפ"ק דבבא קמא [ח' ע"א].
<h2>דף צב:</h2>
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מניה, דינא הוא דאי אזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ודוקא אי בעי למיזל מנפשיה אבל אי לא בעי לא אזיל, דאין כח לשמעון לכופו בכך, דיכול למי' ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך. וקשיא לן ומאי נפקא לן מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה או שמעון. והנכון דנפקא מינה אי ידע ראובן למיטען טפי. ואיכא מאן דאמ' דנפקא מינה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי מפורש והשביחה לוקח והשבח יתר על ההוצאה, ובעל חוב לא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, וקימא לן דלוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי, וגבי ליה בעל חוב (לכלא) [לכולי] ארעא ושבחה, דארעא דידיה הוא דאשבחא ולא יהיב ליה אלא הוצאה ודוקא בזוזי, אבל לא בגריוא דארעא וכדמוכח התם בבא מציעא [ט"ו ע"ב] נמצא דאי לא משתעי ראובן דינא בהדיה וטריף לה לכולא ארעא מלוקח, והדר לוקח וטריף ממוכר ארעא וכולה שבחא אפילו מה שהשביח יתר על ההוצאה, ואי משתעי דינא בהדיה אי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי, ולא יפסיד מוכר מה שהשבח יתר על ההוצאה. והא ליתא דהא פשיטא מילתא דלוה יכול לפרעו כל שעה שירצה ומאי אתא לאשמועינן. וא"ת דלוה מסלק ליה בגריוא דארעא, כתב רבי' נ"ר דהא ליתא דכיון דמכרה נתרוקנה רשותו של מוכר וכקרקע דבעל חוב דמי, ומהאי טעמא הוא דנקיטא בעל חוב לכולא ארעא ושבחא משום דאמרינן דארעא דידיה אשבחא. וי"א דנפקא מינה להיכא דזבין ליה שדה במאתים וקבל עליו אחריות במאתים כשעת המכר, ואחר כך הוזל ועמד על מנה, והיה חייב מנה לבעל חוב, דאי אמרת דלוקח משתעי דינא בהדיה האי טריף לה לכולה ארעא, והדר לוקח עליה דמוכר וגבי מיניה מאתים. ואי משתעה (לוקח) [מוכר] דינא בהדיה מסלק ליה בזוזי. והא נמי ליתא דפשיטא מילתא דלוה יכול לפורעו כל זמן שירצה וכדכתי' לעיל. ורש"י ז"ל פי' דנפקא מינה לענין שבועה דאי מוכר משתעי דינא בהדיה יכול למי' ליה אשתבע לי(ה) דלא פרעתיך. והא נמי ליתא דכ"ש השתא דאיכא שבועה דאפילו לא טעין נמי משבעינן ליה, דהא קיימא לן דהבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה. ואפש' דנפקא מינה להיכא שפטרו לוקח משבועת ספק, דהשתא, לוקח לא משתבע ליה ומוכר משבע ליה. וכי תימא אם פטרו איהו הוא דאפסיד אנפשיה ושוב מוכר אינו חייב לו באחריות, הא ליתא דהאי שבועה משום לקוחות הוא שתקנוה, דמדינא אפילו בלא שבועה אית ליה, וכיון דכן אם פטרו במה שנעשה לתקנתו לא יכול מוכר למיפטר נפשיה מניה בהא. והנכון דלא נפקא מינה אלא היכא דהא פקח טפי וידע למטען טפי מניה וכדכתי'.
<h2>דף צג.</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. פי' האי חזקה לאו חזקת קנין כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא, דא"כ דאכתי לא קנאה פשיטא דיכול לחזור בו, ועוד דאי בחזקת קנין עסקי' מאי קא מבעי ליה חזקה זו מאימת, מתני' היא [ב"ב מ"ב ע"א] נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה, ומאי קא משני ליה מכי דייש אמיצרי. אלא חזקה זו לאו חזקת קנין היא אלא חזקה כאדם המחזיק בשלו, ואע"ג דקנייה מעיקרא בחזקה או בקנין קאמר, דכיון דקודם שהחזיק בה חזקה זו יצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו, דכמקח טעות דמי ולא קאנו אניש מידי שיצאו עליה עסיקין קודם שיחזיק בה, אבל אחר שירד לתוכה והחזיק בה אינו יכול לחזור בו, דגלי אדעתיה דניחא ליה בה כדאיתא.
והא דאמרינ' מאימת הוי חזקה מכי דייש אמיצרי. פי' משערב המצרים עם שדותיו. אי נמי שהלך בה וראה את המצרים אחר שקנאה. והא דאמר רב זביד בבבא בתרא [מ"ד ע"ב] המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו שאינו חוזר עליו, דמצי אמר ליה דהכי זבני לך שלא באחריות. התם דוקא לאחר שהחזיק בה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהתם נמי קודם שהחזיק בה אלא לאחר שטרפוה ממנו דלא יכול למיהדר ליה ארעא, והכא קודם שטרפוה ממנו דיכול למהדר ליה ארעיה.
מתני'. מי שהיה נשוי שלש נשים ומת כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. פי' (ב)כל אחת ואחת נוטלת שלושים ושלשה דינרי' ושליש, ואינן חולקות לפי מעות. היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב. ובגמ' מקשי' של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא [ותילתא] הוא דאית לה. דאי לפי מעות אזלי' לית לה חמשים, ועוד דהא של מאתים אית לה כשל שלש מאות, ועוד דהא קתני רישא דהיכא שאין שם אלא מנה חולקות בשוה, לפי' משמ' ליה דטעמא דמילתא משום דבעלת מנה לא פליג בהדייהו אלא במנה שאין לה שעבוד אלא במנה, הילכך כשאין שם אלא מנה חולקות בשוה דהא במנה שעבודא דכלהו שוה. הילכך כי איכא מאתים הכי דינא דשל מנה אינה נוטלת אלא חלקה מן המנה האחד, דהינו שלשים ושלשה ושליש, והמנה האחר שיחלקו של מאתים ושל שלש מאות, דהא במנה השני שעבודא דתרויהו שוה. והיינו דמקשי' תלתין ותלתא הוא דאית לה. ומפרקי' לה בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עליך במנה. משמע לפי הגמ' דתנא דמתני' סבר דשל מנה אינה נוטלת אלא במנה, משום דאין שעבודא אלא במנה ושל מאתים אינה נוטלת אלא במאתים משום דאין שעבודא אלא במאתים, ושל שלש מאות בשלש מאות. הילכך כי איכא מנה חולקות בשוה, וכי איכא מאתים של מנה נוטלת שלשים ושלשה ושליש חלקה של מנה האחד, שאין שעבוד[ה] אלא במנה, ושל מאתים ושל שלש מאות חולקות המנה האחר. וכי איכא שלש מאות של מנה נוטלת חלקה מן המנה האחד וכדפריש', ושל מאתים נוטלת השליש של המנה האחד ומחציתו של המנה השני, ומנה השלישי נוטלת בעלת שלש מאות, דהא אין שעבודא של בעלת מתאים במנה זה. היו שם ארבע מאות הג' מאות חולקי' כענין זה דפריש', והמנה הרביעי חולקות בשוה, דהא במנה זה שעבוד כלן שוה כך פי' הרב אלפסי ז"ל. והוא הפי' הנכון שבשמועה זו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן שלש' שהטילו לכיס כך הן חולקין פי' לפי מעות, אבל לא בסדר הזה.
גמ'. אמ' שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה. הילכך המנה האחד חולקות בין בעלת המנה לבעלת שלש מאות, נמצא של מנה נוטלת חמשים. ומקשי' אי הכי אמאי של מאתים נוטלת שלשה של זהב שהם ע"ה דינרי', ולא היה לה ליטול אלא חמשים, דהא סליקא נפשה מן המנה האחד, נמצא שאין לה ליטול אלא חמשים מחציתו של מנה שני. ופרקי' דאיהו לא סליקא נפשה מן המנה, אלא עם בעלת מנה לימ' שיהא נוטלת כאלו אין לבעלת מאתים חלק בה, והילכך היא נוטלת חמשים, והשאר פלגי בין בעלת מאתים לבעלת שלש מאות, נמצא כל אח' ואחת נוטלת שלשה שלשה של זהב.
של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה, וקס"ד דאכתי בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה עסקי'. ופרקי' בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה. וה"ה מעיקרא דמצי לאוקומה בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת מנה, אלא דמעיקרא כיון דבכותבת בעלת מאתים סגי ליה לא שני ליה הכי.
רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר רישא בשתי תפיסות וסופא בשתי תפיסות. פי' לאו בכותבת עסקינן אלא בשתי תפיסות ובשתפסו מחיים דאי לאחר מיתה ליכא חלוק בין תפיס' אחת לשתי תפיסות, ועוד דתפיסה לאחר מיתה לענין כתובה לדברי הכל לא כלום הוא, אלא הכא בשתפסו מחיים עסקי', ורישא דנפלו לה שבעין וחמש' בחד זימנא ומאה ועשרין וחמשה בחד זימנא, הילכך של מנה נוטלת חמשי' שהרי נטלה מתפיסה ראשונה עשרין וחמשה, דהא בשבעין וחמשה שעבוד' דכלהו שוה, הלכך חלקו אותן בשוה וכל אחת מהן נטלה עשרין וחמשה, נמצא שנשאר לראשונה לפרוע שבעין וחמשה הילכך בתפיסה שניה נוטלת חלקה משבעין וחמשה, דהא באותן שבעין וחמש שעבודא דכולהו שוה, והחמשים נשארים חלקו בין בעלת שלש מאות לבעלת מאתים דהא שעבודא דתרוייהו שוה בהו, דהא לבעלת מאתים אכתי נשארו לה מאה ושבעין וחמשה, נמצא בעלת מנה נוטלת חמשים, ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות כל אחת מהן בשבעין וחמשה, שהן שלשה שלשה של זהב, וסופא דנפלו לה שבעין וחמשה בחד זימנא, וחלקו אותן בשוה דהא שעבודא דכלהו שוה בהו וכדפרישנא, ומתפיסה (שנית) [שניה] נטלה הראשונה חלקה בשבעין וחמשה שהרי לא נשאר מכתובתה בתפיסה ראשונה אלא לעש(י)רי' וחמשה והשניה נטלה חלקה במאה ושבעין וחמשה שנשארו לה לפרוע, בשבעין וחמשה נטלה השליש שהרי כלן חולקות בו, ובמאה נטלה מחציתן שהרי אין לה לחלוק אותן אלא עם בעלת ג' מאות, ובעלת ג' מאות נטלה בחמשים הנשארים כן שהרי אין לאחרות שעבוד בהן, נמצא הראשונה נוטלת חמשים ובעלת מאתים נוטלת מנה, ובעלת ג' מאות ששה ששה של זהב.
זו משנת ר' נתן (א"ר) [רבי אומר] אין אני רואה דבריו באלו להיות חולקות כך, אלא חולקות בשוה. דכיון שזמנן ביום אחד ודוקא באלו, אבל בשלשה שהטילו לכיס אפילו ר' מודה דכך הן חולקין, כלומ' לפי מעות, וקימא לן כר'. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. וכן עקר. והינו טעמא שהוצרכו בגמ' לאשמועינן דמתני' ר' נתן היא ור' פליג עליה, לאשמועינן דלית הלכתא כותיה, דאי לא כיון דמתני' סתמא איתמרא פשיטא דהכי הלכתא, אלא ודאי לאשמועינן דמתני' ר' נתן היא.
אמ' שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים. כלומר לא פרשו השכר האיך יחלקו מן הסתם השכר לאמצע, וה"ה ההפסד.
<h2>דף צג:</h2>
אמר רבא [לפנינו רבה] מסתברא מלתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה. כלומ' שאינו עומד ליחלק באיבריו, אלא לעשות בו מלאכה דכיון דכן, נמצא שאינו ראוי למלאכה בלא חלקו של זה, וכיון שכן דינא היא שחולקין בשוה. אבל שור לחרישה ועומד לטביחה, כיון שעומד ליחלק זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. והא דנקט בשור לחרישה ועומד לטביחה ריבותא נקט, דאע"ג דמתחלה לקחו אותו על דעת שלא ליחלק, כיון שנמלכו בו וטבחוהו חולקין לפי מעות. ולאו דוקא טבחוהו אלא שנמלכו בו לטביחה ומכרוהו חי, דכיון שנמלכו בו לטביחה כמי שטבחוהו דמי.
ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. ולאו דוקא בשלקחוהו מתחילה לחרישה, דה"ה בשור לטביחה ועומד לטביחה, אלא דלישנא דרבה נקט. ותדע מדמותבי' ליה לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע, ומוקי לה בשור לחרישה ועומד לחרישה, ופרכי' עליה אי הכי אדתני סופא לקח זה בשלו וזה בשלו (וזה בשלו) ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, ליפלוג וליתני בדידיה בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה וכו'. ואם איתא דרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה לפי מעות אפילו לדידיה קשיא, דאתני סופא זה בשלו וזה בשלו לפלוג וליתני בדידה בד"א שחולקין לאמצע בשור לחרישה ועומד לטביחה, אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, אלא ש"מ דרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה קאמ' דהשכר לאמצע. והכי מוכח נמי מדמקשי' ליה לרב המנונא ממתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין. ומפרקי' לה שהותירו זוזי חדתי, פחתי איסתירא דצוניאתא. ואם איתא דרב המנונא מודה בדבר הראוי ליחלק. מאי דוחקיהו לאוקומי באוקמתא דחיקה, לוקמה באוקמתא רויחא כגון שלקחו פירות או סחורה שהוא דבר הראוי ליחלק, דסתם עיסקא בהכי הוא, אלא ש"מ כדפריש' דלא שני ליה לרב המנונא בין שור לחרישה ועומד לטביחה לשור לטביחה ועומד לטביחה לעולם אית ליה דהשכר לאמצע. וטעמא כדאיתא בירוש' [בפירקין ה"ד] דגרסי' התם על מתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כן הם חולקי', א"ר אלעזר הדא דתימר בשהיתה הסלע חסרה או יתרה, אבל לשכר ולהפסד כלן חולקין בשוה, וקשיא ההין יהיב מאה דינרי' וההין יהיב עשרה (ואת אמרת הכין) [ואתמר הכי], חברייה אמרין יכול הוא מימ' ליה על ידי עשרה דינרי' איסתלקת פרקמטי'. כלומ' על ידי י' די' שלי לקחנו יותר וכשהפרקמטיא רבה אדם משתכר בה הרבה, נמצא שבשביל העשרה די' שלי נשתכרה הרבה. עד כדון דהות פרקמטיא (זעירא) [רובה], הות פרקמטיא (רובה) [זעירא] א"ר בון בר' חייא יכול הוא מימר ליה עד שאת מזבין חד זמן, אנא מזבין עשרה זימנין. עד כדון במקום קרוב, היה במקום רחוק, א"ר הונא יכול הוא מימ' ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן, אנא אזיל ואתי עשרה זמנין. ובפר' שור שנגח (את הפרה) [ב"ק פ"ד ה"א] גרסי' התם בירושלמי, וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין, א"ר בון בר' חייא נראין דברי' בשנטלו מרגלית, כי יכול למי' ליה אלולי עשרה דינרי לא הות מזבן לך, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין. ונראה דה"פ דנראין דברים דבנטלו מרגלי' לא יהא הדין כך שיהו חולקין לפי מעות, משום דיכול הלה למי' ליה אלולי עשרה די' לא הוה מזבין לך, והילכך חולקין בשוה, אבל בדבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין. כלומ' אם מביאין לאמצע חולקין, ואם לאו חולקין לפי מעות. ומתני' בדבר שדרכו ליחלק ולפי' חולקין לפי מעות, א"ר אלעזר ודבר שדרכו ליחלק ד(ו)יכול למי' ליה את פרקמטיא דידך סגין ואת מעגי מזבנינא. פי' ואתה מתעכב למכור אותה מלשון הלהן תעגנה [רות א' י"ג] וכה פרקמטיא דידי קליל. (וכה הפיך) [ונההפיך] ומתהפך ומטיבך. עד כדון כשהיתה פרקמטיא נתונה כאן, היתה פרקמטיא נתונה ברומי ד(ו)יכול למי' ליה עד דאת סליק, אנא הפיך ומתהפך בדידי הכא ומטיבך ע"כ בירושלמי. וקימא לן כרב המנונא וכר' אלעזר דירושלמי דסבי' להו דאפילו בדבר הראוי ליחלק השכר לאמצע, וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל כרב המנונא. ואי קשיא לך דהתם בבבא קמא משמע דחולקין לפי מעות דאמרי' התם בפר' שור שנגח ד' וה' [ל"ו ע"א] ר' שמעון אומ' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, זה נוטל מנה. חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה, (ושלאחריו) [ושלפניו] חמשים זוז, ושנים הראשונים כל אחד דינר של זהב. ואוקימנא לה כר' עקי' דאמ' דשותפי נינהו. והא התם דחולקין לפי מעות. ותירץ רבי' נ"ר בשם אחיו החכם ר' פנחס הלוי ז"ל דהתם הוא משום שלא נשתתפו לדעת, וכיון שלא נשתתפו לדעת הוה ליה כלקח זה בשלו וזה בשלו דקימא לן דחולקין לפי מעות.
מתני'. מי שהיה נשוי ד' נשים ומת וכו' והראשונה נשבעת לשניה ואע"פ שהנכסים מספיקין לכלן משום דשמא תמצא שדה זו שנוטלת השניה שאינה שלו, ואם הראשונה נפרעת כבר נמצא זו מפסדת שלא כדין. ומתני' מיירי בענין דליכא שבועה משום יתמי כגון יתומים גדולים, ודלא כאביי קשישא דסבר [להלן צ"ד ע"א] דמה שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא (תפרע) [יפרע] אלא בשבועה יתומים גדולים ואין צריך לומ' קטנים. והאי תנא סבר דדוקא קטנים, אבל גדולים לא. אי נמי בשחייב מודה והודאתו הודאה לגבי יתומים ואינה הודאה לגבי בעל חוב, דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן, וכדמוכח לעיל בפרק האשה נתאלמנה [י"ט ע"א], וכיון שכן אינה צריכה לישבע משום יתומים, וצריכה כל אחת שבועה משום חברתה.
והא דקתני והרביעית נפרעת שלא בשבועה. כלומר ואינה נשבעת לחברותיה בגמ' מפרש טעמא. והקשו בתוספות [ד"ה מי] מאי שנא ד' נשים דנקט ולא תני ג', דבשלמא שתים לא מצי למתני דבעי לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה, אלא ג' ליתני. והם ז"ל תרצו דרבותא אשמעינן דאי תנא ג' הוה אמינא דהתם הינו טעמא דאין הראשונה נשבעת לשלישית משום דשלישי' נפרע' בלא שבועה שיכולה הראשונה לומ' לה כבר נתקבלת כתובתיך ולמה אני נשבעת לך, ומ"ה נקט ד' לאשמועינן דאע"ג דשלישית אינה נפרעת אלא בשבועה, אפ"ה הראשונה אינה נשבעת לה דשבועה לאחד ושבועה למאה.
גמרא. במאי קא מיפלגי, אמר שמואל בנמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו. פי' וטעמא דראשונה ושניה משום הא ודאי הוא, ומיהו רביעית בלחוד הוא דקשיא לן דבשלמא ראשונה ושניה כיון שהן קודמי' אין השלישית חוזרת עליהן, ומ"ה צריכי שבועה, אבל רביעית אמאי נשבעת דאפילו תמצא שדה אחת מן הראשונות שאינה שלו הרי הן טורפות ממנה כיון שהן מוקדמות לה, ומ"ה איצטריך לטעמא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה.
<h2>דף צד.</h2>
מר סבר חיישינן שמא תכסיף. כלומר ומ"ה לא תטול אלא בשבועה דשמא נתקבלה כתובתה ותכסיף את השדה, ואם נמצאת שדה אחת מן הראשונות אינה שלו לא תוכל לחזור עליה. ומשום הכי משביעין אותה וכיון שנשבעה מעמידין הקרקע בידה עד שתבא חברתה לגבות ממנה. ורבנן סברי לא חיישינן לשמא תכסיף, הילכך נוטלת היא את הקרקע בלא שבועה ואם נמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו יטרפו ממנה זהו הפי' הנכון. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר. וזה הוא הנכון.
אביי אמר דאביי קשישא איכא ביניהו. פי' אביי סבר דכולי עלמא לא חיישי' לשמא תכסיף, והכא בדאביי קשישא פליגי. ואע"ג דאביי חייש לשמא תכסיף וכדאיתא לעיל בפר' האשה שנפלו לה נכסים [פ' ע"ב] גבי בעל שמכר לפירות דלא עשה כלום, ופי' אביי טעמא משום דחיישי' שמא יכסיף, ואיכא למי' דלא דמי דהתם הוא בקרקע שלה, ובקרקע שלה הוא דאמרי' דלא עשה כלום משום האי טעמא, אבל בבאה לגבות שמן הדין ראויה היא לגבות לא מצרכי' לה שבועה משום האי טעמא.
אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מניהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למי' ליה את לאו בעל דברים דידי את, כלומר אין בעל דינר יכול לומ' לשותף זה את לאו בעל דברים דידי את, ולא אדון עמך אלא על חלקך, אלא שליחותיה עבד ויש לו לדון עמו אף על חלק חבירו. וכיון שכן אפילו נתחייב שותף זה יש לו לחבירו לקבל דינו, דהא בהא תליא. ודוקא דאיתיה במתא מסתמא קבולי קביל במאי דעביד חבריה, אבל ליתיה במתא לא יכול למי' ליה אי הואי אנא הוה טענינא טפי, וכיון שכן אף (זו) [זה] אינו יכול לכופו אותו לדון עמו אלא על חלקו.
איתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמ' חולקין ושמואל אמ' שודא דדייני. כללא דמילתא כל היכא דאיכא למי' טפי דאי דמר לאו דמר שודא עדיפא, וכל דאפשר טפי דהוי דתרווייהו חלוקה עדיפא, והינו פלוגתיהו דרב ושמואל, דרב אמ' חולקי' סבר לה כר' מאיר דאמ' עדי חתימה כרתי, ואית ליה נמי דעדיו בחותמיו זכין לו, וכיון שכן חלוקה עדיפא, דאי בשכתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר בזה אחר זה, שניהם זכו כאחד דהא אית ליה דעדיו בחותמין זכין לו, וכשבאו השטרות לידם זכו למפרע משעת החתימה, דהינו מסוף היום ועד הזמן המוכיח בשטר. ועוד דאפילו בו ביום אפשר שזכו כאחד, וכגון שזוכה לשניהם (לאחר) [על ידי אחר] וליכא למימ' דאי דמר לאו דמר אלא כגון שכתב ומסר לאחד בו ביום ואחר כך כתב ומסר לשני, דודאי ראשון קנה כיון שכתב ומסר לו. ואי' מאן דאמר דאפילו כתב לשניהם כאחד אם מסר לאחד בו ביום תחלה, זה שנמסר לו תחלה קנה, מ"מ כל שלא מסר בו ביום (האוי) [הויא] דתרוייהו. ואפילו מסר להם בו ביום [אפשר] בשזכה לשניהם כאחד. וכיון דכן חלוקה עדיפא טפי, דהא לא אשכחן דהוי דחד מניהו אלא בשכתב ומסר בו ביום לזה, ואחר כך מסר לזה. ועוד דהא מילתא לא שכיחא הוא, וכיון שכן חלוקה עדיפא. ושמואל סבר לה כר' אלעזר דאמ' עדי מסירה כרתי, ואע"ג דאף עידי מסירה קאמר וה"ה לעדי חתימה וכדכתי' בפרק בתרא דגטין [פ"ו ע"ב] אפ"ה שודא עדיפא, דטפי איכא למימר דהוי דחד מינייהו מדתרויהו, כיון דאית להו עדי מסירה כרתי, דכיון דאית ליה דעדי מסירה כרתי ודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו, דטעמא דר' אלעזר דאמ' דעדי מסירה כרתי הוא משום דקסבר דמסירה עיקר, ואפילו בעדי חתימה עיקר הקניה בשעת מסירת השטר הוא, ועדי חתימה לא עבדי אלא דמשוו ליה שטרא, וכיון דכן דינא הוא דעידי מסירה בלא עידי חתימה כרתי, ואינהו נמי משוו ליה שטרא, דכיון דאיכא עדים על המסירה תו לא אפשר לאכחושי לההיא שטרא, וכיון דהינו טעמא דר' אלעזר ודאי לית להו דעדיו בחותמיו זכין לו, דהא לדידיה עקר הקניה בשעת המסירה הוא. ומ"ה הוא דאמר דעידי מסירה בלחוד הוא דכרתי וכדפריש', הילכך חתימה לא עבדא אלא דמשוי שטרא, ומסירה הוא דקניא ואפ"ה תו לא איצטריכי לעידי מסירה, דכיון שהשטר בידו הינו עדות שמיד המוכר בא לידו, דכיון דאיכא עידי חתימה תו ליכא למיחש לשקרא וכיון דלית ליה עדיו בחותמיו זכין לו ודאי שודא עדיפא דכל שמסר לו תחלה זכה, מאי אמרת שמא זיכה אותם לשניהם כאחד, הא מילתא דלא שכיחא הוא, הילכך שודא עדיפא.
<h2>דף צד:</h2>
ודחי' לא דכולי עלמא כר' אלעזר, והכא בהא קא מיפלגי רב סבר חלוקה עדיפא. פי' דאע"ג דאפשר טפי דהוי חד מינייהו מדתרוייהו, מ"מ חלוקה עדיפא דודאי יהיב' פלגא למאן דזכי בה מדינא, ואי זכי לשניהם כאחד דלא (טענינן) [טעינן] במידי, דאי עבדי' שודא אפילו תימא דלאו דתרויהו הוא, מ"מ אפשר דיהבי' ליה לאידך וטעי' בכלא מלתא, והילכך חלוקה עדיפא. ושמואל סבר דשודא עדיפא, משום דאי עבדי' חלוקה ודאי טעינן בפלגא, דהא ודאי לאו דתרויהו הוא אלא דחד מנייהו, דהא שכיח טפי וכדפריש' לעיל, ואי עבדי' שודא אפש' דיהבי' ליה [למאן] (כמאן) דזכי ביה מדינא.
והא דאמרי' לא דכולי עלמא כר' אלעזר, ולא אמר דכולי עלמא כר' מאיר ובהא קא מיפלגי דרב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר דשודא עדיפא, משום דאליבא דר' מאיר כיון דאמרי דאית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, ליכא למי' שודא דכיון דאפש' טפי דהוי דתרוייהו מדחד מנייהו, אי עבדי' שודא ויהבו לה לחד ודאי (טעני') [טעינן] דהא דתרוייהו הוא, דלא אפשר דהוי דחד מנייהו אלא כשכתב ומסר לזה בו ביום ואחר כך כתב ומסר לשני, והא מילתא דלא שכיחא היא וכדכתי' לעיל, הילכך אליבא דר' מאיר ודאי חלוקה עדיפא. וליכא למי' נמי דאית להו כר' מאיר ופליגי אי אית ליה עדיו בחותמיו זכין לו דרב דאמר חלוקה עדיפא סבר דעדיו בחותמיו זכין לו, הילכך חלוקה עדיפא. ושמואל לית ליה אליבא דר' מאיר דעדיו בחותמיו זכין לו הילכך שודא עדיפא. דודאי אי דמר לאו דמר דהא בהדיא מוכח [ב]בבא מציעא [י"ג ע"א] דשמואל ס"ל דר' מאיר אית ליה דעדיו בחותמיו זכין לו.
אסיקנא דמחוורתא (כרב) [דרב] דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' אלעזר. ואקשי' ליה לשמואל מדתניא שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקים. ומתרצים דתנאי נינהו אליבא דר' אלעזר אי אמרי' חלוקה או שודא. ושמואל ס"ל כמאן דאמר אליבא דר' אלעזר שודא עדיפא, דלא מצינן לאוקומה כר' מאיר משום דקשיא סופא דקתני כתב לאחד ומסר לאחד זה שמסר לו קנה. וסתמא קתני לא שנא כתב ומסר לזה תחלה בו ביום ואחר כך כתב לשני, לא שנא כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר בזה אחר זה.
וקימא לן כשמואל דשודא עדיפא. וכך פסקו כלהו רבוואתא ז"ל. ואי קשיא לך והא אמרי' הכא דשמואל כר' אלעזר, ואנן לא סבי' לן כר' אלעזר אלא בגיטין אבל לא בשטרות, וכדמוכח בפ' בתרא דגיטין [פ"ו ע"ב] וכדכתי' התם, ותירץ הרמב"ן ז"ל דאנן קימא לן כשמואל ולאו מטעמי', דאיהו סבר לה כר' אלעזר, ואנן אע"ג דלא סבי' לן כר' אלעזר בשטרות אלא כר' מאיר דאמ' דעדי חתימה כרתי, מ"מ אין לן דעדיו בחותמיו זכין לו דהא בהדיא מוכח [ב]בבא מציעא [כ' ע"א] דלית הלכתא כמאן דאמ' עדין בחותמיו זכין לו (דהא בהדיא מוכח), הילכך אע"ג דסבירא לן כר' מאיר דעידי חתימה כרתי, שודא עדיפא דטפי איכא למי' דהוי דחד מינייהו מדתרוייהו כך תירץ הרמב"ן ז"ל ונכון הוא. ובפרק בתרא דגיטין הארכתי בענין שמועתנו ושם פרשתיה כולה.
אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא. פי' במתנת בריא ובלא קנין, דאי בקנין פשיטא דמאן דקדים זכי ביה. לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא. פי' בו ביום בערב, דלאורתא לאו דוקא, ולא נודע למי מסרם תחלה. אתי רמי בר חמא לקמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסיה, א"ל רב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי, משום דקדים, כלומ' שבאו עדים (של זה) [שלזה] כתבה אותם תחלה, ואיהו ס"ל כר' מאיר דאמ' עידי חתימה כרתי, ועידיו בחותמיו זכין לו, וקסבר דלאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה. א"ל אטו בירושלם יתבי' דכותבין שעות. פי' וכיון דלא כתיב' שעות אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר דהינו מסוף היום. והא דקאמ' בירושלם יתבי'. דאפילו בירושלם כל היכא דלא כתיב' לשעתה בשטרא אינו זוכה אלא מסוף היום. אלא ה"ק והא בשטר זה לא כתיבא שעתא, דאינו עשוי כמו שכותבין בירושלם דכותבי' שעות.
והא דאמ' ליה דחדא דאנא דיי(א)נא ומר (סבר) לאו דיינא. ליכא לפרושי דרב ששת לא היה ראוי לב"ד, דודאי מומחה היה, ומי שהוא מומחה דינו דין ואע"ג דלא נקיט רשותא מריש גלותא וכדמוכח בפר' (זה בורר) [דיני ממונות בשלשה] (סנהדרין ה' ע"א) אלא ה"ק ליה חדא דאני בקי בדינין ומומחה יותר ממך ובמקומי לא היה לך לדון. ומיהו עקר טעמא הוא מהא דאמר ליה ועוד לאו בתורת הכי אתית ליה. אי נמי אי' למי' דה"ק ליה חדא דאנא מומחה וגדול ממך, ושודא במקום דאיכא גדול ממנו לא כלום הוא, דשודא שקול הדעת הוא, ושקול הדעת במקום דאיכא גדול לא כלום הוא, מפי רבי' נ"ר.
ולענין הני שטרות איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, דר"ח מפרש לה בין בשטרי מקח וממכר ושטרי מתנה בין בשטרי הודאות והלואות. והרב אלפסי ז"ל כתב דליתא אלא בשטר מקח וממכר ושטרי מתנה, אבל בהודאות והלואות לא, והביא ראיה מדתנן [לעיל צ"ג ע"ב] היו כלן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. והא לאו ראיה היא כלל, חדא דאפש' דמתני' ר' מאיר היא דסתם מתני' ר' מאיר, והא דתניא זו משנת ר' נתן א"ר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה לאו ראיה נמי היא דאפשר דר' נמי סבר לה כר' מאיר אי נמי כר' אלעזר ותנאי היא אליבא דר' אלעזר וכדמפרקי' להך בריתא דלעיל, ועוד דהתם לאו בדין חלוקה ושודא קא מיירי אלא דינא דחלוקה לחוד הוא דאתא לאשמועינן אי בשוה או לפי מעות היכא דליכא למי' שודא כגון דליכא ליפות כחה של זו משל זו. עוד האריך בזה הרב ז"ל והביא ראיות כמו שמפורש בהלכות בפר' הכותב. ואע"פ שאין ראיותיו מכריעות שאפש' לדחותן הדין כך הוא כמו שכתב דלא פליגי הכא רב ושמואל אלא בשטרי מקח וממכר או בשטרי מתנה, אבל בהודאות והלואות לא שיכא הך פלוגתא כלל, אלא לעולם חולקי' דאפילו תימא שלוה מזה תחלה וכתב ומסר לזה בו ביום ואחר כך כתב ומסר לאחר בודאי דינא הוא דחולקין, דהא לא חל שעבוד השטר אלא משעה שמוכיח מתוכו דהינו מסוף היום. וכיון שכן שעבוד שניהם שוה, דאלו כתוב בשטר בחדש פלוני לוה פלוני מפלוני בודאי אינו טורף מן המשועבדי' אלא מסוף החדש וכדמוכח בסמוך, ואע"פ שבאו עדים שבראש חדש לוה ממנו, שהרי כל עקר אינו טורף מן המשועבדים אלא בשביל השטר שמוציא קול, ואינו מוציא קול אלא מן הזמן שמוכיח מתוכו. וליכא למימ' דהינו כשבא לטרוף מן המשועבדין אבל כשבא לגבות מבני חורין לימא שודא, דהא שטרא לא עבדא מידי אלא הודאה והלואה הוא דעבדא, וכיון שכן זה שלוה ממנו בחייו תחלה זכה, הא לאו מילתא היא דכיון דזמנו של ראשון אינו מוכיח מתוך השטר, הוה ליה כמלוה על פה, ובמלוה על פה ליכא דין קדימה כלל וכדכתי' לעיל דמלוה על פה מוקדמת ומלוה על פה מאוחרת כשבאו לגבות כאחד חולקין, הילכך בשטרי הודאות והלואות פשיטא מילתה דחלוקה עדיפא, ובשטרי אקנייאתא דמשעת קנין שיעבד נפשיה לכולי עלמא שודא עדיפא, דליכא למי' חלוקה אלא בשהקנה לשניהם כאחד, והא מילתא דלא שכיחא היא וכדפריש' לעיל. ועוד דהכא לאו בשטרי אקנייתא קא מיירי ותדע לך מדאתו עלה דטעמא דעידי חתימה ועידי מסירה. ובשטרי אקנייתא ליכא למי' הכי, הילכך בשטרי אקנייתא, אפילו בשטרי מכר ומתנה שודא עדיפא, ובהא לא הוה פליג רב כך כתב רבי' נ"ר, וזה נראה נכון.
הני תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף [כו'] לההוא דחמשה בניסן בנכסיה. יש לפרש דהני שטרי מכר הוי מקרקע אחד ואוקמה רב יוסף לההוא דה' בניסן בנכסי משום דאידך אימר בר כ"ט בניסן הוא ואמר ליה נכתוב ליה מר טירפא מאייר ואילך. לטרוף מן המשועבדי' מחמת אחריותו. ואהדר ליה דיכלי לקוחות למי' ליה את בר חד בניסן. ואותו קרקע שלך הוא ושלא כדין נטלה ממך ואין לך אצלנו כלום. ולפי פי' זה לישנא דהנחתי לך לגבות ממנו לאו דוקא. ויש נוסחאות דליתיה כלל. והרב ר' שלמה ז"ל דמונפשלייר פירשה אפילו כשאחד שטר הלואה והאחד שטר מכר, ובשטר ההלואה הוה כתיב ביה בה' בניסן ובשטר המכר הוה כתיב ביה בניסן סתמא, ואוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בקרקע זה שקנה ההוא דהוה כתי' בניסן סתמא, ומיירי כגון דליכא ניכסי בני חורין וזהו הקרקע המאוחר שמכר. וטעמא דאוקמיה בידיה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שיבא מי שיערער עליה ראיה שהוא שלו, הילכך מסתמא אמרי' דלא מכרה זה אלא עד כ"ט בניסן, ואמ' ליה ונכתוב ליה טירפא מאייר ואילך, כלומ' לגבות מן המשועבדין. והא פירושא לא נהיר דאי איכא מאוחרין טפי מיניהו האיך אוקמיה רב יוסף לה' בניסן בקרקע שקנה זה בניסן, אדרבה לא הוה ליה לאוקומי אלא בהנך דמאייר ואילך, הא לא משכחת לה אלא כגון דלא כתב דאקנה להאי מלוה, וקרקע זה היה מאוחר לכל הקרקעות שהיו לו, הילכך לא היה יכול לטרוף אלא ממנו וכתב דאקנה ללוקח זה בשביל האחריות, והכא מיירי בשקנה הקרקעות אחר כך ומכרם והינו דאמ' ליה דלכתוב ליה טירפא מאייר ואילך מאותן הקרקעו' שקנה ומכרם מאייר ואילך, ואהדר ליה דיכלו לקוחות למי' ליה את בר חד בניסן את, ושלא בדין נטלה ממך בר ה' בניסן, ולפי פי' זה נמי לאו דוקא הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואיכא דמפרשי לה בשני שטרי הלואה ולא נהיר.
<h2>דף צה.</h2>
והא דתנן הראשונה מיד השניה הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אמרי' שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ואיהו ז"ל תירצה דמיירי כגון שכתב ל(י)ה בעל לראשונה לא יהא לך פרעון אלא מזו, דכיון דשויא ניהלה באפותיקי מפורש לכולי עלמא מה שגבה לא גבה. ולא נהיר חדא דמנא ליה לרבי' ז"ל דמאן דאית ליה מה שגבה גבה, דבאפותיקי מפורש מודה דלא גבה. ועוד דמ"מ הוה להו בגמ' לאקשוייה ולתרצה הכי. ומיהו הא כתיבנא לעיל בריש פרקין דהא לאו קושיא הוא כלל, ושם הארכתי בס"ד.
הא דאמרי' כתב לראשון ולא חתמה לו. איכא דקשיא ליה ולמה ליה לראשון חתימה דילה, כיון דאיכא קרקע אחר כשיעור כתובתה, והא יכיל למימ' (לא) [לה] הנחתי לך מקום לגבות ממנו. והא לאו קושיא היא כלל דאיצטריך ליה משום דשמא תמצא שדה אחת מהן שאינו שלו ואתיא איהי וגביא מהאי. אי נמי חייש דדילמא אתי בעל חוב מוקדם לה וטריף לשדה זה, ואיהי הדרא עליה. ואליבא דהלכתא נמי נפקא לן להיכא דאישתדוף בתרא דטריף מקמא דהא קיימא לן [בעמוד ב'] דאישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי. והא דאמרי' דחתמה לשני דאבדה כתובתה, איבדה כתובה לגמרי משמע ואפילו מראשון לית לה.
רב אשי אמ' הא והא ר' מאיר, וע"כ לא קאמ' ר' מאיר אלא בשני לקוחות. דכיון שלא חתמה לראשון וחתמה לשני לא יכלה למי' נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בלוקח (אחר) [אחד] יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי, וכן הלכה.
<h2>דף צה:</h2>
אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה. כלומר האומר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל, ולוקח מיד אחריך. ומוקמינן להו בידא דלוקח, משום דלוקח אית ליה פסידא, ואוקימנא לה בשאמר לה כשהיא נשואה, אבל אם אמר לה כשהיא פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום. וא"ת במקום פסידא דאחריך למה לא עשאוהו לבעל כיורש כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה וכדאיתא בשילהי יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"ב] וי"ל דכיון דאיתתא לאינסובי קימא ובעל ברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח, ואפ"ה לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקנייה, ש"מ דאחריך שלא במקום בעל קאמר, הכא במקום בעל בעל ליקני אחריך לא ליקני.
וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב. תאנא וכן בעל חוב ושני לקוחות. תמיהא לי מאי וכן בעל חוב ושני לקוחות, ומאי אתא לאשמועינן ואמאי תיסוק אדעתין דבבעל חוב לא הוי הכי. ועוד דאשה בעלת חוב הינו כתובה ומאי אתא לאשמועינן טפי, ומה לי שתי כתובות ולוקח אחד, ומה לי כתובה אחת ושני לקוחות וצ"ע. ותו לא מידי.
<h2>דף צו.</h2>
איבעיא להו [כו'] נזונת תנן וכאנשי גליל [כו'] או דילמא הנזונת תנן וכאנשי יהודה. ת"ש דא"ר זירא אמ' שמואל מציאת אלמנה לעצמה. אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר. כלומר שפיר אתא הא דאמ' שמואל דמציאת אשה אלמנה לעצמה, משום דסבר דהניזונת תנן וכאנשי יהודה, ואיהו סבי' ליה הכי. וקשיא לן והיכי תיסוק אדעתין למי' הכי, והא שמואל הוא דאמ' לעי' בפרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א] הלכה כאנשי גליל. ואי' (למידק) [למימר] דקס"ד השתא דר' זירא פליג ואמר דלא אמרה שמואל לההיא מעולם. אי נמי אי' למי' דה"ק אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר ושמואל אמתני' דהכא קאי, וה"ק לא שאנו אלא מעשה ידיה אבל מציאת אלמנה לעצמה, אבל שמואל לא סבי' ליה הכי אלא כאנשי גליל ומציאת אלמנה ליורשים. ומה שהיה טורח שמואל לפרש מתני' אליבא דאנשי יהודה דלא סבי' ליה כותיהו, משום דנפקא מינה למקום שנהגו לפטור אותה כל זמן שירצו. ומסקנא דאע"ג דנזונת תנן וכאנשי גליל אפ"ה מציאתה לעצמה דלא תקנו מציאתה לבעל אלא משום איבה, אבל לא ליורשי' דלא חששו לאיבתן.
אמר ר' אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. אמ' רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקי' מינה [כו'], א"ל רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא כותיך. וקימ' לן כרבינא, דהא רב יעקב הוא דקאמ' דרבא ס"ל הכי, ואע"ג דאתקיף מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי, איכא למימר דאפ"ה אלמוה רבנן לשעבוד' גבי מזונות דמהניא לה תפיסה, ואפשר דטעמא משום דאפילו ממקרקעי אי בעו ירתאי מפסדי מזוני מינה, דאי בעו מזבני ליה לקרקע דאבוהון או משעבדי ליה ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, הילכך אלמוה רבנן לשעבודא דאהניא לה תפיסה גבי מזוני, אבל לכתובה לא מהניא תפיסה. וכתב הרב אלפסי ז"ל דתפיסה זו תפיסה דלאחר מיתה היא, והכי דייק לישנא דאלמוה רבנן שתפסה, אלמא בעודה אלמנה תפסה, ותפיסה זו היא דאהניא לענין מזוני אבל לא לכתובה, אבל תפיסה דמחיים אפי' לכתובה מהניא, והינו עובדא דלקמן [צ"ח ע"א] דההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה וקא תבעה מזוני, אתא לקמיה דרבא אמ' להו ליתמי זילו הבו לה מזוני דלית דחש לה דהא דר' שמעון דאמ' לא אמרי' מקצת כסף ככל כספו, אלמא דתפיסה מהניא לענין כתובה, והא רבא גופיה הוא דאמר הכא דלא מהניא, אלא ההיא בשתפשה מחיים וזו בשתפשה לאחר מיתה וכדפריש'. ואי' דדחי דהתם ניחא להו ליתמי דלישקול משום דאינהו סבור דמפסדא מזוני בהכי. ולא נהיר דא"כ כי אמ' להו רבא דליתבו לה מזוני דלא מפסדא להו בהכי, אמאי לא אמרי' ליה דליהדר להו מה שתפסה, אלא ש"מ דטעמ' משום דמהניא תפיסה הוא וכדפריש'. ואיכא דדחי דהתם בשהתפיסה הבעל. עוד הביא רבי' ז"ל ראיה מהא דאמרי' בפר' שבועת העדות [שבועות ל"ב ע"ב] גבי משביע עד מיתה שהוא חייב, דאמרי' עלה ש"מ משביע עדי קרקע חייב, ופרקי' דילמא דתפסה מטלטלי בכתובתה, אלמא דתפיסה מהניא לכתובה, ודחו לה נמי דהתם דאתפסוה מטלטלי לאחריות כתובתה כענין שאמרו [לעיל נ"ה ע"א] מטלטלי ואיתנהו בעיניהו וכו'. עוד יש להביא ראיה לדברי רבי' ז"ל מיהא דאמרי' לעיל פר' מי שהיה נשאוי [צ"ג ע"א] רישא בשתי תפיסות, והתם ודאי בשתפסו מחיים, דאי תפסו לאחר מיתה לא נפקא לן מידי בין שתי תפיסות לתפיסה אחת וכדפריש' לעיל. ועוד דתפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא לרבינא, והתם רב יעקב מנהר פקוד הוא דקאמ' לה משמיה דרבינא, ויש לדחות דהתם נמי שהתפיסן הבעל מטלטלין לאחריות כתובתן. עוד יש להביא ראיה מהא דאמרי' לעיל בפר' הכותב [פ"ד ע"א] ור' עקיבא תפיסה לא מהניא כלל, אמ' רבא אמ' רב נחמן והוא שתפס מחיים, אלמא דתפיסה דמחיים מהניא אפי' לכתובה. ודוחק יהיה לומ' דלא קאי אלא בבעל חוב. ומיהו למר בר רב אשי דאמ' הכא דתפיסה דלאחר מיתה מהניא לכתובה, הא דמקשי' התם ור' עקיבא מאי איריא מותר כולהו נמי, דיורשין הוו, לא קאי אלא אבעל חוב אבל אכתובה לא, דהא איהו סבר דתפיסה דלאחר מיתה מהניא לכתובה. ור"ח ז"ל וכן בעל הלכו' [ע"ג ג'] מפרש לזו בתפישה דמחיים ודוקא למזוני הוא דמהניא אבל לכתובה [לא] ולדעת' אפש' לדחויי נמי כדדחי'. ומיהו אינו נראה כן, דהני דחיאתא נינהו ופשטן של דברי' לא משמ' הכי. והילכך כרבי' אלפסי ז"ל מסתברא, והכי מוכח נמי מהא דתנן בפר' האשה שנפלו לה נכסים [פ' ע"ב] הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה, קדם הוא הוא זכה קדמה היא זכתה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, והתם ודאי בשקרא ותפסה מחיים הוא, וכן פרש"י ז"ל, דאי תפשה לאחר מיתה א"כ הויא ליה מתני' כר' טרפון, וקשה יהיה לומר דסתם מתני' כר' טרפון. הילכך קימ' לן הכי דלענין מזונות מהניא תפישה אפי' מאחר מיתה, ולענין כתובה לא מהניא אלא תפישה דמחיים. ומיהו הינו לפום דינא דגמ', אבל השתא הא תקינו הגאוני' ז"ל דכתובה גביא ממטלטלי, וה"ה נמי דאית ליה מזוני ממטלטלי, ואפי' לא תפסה גביא מהם דתנאי כתובה ככתובה, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
ולענין מזונות דאמרי' הכא דאי תפסה למזוני אפי' תפשה דסקיא מליאה מעות דלא מפקי' מינה, איפליגי בירושלמי [סוף ה"ב] אי אמרי' ליה חוי מאי בידך או לא, דגרסינ' התם אלמנה שתפשה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידך, תלמידיו דר' יונה אמרין אמרי' לה חוי מה בידך, אמ' לון ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' חוי מה בידיך לא אמרי' לה, ונראה דהלכה כתלמידי ר' יונה דאמרי' לה חוי מה בידיך, וכן פס' הר"ם במז"ל [פי"ח מהל' אישות ה"י].
אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה, ואסיק רבא דלא אמרן אלא מזונות של אותן ב' וג' שנים, אבל להבא יש לה. וכת' הרמב"ן ז"ל דדוקא אלמנה היא דבעיא ב' וג' שנים, והינו דנקט אלמנה, אבל אשת איש אפילו שהתה שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן, דבאלמנה דוקא אסרו משום דאפשר דמיתזנא מדידה, כגון ממציאתה. אבל אשת איש דכל נכסיה לבעלה מדידיה קא מיתזנא, ואפי' מכרה בטובת הנאה בנכסי מלוג דידה הפסידתן, דמסתמא מחלה אותן שדרך הנשי' לגלגל עם בעליהן ולסייען. וה"מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה אפילו הותירה אין לבעלה עליה כלום, דכל שאינו נותן לה מזונות והיא עוש' ואוכלת הרי היא כאלו אמרה לו איני נזונת ואיני עושה, שהרי אינה צריכה להתנות עמו בב"ד, והילכך אפי' דרך שתיקה זכתה במעשה ידיה בכלן. וזו היא ששנינו [לעיל ס"ד ע"ב] אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרמב"ן ז"ל. ודוק' לגבי הא מילת' הוא דאמרי' דהויא לה כאומרת איני נזונת לענין שאפי' מותר מעשה ידיה שלה, אבל לא להפסיד מעשה ידיה לגמרי. ואם (רצונה) [רצתה] אחר כך נזונת היא ממנו דלא אמרי' דאבדה מזונותיה לגמרי אלא בשאמרה לו הכי בפי' וכדכתי' לעיל בפר' אע"פ [שם] דהיכא דאמרה איני ניזונת ואיני עושה שוב אין לה מזונות וכדכתי' התם בס"ד. ולענין אלמנה שהפסידה מזונותי' לג' שנים דמסתמ' מחלה אותן, ה"מ כשאין בידה משכון אבל אם יש בידה משכון או לותה ואכלה לא הפסידתן. וכן הוא מפורש בירושלמי [בפרקין ה"ב] וה"ה באשת איש דהיכא שלוותה ואכלה לא הפסידתן.
בעי ר' יוחנן יתומי' אומרי' נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה. ליכא לפרש דממזונות דלהבא קאמ' וכמו שפרש"י ז"ל, דבהא ודאי פשיטא דלא מהימני ועליה להביא ראיה דהא למה זה דומה לחוב תוך זמן דאין הלוה נאמן לומר פרעתי ועו' דאם אתה אומ' כן אין לך אלמנה שלא הפסידה מזונותיה, אלא ודאי ממזונות דלהבא פשיטא דאין נאמנין וע"כ לא מבעיא להו אלא מזונות למפרע וכגון שהיה בתוך ג'. והכי משמ' מדאתי' למיפשטה מיהא דתני לוי, והא ודאי במזונות שעברו קא מיירי מדתני כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה, וכן פי' הראב"ד ז"ל והוא הנכון.
<h2>דף צו:</h2>
והא דאמרי' או דילמ' נכסי בחזקת אלמנה קימי. (לגמ') [כלומר] דרבנן אוקימו הנכסים בחזקתה למה שהוא משתעבד לה מתנאי ב"ד כדי שלא יוכלו היתומין לטעון כנגדה.
כתנאי מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי, ואלו לכתובה מכרתי דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה. מאי לאו בהא קמיפלגי דר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי קימי, כלומ' ומשום הכי קאמ' דצריכה לפרש במכירתה מה היא מוכרת למזונות, ומה היא מוכרת לכתובה, דאי לא מפרשה יכולין היתומים לומר לה לכתובה מכרת, ומזונות כבר נתננום לך והם נאמנין, דהא נכסי בחזקת יתמי קימי. אבל השתא דמפרשה מה היא מוכרת למזונות (למזונות) ומה שמוכרת לכתובה, אין היורשין יכולין לומ' לה כלום. ור' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קימי, ומ"ה קאמ' דכותבת סתם וכך כחה יפה, שהרי ברשותה אחר כך לומ' אלו למזונות מכרתי, ואלו לכתובה מכרתי ונאמנת, דהא אינהו אין נאמנין לומ' שנתנו לו מזונותיה, וכיון דכן טפי עדיף לה למכתב סתמא ואפילו מה שמוכרת לכתובה משום דאם כלו נכסי בעלה תטרוף כתובתה מן המשועבדים ותאמ' דכל מה שמכרה למזונות מכרה, דאלו פרשה מה שמכרה לכתובה תפסיד שלא תוכל לטרוף בשביל מזונות מן המשועבדי'. וא"ת א"כ למה כותבת סתם תכתוב לעולם דלמזונות היא מוכרת. אי' למי' דאין הכי נמי, ולא קאמ' ר' יוסי אלא דאינה [צריכה] לפרש, ואם כותבת סתם הרי היא כאלו פרשה למזונות. אי נמי דניח' לה למכתב סתם כדי שלא תתפרנס על ידי לוקח, ואפ"ה תהא נאמנת אחר כך דלמזונות מכרה זה תורף פי' רש"י ז"ל. והקשו עליו דלפי פירושו יפוי כח דר' יוסי השתא הינו טעמא כדאביי קשישא, ומדאמרי' לקמן לעולם נכסי בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא, משמע דעד השתא לא אתי' עלה משום ההוא טעמ'. ועוד קשה לפי' דאיהו פי' בהא דאמרי' לקמ' (נכסי) דכולי עלמ' בחזקת יתמי קימי וטעמ' דר' יוסי כדאביי קשישא, כלומ' דמה התם כשנוטלן במתנה כחו יפה שיוכל לטרוף על חובו מן המשועבדי', הכא נמי כחו יפה שלא תוכל לטרוף לקוחות מן המזונות ועל הכתובה תטרוף אותם, ואם מפני היתומי' שלא יאמרו הכל לכתובה מכרת ונתקבלה כתובתי', יכולה היא להעיד עדים על הנמכר למזונות, ואם תצטרך לכך יבאו ויעידו. וזה אינו מחוור כלל, דא"כ היכי שתיק גמ' מזה שהוא עקר התירוץ. ועוד שאם אתה אומ' שהיתומי' יכולי' לומ' לה לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך אם אינה מביאה ראיה לדבריה. אף הלקוחות יכולין לומ' לה לכתובה מכרת וטענין להו, דהא קימ' לן דטוענין ללוקח כל מאי דמצי טעין מוכר או יורשין. והרמב"ן ז"ל פי' וזה לשונו דאחר לאו בטוענין פרעון אחר עסקי', אלא בשמכרה סתם, והכי טענין עליה מכירה זו לשם כתובה היתה בפי' ונתקבלת כתובתי', והם נאמנין לדעת האומ' נכסי בחזקת יתמי קימי, והיא אומרת מה שמכרתי למזונות מכרתי בפי' תנו לי כתובתי משלם והיא נאמנת לדעת האומ' נכסי בחזקת אלמנה קיימי והשתא דחי' דילמא נכסי בחזקת יתמי קימי, והם נאמנין לו' לכתובה מכרת בפי', אלא הכא במוכרת סתם בפני עדים עסקי', וכן השטר סתם הוא ואין יכולין לטעון עליה אלא סתמ', אלא בדאביי קשישא פליגי דקסבר ר' יוסי דברשותה של אשה לומ' מכירה זו שמכרתי רוצה אני שתהא למזונות, דומיא דשכיב מרע שנוטל בעל חוב הממון ואחר כך אומ' לכך נטלתיו. ור' יהודה סבר כיון שמכרה התם יכולין לומ' לה נתקבלת כתובתיך וכו' ע"כ.
והא דא"ר יוסי דמוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה. פרשו בירושל' [בפרקין ה"ג] בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי, בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי. כלומ' אם בא מלוה בשטר לטרוף מן המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים, שהרי היא מוכרת לי"ב חדש או ל[ו]י"ו חדשים, ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום, אומרת לכתובה מכרתי והיא קודמת, שאם פרשה למזונות תפסיד שהרי בעל חוב מוציא הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה אחר כך לטרפם בשביל כתובתה, דמטלטלין ננהו, וכתובה אינה אלא מן הקרקע דאין להן דין קדימה וחולקין אע"פ ששטר כתובתה מוקדמת, ועל הלקוחות אינה יכולה לחזור ולטרוף בשביל כתובתה וכדאמרי' בסמוך דאחריותה דנפשה קבילה. ואם בא מלוה בעדים. כלומ' ויש שם בני חורין אומרת למזונות מכרתי, דאלו מכרה בפי' לכתובתה מלוה על פה טורפת אותן, והשתא כשאומרת דלמזונות מכרה מלוה על פה אינה יכולה לטרוף מבני חרי, שהרי משועבדים הם לה לכתובתה, וג"כ אינה יכולה לטרוף ממנו שמכרה למזונות, דאע"ג דמזונות הרי הן כמלוה על פה דהא אין מוציאין למזונות מן המשועבדין, מ"מ כיון שקדמה זו ומכרה בשביל מזונות הרי היא כאלו גבתה, וכיון שגבתה מה שגבתה גבתה דבעל חוב מאוחר הוא דאמרי' דמה שגבה גבה, והנו כשוין נינהו דהא אין להן דין קדימה. ומהכא משמ' מאי דכתיבנא לעיל בריש פרק מי שהיה נשוי דכל שאינו טורף מן המשועבדין אע"פ שהוא מוקדם מי שהוא טורף מן המשועבדין אע"פ שהוא מאוחר קודם לו, והילכך מלוה בשטר מאוחרת ומלוה על פה מוקדמת למלוה בשטר יהבי' למלוה על פה לא יהבי', דהכי מוכח מהא דאמרו בירושלמי [בפרקין ה"ג] דאם בא מלוה בשטר והוא אומ' למזונו' מכרתי דמוציאין הדמים מידה, ואע"ג דמזונות קודמי' למלוה בשטר. וטעמא כדאמרן כיון דלמזונות לא טרפא ממשעבדי הרי הוא כמאוחרת לגבי מלוה בשטר דטרפא ממשעבדי. והכי נמי מוכח הכא בגמרין מיהא דאמרי' מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה, ואם איתא דמלוה על פה הרי היא כמלוה בשטר לענין שאם קדמה שגובה תחלה וכ"ש מזונות, א"כ כתובה ומזונו' כי הדדי נינהו, ואע"ג דאחריות' איתמי אמאי תחזור ותטרוף לכתובתה, אטו מי שיש לו שני חובות בשטר על אדם אחד וזמנן אחד ויש לו קרקע אחד ומכרוהו ב"ד בשביל חובו האחד יכול הלה לחזור ולטורפו בשביל חובו האחר. והא אמרי' לעיל [צ"א ע"ב] דהיכא דאמרו ליה דמי קטינא דסלוקיה סלקוה וכ"ש זו שהיא מוכרת לעצמה ויהבו לה דמי קטינא דסלוקי סלקוה, והיאך חוזרת וטורפת אותו, אלא הכא הינו דאיבעיא להו משום דכיון דלמזונות מכרה הרי הוא כאלו מכרה אותו בשביל חוב מאוחר, וקרקע שמכרוהו בשביל חוב מאוחר בעל חוב מוקדם חוזר וטורפו, [והכא] נמי כיון דאחריותא איתמי ויש לה חוב אחר מוקדם יכולה לחזור ולטרפו. ואסיקנא דלא דמ"מ אחריותה דנפשה קבילה. מ"מ למדנו מכאן שהדין כן הוא כמו שכתבנו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, והרב אלפסי ז"ל כן כת' בתשובת שאלה כמו שכתבנו לעיל בפ' מי שהיה נשוי [שם]. ולענין פסק הלכה קימ' לן דהיא נאמנת ועל היתומי' להביא ראיה, דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וכדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאה על היתומים להביא ראיה, והילכך נראה דנוטלת היא אפי' בלא שבועה, דהא נכסי בחזקתה קימי, וכמי שהחזיקה בהן דמי, ומיהו אם ירצו היורשין להשביעה אחר כך היסת שלא קבלה מהן כלום הרשות בידם. אבל הר"מ במז"ל [אישות פי"ח הכ"ז] כתב דאינה נוטלת מעיקרא אלא בשבועת היסת. ואפשר שהטעם הוא כמו שאמרו הגאונים ז"ל דכל שאינו טוען בגופו של דבר, אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן אלא בשבועה, וגם זו אינה מוחזקת ממש בהם שיש לה חלק בגוף הנכסים אלא כמשכון הם בידה, הילכך אינה נוטלת אלא בשבועה. אלא שאם מטעם זה הוא שבועת המשנה יש לה לעשות כשאר נשבעין ונוטלין ולא סגי ליה בשבועת היסת.
<h2>דף צז.</h2>
כיצד מוכרת, ואסיקנא דמוכרת לו' חדשי' ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום, וכן הלכה.
או דילמא מצו למי' לה נהי דאחריות דעלמ' לא קבלית עילוך, אחריות דנפשך קבולי קבילת. מיהא שמעינן דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות דחייב באחריות דנפשיה, דהא אלמנה כמי שמוכר שלא באחריות דמי, דהא לאו אחריות עלה (אלא על היתומים) ואפ"ה אמרי' דאחריו' דנפשיה קבולי קבילה. וה"מ בשום זכות שיהא לו באותה שעה, אבל בזכות שיהא לו אחר כך לא, דהרי זה כמי שהלוהו אחר כך שחוזר עליו. וכתב ר"פ נ"ר דדוקא באלמנ' אמרי' דאחריות דנפשיה קבולי קבילה, מפני שמוכרת לעצמה, אבל אפטרופוסי' שמוכרי' לצורך יתומי' כיון שאין מוכרין לעצמן חוזרי' וטורפין ממנו בחובם, ולא אמרי' דאחריות דנפשיהו קבילו. ואע"ג דאינהו מעשה קא עבדי וכל העושה מעשה במה שיש לו זכות עליו, נראה דאבד את זכותו וכדמוכח מההיא דבבא בתרא פרק חזקת הבתים [ל' ע"ב] והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת ליזיל זבין, ומהדר דאמרי השני נוח לי והראשון קשה ממני ואמרי' עלה דטענתיה טענה בין לאדמון בין לרבנן דדיבורא מיקרי ואמר, משמע מהתם דדוקא דבורא אבל מעשה לא, ואם עשאו איבד את זכותו. והכא נמי הא קא עבדי מעשה. כת' רבי' נ"ר דלא איתמ' הא אלא בתובע גוף הקרקע, דכיון דאיהו תובע גוף הקרקע ואומ' שהוא שלו בהא לא איבעי ליה למעבד מעשה, שהרי כשעושה מעשה נראה שמודה שאינו שלו, אבל בתובע בחובו לא, דמה לו אם הקרקע ביד זה או ביד אחר, ואת המעשה שהוא עושה אינו סותר את זכותו, שהוא אינו אומר שהוא שלו אלא שיש לו חוב עליו, ומכירתו אינה הודאה שאין לו עליו כלום, הילכך חוזר וטורף אותו בחובו, דלא איתמר אלא באלמנה שמוכרת לעצמה והא למה זה דומה לב"ד שמכרו וליכא למימ' דאחריות דנפשיה קבולי קבילו רבי' נ"ר.
והא דאמרי' מוכרת והולכת עד כדי כתובתה, לאו למימרא שלא תהא רשאה למכור למזונות אלא כדי כתובתה ותו לא, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל, דהא ליתא אלא ה"ק מוכרת והולכת עד כדי שתשייר בנכסים עד כדי כתובתה, ועצה טובה קאמ' לה שתניח לה מקום לגבות כתובתה, והינו וסומך לה שתגבה כתובתה מן השאר. והינו עצה טובה דאם מכרה הכל לצורך מזונות תפסיד דאתי מלוה בשטר וטריף הדמים מיד הלוקח, ולא מציא לחזור ולטורפן מחמת כתובתה משום דהוו לה מטלטלין ולא משתעבדי לכתובה. לפי' משיאין עצה טובה שלא תמכור בנכסים לצורך מזונות אלא עד כדי שתשייר לה כדי כתובתה, ואחר כך תטרוף השאר מחמת כתובתה, שאם תבא למכור הנשאר למזונות תפסיד במקום מלוה בשטר וכדפריש'. וכן פי' הראב"ד ז"ל דעד כדי כתובתה עד שתשייר כדי כתובתה קאמ', וכן פרשו רבותי' הצרפתי' ז"ל. גם אמרו שבמקצת מהלכות רבי' אלפסי ז"ל מצאו כתוב כן שחזר בו רבי' ז"ל בסוף ימיו, וחזר והגיה וכן עקר.
איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני או לא הדרי זביני. ואסיקנא דהדרי זביני. ופי' זבין ולא אצטריכו ליה זוזי שהוא אמ' בשעת המקח שכשהוא מוכר אינו מוכר אלא על לקנות שוורים או חטים, ולא שמכר על תנאי זה אלא שגלה בדעתו שעל דעת כן הוא מוכר, ואומדנא דמוכח הוא, וכל אומדנא דמוכח הוי כתנאי וכדאמרי' לעיל גבי מברחת. ודוקא דאמ' כן בשעת המקח, [דאל"כ] אע"פ שאמ' לו קודם לכן לא כלום הוא דהוו להו דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים וכדאית' בקדושין פרק האיש מקדש [מ"ט ע"ב]. ולא איצטריכו ליה זוזי, הינו מחמת שלא רצו המוכרים למכור החטים או השוורים, או שבאו לו חטים או שוורים מצד אחר ואין צריך לקנותן, בכלהו הוא דאמרי' דהדרי זביני. ודוקא מחמת כן. אבל אם נמלך הוא שלא לקנות אותו דבר הא ודאי לא הדרי זביני וזה ברור.
מתני'. אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד. פי' מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מחמת מזונות, אבל מחמת כתובה לא. אבל מן הארוסין שאין לה מזונות לא תמכור. וכן פרש"י ז"ל דר' שמעון סבר דאלמנה מן הנשואין אינה מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות, אבל לכתובה לא. ואי' מאן דפריש דר' שמעון סבר דמן הנשואין דאית לה מזוני מוכרת שלא בב"ד אפי' בכתובה כי היכי דתפסיד מזוני, והראשון נראה עקר.
גמ'. בשלמ' מן הנשואין משום מזוני. פי' משכחת לה שמוכר' שלא בב"ד למזונות, דכי היכי דלמזונות מזבני' בלא אכרזתא, הא נמי מזבני' שלא בב"ד, אלא מן האירוסין מאי טעמ' כך פרש"י ז"ל. אבל יש מי שפי' דה"ק בשלמא מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד אפי' לכתובה משום מזוני, כלומ' משום דתפסיד מזוני. והא לא מיחוור דבשלמ' לר' שמעון דמפסדא מזוני במקצת כתובתה אי' למי' הכי, אבל לרבנן דלא מפסדא מזוני אלא בכל כתובתה, אבל כל זמן שתשייר מכתובתה כלום, היא נזונת. מה הועילו חכמי' בתקנתן, שהיא תזהר לעולם שלא תמכור כנגד כל כתובתה, ונמצאת מוכרת שלא בב"ד ואינה מפסדת מזונות. לפי' העקר כמו שפרש"י ז"ל דמשום שהיא צריכה למזונות, ואי אפשר לה להתענות עד שיזקקו לה ב"ד, אמרו שתמכו' שלא בב"ד. וה"ק בשלמא מן הנשואין משום מזוני, כלומ' והינו טעמא דר' שמעון דאמ' דאינה מוכרת שלא בב"ד אלא מן הנשואין. אלא מן האירוסין מאי טעמא.
<h2>דף צז:</h2>
עולא אמ' משום חנה. פי' כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים [ודלא] (ו)כמו שפרש"י ז"ל, דא"כ מאי האי דמקשי' לקמן בשמעתין אלא למאן דאמ' משום חינה יורשי' מאי חן איכא, ואיצטריך עולא לפרושה כגון שירשתה בתה או אחותה. ומאי קושיא דכי היכי דאמרת דהן מוכרות שלא בב"ד כי היכי דימצאו האנשי' חן בעיניהן. הכי נמי איכא למימ' ביורשין דידהו, דאי אמרת דיורשי' דידהו לא ימכרו אלא בב"ד, אפי' הן לא תנשאנה. אלא ש"מ כדפריש'. והינו דקשיא לן יורשי' מאי חן איכא, דקס"ד דביורשים זכרים עסקי', עד שבא עולא ואמר כגון שירשתה בתה ואחותה.
מהו דתימא אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה, אבל גרושה דנפיש חן דידה. פי' אלמנה מן האירוסין הוא דאינה צריכה לחן גדול אבל גרושה דמאיסה טפי וצריך להרבות חינה אימ' תיבעי חן קמ"ל.
לא לאיתויי מגורשת ואינה מגורשת. כלו' מן הנשואין. וממשנה יתירה שמעי' לה, דאי לא תנא בסופא וגרושה לא תמכור הוה (מהימנא) [מוקמינן] לה רישא בגרוש' ממש, אבל השתא דתנא בסופא גרושה ידעי' דרישא לאיתויי מגורשת ואינה מגורשת, ואתא לאשמועי' כדר' זירא דאמ' דיש לה מזונות. ואשמעי' נמי דה"מ מחיים, אבל לאחר מיתה לא. כך פי' הרמב"ן ז"ל, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר ואינו מחוור.
כגון שירשתה בתה ואחותה. כלומ' שאינן נשואות וצריכות חן כדי להנשא, אבל אם הם נשואות לא דבטל חן דידהו. וכן נמי באלמנה מן האירוסין דאמרי' דמוכרת שלא בב"ד משום חנה, דוק' קודם שנשאת, אבל אם נשאת לא, וכן בהא דאמרי' [ערכין כ"ב ע"א] דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לא לבעל חוב שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חנה, דוקא בשלא נשאת, אבל אם נשאת לא שהרי בטל חן דידה. וכן כתב הר"מ במז"ל [פי"ב מהלכות מלוה ולוה ה"ג].
מתני'. מכרה כתובתה או מקצתה [וכו'] נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד, אוקימנא לה בגמ' כר' שמעון דאמ' דכיון דנתקבלה מקצת כתובתה אין לה מזונות, וכל שאין לה מזונות לדידה אינה מוכרת אלא בב"ד, דאיהו לית לה טעמא דחינה וכדאיתא לעיל. ומדקתני נתנתה לאחר, איכא למידק מינה דדוקא נתנתה לאחר הוא דאבדה מזונותיה, אבל נתנתה ליורשין יש לה מזונות. והכי איתא בירוש' [בפרקין ה"ב] דגרסי' התם רב יהודה בשם שמואל אלמנה שמחלה כתובתה ליורשין יש לה מזונות וכו', עד לא דייק שהפסדתה [כתובה] אלא שתבריחנה ממזונותיה. ועובדא דחמותיה דרב חייא אריכא דפר' הנושא [ק"ד ע"ב] דמשמע דאיבדה מזונותיה, הינו מפני שנהגו כאנשי יהודה, ולאנשי יהודה ודאי מוחלת כתובתה ליורשים אין לה מזונות, כיון שבידם הוא לפוטרה כל זמן שירצו, אבל לאנשי גליל שאין ביד היתומים לפטרה, ודאי מוחלת כתובתה ליורשים יש לה מזונות. וכן כתב רבי' נ"ר וכבר הארכתי בזה לעיל בשלהי נערה שנתפתתה בס"ד.
<h2>דף צח.</h2>
גמ'. ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה, עד דלית דחש לה לר' שמעון דאמר [לא אמרינן] מקצת כסף ככל כסף, כלומ' דסבר דמקצת כסף הנשאר הרי הוא ככל כסף ויש לה מזונות.
מוכרת שלא בב"ד. כלומ' לצורך כתובתה. צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה. יש שפרשו דשבועה זו שהיא צריכה לישבע שלא מכרה מנכסי יתומים בפחות מכדי דמיהן. וקשיא עלייהו דלמה לי שבועה דהא קימ' לן דצריכה ב"ד הדיוטות וכדאיתא בבא מציעא פרק אלו מציאות [ל"ב ע"א] ואינהו עבדי ליה שומא, וכיון דכן ליכא למיחש להכי, ודחו לה משום דאינהו אין תורת ב"ד עליהן דלא עבדי אלא שומא בלחוד, וכיון דכן הוו להו עדים, ואין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין, דהכא ביתומים קטנים עסקינן. והא לאו מילתא היא כלל, חדא דלא איתמר אין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים להעיד על מה שהוא תובע, והתם הוא דאמרינן דאין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין, אבל אם היתומים תובעים אותו, או אפטרופוסין בשבילם, והוא בא לפטור את עצמו ומביא עדים, כי הכא שהאלמנה מביאה עדים לפטור את עצמה, בכי הא ודאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ועוד דגבי אלמנה מקבלין, דאי לא אלמנה דגביא בעידי מיתה מיתומים קטנים היכי משכחת לה. ועוד דאם אתה אומר דאין מקבלי' עדים אף שבועה אין מקבלי'. והנכון כמו שפי' רש"י ז"ל שהוא ז"ל פי' דמוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא גבתה יותר, ואע"ג דקימ' לן דצריכה ב"ד הדיוט', הינו למעבד לה שומא בלחוד ואחר כך אזלא איהו בלחוד ומזבנא, הילכך אם מכרה ביותר משומתה רוחא ליתמי, והינו מתני' [בסמוך] דתנן מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה.
ואמרי' ותיבעי לך הכרזה. כלומ' דהא בהא תליא דאי מכרזא ליכא למיחש לשמא גבתה יותר ואינה צריכה שבועה, ואי לא מכרזא צריכה שבועה. ואיהו אהדר ליה דפשיטא ליה דאינה צריכה הכרזה ואפ"ה קא מיבעיא ליה אם צריכה שבועה אם לאו, ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואיכא למדק מאי שנא אלמנה שמוכרת לעצמה בלא הכרזה, והלא ב"ד מומחין שמוכרין לצורך אלמנה אין מוכרין אלא בהכרזה וכדתנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומים ל' יום, ומכריזין בבקר ובערב על מנת (שלא) ליתן לאשה בכתובתה. ואיפש' דאיהו כיון שב"ד מסרו לה הדבר שבח הוא לה ומדקדקת שפיר במה שהיא מוכרת, וכיון שנשבעה שלא גבתה יותר, שוב אינה צריכה הכרזה, שהרי היא מדקדקת יפה יפה, אבל ב"ד צריכין הכרזה זה נראה טעם הענין, ומיהו אלמנה שמכרה שלא בב"ד צריכה להשבע שבועה אחרת דהינו שלא נהנית מכתובתה כלום, אבל הבא ליפרע מנכסי יתומים ויש לה לעשות שבועה זו קודם שנמכור בנכסים דנראה דאין לה רשות למכור קודם שנתברר אם יש לה אצלם כלום, וצ"ע אם מכרה קודם שנשבעה שבועה זו אם ממכרה ממכר או לא שהרב אלפסי ז"ל כתב בתשובת [שאלה] שאם מכרה האלמנה קודם שתשבע מה שעשתה עשוי. והביא ראיה מדתנן אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד, ואמרי' עלה בגמ' בשלמ' מן הנשואין משום מזוני. אלמא דבשלא נשבעת עסקי', דאי בנשבעת היאך אית לה מזוני, דהא משעה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעה אין לה מזונות, ואפ"ה אמרי' שמוכרת היא לכתחילה שלא בב"ד. והא לאו ראיה היא כלל דאפשר שנשבעה בב"ד, ואפ"ה לא אבדה מזונותיה וכגון שלא תבעה כתובתה, אלא שנשבעה כי היכי דלא ליפסדו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה, דהא קימא לן דאין אדם מוריש שבועה לבניו או שרצת להשבע כדי שבשעה שתרצה לגבות כתובתה לא תצטרך להשבע. ועוד דההיא הא אפשר לפרושה בענין אחר וכמו שפרשתיה למעלה בשלמ' מן הנשואי', כלומ' איכא מזונות ומשום מזוני מוכרת שלא בב"ד. ועוד דאפי' לפי פי' רבי' ז"ל שפיר מקשי' בשלמ' מן הנשואין משום מזוני דאפי' איתא כדקאמ' רבי' ז"ל דתבעה כתובה ואישתבעא ופסדא מזוני, אפ"ה דינא הוא דמזדקקי' לה בסוף כיון דמזדקקי' לה מעיקרא משום דתפסוד מזוני, דאי לא אף היא לא תבא לתבוע כתובתה. ובענין זה אמרי' התם בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] ומקשי' למאן דאמ' (רב מזדקקי') נזקקי' לנכסי יתומים לצורך כתובה, הינו משום דמפסדא מזוני מדתניא שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, ולדידיה היכי שבקי' מזוני דודאי מפסדא ונקטי' הכרזה דלא ידעי' אי (ממחינן) [מרוחינן] או לא (ממחי') [מרוחי'] ופרקי' הא לא קשיא בתובעת כתובתה בב"ד דמפסדא מזוני. ומקשי' אי אין לה מזוני אזדקוקי נמי לא מזדקקי', כיון דטעמי' משום דמפסדא מזוני הוא. ופרקי' כיון דאזדקיקנא לה מעיקרא מזדקיקנא לה בסוף. כלומ' דאלו אין נזקקי' לה בסוף, א"כ היא לא תבא מתחלה לתבוע כתובתה בב"ד ואל תפסיד מזוני, ואע"ג דלא דמו דהתם הוא דאי לא מזדקיקנא לה בסוף אין נזקקי' לה כל עקר בהא הוא דאיכא למי' דאיתא לאימנועה, אבל הכא הא אפש' לה בב"ד מומחין, מ"מ ראיה דרבי' ז"ל לאו ראיה היא וכדכתי' לעיל, וכיון דכן נראין דברים שאם מכרה קודם שתשבע שמכרה בטל, שהרי בודאי אין לומ' שתמכור קודם שנתברר אם יש לה אצלם כלום, וכיון שהדין כך כל שלא עשתה כן מכרה בטל, דהוה ליה כב"ד שמכרו שלא בהכרזה דמכרן בטל, וכן דעת רבי' ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ממה שפי' בכאן אע"פ שאין פירושו מחוור כל הצורך.
אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה, כלומר אפי' בב"ד הדיוטות, לא עשתה ולא כלום. ואפי' בדאכרוז משום דאמרי' לה מאן שם ליך, כי ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי, כלומ' והפקידוהו אצלו למכור, ואיהו שמה לנפשיה באותה שומא ששמוהו ב"ד, ואמרי' דלא עשה ולא כלום. ומיהא שמעי' דאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהו' כיון דשליח הוא במקום בעלים עומד, וכל שהדבר ברשותו אינו יוצא מרשות בעלים כיון שידו כידם.
<h2>דף צח:</h2>
כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה, ר' יוסי אומ' חולקי', והתניא ר' יוסי אומ' הכל לבעל המעות. ואסיקנא דבדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות, בדבר שיש לו קצבה חולקין. וכתב רבי' האיי ז"ל בספרו דלאו דבר שיש לו קצבה ממש קאמרי', אלא דבר שאין לו קצבה קרקע, דבר שיש לו קצבה מטלטלין וצ"ע. ורבי' אלפסי ז"ל פי' דבר שיש לו קצבה ממש והוא הנכון.
איבעיא להו (אמרו להו) אמ' ליה זיל זבין לי ליתכא. כלומ' מכור לתך משדותי, והוא הלך ומכר מהם כור אחד. ואיבעיא לן אם מוסיף על דבריו הוא, או מעביר על דבריו הוא. ואסיקנא דמוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני.
אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי, מ"ה בעל הבית מעל. אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל. ואי קשיא לך ואמאי לא קשיא ליה נמי שליח אמאי מעל, דהא פועלים העבירו על דעתו. ותירץ רבי' נ"ר דבשלמא בעל הבית בלחוד הוא דקשיא ליה, משום דמעילתו תליא בדיבוריה דשליח, שהוא אמר לשליח שיאמ' להם שיטלו אחת אחת, והוא צוה אותם ליטול שתים שתים, וכיון שכן בדבוריה מיד עוקר שליחותיה של בעל הבית, שהרי כלל לא נעשה שליחותו. אבל מעילה דשליח תליא בנטילת פועלים, וכיון שכן מיד כשנטלו פועלים שתים מעל שליח, שהרי עשו בזה שליחותו, וכשנטלו השלישית דבר אחר הוא שעשו מדעתם ולפי' מעלו אף הם, ובשנטלום בזו אחר זו הא בבת אחת ודאי מעבירים על דבריו הוו, ומשום דאפש' לאוקומה בהכי ופשט' דמילת' הכי הויא לא אקשי ליה משליח (אבל) [אלא] מבעל הבית, רבי' נ"ר.
ומאי אפי' [אפילו] היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשי'. כלומ' כיון דמכרה ביותר מכתובתה פשי' דיש לה להחזיר להם הדינר, וכיון דכן מאי אפי', (שלא) [אלא] לישנא דאפי' הוא משום דאע"פ שהיא אומרת שתחזיר להם הדינר בקרקע שלהם, אפ"ה אמרינן דמכרה בטל, אלמא דמעביר על דבריו הוי, ואי קשיא לך ולפום מאי דקס"ד השתא דמכרה שוה מנה ודינר במנה [ודינר, ומאי במנה] דקתני במנה שלה קאמ' ולא טעתה כלל, ומאי אחזיר את הדינר דינר מקרקעי, א"כ רשב"ג אמאי קאמ' דעד ט' קבין מכרה קיים, ויותר מכן מכרה בטל, אדרבה כל שיש לו להחזיר קרקע הראוי טפי, י"ל דמכרה קיים, דכשהיא מחזרת להם פחות מכן דאינו שעור שדה, בהא איכא למימ' טפי דמכרה בטל, אבל כשמחזרת להם שעור שבו איכא למי' דמכרה קיים. ואי' למי' מאי דקס"ד השתא דרשב"ג ארישא קאי אמכרה שוה מנה ודינר במנה דקתני מכרה בטל, כלומ' אע"פ שהיא מחזרת הדינר בדמים ליורשים, ובהא הוא דאמ' רשב"ג שמכרה קיים אחר שתשייר בשדה בית ט' קבין, דכיון דיש בשיור שעור שדה לא ניחא להו במכירתה ושיטלו הני הדמים, רבי' נ"ר.
<h2>דף צט.</h2>
והא מדסופא בדאוזיל רישא בדלא אוזיל, וריש' אשמעי' דבדלא אוזיל כיון שמכרה ביותר מכתובתה מכרה בטל, וסופא אשמעי' דבדאוזיל אע"פ שלא מכרה אלא בכדי כתובתה, כיון דאוזילה וטעת מכרה בטל, דקתני סופא היתה כתובתה ד' מאות זוז, ומכרה לזה במנה, ולזה במנה, ולאחרון יפה מנה ודינר במנה, של אחרון בטל. ומשמ' ליה סופא בדאוזילא טפי מרישא, משום דבסופא מנה של אחרון כמנה של ראשון, ובמנה של ראשון או של שני ליכא למימ' דמנה שלה קאמ', דהא שלה ד' מאות הם, ודוחק יהיה לומ' דבאחד מן המנין שלה קאמ', הילכך משמ' ליה סופא בדאוזילא.
איכא דאמרי הא לא תיבעי לך, דודאי מוסיף על דבריו הוי, כי תיבעי לך דאמ' ליה זיל זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא, מי אמרי' אנא דטבא עבדי לך. כלומ' דאי נזדמנו לך מעות טוב לך שלא מכרתיה כלה, ואם תצטרך למכרה הרשות בידך, ומיירי בענין דמשכח מאן דזבין האי ליתכ' בתרא בדמי ליתכא קמא, או דילמא אמ' ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עלוהי.
אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי, מ"ה בעל הבית מעל. פי' לאו דוקא מוסיף, אלא לומ' שאינו מעביר על דבריו, אבל הכא לא שייך לישנא דמוסיף אלא אידי דנקטיה לעיל נקטיה הכא.
אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל. וא"ת הכא היכי אמרי' דמעביר על דבריו הוי, דהא אנן לא אמרינן הכי אלא היכא דליתא לההוא טעמ'... לא. ואיכ' למידק דההוא טעמ' לאו דוקא הוא, דה"ה היכא דאיכא טעמ' אחרינא, והכא הא איכא טעמ' אחרינא דעדיף מיניה דיכול למימר חלוק גדול ויפה הייתי מבקש, וזה ודאי קפידא הוא. ופרק' הכא במאי עסקי' דאיתיא ליה שוה (שני) [שש] בשלש. כלומ' לעולם אימ' לך דבזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מעביר על דבריו הוי, אבל הכא טעמא דלא חשביה ליה מעביר על דבריו, משום דהכא שליחותו עשה לגמרי שהוא רצה שיביא לו חלוק שיהא שוה דינר זהב והוא הביאו לו.
אי הכי שליח אמאי מעל, נ"ל דה"פ אי אמרת בשלמ' דאיתי ליה שוה ג' בג' וכדקס"ד מעקרא בעל הבית מעל אחלוק, משום דשליח הוי מוסיף על דבריו ושליח [מעל] אטלית, אלא אי אמרת דבאיתי ליה שוה שש בשלש עסקי', שליח אמאי מעל, דאחלוק לא מעל שהרי לא העביר על דבריו כלל, ואטלית אמאי מעל שהרי הוא צוה לו שיוציא כל הדינר ובשליחותו הוציאו, אלא שעשאו טובה שהביא לו בו חלוק וטלית. ומהדרי' דאפ"ה מעל אטלית, דכיון שהוא לא צוה לקנות לו אלא חלוק, כשקנה טלית מדעתו בהא ודאי לא עשה שליחותו ומ"ה מעל כנ"ל.
דיקא נמי דקתני מודה ר' יהודה בקטנית [שהקטנית] בסלע וקטנית בפרוטה. פרש"י ז"ל, דיקא נמי [דרע] דקאמ' ר' יהודה רע בדמים קאמ', ובדאיתי ליה שוה שש בשלש דאי (הש') [ס"ד] חלוק רע ממש קאמ' שאינו שוה אלא ג', ודכותה גבי קטנית דאמ' ליה הבא לי בסלע פולים והביא לו בחצי סלע שוה חצי סלע, ובחצי סלע אחר הביא מין אחר, אמאי מעל בעל הבית, לומ' ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין, אבל ודאי בדאיתי' שוה שש בג' הוא, (ובסלוק) [ובחלוק] הוא דאיתיה להאי טעמא, דאי איתי ליה בשית הוה שוה תריסר, אבל לא בקטנית וכדמסיים ואזיל באתרא כנא כנא בפרוטה. והקשה עליו רבי' נ"ר דלפי פי' ליכא למוכח מינה דבאיתיה שוה שש בג' היא דאפי' תימ' דרישא בדאיתיה ליה שוה ג' בג' וסופא נמי בהני, שפיר איכא לאפרושי ביניהו דאפש' דאע"ג דפליג ר' יהודה ארישא, הינו משום דחלוק גדול היה מבקש ואיהו הביא לו חלוק קטן, ואי אפשר לו השת' להוסיף עליו, אבל בקטנית דאפשר להוסיף עליו אפשר דבהא מודה ר' יהודה, לפי' פירש הוא נ"ר דהא דמשמ' ליה הכי הוא, משום דנקט בהודאתו של ר' יהודה קטנית ואם איתא דמתני' שוה שלש בשלש הוא ובהא הוא דפליג ר' יהודה אבל בשוה שש בשלש מודה, אמאי נקט קטנית ליפלוג בחלוק גופיה ולימ' הכי ומודה ר' יהודה בחלוק דאי איתי' ליה שוה שש בשלש, ועוד דמנקט בטעמיה מפני שהקטני' בסלע וקטנית בפרוטה, משמע דבחלוק דפליג משום ריעותא דדמי' הוא דפליג ולא משום ריעות' דחלוק גופיה. וזה נכון רבי' נ"ר.
<h2>דף צט:</h2>
ת"ש היתה כתובתה שלש מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה [כו']. של כלן מכרן קיים. כלומ' ואי טענה דאפושי שטרי טענה הוא, היכי מזבנה ליה. וא"ת ומאי קושיא דהתם הוא משום דשעבודא דידה עליהו, ויכולה היא להפרע היום ממנה. ולמחר ממנה האחר. וכיון שכן הכי אית לה למיזבן. ואי' למי' דקשיא ליה האיך מצי למעבד הכי ולאפושי שטרי עליהו דיתמי. ופרקי' ליה בקטיני.
ולענין בעיין לא איפשיטא בהדיא בגמ', ואפ"ה כתב הרב אלפסי ז"ל דסוגיין דמעביר על דבריו הוי. ונראה דמשמע ליה משום דבגמ' מוקמי להא דנתן לו דינר של זהב בשהביא לו שוה שש בשלש. הא איתי ליה שוה שלש בשלש בעל הבית לא מעל דמעביר על דעתו הוי. והא לאו ראיה היא כלל דאפשר דאע"ג דגבי חלוק הוי מעביר על דבריו, בעלמ' לא הוי דבחלוק לא עשה שליחותו כלל שהוא רצה חלוק גדול, ואיהו הביא לו חלוק קטן ומ"ה בעל הבית לא מעל, אבל בזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא אכתי אימ' לך דמוסיף על דבריו הוי ומהני, שהרי עשה מקצת שליחותו. והכא כי אתי' ליה בגמרין מעיקרא, הינו משום דאי הכא בחלוק אמרי' דמוסיף על דבריו, כ"ש בזבין לי כורא. אבל אי אמרי' בחלוק דמעביר על דבריו, אפשר דבעלמא לא אמרינן הכי ומטעמ' דפריש'. ומ"מ אפי' תימא דבעיין לא איפשיט', הדין כך הוא שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת ומספק לא תוציאנה מרשותו והמכר בטל כאילו תימ' דמעביר על דבריו הוי כך כת' הרמב"ן ז"ל. אבל רבי' ז"ל כתב דשפיר איכא למוכח משמעתין דמעביר על (מדותיו) [דבריו] הוי, דכיון דאוקימ' לה לההיא בדאייתי שוה שש בשלש דוקא דמוסיף על דבריו הוי, והינו טעמ' דבעל הבית מעל, אבל היכא דאיתי ליה שוה שלש בשלש לא מעל, מ"מ נהי דלת"ק ליכא למוכח מינה בעלמ' מאי קסבר אי מעביר על דבריו הוי או לא מטעמ' דכתי' לעיל. מ"מ ר' יהודה ודאי אית ליה בעלמ' דמעביר על דבריו הוי, דאי בדאיתי ליה שוה שש בשלש קאמ', כ"ש בזבין ליה כורא, דהא ת"ק דאית ליה באייתי שוה שש בשלש דמוסיף על דבריו הוי אפשר דאית ליה בעלמ' דמעביר על דבריו הוי, ומ"ה הוא דמוקמי' לה הכי, ר' יהודה דאית ליה הכא דמעביר כ"ש בעלמ' דאית ליה דמעביר על דבריו הוי, וכיון דר' יהודה אית ליה הכי בהדיא מסתמ' ודאי לית לן לשוויי פלוגתא בהא ביניהו בכדי, וכיון שכן אף רבנן אפש' דס"ל הכי, דע"כ לא פליגי אלא הכא בחלוק דרבנן סברי דמוסיף על דבריו הוי, ור' יהודה סבר דמעביר. אבל בעלמא כיון דאית ליה לר' יהודה דמעביר על דבריו הוי, ה"ה לרבנן כיון דלא אשכחן להו פלוגתא בהדיא בהכי, וזה נכון רבי' נ"ר.
כך היא גרסת הספרים, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. פשי' אמר לחד קפידא, סתמ' מאי. ופי' הרמב"ן ז"ל דהא לא שיכא בבעיא דלעיל, שאין דרך התלמוד לומר במאי דאיבעיא להו מעיקרא ולא איפשט' פשי', אלא אם תמצא לומ'. אבל הכא ודאי מדנקט האי לישנא בענין אחר, וה"ק אמ' לשליח מכור לי זה לאדם אחד, אע"ג דליכא טעמ' דאפושי שטרי וכגון שמכרו בבת אחת לתרי אחי או לתרי שותפי, אפ"ה אמרי' דקפידא הוא דקפיד הוא באפושי בעלי דיני, אבל היכא דאמ' מכור לי זה סתמא ולא פי' לאחד מהו, מסתמ' קפיד איניש בהכי או לא. ואסיק רב נחמן דלא, דלאחד ואפי' לשנים ואפי' למאה, וקיימ' לן כרב נחמן. ורש"י ז"ל גריס אמר לאחד ולא לשנים קפידא, אמר לאחד מאי. ואמ' רב נחמן דלאחד ואפי' לשנים ואפי' למאה, דכיון שלא פי' ולא לשנים, כי אמ' לחד לאו דרך קפידא קאמ'. וה"ה לפום האי גרסא דאפי' בסתמ' פליג רב הונא. ותדע לך מדמקשי ליה ממתני', והתם סתמ' הוא, דלא אמרו ליה לחד. ואע"ג דטעה שליח, טעות שליח לא קאמינא, דודאי היכא דטעה שליח המכר בטל ואפי' בכל שהוא, משום דאמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן הדין לעולם בכל מאי דאפש' לבטוליה מה שעשה דמבטל להו. והיכא דלא אפשר לן לבטוליה מעשיו מה שעשה לעצמו הוא שעשה ומשלם, כעובדא דאבימי דלעיל דפר' הכותב [פ"ה ע"א]. ואל יקשה עליך עובדא דבבא בתרא [קס"ט ע"ב] דההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא למזבן לה ארעא ואזיל זבנה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למיזבנה ולזבוניה לה באחריות כדאית' בגט פשוט, ולא אמרינן דמעשיו בטלין. דהתם מיירי כגון שהשליח לקחה סתם ולא פי' בשעת המקח דשליח הוה, וכיון דכן מסתמ' המכר קיים דלאו כל כמיניה למי' דשליח הוה ולא לעצמו הוא לוקחה, אבל ודאי אלו לא רצתה האשה לקבל הקרקע הרשות בידה, דלגבי דידה לא עשה שליחותה כלל, ויש לו לשליח להחזיר לה המעות, אלא דהתם אפשר דלא היו לו לשליח מעות אחרים, וסוף סוף לא אפשר לה ליפרע ממנו אלא בגביית קרקע. ומ"ה קבלה איהי באחריות דשליח. או שמא דאפי' ניחא לה בקרקע באחריות דידיה, ומיהו אם לא רצה שליח הרשות בידו לומר שלא היה שלוחה ולעצמו קנאה כך פירשה הרמב"ן ז"ל. והא דמקשי' ליה לרב הונא מדתנן היתה כתובתה ד' מאות זוז וכו', משום דאי טענה דאפושי בעלי דיני הוא טענה היאך אפשר לה למזבן לתלתא גברי. ודוק' בחד יומא וכדפריש' לעיל, הא לאו הכי פשיט' דהרשות בידה, דלא דמיא לשליח כלל. ופריק לה רב ששא בריה דרב אידי בקטיני.
מתני'. שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. פי' ואפילו בקרקעות. ואיכא למידק הוסיפו שתות ונתאנה לוקח אמאי מכרן בטל, בשלמ' פחתו שתות הדין נותן לחזור דלאו כל כמיניהו למכור מה שאינו שלהם בפחות, אבל אם מכרוהו ביותר מכדי דמיו לרעת הלוקח אמאי מכרן בטל, דהא קיימ' לן דאין אונאה לקרקעו', ואלו קנה הלוקח זה הקרקע מאדם אחר לא היה בידו לבטל המקח, השת' מבטל לה. ואי' למי' דהכא לאו בלוקח מב"ד לדעתו עסקי' דאיהו ודאי הרי הוא כלוקח מאניש דעלמ' ולעולם המכר קיים, אלא הכא כגון שהכניסוהו לבעל חוב בחובו בשומא שלהן, שב"ד מתחלה עושין שומא ואחר כך מכריזין שמא ימצאו יותר משומן, וכן בעל חוב על כרחו בשומתן הוא יורד, אם הותירו בטל המקח, אבל בלוקח אחר מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין ואין לו אונאה. וכן דעת הר"מ במז"ל [הלכות מכירה פי"ג הי"א] והרמב"ן ז"ל. ואפש' לומ' דאפי' בלוקח מדעת עצמו המכר בטל דכיון דאלו פחתו שתות בטל מקח, הושוו חכמים מדותיהן ואמרו דאפי' הותירו בטל מקח רבי' נ"ר.
גמ'. הא דאיבעי' להו שליח כמאן. כבר פרשתיה במס' קדושין בפר' האיש מקדש [מ"ב ע"א] משמו של רת"ם ז"ל דשליח ב"ד קא מיבעיא להו, אבל שליח דעלמ' פשיטא להו דהוי בכל שהוא, דאמ' להו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן אמרה רבא גופיה בפרק האיש מקדש [שם]. ואע"ג דאקשי' עליה מהא דתנן האומ' לשלוחו דהוי שליח מבעל הבית, מכ"ש פרכי' ליה דאי בשליח דבעל הבית לא הוי טעותו בכל שהוא, כ"ש בשליח ב"ד, ובפרק האיש מקדש הארכתי בס"ד.
<h2>דף ק.</h2>
ואסיקנא הכא דשליח ב"ד הרי הוא כאלמנה וטעותו בכל שהוא, והא דאמ' רב נחמן אמ' שמואל יתומי' שבאו לחלוק בנכסי אביהן כתבתיה ג"כ שם בריש האיש מקדש בס"ד.
אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאמרי דשום היתומים עד שתות, אבל פחות משתות קיים מקח. ואסיקנא דארמלתא דזבינא אחריותא איתמי, ובי דינא דזבין אחריותא איתמי. וקיימ' לן נמי כאמימר משמיה דרב יוסף דאמ' דב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמו שטעו בדבר משנה וחוזרין.
<h2>דף ק:</h2>
גירסת הספרים לא רישא וסופא בדאכרוז, ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם, כאן בדברים שאין מכריזין עליהם. ופי' רבי' האיי ז"ל בספר המקח [שער ו'] דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו, ובהנך הוא דאמרי' דפחות משתות קיים מקח, ובשתות בטל מקח, וסופא בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו וטעותיהו עד פלגא, וטעמ' דמילתא דכיון שדקדקו כל כך בדבר [ש]אפי' בדברים שאין מכריזין עליהם הכריזו, מ"ה אמרו שלא יתבטל המקח עד פלגא. ואינו מחוור חדא דהכרזה בדברים שאין מכריזין עליהם לאו מעליותא הוא, ועוד דא"כ לוקמא כולה בדברים שאין מכריזין עליהם, ורישא בדלא אכרוז וסופא בדאכרוז. והנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם, ומ"ה טעותייהו עד שתות, לא שנא הכריזו ולא שנא לא הכריזו, דכל שאין מכריזין עליהם מן הדין ההכרזה לא מעלה ולא מורידה, וסופא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו, ובהא הוא דאמרי' דאין המכר מתבטל אלא עד פלגא. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל, והא דנקט רישא וסופא באכרוז, ולא אמ' רישא בדלא אכרוז וסופא בדאכרוז, משום דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דבדברים שאין מכריזין עליהם אם הכריזו לא מעלה ולא מוריד. ואיכא ספרים דגרסי בהדיא רישא בדלא אכרוז וסופא בדאכרוז. וכת' הרמב"ן ז"ל דמסתברא דדוקא שוה מנה מאתים או מאתים במנה, אבל יותר מכן או פחות מכן מכרן בטל, דלישנא דאפי' דוקא הוא, וכדאמרי' בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"א] גבי מתני' (דמן) [דתנן] אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר, ואמרינן עלה דוקא דינר. ומתמהי' פשיטא דינר תנן, וכן בפר' אלו טריפות [חולין מ"ז ע"ב] אמרי' אפי' בטרפא דאסא, והוא דוקא. וכן במקומות אחרים.
והא דאמרי נהרדעי לכרגא, ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא. לאו הכרזה דל' יום קאמרינן שלא יהא מוטל שם עד ל' יום, אלא אפי' הכרזת שעה קאמ' [עי' רא"ה], ורבותינו בעלי התוספו' ז"ל [לעיל פ"ז ע"א, גיטין נ"ב ע"ב] פירשו דהא לא נצרכה אלא בשלוו לצורך כך, כגון שלוו לצורך קבורה או לצורך מזונות או לצורך כרגא, ובהא הוא דקאמרי דמזבנינן בלא אכרזתא, כי היכי שלא תנעול דלת בפני לווין לדברים אלו. אבל ליכא לפרושי [כ"פ רש"י] כרגא לפרוע כרגא דיתמי, וכן למזוני למזוני דיתמי, ולקבורה דידהו, דהא פשיט' דמזבנינן בלא אכרזתא, דבכל צרכי היתומים מזבנינן בלא אכרזתא, כגון ללבוש או ליקח להם ספר תורה או שוורים. והכי מוכח בכריתות [עי' ערכין כ"ב ע"ב] דלא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חנה. ואפשר נמי לפרש [כ"כ הרא"ה] לכרגא, לכרגא דאבוהון, ולקבורה דידיה, ומזוני למזון האשה והבנות. אי נמי כגון שלוו להם מאחרים כדעת רבותי' הצרפתים ז"ל [תוס' שם], אבל צרכי היתומים אין צריכין הכרזה.
והא דרבינא דהוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא ולדידיה הוה חמרא. ואמר ליה רב אשי דשרי ליה להוליכו ליום השוק עם שלו, דלא עדיף מדידיה. כת' הרמב"ם ז"ל [הלכות נחלות פי"א ה"ג] דה"מ היכא דאיכא למיחש שמא יחמיץ אם יניחהו כאן, דבהא הוא דאמרי' אע"ג דאיכא למיחש לאונסא דאורחא ועם שלו מותר, אבל בדבר אחר לא אמרי' הכי, דאע"פ שהוא רוצה ליזוק בשלו, אין לו לעשות כן (ממקום) [בממון] אחרים וכ"ש של יתומים.
מתני'. הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה, מפרשי' בגמ' [ק"א ע"א] דדוק' כתובה הוא דאין להם, אבל תוספת דמדעתיה יהיב יש להן.
ולא פירות. פירש"י ז"ל דין פירות, כלומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה. ולא נתברר מדבריו כיון שאין לה דין פירות אם חייב להחזיר להן הבעל פירות שאכל או לא, אבל בירוש' [בפרקין ה"ז] פרישו ולא פירות, שאין הבעל חייב להחזיר להן פירות שאכל, וטעמי' דמילתא בממאנת משום דאיהו כדין אכל, שהרי תקינו לה רבנן נשואין לתקנתה כדי שלא ינהגו בה הפקר, ורבנן לתקנתה הפקירו נכסיה לענין זה שיהא הבעל אוכל פירות, ומדין הפקר הוא. ובשניה, הוא משום קנס שקנסו אותה חכמים מפני שהיא מרגילתו וכדאית' ביבמות [פ"ה ע"ב] ובאילונית, אע"פ שנתגלה עכשיו (מ)[ש]נשואי טעות הוי ואינן נשואין כלל, הא פרישנא התם טעמא באיזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"א] דמשום מחילה הוא, ואע"ג דמחילה בטעות היא, מחילה בטעות כי הא שמה מחילה, משום דניחא לה דליפוק עלה שמה דאישות וכדאיתא התם.
ולא מזונות. פרישו לקמן בפרק שני דייני גזרות [ק"ז ע"ב] דאם הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ומאנה אין לה, אבל ביושבת תחתיו ליכא למימר, דודאי אית לה, ואמר שמיאנה פשיטא דלית לה דהא הלכה לה, ואילונית נמי אפשר דבשלותה ואכלה קאמר, דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה, ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה, דהרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית [ד]יש לה כתובה, פי' וה"ה למזונות ולפירות ולבלאות דכאשה גמורה היא, ודוקא באילונית הוא דאמרי' דאם הכיר בה יש לה כתובה ופירות ומזונות, אבל שנייה אפי' בהכיר בה לית לה דקנסוה רבנן [עי' רי"ף]. ואע"ג דחייבי לאוין דאוריתא כגון אלמנה לכהן גדול והנך דקתני במתני' היכא שהכיר בהן אית להו כתובה, וכדאית' בגמ' דאפלוגת' דאילונית קאי, הא פרישו טעמ' ביבמות בפר' יש מותרות [פ"ד ע"ב] משום דהללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חזוק, והללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכים חזוק. עוד פרשו בה טעם אחר, דשניה כיון שהיא כשרה וולדה כשר היא מרגילתו, לפי' קנסו אותה, אבל אלמנה לכהן גדול (ד)[ו]חברותיה כיון שהיא פסולה וולדה פסול הוא מרגילה.
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [כו'] יש להן כתובה. מפורש בגמ' דדוקא בהכיר בהן, אבל היכא שלא הכיר בהן הרי הן כהנך דלעיל ולית להו. ומיהו לאו דדמו להנך דלעיל לגמרי, דאילונית אינה צריכה גט כלל היכא שלא הכיר בה וכדמוכח בריש פ"ק דיבמות [י"ב ע"א], ואלמנה לכהן גדול אינה יוצאה בלא גט אפי' בלא הכיר בה. ועוד דאילונית אפי' בלא הכיר בה אין לה פירות שאכל ומשום מחילה, וכדכתי' לעיל, ואלמנה ודאי למאן דאמר [לעיל נ"ב ע"א] בהכיר בה דאינה פודה, בלא הכיר בה חייב להחזיר לה הפירות, דהא לדידה לא קנסוה, והכא ליכא למימר דמחלה אותן גביה, חדא דלא שיכא באלמנה טעמ' דאילונית דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות, ועוד דאם נאמר דתמחול בלא הכיר בה כאלו הכיר בה, ואלמנה כבהכיר בה לית לה לבעל פירות למאן דאמ' [שם] דאינו פודה ה"ה בלא הכיר בה, ואפי' למאן דאמר דפודה, נראה דבלא הכיר בה לית לה פירות דהא לדידה לא קנסוה, מאי איכא למימר דמחלה אותן גבה ליכא למי' באלמנה הכי אלא באילונית וכדכתי', כנ"ל. אע"פ שראיתי מי שכתב הפך זה [עי' רמב"ן ורא"ה]. ואלמנה דאמרי' דאית לה כתובה בהכיר בה, מפורש נמי התם ביבמות [פ"ה ע"א] דה"ה לפירות ולמזונות, פי' מזונות, שיש לה מזונות לאחר מיתתו אם לא הספיק לגרשה, אבל בחיי הבעל לית לה דאטו בעמוד והוצא קאי מזוני אית להו וכדאית' התם. ופירות פירשו בשם רש"י ז"ל דדין פירות קאמ' דהינו פרקונה. ובירוש' [בפרקין ה"ז] פרישו פירות שאכל, וזה ודאי בפלוגתא, דלמאן דאמ' בפרק נערה שנתפתתה [לעיל שם] דחייב לפדותה ודאי הכא דין פירות קאמ', ולמאן דאמ' לעיל דאינו פודה פירות שאכל קאמ', דכיון שאינו פודה אף הוא אין לו מה שתחת פרקונה דהיינו פירות, ואם אכלן מוציאה אותן הימנו. וא"ת והא מחלה אותן מדעת. איכ' למי' דאיהי לא מחלה אותן אלא על דעת שתהא כשאר הנשים, שאם נשבית שיפדה אותה, וכיון דאמרת דאינו פודה, אף הוא אין לו פירות, וקיימא לן כמאן דאמ' דאינו חייב לפדותה, דהא רבא הוא דאמרה לעיל [שם] ובין הכיר בה בין לא הכיר בה חייב להחזיר לה הפירות שאכל.
<h2>דף קא.</h2>
גמ'. צריכה להמתין ג' חדשים איצטריכא ליה דלא תנן, כלומ' בקטנה הראויה למאן, אבל בקטנה בנשואין גמורין כגון שהשיאתה אביה הא תנן לה בהדי' התם [יבמות ל"ד ע"ב]. וא"ת אמאי לא אמ' יוצאה בגט איצטריכא דלא תנן. איכא למימר דאי משום ההיא הא אמרה שמואל חדא זימנא בהאי פלוגתא דפליג אדרב.
ובהפרת נדריה. ואע"ג דנשואין אלו דרבנן ונדריה דאוריתא בשהגיעו לעונת הנדרים דהינו שנת י"ב לאשה שהיא מופלית וכשיודעת למי נודרת נדריה דאורית' וכדכתי' בגטין פרק התקבל [ס"ה ע"א] וא"כ היאך הוא מפר נדריה. ופרישו התם טעמ' מדרב פנחס דאמ' כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומ', ואף זו נודרת על דעת בעלה לומ' שאם לא ירצה בעלה לא יהיה נדר. אבל מי שנודר על דעת פלו' אין בידו להתיר לו נדרו, דהא לא עביד אניש אלא לאפוקי משמעות הלשון שלא יהא אחר דעתו, וכקניא דרבא [שבועות כ"ט ע"א] אבל באשה הינו טעמ' משום דאנן ידעינן דהיא כשנודרת אינה נודרת אלא עד זמן שירצה בעלה ואם לא ירצה שלא יהא נדר.
ומיטמא לה. משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דאיהו ירית לה אף היא קריא ולא ענו לה [יבמות פ"ט ע"ב].
אילימא אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי דלית לה. דאע"ג שלא ברשות הוציאן לרב כהנא דאמ' קרנא הוי, מ"מ כיון דתנן במתני' דאין לה בלאות וטעמא משום דיוצאה שלא מדעתו, ליכא לחלוק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל דאי הני לית לה הני נמי לית לה.
אלא אאילוני' אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה. דאילונית לית לן למיקנסה. ואי דליתנהו ומשו' מחילה איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה אית לה, נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קימי ואיהו ברשות הוציאן לית לה דמה שהוציא ברשות מחלה לה.
אלא אשניה וקנסו רבנן לדידיה בדידה ולדידה בדידיה. כלומ' רבנן רצו לעקור מהם תורת נשואין לגמרי, ומ"ה אמרו דבבלאות דנכסי מלוג דברשות' קימי לית לה, שבדין היה שלא יקנסוה בהם אלא בנכסי צאן ברזל דלאו ברשות' קיימי, ואינהו קנסוה במה שדינה וקנסו אותו במה שדינו, שהדין היה אחר שראו לקנסה שיקנסוה בנכסי צאן ברזל ולא בנכסי מלוג, והם לא קנסוה בנכסי צאן ברזל, והינו קנסא דידהו. פי' לדידיה בדידה כלומ' (לא) [לו] קנסו במה שהיה ראוי ליטול משלה, ומה היה ראוי ליטול משלה אם קנסו לדידה ולא לדידי' נכסי צאן ברזל, (ולדידה קנסו במה שהיתה ראויה ליטול משלה, ומה היה ראוי ליטול משלה אם קנסו לדידה ולא לדידיה נכסי צאן ברזל), ולדידה קנסו במה שהיתה ראויה ליטול ממנו דהינו נכסי מלוג. אי נמי יש לפרש לדידיה בדידה. כלומ' לו קנסו במה שנתנו לה ולא קנסו במה שנתנו לו משום דמדינא איפכא מיבעי ליה.
ש"מ מדרב כהנא עיילא ליה לגלימא (קמא) [קרנא] הוי. פי' מדאמר דשנייה לית לה בלאות, ופי' רב כהנא דבלאות דנכסי מלוג קאמ' ואיפכא הוי, הא תני ליה ולא פירות, אלא ש"מ דקרנא הוי, וקאמ' רב נחמן פירא הוי, לעיל בפר' האשה שנפלו לה נכסים [ע"ט ע"ב] דאמ' דאזיל ומכסי לה עד דבלה. ופרקי' דרב נחמן פליגא. וקימא לן כרב נחמן, וכיון דכן לרב נחמן בין בלאות דנכסי מלוג בין בלאות דנכסי צאן ברזל לית לה, בלאות דנכסי מלוג דהא בכלל ולא פירות הם, וכי קתני ולא בלאות אפי' דנכסי צאן ברזל קאמ'. ודוק' היכא דליתנהו, אבל היכא דאיתנהו כולהו אית להו. ודליתנהו כולהו לית להו. ואי קשיא לך מאי שנא בלאות דלית להו מתוספת דאמרי' בסמוך דיש להן. ואי' למי' דבבלאות הינו טעמא דלית להו משום דאיהו כשקבלן עליו על דעת שישתמש בהן, ולא יחזירם לעולם קבלן עליו, וכיון דכן בהא דינא הוא דלית להו, כיון שלא הכיר בהן. אבל בתוספת דמתנה הוא [כיון] שלא פי' גמר ויהיב ואפי' תמצא שניה ואילונית.
נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת, וכ"ש מנה מאתים. פי' לא שיהא העקר בלשון, שכל מקו' ששנו לשון אין להן כתובה הדין כך שאין להן כתובה אבל יש להן תוספת, אלא ה"פ נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כלומ' שמתחלת הנשואין לא היו ראויו' לכתובה או משום טעות, או משום איסור כאותן ששנינו במתני' אין להן כתובה, אבל תוספת יש להן, וכ"ש נדוניא. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, דמשום מעשיהן הוא שאין להן כתובה, אין להן כתובה ולא תוספת. הילכך הנך דגרסי' התם בפרק הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, אע"ג דנקט התם אין להן אבל נדוניא הא אמרי' בסמוך דלא הפסידו בלאותיהן הקיימי', דאם הן זינו בלאות מי זינו. אבל בלאותיהן שאינן קיימי' הפסידו. ודוקא בלאות הוא שהפסידו אע"פ שהוא קבלן על עצמו, אבל נתנה לו מעות בנדוניא והוא לקחם וקבלם עליו, בהא נראה שלא הפסידה כלום, דאם היא זינתה כליה מי זינו, דכל עיקר לא אמרי' דמפסידות הן מה שאינו בעין, (אבל) [אלא] במה שנשתמשו בו בבית ובלה, אבל מה שלא נשתמשו בו ואינו בלה אלא שהוא לקחם ומתעסק בהם בהא ודאי נראה דכל זמן שיהיו המעות או העסק קיימין שלא הפסידה אותם, דהרי הוא כבלאות קיימין ויש להן כנ"ל.
והא דאמרי' כגון הממאנת וחברותיה. פי' הרב אלפסי ז"ל והגאונים דחברותיה שניה ואילונית אע"פ שלא הכיר, והיא מקח טעות אית לה תוספת, ובודאי לישנא דחברותיה הכי משמע, וטעמ' דמילתא משום דקסברי אינהו דתוספת דמדעת עצמו נתן לה ולא חייש לשמא תמצא אילונית, רצה (ליזוק) [ליתן לה] בנכסיו אבל הראב"ד ז"ל כתב דאילונית דמקח טעות הויא לגמרי אין לה תוספת, וחברותיה דקתני הכא אשניות קאי ומשום דאיכא (טעות) [שניות] טובא קרי להו וחברותיה... ואיידי דבעיא למיתנא באידך וחברותיה, נקט הכא, וחברותיה לאו דוקא. ולא נהיר. ודברי רבותי' הגאונים ז"ל נראי' לי עקר, דלפי דברי רבי' ז"ל א"כ שניה בלא הכיר בה אמאי יש לה תוספת, דהא מקח טעות הוא. ומתני' אפי' בלא הכיר בה דומיא דאילונית, אלא מאי אית ליה למימ' דכיון דהוסיף לה מדעתו ולא בדק אחריה אי לא פירש רצה (ליזוק) [ליתן לה] בנכסיו, אף אנו נאמ' באילונית כן. ועוד דלישנא דחברותיה הכי משמע וכן הוא מפורש בירושל' [פ"ז ה"ו] דגרסי' התם נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון היתומה והשניה והאילונית, לא שאנו אלא כתובה מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר נוטלת. ומיהו דוקא הני, אבל נמצאו עליה מומין בודאי אין לה כתובה ולא תוספת. וטעמא דמילתא משום דהתם כיון שהיא יודעת במומיה ויודעת [ש]אין אדם ניפייס במומין, היה לה להתנות, ומדלא התנתה מיסבר סבר האי גברא דלית בה מומין כלל, ומ"ה לא חשש לבדוק אחריה. אבל באילונית היה לו לבדוק ומדלא בדק גמר ויהיב ויש לה תוספת. וה"מ כשמוציאה הוא, אבל כל זמן שהיא רוצה לצאת אין לה תוספת, שלא כת' לה אלא על מנת לשמשו. וכן הדין בכל הנשים ואפי' בבאה מחמת טענה כגון שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת משום דבעיא חוטרא לידא דשמא לא זכה ליבנו' ממנה, כיון שהיא רוצה לצאת אין לה תוספת. אבל כל שהיא רוצה לשבת תחתיו ואיהו הוא שמוציאה אע"פ שבדין מוציאה יש לה תוספת. וכן הדין באלמנה לכהן ממזרת ונתינה לישראל שכלן אע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספ' כדעת רבותי' הגאונים ז"ל, וכן עקר.
<h2>דף קא:</h2>
אמר רב הונא אילונית אשה ולא אשה, אלמנה (ולא אלמנה) אשה גמורה. ורב יהודה אמ' אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה, והכיר בהן יש להן כתובה, לא הכיר בהן אין להן כתוב' וקיימ' לן כרב יהודה.
הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים. ובגמרא פרכינן מאי אתא לאשמועינן דפשוט הוא שאם פסקה עמו שהוא חייב. ומוקמינן לה [להלן ק"ב ע"א] בשטרי פסיקאתא, וכדרב גידל. לומר דבאמירה בעלמא קנה. ומסתברא דאע"פ שהתנו סתם ולא פירשו מתי יתחיל לזון אותה דמה' שנים ראשונות קאמר, וה' שנים ראשונות חייב לזונה. וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"א] תני זונה ה' שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול.
נשאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה. כלומר כענין מה שאמרו [להלן ק"ג ע"א] באלמנה שיכולים היורשין לומר לה אם את אצלינו אין לך מזונות, דהתם באלמנה משום שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך, אבל הכא לא. שהרי מי שנתחייב לזון את חבירו, אין במשמע שלא יתן לו מזונותיו אלא עמו, אלא חייב ליתן לו מזנותיו במקום שהוא. הכא נמי חייב ליתן לה מזונות במקום שהיא. ומזונות שלמים קאמרינן ולא לפי ברכת הבית ומטעמא דפרישית.
וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, כלומר לא [נאמר] שהם לא נתחייב(נ)ו לה אלא ממזונות ולא מדמי מזונות, וכיון שכן ניתן לה המזונות שהיא צריכה, אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות, שמי שנתחייב לחבירו במזונות חייב ליתן לו דמי מזונות, הילכך הרי הוא כמי שנתחייב לה כל אחד ואחד בדמי מזונות. ותדע לך דהכי הוא דאי לא אמאי חייב ליתן (לו) [לה] זה דמי מזונות, הרי לא נתחייב לה אלא ממזונות, אלא ש"מ דדינא הכי דמי שנתחייב לחבירו לתת לו מזונות חייב ליתן לו דמי מזונות. וכן הוא מפורש בירושלמי [בפרקין ה"א] המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה.
מתו בנותיו נזונות [מנכסים בני חורין, והיא נזונת] מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב. פי' ולא בעלת חוב ממש קאמר שאם מתה בתוך ה' שנים שיהא חייב לתת דמי מזונותיה ליורשיה, דלא איתמר אלא לענין לגבות מן המשועבדין כל זמן שהוא חייב לזונה, אבל מתה אין לה מזונות דלא דמי למי שנשאת, דנשאת בת מזונות היא אלא שיש לה מזונות ממקום אחר, אבל זו לאו בת מזונות היא. וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"א] חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה.
הפקחין היו כותבין (לך) על מנת שאזון את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי. ואם נתגרשה תוך זמן זה אינו חייב במזונות הבת. וה"ה אם החזירה סתם דאין לה מזונות ולא אמרינן דעל דעת תנאים הראשונים החזירה. וכן הוא מפורש בירושלמי [בפרקין ה"ב] דגרסינן התם כל זמן שאת עמי נתגרשה אינה עמו, החזירה, מאן דמר לכתובה ולא לתנאין הכי נמי. (מאן דמר לכתובה ולא לתנאין הכי נמי) מאן דמר בין לכתובה בין לתנאין הכי נמי. למאן דאמר לעיל בשלהי הכותב [צ' ע"א] גבי קטן שהשיאו אביו וקיימה על מנת כתובתה קיימה, לא שאנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת אין לה הכא נמי אין לה מזונות. ולמאן דאמר התם דיש לה תוספת שעל דעת תנאים הראשונים החזירה, הכא יש לה מזונות. ומיהו הא קיימא לן כרב הונא דאמר דלא על דעת תנאים הראשונים החזירה ואין לה תוספת וכדאיתא לעיל [שם] דהא איתותב רב יהודה דפליג עליה, וכיון שכן אם החזירה סתם אין לה מזונות.
גמרא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה, ר' יוחנן אמר חייב ר' שמעון בן לקיש אמר פטור. היכי דמי אי דאמר לו אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש. ליכא לפרש במי שבא להתחייב עכשיו לחבירו שאם אמר לעדים אתם עדים שהוא חייב דבמאי מתחייב בדברים הא לא אפשר וכדאיתא בבבא מציעא [צ"ד ע"א] גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים, ופרקינן בקנין, אי נמי בההיא הנאה. אלא ה"פ היכי דאמי אי דאמר להו אתם עדי(ם), מאי טעמא דריש לקיש, כלומר נהי דאינו מהנה מדין חיוב ומטעמא דפרישית, מ"מ דינא הוא דמיחייב מדין הודאה, וכיון דאמר להו אתם עדי פשיטא דחייב, דתו ליכא למימר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ולא משטה הייתי בך, כיון שאמר לעדים אתם עדי וכדאיתא בסנהדרין [כ"ט ע"א]. ואי דלא אמר להו אתם עדי(ם) מאי טעמא דר' יוחנן. דהא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אם מעצמו אמרה, ואם על ידי תביעה (שאלה) [שהלה] תובעו, יכול לומר לו משטה הייתי בך וכדאיתא בהדיא התם [סנהדרין שם].
לעולם דלא אמר להו אתם עדי, והכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר. פי' לעולם דלא אמר להו אתם עדים, דלאו במודה עסקינן שיהא צריך לומר אתם עדים, אלא במי שבא עכשיו להתחייב בחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה, וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא שהוא מודה שהיה חייב לו, דהא לכולי עלמא מהנה וכדתנן [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אלא שבא להתחייב לו עכשיו וכתב לו הכי בשטר ומסר לו את השטר ובהא פליגי ר"ל ור' יוחנן, דר' יוחנן סבר דכי היכי דמקנין בשטר וכדתנן [קידושין כ"ו ע"א] נכסים שיש להן אחריות נקנין בשטר, הכי נמי משתעבד אדם בשטר. וריש לקיש סבר דשטר אקנויי מקנה, אבל אי אפשר להשתעבד בשטר. וה"ק ר' יוחנן אמר חייב (איכא למימר) [אלימא] מילתא דשטרא וכמאן דאמר ליה אתם עדי דמי, כלומר הרי זה מהנה כהודאה באתם עדי, ומשום דאדכר מעיקרא דהודאה באתם עדי מהנה, נקטיה הכא. דאי לא טפי עדיף ליה למימר הרי זה מהנה כמי שקנו מידו, דהוה ליה ענין דומה טפי, אלא דמשום דאדכר ליה מעיקרא נקטה וכדפרישית. וריש לקיש סבר דכל כי האי גונא לא כלום הוא, שאין אדם משתעבד בשטר. ולריש לקיש לא שנא כתב לו כן בכתב ידו בלא עדים, או בשטר בעדים, לעולם אית ליה דאי אפשר להשתעבד לכתחלה בשטר מדין השטר. ותדע לך דאפילו בשטר בעדים פליג ריש לקיש. מדלא מוקמינן [להלן ק"ב ע"א] מתניתין דהנושא ומתני' דבכורות בשטר בעדים. וליכא למימר דלא אוקמה בהכי משום דלא צריכא למימר, דלא אשמעינן בשום דוכתא שיהא אדם משתעבד בשטר ואפילו בשטר בעדים, אלא ודאי מדלא אוקמינהו הכי שמעי' דאפילו בשטר בעדים פליג ר"ל. ור' יוחנן [סבר] דבכל מהני ואפילו בכתב ידו, אלא דבכתב ידו אינו גובה אלא מבני חורין, ובשטר בעדים גובה מנכסים משועבדים. והרבה פרושין נאמרו בשמועה זו, וזהו הנכון. היכי דאמי אמר להו אתם עדי. כלומר ומדין הודאה, צריכה למימר דחייב. ומוקמינן לה בשטרי פסיקאתא וכדרב גידל, וקמ"ל דהן הן הדברים הנקנין באמירה.
<h2>דף קב.</h2>
ת"ש כתב שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים. פי' והכא ליכא למימר דהודאה הוא, דא"כ פשיטא דאין בנו פדוי, אלא הכא ודאי בשבא להתחייב לו לכהן לכתחלה בשטר עסקינן, וקאמר דחייב. ואפ"ה אין בנו פדוי משום דאין פודין בשטרות, ושטר זה שהוא בא להתחייב עכשיו עליו כשטר אחר דמי. ופרקינן שאני התם דמשתעבד מדאורייתא. אבל מי שאינו מחוייב כלל לעולם אימא לך שאינו מתחייב בתחלה בשטר. אי הכי אמאי כתב. כדי לברר לו כהן. דשטר מהני לברר לו כהן, אע"ג דלא מהנה להתחייב בו לכתחלה. ומקשי' אי הכי בנו אמאי אינו פדוי. האי אי הכי לא מתפרש באי אמרת בשלמא, דאפילו לדידן לא משמע לן דמשום שהוא משועבד מדאורייתא הוא, אלא שהוא בא להתחייב עכשיו, קשיא לן נמי אמאי אין בנו פדוי, ויש כיוצא בו בתלמוד. ופרקינן כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. אע"פ שבשעת פרעון לא פריש לפדיון בנו אלא שנתנו משום פרעון חובו, כיון דמתחלה מחמת פדיון בנו הוא שנתחייב לו, אבל אם אמר לו בשעת [פרעון] בפירוש שהוא נותנם לו בתורת פדיון בנו, בהא ודאי בנו פדוי ואפילו מדרבנן, דליכא למיגזר אטו שטרות דעלמא אלא בשלא פי' בשעת פרעון וכדפרישית.
הא דאמרינן דערב היוצא לאחר חתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. דוקא בשכתב בכתב ידו שהוא ערב, אבל אם החתים בו עדים ודאי גובה מנכסים משועבדים, כמי שנתחייב לחבירו בשטר בעדים שגובה מנכסים משועבדים. ומדאמרינן הכא דבן ננס דלא כר' יוחנן, שמעינן דלית הלכתא כבן ננס וכי אמרינן התם דקלסו לבן ננס, לאו מעקר שמעתיה קאמרינן, אלא במאי דקאמר שלא על אמונתו הלוהו. לומר שהחונק את אחד בשוק ואמר לו חבירו הנח לו ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומיהא הא (דסלקוה) [דקלסוהו] וקיימא לן כוותיה, אבל בערב היוצא לאחר חתום שטרות לא, דלא דמי להא שהרי הוא מתחייב עכשיו בשטר והרי הוא כמי שקנו מידו, והא נמי כקנו מידו הוא אליבא דר' יוחנן, וקיימא לן כותיה.
<h2>דף קב:</h2>
והא דאמרינן ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשיך נפשיה בשעבודא דאורייתא. כלומר בשעבד השטר ובהא הוא דמהנה משום דשעבודו נגרר בתר שעבוד השטר. אבל להתחייב בפני עצמו בשטר לא.
גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו. וכתב רבינו ז"ל דדוקא בשעמדו וקדשו מתוך אותו מעמד, הא לבתר שנסתלק המעמד לא קנו, ובירושלמי [בפרקין ה"ב] אמרו דדברים אלו אינן אלא בנשואין הראשונים וכן כתב הרמב"ם ז"ל [אישות פכ"ג הי"ג] דברים הנקנין באמירה אינו אלא בנשואין הראשונים, שסמך לו הרב על הירושלמי. וגרסי' התם בירושלמי [פ"ה ה"א] אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה ע"כ.
אלא בההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי. ודאמרי' דבההיא הנאה מקנו אהדדי, משמע שמי שאומר לחבירו הילך דינר זה והשתעבד לי בו בק' דינרין שקנה, דודאי לא עדיפא הנאה הנאה מכסף ואי בהנאה משתעבד ה"ה דמשתעבד בכסף, דודאי כי משתעבד בהנאה מדין כסף הוא, ובזה יש לעיין בריש פרק הזהב דהתם משמע לכאורה דאין אדם משתעבד בכסף, ושם יתבאר בס"ד.
אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב. יש מי שפי' דה"ק דברים הללו צריכין ליכתב, או אין צריכין ליכתב. כלומר צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חורין, והילכך צריכין ליכתב כדי לגבות מן המשועבדין. או אין צריכין ליכתב דאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי וגובה מן המשועבדין. ואהדר ליה רב אשי דלא נתנו ליכתב, דאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי. ואותיב לה מדתנן הפקחין היו כותבין. אלמא מדקתני כותבין, דצריכין הן ליכתב. ופרקינן מאי כותבין, אומרין. ותו אותביה מדתנן אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. ואם איתא דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי, אמאי צריך דעת שניהם. ופרקינן לה בשטרי אירוסין. ותו מייתי ראיה לרב אשי מדתנן מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דאין צריכין ליכתב, ואע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי וגובה מנכסים משועבדים. ופרקינן לה בשקנו מידו. ואינו מחוור דא"כ מאי דוחקיה לאוקומי בשקנו מידו, לוקמה בשכתב בין לזו בין לזו ואפ"ה בנות אינן גובות לעולם ממשועבדין, או משום דהכי אתקון מעיקרא וכדאיתא בגטין פרק הנזקין [נ"א ע"א], או משום דבנות דבתנאי ב"ד קא אכלן אימא צררי אתפסינהו וכדאיתא בסמוך, וכיון דאפשר לאוקומה בשכתב בהכי עדיף ליה טפי לאוקומה, מלאוקומה בשקנו מידו. והראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פרשו, דה"ק ניתנו ליכתב בלא דעתן, או לא נתנו ליכתב. כלומר מי אמרינן דנתנו ליכתב בלא דעתן משום דכתיבתן לא מעלה ולא מורידה, דאפילו נכתבו אינן גובין אלא מבני חורין. או לא נתנו ליכתב בלא דעתם, משום דאם נכתבו גובין מן המשועבדין, וכיון דכתיבה מהניא לגבי משועבדין דינא דלא יכתבו אלא מדעתם ואהדר רב אשי דלא נתנו ליכתב בלא דעתם, משום דכתיבתן מהניא לגבי משועבדים. ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין, אלמא דאין כתיבתן מעלה ולא מורידה, דאם איתא דמהניא היכי קרי ליה פקחין, אדרבה טפשין הם, שאם לא כתבו לא גביה אלא בני חרי, והשתא שכתבו גביא ממשעבדי. ופרקי' מאי כותבין, אומרין וכדתנן הכותב לאשתו ותני ר' חייא האומר. והדר מייתינן סייעתא לרב אשי מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. וקס"ד דבשטרי פסיקתא קא מיירי, אלמא דלא ניתנו ליכתב. ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש. ולפום האי פירושא לא ידעינן רב אשי כמאן ס"ל בשטרי אירוסין ממש אי כרב פפא ורב שרביא, או כרבא ורבינא. לפי' פסקו הם ז"ל בפ"ק דקדושין [ט' ע"ב] דרבא ורבינא דבשטרי אירוסין אין צריך דעת האשה. ואין פירושם בזה מחוור, חדא דלפי פי' זה היכי מפרקי' מאי כותבין, אומרין. ומקשינן וקרי ליה לאמירה כתיבה, אין והתנן הכותב לאשתו. דהא לא דמי דהיכא קרי לאמירה כתיבה היכא דלא שני לן בין אמירה לכתיבה, דבכתיבה ובדלא כתיבה חד דינא אית לה. אבל היכא דתנא בעי למימר אמירה דוקא, ולא כתיבה דבכתיבה לא הוי הכי דינא, היכי נקט לאמירה בלשון כתיבה, הא ודאי לא אפשר. ועוד דלפי פי' זה נמי כי מקשי' ליה לקמן מהא דתנן מתו בנותיו נזונות וכו', למה ליה לפרוקה בשקנו מידו. לוקמה בשכתב, דלפי פי' זה לכולי עלמא בשכתב גובה מן המשועבדין. והנכון כמו שפרש"י ז"ל נתנו ליכתב, כלומר יש להן דין כתיבה, שאלו נכתבו גובה מן המשועבדין. או אין להם דין כתיבה, דאע"פ שנכתבו אינו גובה אלא מבני חורין, דהכי אתקון דאע"ג (דליכא) [דאיכא] שטרא דלא ליטרוף ממשעבדי. ומהדר רב אשי דאין להן דין כתיבה. ומקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין, אלמא דנתנו ליכתב. ופרקינן מאי כותבין, אומרין וכדתנן הכותב לאשתו ותני ר' חייא האומר. והשתא א"ש דכיון דאמירה וכתיבה חדא נינהו, נקיט תנא לאמירה בלשון כתיבה. ותו מקשי' ליה לרב אסי מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, אלמא מדצריך דעת דגובה הוא מנכסים משועבדים. דאי לא אמאי אין כותבין. ופריק לה רב אשי בשטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא. ולפי פירוש זה אתיא שפיר הא דמקשי' לה מדתנן מתו בנותיו נזונות מנכסים [בני חורין, והיא ניזונת מנכסים] משועבדים. ופרקינן לה בשקנו מידו. משום דלית לה אוקמתא אלא בהכי זהו הפירוש הנכון. וכן פי' רבינו אלפסי ז"ל. ועל זה הפירוש סמך במה שפסק שם בקדושין כרב פפא ורב שרביא דאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת האשה, משום דרב אשי ס"ל כותיהו וכדמוכח הכא לפי הפי' הזה, וכן עיקר. וכמו שכתבתי שם בפ"ק דקדושין בס"ד.
והא דאמרינן אימר צררי אתפסינהו. ואפ"ה לא שקלא בשבועה וכדאמרינן בעלמא היכא דאיכא למיחש לצררי דבשבועה אית לה, שאני הכא דכודאי חשבינן לה. ודוקא לגבי משעבדי, אבל לא לגבי בני. מיהו תמיהא מילתא סתמא דאנן סתמא קאמרינן דבנותיו נזונות מנכסים בני חורין לא שנא גדולות ולא שנא קטנות, וקטנות אמאי אין נזונות מנכסים משועבדים, דהא לדידהו ליכא למיחש לצררי, וכדאמרינן לקמן בפרק שני דייני גזירות [ק"ז ע"א] למאי ניחוש לה, אי משום צררי צררי לקטנה לא מיתפיס. וי"ל היינו לגבי אשתו, אבל לגבי בתו אפילו לקטנה מיתפיס צררי, (כגון) [כיון] דברתיה היא ובתנאי ב"ד קא אכלה וצ"ע.
<h2>דף קג.</h2>
ההוא גברא דאגר ליה (ריסא) [ריחיא] לחבריה לטחינה. פירוש ראובן השכיר רחיים לשמעון והתנה לו בשכרו שיטחון לו י' כורים חטין או כ' בשנה, לסוף איעתר, ראובן המשכיר. וקנה רחים וחמור ואמר ליה לשמעון שיתן לו שכרו בדמים, ושמעון לא היה רוצה אלא שאומר לו שיטחון לו חטים כמו שהתנה עמו, וסבר רבינא למימר דהיינו מתני', והדין עם ראובן שיכול לומר לו תן לי שכירות בדמים וכדאמרינן במתני' דאחד נותן דמי מזונות. והכא נמי הכי הוא דאע"פ שהתנה עמו בשכר טחינה, דמי טחינה במשמע. ואמר ליה רבינא דלא דמי דהתם חדא כריסא אית לה תרתי כריסא לית לה, כלומר במתני' הוא דאמרינן דלאו מזונות ממש קאמר אלא דמי מזונות, משום דאיתתא חדא כריסא אית לה וזימנין דאית לה מזונות משלה, ולפי' התם הוא דאמרי' דדמי מזונות קאמר, אבל הכא מצי אמר ליה טחון וזבין טחון וזבין טחון [ו]אותיב. ודוקא משום האי טעמא דפריש' הוא, אבל לא כפשטו חדא כריסא אית לה תרתי כריסא לית לה ומשום שנתחייב לו אחר או הבעל במזונות הוא, דאי אין במשמע דמי מזונות, משום שנתחייב לה הבעל כמזונות יפסיד ראשון, אלא שמע מינה דדינא הכי וכדכתיבנא במתני', אלא דהכא היינו טעמא דאין במשמע מזונות אלא דמי מזונות, משום דאפשר שיהו לה מזונות ממקום אחר, או משום דזמנין דאיהי לא בעיא למיכל מאי דיהיב לה, דבדבר אחר ניחא לה טפי ולא מציא למיכל הא והא, דלית לה תרתי כריסאתא, ומשום הכי הוא דהתם יש במשמע דמי מזונות, אבל הכא לא.
היכא דלית ליה טחינא לרחיא אבל היכא דאית ליה טחינא לרחיא, נותן לו שכרו דכגון זה כופין על מדת סדום.
הא דתנן אלמנה אי אפשי לזוז מבית בעלי דנותנין לה מדור לפי כבודה. כלומר שמשתמשת בכל הבתים כמו שהיתה דרכה להשתמש בכלן עם הבעל, והשתא נמי משתמשת בכלן עם היורשים. והכי מוכח בגמ' דאמרינן משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, בכרים וכסתות כדרך שנשתמש' בחיי בעלה. אבל ליכא למימר דמיחדין לה מדור אחד מן הבתים וכדמוכח בגמ', וזה מבואר. וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"ג] דגרסינן דרה בבתים כשם שהיתה דרה בה ובעלה נתון במדינת הים, ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים.
אמר רב נחמן [יתומים] שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום. ומקשינן מאי שנא מיהא דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. ופרקינן התם לא תפשי מחיים. כלומר ולאו מדין תפיסה אלא התם לא התחיל זכותן מחיים עד לאחר מיתה, וכיון שכן יורשין בנכסים, אבל הכא במדור הרי התחילה זכותה מחיים, וכיון שכן לאחר מיתה לא קדם לה זכות היורשים.
הא דמייתי הכא פטירתו של רבי. כתב הראב"ד ז"ל דאידי דאיירי בענין אלמנה, קא מייתי הכא צואתו של ר', מפני שהוא צוה את בניו ינהגו כבוד באלמנתו, ואין זה מספיק. ומן הירושלמי [ה"ג] נראה שהביאו משום הא דאמרינן אמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי, דגרסי' התם ג' דברים צוה ר' את בניו אל תזוז אלמנתי מביתי, ואל תספידוני בעיירות, ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. ומקשינן אל תזוז אלמנתי מביתי, ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי. א"ר (דריסה) [דוסה] דלא יימרון ביתא דנשוותא היא לנשיאותא. ומשום הא הוא שהביאו בכאן צואתו של רבי.
<h2>דף קג:</h2>
ה"ג אותו היום שמת ר' בטלה כהונה. כלומר שנטמאו בו הכהנים שהכל חייבים להטמא לנשיא, וטעמא דמילתא משום כבודו כאלו הכל צריכין להתעסק בקבורתו, ודומה למת מצוה שכהן מטמא מפני שאין לו מי שמתעסק בקבורתו, אף נשיא מפני שכבודו גדול, כלן צריכין בו, וכמי שאין לו מי שמתעסק בקבורתו דמי. שאף זה אין מי שיתעסק בקבורתו כראוי לו. וה"ג בירושלמי בנזיר [פ"ז ה"א] דגרסי' התם מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא. כד מך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהונה היום. מהו שיטמא כהן לכבוד רבו. ר' ינאי זעירא דמך חמוי, הוא הוה חמוי, הוא הוה רביה, שאל לר' דוסא ואסר ליה, שמע ר' אחא ואמר יטמאו לו תלמידיו (ר' יוסי) נטמאו לו תלמידיו אכלו בשר ושתו יין, אמר להון ר' מונא חדא מן תרתי לא פלטא מנהון אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין, אם אין אבלים אתם למה נטמאתם.
<h2>דף קד.</h2>
מתני'. כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם. וכל זמן שהיא בבית בעלה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה. שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה כנגד כתובתה. וקשיא לי א"כ אפילו בחיי הבעל נמי, שהרי אי אפשר שלא תעשה טובה בכ"ה שנה עד כדי כתובתה. ואיכא למימר דכיון דבעלה קיים בעלה משמרה ואינה יכולה לעשות טובה כנגד כתובתה.
והא דקתני מתה יורשיה מזכירין כתובתה, לומר דבהזכרה לבד שיזכרו ליורשין שלא מחמת מחילה הן שותקין, סגיא להו ואין צריך שיתבעום בב"ד. והכי דייק לישנא דמזכירין. וכן הוא בירושלמי [סוף פרקין] דגרסינן א"ר יוסה בר בון לא סוף דבר עד שתתבע, אלא אפילו הזכירה דתני' תמן יורשיה מזכירין כתובתה.
גמ'. היכי דמי אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא. כלומר דא"ר יוחנן [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. מ"מ הא כתיב לעיל דלא איתמר בדאית לה ראי' דכתב לה, וא"כ במאי גביא. ולדעת הגאונים דאמרו דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין ואע"פ שהביא ראי' שכתב לה, אנן לרב קא מקשינן ורב לית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום.
<h2>דף קד:</h2>
ה"ג וכן גרש"י ז"ל לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה. ור' אבהו א"ר יוחנן אפילו תוספת אין לה דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. וה"פ לא שאנו דבעשרים וחמש שנים מחלה כתובתה, בשאין שטר כתובה יוצא מתחת (ידו) [ידה] או בשטר כתובה יוצא מתחת ידה למאן דאמר דאפילו בשטר כתובה יוצא מתחת (ידו) [ידה] מחלוקת, אלא עקר כתובה, אבל תוספת לא מחלה. ור' יוחנן אמר דאפילו תוספת מחלה דתנאי כתובה ככתובה דמי. וקיימא לן דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, אבל בשטר כתובה יוצא מתחת ידה אבדה בין עקר בין תוספת, ואפילו נדוניא נמי דהרי היא כמוחלת כתובתה, ובמוחלת כתובתה, הכל בכלל נדוניא ותוספות, דנדוניא איקרי כתובה וכדכתיב לעיל בפרק אע"פ [נ"ד ע"ב], ודוקא כתובה הוא שנמחלת בשתיקה, אבל חוב אינו נמחל לעולם בשתיקה, וכתובה דוקא בבית אביה, אבל בבית בעלה אינה נמחלת לעולם, דמשום כסופא הוא דשתקה.
הא דמשמע הכא ממעשה דחמותיה דר' חייא אריכא דמוחלת כתובתה אין לה מזונות. הא פרישא לעיל דלא איתמר אלא לאנשי יהודה, אבל לאנשי גליל לא. ואנן דקיימא לן כאנשי גליל אע"פ שמחלה כתובתה לא הפסידה מזונותיה, וכן דעת רבי' נ"ר. והכי איתא בהדיא בירושלמי [ה"ב] כדכתיב לעיל בפרק אלמנה נזונת, ובשילהי פרק נערה שנתפתתה [נ"ג ע"ב] בס"ד.
אמרה ליה ליהבון לי פירי מזמן דההוא יומא להאידנא. כלומר מזמן האדרכתא או ההכרזה וכדאמרי' התם [ב"מ ל"ה ע"ב] לוקח מאימת אוכל פירות רבא אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. ורבה אמר מכי שלמן יומא אכרזתא. דכיון דכן נמצא מה שאכל מכי שלמן יומי אכרזתא ואילך משלי אכל, שהפירות שלי היו. ואמר לה אחוי לי אדרכתיך, וחזיא דלא הוה כתיב בה ואשתמודענא דנכסיא אלין דמיתנא אינון, ואמר לה דאדרכתא לאו שפיר כתיבא, הילכך אין לו להחזיר לה הפירות, דכמי שלא נכתבה אדרכתא דמי, אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא. כלומר ולא אמרינן דשטר שאין בו אחריות שהמכירה היתה בלא אחריות בפי', אלא אמרינן שהמכירה נעשית סתם והיה לו לסופר לכתוב אחריות בפי', אלא שטעה ולא כתב, או משום שלא נזכר בדבר, או משום דסבור דכיון שהמכירה סתם אינו חייב באחריות, והכא נמי אדרכתא שפיר אתעבידא. ורבה בר רב שילא כדין צוה לסופר לעשותה אלא שהוא טעה. ומאי שנא דהתם תלו מר מילתא בטעותא דסופר ולא אמר שהמכירה היתה שלא באחריות בפי', והכא לא תלי טעותא בסופר, ואהדר ליה משום דבהא אפי' רבה בר רב שילא אפשר דטעי, דאיהו סבר הני והני דידיה נינהו, כלומר כיון שהניח המיתנא נכסים כדי כתובתה של זו, וזה ירשן מה לי אדרכתא על נכסיו או על נכסי המיתנא הכל שלו. ולא היא זימנין דאזלא ומשבחה והויא פסידא דאלמנה. ומשום הך צריך למיכתב בה ואישתמודענא דנכסיא אלין דמיתנא אינון, ואי לא כתי' הכי לאו אדרכתא היא. ודוקא בהאי אדרכתא ומהאי טעמא, אבל באדרכתא דעלמא לא איצטריך, דוודאי לא כתבו אדרכתא על שדה זו אלא אם כן נתברר להם שקרקע שלו. כלומר שהוא בחזקתו ואפילו כתבי הכי לא הוי ראי' אלא שהוא בחזקתו, ואם בא אחר בעדים להוציאו מידו אין זה ראיה שהוא שלו, שהם אינן צריכין לעדות ברורה שהוא שלו, אלא שיהא הקרקע בחזקת שלו, הילכך עדותן של ב"ד לא הוי ראיה שיהא שלו ואם בא אחר להוציאו מידו בעדים רשאי, ומטעמא דפרישית רבי' נ"ר. ותו לא מידי.
<h2>דף קו.</h2>
תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והמלמדין הלכות קמיצה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. מכאן יש סמך לתלמידי חכמים המלמדים בשכר שמותר להם עד כדי פרנסתם ופרנסת אנשי ביתם.
<h2>דף קו:</h2>
תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה שנאמר [דה"ב כ"ד] את שאר הכסף, אי זהו כסף שיש לו שיירים הוי אומר זו תרומת הלשכה. ואע"ג דהאי קרא גבי קדשי בדק הבית כתיב, לתנא דבי ר' ישמעאל לא משמע דממותר קדשי בדק הבית קאמר, מדנקט שאר הכסף. וה"ק קרא וככלותם לחזק את הבדק הבית מקדשי בדק הבית, הביאו אחר כך לפני המלך ויהוידע הכסף הנשאר בקופות, דהיינו מותר תרומת הלשכה, ויעשהו כלים לבית השם כלי שרת, ותרומת הלשכה לאו מכסף הקופות ממש קאמר, אלא ממותר תרומת הלשכה קאמר, דהיינו מותר הקופות. ותדע לך דהא מוקמינן לה בסמוך בתנאי, והתם בהדיא קתני מותר תרומה לכלי שרת.
והא דמקשי' ואימא שירים גופיהו. כלומר אמאי אמרת ממותר תרומת הלשכה דהיינו מותר הקופות, אימא משירים גופיהו, כלומר משירי לשכה, שירי לשכה ומותר תרומת הלשכה תרי מילי נינהו. דשירי לשכה הוא מה שנשאר בלשכה אחר שנתרמו הקופות, ומותר תרומת הלשכה הוא מותר הקופות.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש, ושמואל אמר אין פוסקין. פירוש במזונות דלהבא פליגי אם פוסקין לה, אבל במזונות דלמפרע אפילו רב מודה דאין פוסקין לה, דהא אלו איתיה השתא קמן, נאמן לומר נתתי לה מזונותיה, אבל במזונות דלהבא פליגי, דרב אמר פוסקין, משום דאלו איתיה השתא קמן יהבי' לה ולא מהימן לומר נתתי לה מזונות דלהבא, דאי מהימן אין לך אשת איש שלא הפסידה מזונותיה. ושמואל אמר אין פוסקין דאע"ג דאי איתיה קמן יהבינן לה ולא מהימן לומר שנתנם לה, מ"מ כיון דליתיה אין פוסקין דחזקה הוא דאין אדם מניח את ביתו ריקם ומזוני הניח לה, וכדאמרינן בסמוך דטעמא דשמואל משום דאתפסה צררי, או אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ורב לא חייש לצררי אלא בג' חדשים, משום דחזקה הוא דאין אדם מניח את ביתו ריקם לגמרי והניח לה מזונות לג' חדשים, וכדאמר שמואל ומודה לי אבא בג' חדשים הראשונים שאין פוסקין לה, שאין אדם מניח את ביתו ריקם.
בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דפוסקין, פרש"י ז"ל דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהן כלום, ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה, משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה ע"כ. ואינו מחוור משום דשמואל כי אמר דאין פוסקין מזונות לאשת איש, אפילו בשבועה קאמר דאין פוסקין לה, דאע"ג דבעלמא כי חיישי לצררי שקלי בשבועה, הכא לא שקלה דכוודאי חשבינן. ותדע לך מדקמקשינן ליה לשמואל ממתני', ואמרינן ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה, אבל למזוני יהבי' לה. אלמא דלשמואל אפילו בשבועה לא יהבי' לה. אלא ה"פ בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי, משום דכיון שמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי, וכיון דנכסים בחזקתה אין היורשין יכולים להוציא הנכסים מחזקתה בטענת צררי, דאע"ג דאנן כודאי חשבינן לה ואפילו בשבועה לא יהבי' לה, היינו בחייו משום דנכסי בחזקתיה קיימי, אבל לאחר מיתה לא. ואל תתמה בזה דבחד דוכתא משוי לה כוודאי, ובחד דוכתא לא. דהא כיוצא בזה אמרו לעיל בפרק הנושא [ק"א ע"ב] גבי מזון הבנות דאינן נזונות מנכסים משועבדים ואפילו בשבועה לא שקלו משום חשש צררי. ואלו גבי בני חרי לא חיישינן לצררי. כ"ש הכא דאע"ג דחשבינן לה כודאי בחייו, לאחר מיתתו שהנכסים בחזקתה אין מוציאין ממנה מה שהוא בחזקתה בטענה זו. אי נמי איכא לפרש דבחייו הוא דחייש שמואל לצררי, משום דסבר שמואל שאין לך אדם מניח את אשתו בלא מזונות, אלא מיתפיס לה צררי למזונותיה בכדי מה שיש בדעתו להתעכב, ואם לפעמים הוא מתעכב יותר ממה שיש בדעתו מתחלה מחמת אונס, אף הוא שולח לה. אבל כיון שמת יש לנו לומר שאלו לא מת היה חוזר, שלא היה בדעתו להתעכב יותר, ולא הניח לה מזונות אלא עד אותה שעה, ומשום הכא מודה שמואל דפוסקין לה מזונות בשמת, דתו ליכא למיחש לצררי דעד אימת ניחוש להו כנ"ל.
ושמואל אמר אין פוסקין. מאי טעמא, רב זביד אמר צררי אתפסה, רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידייך במזונותיך. פי' ולאו למימר שיהא יכול להכריחה בכך ואפילו בעושה כדי מזונותיה אם יצטרך למזונותיה טפי ממה שחייבו לה חכמים לעשות דהיינו ה' סלעים, דע"כ לא אמרינן לעיל בריש פרק המדיר [ע' ע"ב] דאפילו לרב הונא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא בדספקי מעשה ידיה למזונותיה, דהיינו ה' סלעים לחוד, אבל אי עושה טפי וצריך למזונותיה טפי אינו יכול לומר לה, דהא אין לו להכריחה אלא מה' סלעים, אבל ממותר ה' סלעים לא, דהא בידה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, וכדכתי' לעיל. אלא הכא הכי קאמרינן חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיהי קבלה עליה, וכן פרש"י ז"ל ואפילו בקטנה מהניא קבלה דידה, דהא קיימא לן [לעיל ע' ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומסתברא דרב פפא ורב זביד לא פליגי אלא מר אמר טעמא ומר אמר טעמא ולא פליגי, דהא רב פפא ודאי מודה לטעמיה דרב זביד, דהא עקר טעמיה דשמואל משום צררי שויא וכדאמר שמואל מודה לי אבא בג' חדשים הראשונים שאין אדם מניח את ביתו ריקם, אלא דשמואל סבר דאפילו טפי מג' חדשים אין אדם מניח את ביתו ריקם. והא דאמרי' מאי בינייהו, לאו בינייהו קאמרינן, דהא אינהו לא פליגי וכדפרישית, אלא מאי איכא בין טעמא דידיה לטעמיה דידיה.
ופרקינן דאיכא בינייהו גדולה ולא ספקה, קטנה וספקא. דגדולה ולא ספקא ליכא למיחש לטעמיה דרב פפא, כיון דלא (פסקה) [ספקה] ודאי מסתמא לא קבלה עליה, ומשום דרב זביד איכא. וקטנה וספקה דרב זביד ליכא, (לצררי) [דצררי] בקטנה לא מיתפיס, ומשום דרב פפא איכא כיון דספקה קבלה עליה. וכי אמרינן דצריך לקבלתה, היינו בשעושה טפי מחמש סלעים והכל צריך למזונות, אבל היכא שאינה צריכה למזונות אלא כשעור עקר מעשה ידיה דהיינו ה' סלעים, אפילו על כרחה יכול לכופה בכך ולומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואפילו לרב הונא וכדמוכח בריש פרק המדיר [ע' ע"ב], ולכולי עלמא קטנה ולא ספקא אפילו שמואל מודה דפוסקין לה.
ומדאמרינן איכא בינייהו קטנה וספקא, שמעינן דרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש אפילו בקטנה וספקא קאמר, וסתמא קאמר בין ספקא שאינה עושה אלא בה' סלעים כדינה וספקי לה למזונותיה, בין שעושה הרבה וספקה, ובכולן פליג רב ואמר דפוסקין, וכיון שכן מיהא שמעי' שב"ד שפוסקין מזונות לאשת איש, שאין מחשבין עמה מעשה ידיה כלל אלא נותנין לה מזונותיה משלם, וכשיבא הבעל מחשב עמה ונוטל מה שעשתה, ואם לא עשתה כלום הפסיד. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [אישות פי"ב הי"ח] והוסיף גם כן ואמר דאפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשת בנוול ואם לא עשת הפסיד ופורע מה שלותה. וכן מצאו בתשובה לרב אלפסי ז"ל שאמר שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה. וזהו לשון התשובה לא חלקו רב ושמואל אלא בשלא שמעו בו שמת, אבל שמעו שמת הבעל פוסקין מזונות לדברי הכל, ואין חוששין שמא יאמר היורש צאי מעשה ידיך למזונותיך. תדע שפסקה ההלכה שפוסקין מזונות לאשה ואין חוששין לצאי מעשה ידיך למזונותיך, ואם בא היורש ומצא אצלה כלום ממעשה ידיה נוטלן. אבל אין לחשב עמה על מה שעבר, וכן דין הבעל (כשומא) [כשיבא] אם מצא אצלה ממעשה ידיה נוטלן, שדין הבעל ודין היורש אחד שכשם שאמרו ממעשה ידיה לבעלה, כך אמרו אלמנה נזונת מנכסי יתומים. ומעשה ידיה שלהן ע"כ. ורבינו נ"ר כתב דב"ד כשפוסקין מזונות לאשת איש מחשבין עמה על מעשה ידיה, דהיינו שעור ה' סלעים דכיון דאילו איתיה השתא יכול למימר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואני אשלים לך את השאר אי לא ספקא, אנן נמי אמרינן לה הכי, כיון דשלא בפניו אנו באין לפרעה, וכי אמרינן הכא בקטנה וספקא דלרב פוסקין ולשמואל אין פוסקין, היינו בשאין מספיקין לה עקר מעשה ידיה דהיינו שעור חמש סלעים למזונותיה אע"פ שמספיקין לה עם מותר מעשה ידיה, משום דכיון דעקר מעשה ידיה לא ספקי לה, איהו אינו יכול לכופה על השאר אלא על עקר מעשה ידיה, ועל עקר מעשה ידיה הוא שיכול לומר לה שתקבלם במזונותיה, אבל המותר (לה) [לא], וכיון דלא ספקי לה עקר מעשה ידיה פוסקין לה מזונות לתשלום עקר מעשה ידיה לרב, אבל היכא דעקר מעשה ידיה ספקי לה אפילו רב מודה דאין פוסקין לה מזונות, דכשם שהבעל יכול לומר לה שתקבלם במזונותיה, אף ב"ד אמרו לה כן ולא יפסקו לה מזונות ממקום אחר, דודאי עקר מעשה ידיה ממון גמור שלו הם ויכול לכופה בכך. והיכא שלא עשת בשיודעת לעשות משלמת לו ולא הפסיד הבעל. וכן באלמנה כשפוסקין לה מזונות אין פוסקין לה אלא מה שהיא צריכה חוץ ממעשה ידיה. ואף הרמב"ם ז"ל מודה היכא דאיכא יתומים קטנים, דכשם שפוסקין לה מזונות כך פוסקין לה מעשה ידיה.
וקיימא לן דפוסקין מזונות לאשת איש כרב, וכשפוסקין לה מזונות אין משביעין אותה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ואף באלמנה נמי אין משביעין אותה. ותדע לך דהא מקשינן ליה לשמואל ממתני' ומוקי לה בששמעו בו שמת, וכיון שכן לדידיה אלמנה אין צריכה שבועה בתחלה כחנן דאמר תשבע בסוף, ונהי דלא קיימא לן כשמואל ומתני' אפילו בלא שמעו בו שמת, מ"מ שמעינן מינה דשמואל סבר דאלמנה אינה צריכה שבועה, ובהא ליכא מאן דפליג עלה. והכי נמי מוכח בגיטין פרק השולח [ל"ה ע"א] וכדכתי' שם בס"ד רבינו נ"ר.
ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אמרו תשבע חנן אומר לא תשבע, ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. פי' אם בא קודם שפסקו לה ב"ד נאמן, כלומר במזונות דלמפרע משעת תביעתה ועד עכשיו, דב"ד כשפוסקין לה מזונות מיום התביעה פוסקין לה אע"פ שעיינו בדבר ט"ו ימים או חדש, אבל אם בא אחר שפסקו לה ב"ד אע"פ שלא גבת אינו נאמן וגובה מזונותיה משעת התביעה עד שבא בעלה, דכיון שפסקו לה הרי היא כמי שגבת, דכיון שגבת אינו נאמן להוציא מידה מה שגבת ברשות ב"ד. והיינו ברייתא דבסמוך דאמרינן דאם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו. אבל אין לפרש ואם בא ואמר לה פסקתי לה מזונות נאמן, דאם תבעה ממנו מזונות שלותה ואמר נתתי נאמן כמו שפרשו מקצת המפרשים, דודאי כיון שלותה אינו נאמן בכך, דלותה הרי הוא כפסקו לה ב"ד ושוב אין הבעל נאמן, ותקנה הוא שתקנו כדי שילוו לה לצורך מזונות, דאי לא תימא הכי א"כ מאי איריא פרנס אפילו הלוה לה לצורך מזונות הניח מעותיו על קרן הצבי, אלא ש"מ כדפרישית.
והא דאמרי' מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ובא ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. פי' שאם כשבא כשפסקו לה ב"ד אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך שכך פסקתי עמך רשאי, כלומר נאמן בכך (כל) [ר"ל] דכיון דמזונות דלמפרע נינהו ולא פסקו לה ב"ד עדיין נאמן, אבל אם קדמו ב"ד ופסקו לה אפילו במזונות אלו דלמפרע דהינו מיום התביעה ועד יום שפסקו לה אינו נאמן וכדפרישי' לעיל.
אי הכי אפילו בניו ובנותיו נמי. דכיון שהשרם ביד שליש הרי גלה בדעת שרוצה הוא שיתפרנס משלו, וכיון שכן כשלא רצה שליש לזונם בדין הוא שנפרנס אותם מנכסיו.
<h2>דף קז:</h2>
והא דאמרינן ומאן דאמר צדקה, אבל תכשיט (לא) יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינויל, הא לא איתמר אלא לפום מאי דקס"ד מעיקרא כי מקשינן מינה לשמואל, אבל לשמואל דאוקי לה בששמעו בו שמת ניחא ליה דתינוול, ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה, כלומר דאיהו אינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו ואפ"ה נותן לה מזונות. ומכאן לארוסה בשהגיע זמן אע"פ שהוא חייב במזונותיה שאין לו מעשה ידיה וכדכתבי' בדוכתה לעיל.
גרשני בעלי נזונת והולכת עד כדי כתובתה. משום דאיהי במיתה המנוה דמלתא דעבידא לאיגלויי היא, בגירושין לא הימנוה. הילכך אפילו רצתה אינה גובה כתובתה אלא נזונת עד כדי כתובתה ממה נפשך, דאי לא גרשה הא יש לה מזונות, ואי גרשה הא יש לה כתובה, וכיון שכן נזונת והולכת עד כדי כתובתה ותו לית לה כתובה ולא מזונות.
הכא נמי בששמעו בו שמת, ומאי שנא עד כדי כתובתה דאיהי היא דאפסידה אנפשה, טעמא משום דאיהי אפסידה אנפשה דאמרה גרשני בעלי, הא לאו הכי נזונת לעולם ואפילו ביותר מכדי כתובתה וכדכתי' לעיל ושלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. והא דאמרינן דמשום דאיהי אפסדה אנפשה נזונת עד כדי כתובתה, קשיא לן ואמאי אינה נוטלת כתובתה יחד כיון דאיכא עדים דאמרי שמת. ואיכא למימר דאין הכי נמי דאם רוצה ליטול כתובתה שנוטלת כתובתה, אלא הכי קאמר אם היא אינה רוצה ליטול כתובתה משום דסברה דאית לה מזונות, אינה ניזונת אלא עד כדי כתובתה, ולאפוקי ממאי דאמר לעיל רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, קאמר הכא דאם רצתה להיות נזונת אינה נזונת לעולם אלא עד כדי כתובתה, אבל לאו למימרא שאם רצתה כתובתה שאין נותנין לה, דוודאי נותנין לה כתובתה אם רצתה ממה נפשך וכדפרישית.
טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבי' לה. ואי קשיא לך ומאי קושיא, דילמא ה"ק ממאנת אין לה מזונות בשלותה ואכלה אע"פ שבא הבעל והודה שלא הניח לה מזונות, הא לא מיאנה יהבי' לה היכא שהודה (ש)הבעל שלא הניח לה מזונות. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה יכול לשנויי ליה הכי, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאי דקס"ד דהיכא שלא בא עסקינן, אפ"ה היכא שלא מיאנה יהבי' לה משום דהכא ליכא למיחש לצררי, ולא למעשה ידיה. הרב מורי ר"ש נ"ר.
מתני'. מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, חנן אומר אבד את מעותיו, ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. כלומר ויטול מן הבעל. וחנן אומר דאבד את מעותיו, לומר דלית ליה לא ממנה ולא מן הבעל. והכי משמע מדקאמר אבד את מעותיו, דאבד לגמרי משמע.
<h2>דף קח.</h2>
ואמרי' בגמרא דחנן דאמר דאבד את מעותיו סבר דהפורע חובו של חבירו פטור, והא נמי פורע חובו של חבירו הוא. וטעמא דהפורע חובו של חבירו דפטור, משום דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו, ומבריח ארי מנכסי חבירו אין לו עליו כלום, דיכיל למימר ליה מאן עבדת לי דילמא הארי לא היה מזיק אותי אע"פ שהיה עומד על נכסי, אף כאן גבי אשתו יכול למימר ליה אלו לא נתת לה מזונות היתה טורחת ועושה וניזונת, ומה הנאה עשית לי, הילכך פטור. ובירושלמי [בפרקין ה"ב] אמרו דטעמא דפורע חובו של חבירו שהוא פטור, משום דיכיל למימר ליה מאי עבדת לי אנא מפייסנא ליה והא מחיל לי, והכל עולה לטעם אחד. ולחנן דאמר אבד את מעותיו לא שנא אמר לה הריני מפרנס אותך בשביל בעליך לא שנא פרנסה סתם אבד את מעותיו, דאע"ג דהמפרנס חבירו סתם חייב לפורעו וכדאיתא בירושלמי [שם] דהא לא שייך הכא טעמא דמבריח ארי מנכסי חבירו אלא הרי הוא כיורד לתוך שדה של חבירו ונטעה, הכא הא איכא למימר דאפילו איהו אינה חייבת לפרעו דכיון דמוטלת היא על הבעל וחייב הבעל לזונה, יכולה היא לומר לו אתה לא נתת לי כלום אלא מה שהיה מוטל לעשות על בעלי עשית, ופרעת את חובו ואין לך עלי כלום, או אפשר דהיכא דפרנסה סתם נהי דאין לו על הבעל כלום משום דהוה ליה כפורע את חובו לגבי דידיה, מ"מ איהי חייבת לשלם לו דלא גרע מי שמפרנס אשת איש ממי שמפרנס אשה אחרת שחייבת לשלם וכדכתי'. ואיפשר דכאן איהי חייבת לשלם לזה שהבעל חייב לשלם לה ומוציאין מן הבעל ונותנין לזה מדר' נתן, כל היכא שהוא מודה שלא נתן לה מזונות.
וה"מ היכא שפרנסה, אבל היכא שלותה אפילו חנן מודה דישבע כמה הוציא ויטול מן הבעל וכדתניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי חייב במזונותיה אלא בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ומיאנה, טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יש לה מזונות. והכי משמע ביבמות פרק יש מותרות [פ"ה ע"א] גבי אלמנה לכהן גדול דמספקא לן היכא שלותה ואכלה אם יש לה מזונות או לא, ודוקא באלמנה לכהן גדול הוא דמספקא לן, אבל באשה אחרת ודאי יש לה. ודעת רבינו נ"ר דעקר חיובו של מלוה (עם) על הבעל הוא דתקנה הוא שתקנו שתהא האשה לוה והבעל משלם דעשאוה כשליח דידיה ללוות לענין זה, דומיא דאלמנה דתקנו שיהא מוכרת שלא בב"ד ואחריותה איתמי, אף באשת איש תקנו שיהא לווה ואחריותה על הבעל, ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא ודאי חייבת דשניהם נשתעבדו לו האשה והבעל ושוב אין הבעל נאמן לומר נתתי לה מזונות ואיני משלם, דלותה הרי היא כפסקו לה ב"ד, ומה שפסקו לה ב"ד אינו נאמן, אף בלותה אינו נאמן ומשלם וכדכתי' לעיל, דאי לא תימא הכי אפילו בלותה הניח מעותיו על קרן הצבי, דאע"ג דאיהי חייבת לשלם היא לית לה ולא מידי עד שתתאלמן או עד שתתגרש. וכן נמי עקר חיובו על הבעל דאי לא תימא הכי נמצא הלה מפסיד דהא איהי לית לה לאישתלומי מינה. וא"ת שהבעל חייב לשלם לה ומוציאין ממנו ונותנין לזה מדר' נתן, התינח לר' נתן, [אך] למאן דלית ליה לר' נתן מאי איכא למימר שהלה הפסיד א"כ אתה נועל דלת בפניה, ואין לך אדם שילוה לה, אלא ש"מ כדפרישית דעקר חיובו על הבעל הוא ולכולי עלמא הבעל חייב לשלם, ואם אין לו לבעל כלום ואית לה איהי חייבת דמ"מ איהי לותה ושעבודו על שניהם הוא וכדפרישית כך שמעתי מפי רבי' נ"ר.
גמ'. הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו. כלומר דלא חשיב ליה כאלו הלוהו אע"פ שהוא אין בדעתו כשמפרנס לשם מתנה אלא לשם הלואה הוא עושה, ואפ"ה כי לא אמר לו הבעל הלוני פטור. וכן בעל חוב דעלמא כן אע"פ שזה פורע חובו בשבילו לשם הלואה פטור. וכיון דאלו פרעיה לשם הלואה פטור, כי פרעיה נמי לשום מחילה לא חשיב כאלו יהיב לה מידי. כך פרש"י ז"ל ועקר.
רבא אמר אפילו תימא דברי הכל כגון שלוה על מנת שלא לפרוע. כלומר עד שירצה הוא לפרעו, וכיון שכן כשפרעו זה בשבילו לא יהיב ליה ולא מידי. ואמרי' בשלמא רבא לא אמר כרב אושעיא דקא מוקים לה כדברי הכל, אלא רב אושעיא מאי טעמא לא אמר כרבא. נהי דהנאה לא אית לה כיסופא מי לא אית לה. פי' ולרבנן דאית להו דהפורע חובו של חבירו חייב לשלם לו כאלו הלוהו, אף כאן נהי דאינו חייב לשלם לו שהרי בידו היה שלא לפרעו, מ"מ הנאה אית ליה במאי דעבד ליה, והוה ליה כאלו ההנהו, דמעיקרא אית ליה כסופא, אבל לחנן דאפילו בפורע חובו גמור פטור דלא חשיב דעבד מידי בשבילו, אע"ג דהשתא לית ליה כסופא לא חשיב לן הנאה זו כאלו באה לו מידו של זה, אלא ממילא הוא דקא אתיא ליה, ומ"ה מותר כך פרש"י ז"ל, ונכון הוא, אי נמי י"ל דבלוה על מנת שלא לפרוע איכא כיסופא, והראשון נראה עיקר.
<h2>דף קח:</h2>
אי הכי מאי טעמא דאדמון, ואע"ג דאיכא [מ"ד] התם בשבועות [ל"ח ע"ב] דס"ל דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב, משום דלא קיימא לן הכי (אלא) [ולא] בעי אדמון לאוקומה דלא כהלכתא. ומשום הכי פי' רבא דכי אמר רב יהודה בטוענו מדה לא שיהא טוען כן בפי' ואדמון פליג בהא, אלא דבלישנא פליגי דרבנן סברי דהטוען לחבירו כדי שמן, אין בלשון הזה לשון קנקנים וכטוענו מדה דמי. ואדמון סבר דיש בלשון הזה לשון קנקנים, ומ"ה חייב כרב נחמן דאמר טענו חטים [ושעורים] והודה לו בשעורים חייב. וקיימא לן כותיה.
אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים [כו'] לימא תיהוי תיובתיה דר' חייא בר אבא. ואע"ג דאפשר לומר דר' חייא בר אבא מפרש לה כדקס"ד לפרושה מעיקרא דמקשינן מינה לרב נחמן, לא ניחא להו לפרוקה הכי משום דמתני' דיקא להו כדמפרקי' מדלא נקט כדין מלאין שמן, ולא קתני נמי מלא עשרה כדי שמן יש לו בבורך, אלמא דבלישנא פליגי. והא דמקשי מינה לר' חייא בר אבא ופסק רבינא דאפילו לר' חייא בהא נמי פליגי אם יש בלשון הזה לשון קנקנים וכגון שמודה במקצת קנקנים וכופר במקצת, ולאדמון חייב שבועה אקנקנים כדיניה דמודה מקצת הוא ואשמן על ידי גלגול, ורבנן סברי דאין בלשון הזה לשון קנקנים הילכך ליכא שבועה כלל, הא יש בלשון הזה לשון קנקנים היה חייב שבועה אקנקנים ואשמן בגלגול. אבל לעולם אימא לך דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ומיהו סוגיין דהכא מיחלפא בההיא דשבועות דהתם בשבועות [מ' ע"ב] אמרינן דאדמון דלא כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, ולאו בלשון פליגי דכלהו משמע להו דבכלל לישנא דכדי שמן איכא שמן וקנקנים, אלא דפליגי בטוענו חטים ושעורים והודה לו בשעורים אם חייב או פטור, דאדמון סבר דחייב דלא כר' יוחנן, ורבנן כר' יוחנן וכדמשמע לן הכא מעיקרא, וכיוצא בזה סוגיות מתחלפות בתלמוד. ומיהו אנן קיימא לן כרב נחמן אמר שמואל וכדכתיבנא, וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל שם בפרק שבועת הדיינין.
<h2>דף קט.</h2>
מתני'. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה. ובירושלמי אמרו דע"כ לא אמרי רבנן תהא יושבת אלא בפוסק לו במעמדה, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו, דיכולה לומר לו אלו אני פסקתי לעצמי אהא יושבת עד שילבין ראשי, אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. ולמדנו משם דאדמון דאמר דיכולה היא לומר או כנוס או פטור, אפילו פסק לו אביה במעמדה קאמר. והא דקתני הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל דמשמע דאינו חייב לו כלל, לאו בפוסק עמו בשעת קדושין הוא, דהן הן הדברים הנקנין באמירה, ובכי הא לכולי עלמא יכולה היא לומר או כנוס או פטור, דהא בידו הוא לכוף אותו לפורעו, אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין הוא, ואחר זמן עמד וקדשה דבכי הא לא קנה וכדכתי' לעיל. ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא דאיהו בשקדשה על דעת אותו פסק קדשה, ומ"ה אמרי רבנן דתהא יושבת עד שתלבין ראשה, ואדמון אומר דיכולה היא לומר לו או כנוס או פטור.
גמ'. על מה נחלקו על שפסקה על עצמה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה. ואיכא דמפרש בפוסקת לפני אביה, אבל בפוסקת שלא בפני אביה לכולי עלמא תשב עד שתלבין ראשה.
אמר ליה רבא לרב נחמן אפילו בברייתא. פרש"י ז"ל אפילו במה שאמרה אדמון בבריתא דלעיל בשפסקה על עצמה. ואינו מחוור דמאי אפילו בברייתא. דהא מתני' ובריתא פליגי וכדאמרינן בהדיא מתני' דלאו כי האי תנא, דלפום תנא דמתני' דוקא בשפסק אביה הוא דקאמר אדמון דיכולה היא לומר או כנוס או פטור, אבל בשפסקה על עצמה אפילו אדמון מודה שתשב עד שתלבין ראשה, ולפום תנא דברייתא אפילו בשפסקה על עצמה קאמר אדמון דיכולה היא לומר לו או כנוס או פטור. אבל הנכון דלאו מהאי בריתא קאמר, אלא מברייתא אחרת ואינהו ידעי לה. אי נמי ה"ק אפילו אי אשכחן בבריתא דקאי ר"ג כאדמון הוי הלכה נמי כותיה בהא, ואיהו אהדר ליה דאין [ה"נ] דכל מקום קאמר, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. ואפשר לתרץ לפי פי' רש"י ז"ל דאיהו סבר דמתני' ובריתא לא פליגי אליבא דאדמון, אלא אליבא דחכמים דלפום תנא דמתני' חכמים סברי דאפילו בפוסק לה אביה תשב [עד] שתלבין ראשה, ולפום תנא דבריתא מודו חכמים דלא תשב בפוסק לה אביה, אלא בפוסקת על עצמה, אבל אדמון סבר בין לתנא דמתני' בין לתנא דבריתא דאפילו בפוסקת על עצמה לא תשב. והא דקתני אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד ילבין ראשי, ה"ק אלו אני פסקתי אני לעצמי משלי או בשאין לי אב דהוה ליה כשלי, אשב עד שאלבין ראשי דתו לית לה טענה, דהשתא לא מציא למימר כסבורה אני אבא נותן לי, דהא בהדיא אמר משלה וכ"ש כשאין לה אב שאינה יכולה לומר כן, וכי תימא מי דחקו לרבא לפרושה למתני' הכי ולהוציאה מפשטה, ורב נחמן נמי דקא מתמה מי קאמר במשנתנו, ואיכא למימר דלישנא דרב יצחק דקאמר כל מקום ולא פי' במשנתנו וכדקאמר מי קאמר במשנתנו כל מקום קאמר, והראשון נראה עקר דמתני' ובריתא פליגי אפילו אליבא דאדמון, וכדעת הרב אלפסי ז"ל.
שני דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו, ושבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו. מאי קאמר, אלימא ה"ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה לא כמותו ולא כיוצא בו. ופי' רש"י ז"ל כיוצא בו דחנן, רבן יוחנן בן זכאי. כיוצא בו דאדמון, ר"ג. וה"פ אילימא ה"ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כלומר הלכה כמותו וכמכריע שהכריע בדבריו שיפה הכריח, וז' דברים שאמר אדמון אין הלכה כמותו ולא כמכריע שלו לומר שאפילו באותן שהכריע ר"ג אין הלכה כמותו, והאמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, (ואלו) [ואלא] ה"ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון הלכה כמותו ואין הלכה כיוצא בו. כלומר אין הלכה כיוצא בו שלא הכריע כמוהו אלא בג' שבכלן היה להכריע כמוהו. והיינו דמקשי' הכא הא כמותו הלכה בכלהו, ואסיקנא דה"ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו, ז' דברים שאמר אדמון יש מהם הלכה כמותו וכיוצא בו, כלומר וכר"ג שהכריע כמוהו. ויש מהן שאין הלכה לא כמותו ולא כיוצא בו, כלומר אי איכא מכריע אחר כדבריו לומר שאין הלכה כמותו אלא במקומות שר"ג מכריע כמוהו וכדקא אזיל ופריש, כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, אינך לא. ומיהו לא קיימא לן הכי דאיכא חדא דר"ג מכריע כדבריו, ולית הלכתא הכי דקיימא לן כרבנן דאמרי נכסים מועטין הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים. והרב אלפסי ז"ל פירש כיוצא בו, דחנן. וכיוצא בו דרבן גמליאל, טענו שור ושה והודה לו באחד מהן.
מתני'. העורר על השדה וחתום עליה בעד, פי' ראובן מערער על שדה שמכר לוי לשמעון ואומר שלוי שמכרה לו גזלה ממנו והוא חתום על שטר המכירה, אדמון אומר שלא אבד את זכותו, שיכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממני. וחכמים אומרים אבד את זכותו. עשאה סימן לאחר אבד את זכותו. פרש"י ז"ל עשאה המחזיק סימן לאחר והעורר חתום עליה בעד, אבד זכותו, והדין דין אמת. אבל אין פי' משנתנו כך, אלא ה"פ עשאה העורר סימן לאחר שמכר קרקע לאדם אחד סמוך לשדה זו שהוא עורר עליה ואמר מצר פלוני שדה של שמעון, איבד את זכותו. שהרי שדה שהיא שלו. והכי מוכח בירושלמי [בפרקין ה"ו] דגרסי' התם לא סוף דבר עשאה סימן לאחר, אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו. אל[מ]א דה"פ כדכתי', דלפי פרש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר. ואפשר לפרש לפי פי' רש"י ז"ל דמ"מ טפי איכא למימר דהוי הודאה כשחתם בשטר המחזיק עצמו משטר אחר. והינו דקאמר לא סוף דבר בשעשאה המחזיק זה סימן לאחר, דהתם ודאי הוי הודאה כיון דלדידיה חתם, אלא אפילו אחר לאחר, והראשון עקר. וכן פרשו הגאונים ז"ל.
<h2>דף קט:</h2>
גמ'. דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ קראוהו, והדיינים חותמין בו אע"פ שלא קראוהו. וכתב רבינו נ"ר דאין צריכין לקרות מה שבגוף השטר, אבל מ"מ צריכין הם לראות הלוה והמלוה מי הם, כדי שלא יהיו העדים המעידים לפניהם קרובים להם ולא הדיינין עצמם.
אמר אביי לא שאנו אלא לאחר, אבל לעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי ליה הכי לא הוה מזבין לה ניהלי כך היא גרסת הספרים. והיא גרסתו של רש"י ז"ל. ולפי פירושו איכא למימר דה"ק לא שאנו דאבד את זכותו אלא בשעשאה המחזיק סימן לאחר והעורר חתום עליה בעד, אבל אם עשאה המחזיק סימן לעורר לא אבד העורר את זכותו, דיכול העורר לומר אי לא דעבדי הכי שלקחתי ממנו שטר זה באלו המצרים לא היה מוכר לי את השדה, וכדי שימכור לי את השדה שתקתי ולא מסרתי מודעא משום דחברך חברא אית ליה ויודיעו לו את הדבר ולא ימסור לי את השדה, אבל גרסת הגאונים ז"ל אי לא דעבדי ליה הכי לא הוה זבון לה. וה"פ לא שאנו אלא כשעשאה העורר סימן לאחר, אבל עשאה סימן למחזיק בקרקע שהוא מוכר לו לא דאי לא דעבדי ליה הכי לא הוה זבין לה משום חושב שהוא בעל המצר לוקח אותה ומרבה בדמים.
ההוא דעשאה סימן לאחר או המוחזק בה לפי מה שפרש"י ז"ל במתני' והעורר חתום עליה בעד, ומת העורר והאפטרופא שלו חוזר ועורר עליה, ואמרו ליה דאבד את זכותו דכיון שעשאה סימן לאחר הרי הודה שאינה שלו אלא (על) [של] שמעון המחזיק בה, וטען האפטרופא שאין הודאתו הודאה לכל השדה אלא לתלם אחד, ולאו דוקא תלם אחד דאי אמר ליה מצר פלוני שדה פלוני ודאי תלם של תשעת [קבין] יש לו לתת לו [שהוא] שעור שדה, ואי אמר ליה מצר פלוני קרקע פלונית תלם אחד דוקא. חזר אחר כך וטען שאפילו אותו תלם אין לו שהרי הוא יכול לומר החזרתי ולקחתיו ממנו ופרש"י ז"ל דנאמן שהרי יש לו לעורר עדים שהקרקע היה שלו ואין למחזיק עדי חזקה, וכל עקר אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר, וכיון שכן כשחזר ואמר לקחתיו נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא תוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור לא. והרמב"ן ז"ל פי' דהכא לאו במוחזקת ביד זה שנעשית לו סימן עסקי', אלא בשהוציאה העורר מידו בחייו, ואחר שמת בא זה להוציאה מיד היתומים בהודאתו של אביהן שעשאה לו סימן, ומ"ה קאמר אביי דשפיר קאמר דיכול לומר חזר ולקחתיו ממנו, כיון שהם מחזיקים בקרקע וכשהחזיקו בו שלש שנים ודר ביה אביהם חד יומא כדינא דחזקה, ומיהו בטענת זו דוקא בעי' שיהו מוחזקים בקרקע, אבל בטענת תלם אחד עשיתי לו אפילו במוחזקת ביד מי שנעשית לו סימן טוענין ליתומים, דכיון שזה כל עקר אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה, והודאתו של זה אינה ברורה אלא לגבי תלם אחד המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב דאפילו בטענת תלם אחד אינו נאמן אלא במוחזקת בידם, אפשר שהרב ז"ל סבר שזה היה עורר בכל הקרקע אם איתא דלא עשאה סימן לתלם אחד היה לו לפרש, והראשון נראה עקר.
אמר אביי האי דמוקים אפטרופא לוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי. וא"ת אביי עצמו למה לא היה הטוען בשבילם, דהא קיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. ואפשר דבמקום אפטרופא שמינהו אבי יתומים אין ב"ד טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפטרופא בריא בשם האב, ואם אינו טוען בבריא טוענין הב"ד בשביל היתומים, ומ"ה אמר ליה אביי זיל הב ליה מיהא תלם אחד, לראות אם אומר טענה זו על דרך האמת ששמע לא כן, או בשמא. ואם היה טוען בשמא אפילו לא טען האפטרופא טענה דחזר ולקחה, היה אביי טוען אותה בשביל היתומים. וכן הדין בלוקח דקיימא לן [ב"ב כ"ג ע"א] דטוענין ללוקח, אין טוענין להם עד שיראו ב"ד אם יטעון בבריא מה שיטעון או לא, הרב מורי ר' שלמה נ"ר.
שפיר קאמר אדמון. דקס"ד דמיירי בחד דמקיפו מארבע רוחותיו, וכיון שכן על כרחיה יהיב ליה דאורחיה גבי דידיה היא, ולא מצי למימר ליה אי ציתת ואי לא מזביננא להו לארבעה, דלא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו, דאמר ליה לכי מזבנת, דמ"מ השתא ארחי גבך הוא. ואע"ג דבסמוך אמרי' דיכול למימר אי ציתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו, ולא אמרי' לכי מהדרת. אפשר דהתם לאו דוקא מהדרנא שטרא למריהו, אלא שדוחה אותו בהא לומר שהוא ילך אצל המוכרים, ואינהו משתעו דינא בהדיה ומפצו ליה כדאמרינן לעיל בפרק מי שהיה נשוי [צ"ב ע"ב] ובית שלקח מהם באחריות או שלא באחריות יכולים לעשות כן וכדאמרינן לעיל ללישנא בתרא. אי נמי אפשר דעקר טעמא הכא לאו דוקא משום דמהדר שטרי למרייהו, אלא משום טעמא דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וכיון דמכח ארבעה קאתי במקום ארבעה קאי.
סבר רב יוסף למימר היינו מתני'. דקסבר רב יוסף דכיון דהאי דקל לא מיעכב בכולהו נכסי הוה ליה כמתני', דכל חד מצי מדחי ליה. ואמר ליה אביי דלא [דמי] דהתם דאורחיה דהאי מסויים הוא בשדה אחד אלא שאינו יודע באיזה שדה היתה יכול כל אחד לדחותו כיוצא בו, הכא אי אמר דקל פלוני לברת ונשתכח איזהו ופליג ודאי כל אחד מצי מדחי ליה, אבל השתא דלא פי' אלא שאמר דקל סתם בכלהו דקלים אי אית ליה חד דיקלא ולא מצו מדחו לה למימר דיקלך לא גבאי דידיה הוא, שהרי כל דקל ודקל ראוי לה.
ההוא דאמר להו דיקלא לברת ושבק תרי פלגי דיקלי. פי' והניח ג"כ דקלים אחרים ורוצים לדחותה אצל הני תרי פלגי דיקלי וקא מיבעיא לן אם קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא ויכולים הם לדחותה אצל הני תרי פלגי דיקלי, או לא ודקל שלם יש להם לתת לה, ואסיק אביי מהגרוניא דקרו אינשי לתרי פלגי דיקלי, דיקלא.
<h2>דף קי.</h2>
מתני'. המוציא שטר חוב על חבירו, והלה הוציא שמכר לו את השדה, אדמון אומר אלו הייתי חייב לך [היה לך] ליפרע את שלך. וקשיא לן מי לא עסקינן בשהוציא שטר חוב מיד לאחר המכירה, וא"כ היכי אמר אדמון אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך, ודילמא זוזי איצטריכו ליה כנגד הקרקע וכנגד חובו. וי"ל דמ"מ היה לו ליפרע את שלו מתחלה קודם שימכור נכסיו. וחכמים אומרים זה היה פקח שיכול למשכנו עליו. וא"ת התינח היכא דלית ליה קרקע היכא דאית ליה קרקע מאי איכא למימר. ואיכא למימר דאפ"ה יכול הוא לומר שאינו רוצה שני קרקעות שאינו יכול לטרוח בשניהם. וכן הוא בירושלמי [בפרקין ה"ח] דגרסינן התם הגע עצמך שהיה לו קרקע יפה יכול מימר דידי אנא בעי, ולא עוד יכול מימר ליה (בזילי) [בחיילי] טרח ותקון דתרי.
גמ'. כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא ולומר שאינו מוכר שדהו אלא כדי ליפרע את שלו, ומתני' דנקט היה לך ליפרע את שלך לאו דוקא ליפרע, אלא ה"ק היה לך לומר שאי אתה עושה אלא כדי ליפרע את שלך. ורבנן סברי חברך חברא אית ליה, ומ"ה לא מסר מודעא. וא"ת והא בעורר עלי את השדה איפכא שמעי' להו, דאדמון אמר דטענה דהשני נוח לי והראשון קשה ממני הויא טענה ואע"פ שלא מסר מודעא, ורבנן סברי דלא הויא טענה דהוה ליה למימסר מודעא. ואיכא למימר דלא דמו דהתם חשיבא ליה לאדמון טענת הראשון קשה ממנו, משום דאין אדם יכול לדין עם מי שתקיף ממנו ומ"ה אמר דלא אבד את זכותו אע"פ שלא מסר מודעא, אבל כאן שיש לו שטר לא. ועוד דמי יימר דהאי לא פרע ליה ויטמין מעותיו הילכך לא חשיבא ליה האי טענה, והכא הוא דקאמר דאי בעי ליה למימסר מודעא, ורבנן סברי איפכא דהתם כיון שיש לו עדים שהקרקע שלו אינו יכול להפסידו, וכיון שכן איבעי ליה למימסר מודעא, אבל כאן שאלו הטמין זה את מעותיו הפסיד חובו, לא איבעי ליה למימסר מודעא.
מתני'. שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה והאחד מוקדם, אדמון אומר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. ומוקמינן בגמ' כגון שלוה זה ממנו ביומא דמשלם זימניה דשטר ראשון דאי בהגיע זמניה לא פליגי רבנן עליה דאדמון ואלו לא הגיע זמניה לא הוה אמר אדמון [אלו] הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני. דמשום דלא הגיע זימניה לוה ממנו, אלא כי פליגי כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זימניה, ופליגי אי עבד אניש דיזיף ליומיה או לא וכדאיתא בגמרא.
גמ'. איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה, ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי. פי' כולהו לית להו דאדמון דאמר שהשטר הראשון בטל, או אפשר דהכא במאי עסקינן כגון דידעינן דתרווייהו קושטא אינון, ופליגי בגובייאנה אי אמרי' דזה וזה גובה או זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, ומוקמינן ליה מעיקרא בדאית ליה לחד בינונית ואית ליה לחד זיבורית רב נחמן אמר בשלו הן שמין ואתי בעל זבורית וגבי ליה בינונית ומגבי ליה זיבורית, ורב ששת סבר בשל עולם הם שמין וסוף סוף כי הדר אתי למיגבי מיניה בינונית שלו שקיל. ומקשינן ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי (בשל) [בעל] בינונית. כלומר ב"ד למה יגבו תחלה חובו לבעל זיבורית כדי להפסיד לבעל בינונית, ליגבו לבעל בינונית תחלה כי היכי דלא ליפסוד. ואליבא דרב ששת ליגבו תחלה לבעל זיבורית כי היכי דלא ליפסוד בעל בינונית, דאי לא אע"ג דסבר רב דבשל (בעל) [עולם] הם שמין אי אתי בעל בינונית ברישא מפסיד, דאיהו לא גבי מבעל זיבורית אלא מאי דאית ליה דהיינו זיבורית, ומגבי ליה בינונית כיון דבשל עולם הם שמין. ופרקינן דקדים תבעיה. סוף סוף כי אתו לקמן בהדי הדדי קא אתו, וכיון שכן על הב"ד לעשות הגובייאנא בעניין שלא יפסיד מהם. ומוקמינן לה דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית, דהשתא אליבא דרב נחמן דאמר בשלו הם שמין לעולם מפסיד בעל בינונית בין דאתי בעל זבורית וגבי ברישא, בין דאתי איהו וגבי ברישא, אבל אליבא דרב ששת דאמר בשל עולם הם שמין לא מפסדי חד מנייהו היכא דאתי בעל זיבורית וגבי ברישא, וכיון דכן על הב"ד להגבות ליה תחלה כי היכי דלא ליפסוד אידך.
הגרש"י ז"ל ואי דמטא זימניה הא מטא זימניה. כלומר ומאי טעמייהו דרבנן דאמרי שהראשון גובה חובו. וקשיא לן ומאי קושיא דילמא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו על חובו. וי"ל דלא משמע ליה דבהא פליגי (דאי) [דהא] תנא ליה רישא ותרתי למה לי, אלא הכא אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה וזה גובה, והינו דקשיא ליה אי דמטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן. ופרקינן לא צריכא ביומא דמשלם חמש. פי' וה"ה לרב נחמן דאית ליה לאוקומה ביומא דמשלם חמש, דאי לא ודאי לא פליגי אדמון ורבנן וכדאיתא בהדיא בגמרא, אבל במאי דמתרצי כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש הא הוא דאיצטריך בלחוד אליבא דרב ששת, אבל אליבא דרב נחמן אע"פ שהגיע זמנם של שני השטרות כשהוציאם אפ"ה משכחת לה דזה גובה וזה גובה, וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית וכדאיתא לעיל.
רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן, דיתמי מיגבא גבו אגבויי לא מגבו. וביתומים גדולים עסקינן ובשאין להם קרקע אלא מטלטלין, משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ואפילו להאי תירוצא איצטריך למימר דשני לוה מראשון ביומא דמשלם זימניה, דאי לא במאי פליגי אדמון ורבנן.
ועוד ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר ליגבייה מנייהו. וא"ת ודילמא בדלית ליה ארעא כי היכי דמשמע ליה דיתמי נמי לית להו ארעא, והא לאו קושיא דמ"מ כיון דאית להו זוזי הא אפשר להו למזבן כי היכי דלא ליפסוד, וכיון שכן לא הוה פסיק ותני זה וזה גובה דודאי זבין אלא אי קשיא הא קשיא כיון דאית להו זוזי או מטלטלין היכי יהיב להו ארעא דזוזי בעי למיתן להו וכדאיתא לעיל בפרק הכותב [פ"ו ע"א] ההוא תולה מעותיו בגוי הוה, וה"ה למטלטלי. וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בריש פרק המוכר פירות, ואפשר דבמקום פסידא דידיה אי בעי יהיב ארעא וכדכתיב לעיל בפרק מי שהיה נשוי [צ"ב ע"א ע"ש בתוס'] אי נמי אפשר דהכא מצי אמר להו ליתמי כי היכי דמשתעבדנא לכון מחמת אבוכון, משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן וכדאיתא בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א] ואנא ארעא בעינא ותפיסנא הרמב"ן ז"ל. עוד קשיא לן ולוקמה קטנים ולא קשיא מידי, דאינהו גבו השתא ולא מגבו עד שיגדילו, והשתא לא קשיא והא זה גובה וזה גובה קתני, ולא מאי דמקשי ליגבינהו ארעא ליתמי דאע"ג דאית להו ארעא אין נזקקין לנכסיהם עד שיגדילו. וי"ל דאע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו אי תפס כי הכא דאיהו תפוס לא מפקינן מיניה, דמאי טעמא אין נזקקין משום חשש צררי ולא אלימא ההיא חששא דמפקינן מהאי ויהבינן להו כיון דתפיס, דהא גדולה מזו אמרו בסמוך דהיכא דתפיס גבי מינייהו מן הבינונית אע"ג דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית דהעמידום אדינם, היכא דתפיס לא העמידום אדינם, כ"ש הכא דמן הדין ראוי היה להזקק לנכסיהם אלא דתקנה שתקנו שלא יהו נזקקין לנכסיהם, דהיכא דתפיס נזקקין ואין מוציאין מזה והדין הזה אמת. והוא נכון.
ה"מ היכא דלא תפיס אבל היכא דתפיס תפיס. פי' דאע"ג דמדינא בעל חוב בזבורית והעמידו היתומים על דין תורה, דהיכא דתפיס משום תקנה כדי שלא תנעול דלת אמרו שיגבו לבעל חובם הבינונית שהם ראויים לגבות ממנו. אי נמי אפשר דקסבר דמדאורייתא בעל חובו דינו בבינונית, ותקנה הוא שתקנו ליתומים שלא יגבו מהם אלא מן הזיבורית, והיכא דתפיס העמידום על דין תורה והכי מפרשי לה בפ"ק דבבא קמא.
ומדאמרינן הכא זה גובה וזה גובה אפילו היכא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית, שמעינן שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטר חובו ולא לתובעו שיגבה לו שטר חוב, דא"כ אמאי זה גובה וזה גובה ליגבייה חד מנייהו שטריה לחבריה, ואיכא מאן דבעי למימר דמהכא ליכא ראי' דהכא כיון דבלית להו זוזי עסקינן, היינו טעמא דלא יכלי למיעבד הכי משום דשטרא דבעל זבורית עדיף טפי דדינא בבינונית, ושטרא דבעל בינונית אין דינה אלא בזבורית. והא לאו מילתא היא דאם איתא דמגבי שטרי טעמא מאי משום דבעי' למימר דכזוזי ננהו או כמטלטלי, וכיון דכן יכול הוא להגבותו שטר חובו, דהא אלו הוו ליה זוזי מי לא שקיל להו, השתא נמי מגבה ליה שטר חוביה, אלא ש"מ כדכתי' דמהכא שמעי' שאין אדם יכול תבוע לחבירו שטר חובו ולא להגבותו שטר חוב. וטעמא משום דאין גופן ממון. והכי מוכח בבא קמא [פ"ט ע"א] גבי העבד והאשה פגיעתן רעה ואם חבלו באחרים פטורין, דמקשינן ולזבון בכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה. ואם איתא אמאי לא מגבה ליה ניהליה, אלא ש"מ כדכתיבנא.
כללא דנקטינן מהאי שמעתא שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה באתרא דיהבינן זוזי והדר כתבין שטרא והגיע זמן הפרעון, לכולי עלמא הראשון בטל דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשלוית ממני. ואע"ג דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית ולא מצי למימר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית וכמו שכתב הרב בעל המאור ז"ל, משום דזיל בתר טעמא לגבות בינונית ממנו נתכוון אע"פ שלא לוה ממנו היה גובהו וא"ת שלוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו, זה לא מצינו שילוה אדם כדי למכור נכסיו הילכך לא שנא הכי ולא שנא [הכי] בטל שני את הראשון. והיכא דלא הגיע זמן הפרעון ודאי זה גובה וזה גובה, ואפילו לוה ממנו ביומא דמשלם זימניה, משום דעביד אניש דיזיף ליומיה, ובדאית ליה לחד עדית ובינונית ולאידך זיבורית, הא עדית ועדית, בינונית ובינונית, זיבורית וזיבורית, זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דאפוכי מטרתא למה לי. ובאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אפילו הגיע זמן הפרעון, שטרות של שניהם קיימין משום דזה היה פקח שלוה ממנו כדי למשכנו, וכ"ש בשלא הגיע הזמן דזה גובה וזה גובה, ודווקא בשיש לה עדית ובינונית ולזה זיבורית, הא לאו הכי זה עומד בשלו וזה עומד בשלו וכדכתי', ואפילו מת אחד מהם והניח יתומים קטנים נמי כיון דתפיס לא מפקינן מיניה, ולא אמרינן דיתמי מגבא גבו אגבויי לא מגבו עד שיגדילו, וה"מ היכא דאית להו עדית ועדית או זבורית וזיבורית, אבל היכא דאית להו ליתמי זבורית ולדידיה עדית ובינונית, בהא ודאי יתמי גבו מיניה בינונית, ואינהו לא מגבו לה עד שיגדילו. דהשתא ליכא למיתי עלה משום תפיסה, דהא איהו לא יכיל לאתפוסיה לנפשיה בינונית דיליה, משום דאיהו לית ליה מינייהו אלא זיבורית מדינא, וכיון דמפקינן ליה מיניה תו לא גבי עד שיגדילו וזה ברור. וכתב ר"ש נ"ר דאית להו לתרווייהו עדית ועדית בינונית ובינונית דאמרינן דזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, אם עמד אחד מהם ומכר חובו לוקח גבי ליה מיניה, ואיהו גאבי שטר חוביה מבעל חוב דידיה, דהשתא ליכא למימר אפוכי מטרתא למה לי, ואי לית ליה נכסי לבעל חוב דידיה ואגבי ליה הלה ארעא ללוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר גבי ליה מיניה דלא עדיף מיתמי דאמרינן שאם גבו קרקע בחוב אבוהון שבעל חוב חוזר וגובה מהן מדר' נתן, והא להא דמיא. ואי אגבי ליה מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, מיהו אי כתב ליה מטלטלי אגב מקרקעי דיניהו כקרקע והדר גבי להו מיניה מן הקרקע.
מתני'. שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין. תוספתא [פי"ב הי"א] בד"א בזמן שהיה ביהודה ואירס ביהודה, בגליל ואירס בגליל, אבל אם היה מיהודה ואירס מגליל כופין אותה לצאת עמו שעל מנת כן נשאת. ובכל מקום שהדין נותן כגון באותה הארץ מכרך לכרך ומעיר לעיר אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה. ונראה דאפילו תוספת שהוא על מנת שתלך עמו כתב לה, ולא היה לו לפרש שלא עלה על דעתו שלא תלך עמו במקום שהדין נותן שתלך עמו.
<h2>דף קי:</h2>
הכל לאיתויי מאי לאיתויי עבדים. פי' שיכול לעלות לארץ ישראל אם האדון אינו רוצה לעלות, וכן האדון יכול לכופו לעלות עמו ולעבדו שם, (ובעבר הירדן) [ובעבד עברי] עסקינן, אבל עבד כנעני לא. דדוקא היכא שברח לארץ הוא שאין יכול להוציאו משם, אבל שיוכל לעלות על כרחו של אדון הא ודאי לא. ותדע לך דהכי הוא דהא אין הכל מוציאין אמרינן דאתי לאיתויי עבד כנעני שברח אין מוציאין אותו משם, ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני, אין הכל מוציאין למה לי, השתא על כרחו של אדון עולה צריך לומר שאין מוציאין אותו, אלא ש"מ כדפרישנא דרישא בעבד עברי וסופא בעבד כנעני וכן פרש"י ז"ל, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' דהכל מעלין [הכוונה] אפילו עבד כנעני מפני שהוא חייב במצות כ(א)נשים, שזה אינו נראה וכדכתיבנא.
